אני מעריץ את אן. אחרי כל מה שעברנו ביממה האחרונה, יש בה עדיין את כוחות הנפש ללוות את סוזן בשעותיה הקשות.
אני לא מרגיש כלום כלפי מי שהייתה זמן קצר אשתי. הלב שלי באמת נטול רגשות בכל מה שקשור לסוזן. אני מבין שאן בדרכה החכמה, הצליחה למחוק ממני את רגשות הכעס כלפי סוזן, אבל אין זה אומר שאת מקומן תפסה החמלה.
כמובן שאני לא מאחל לה למות, אבל העובדה שהיא מאד חולה לא משנה את מה שאני חושב עליה.
אני מבין שהיא נתנה לאן לקרוא יומני חיים שכתבה. מה כתוב בהם באמת לא מעניין אותי. זה לא ישנה את העובדה שהיא עשתה מה שעשתה.
"אתה לא מבין ליאו," אומרת אן כשהיא חוזרת לשבת לידי, "המילים שכתבה לך ועליך, לא מדברות אליי. מה שחיפשתי בהן, הוא את מה שכתבה לליליאנה. עכשיו אני יודעת בברור שהיא הגנה עליה מפני הסנטור.
היא כתבה גם לי. היא ביטאה את הקינאה שלה כלפי האהבה של ליליאנה אליי, ואת ההבנה שליליאנה מוצאת אצלי מחסה שהיא סוזן לא מסוגלת להעניק לה.
תתפלא שהיא יודעת שנועדנו להיות ביחד, וסיפרה שליליאנה פחדה שהיא תוותר בצד אם נפגש. אני לא יודעת איך באמת היינו מתנהלים עם ליליאנה, אם היינו יחד בחייה. הקשר בינינו לא מותיר הרבה מקום למישהו אחר."
אני מהרהר בדבריה. אן היא כל העולם שלי. אין לי דבר חשוב ממנה, וכן, אין לי צורך באף אחד פרט לה.
כל השנים חייתי בבית הגדול שלי, ולא חשבתי לרגע מדוע אני זקוק לבית כל כך עצום. עכשיו אני מרגיש שכאילו בתוכי ידעתי שיום אחד תבוא האחת ותמלא לי את כולו באור ושמחה.
הרופא של סוזן ניגש לדבר איתנו. "הצעתי לסוזן לעבור ניתוח. יש סיכוי שנוכל עדיין לעזור לה, אבל ההחלטה צריכה להיעשות בהקדם. היא ביקשה לערב אותכם בהחלטה הזאת."
צעדים נמרצים נשמעים בחלל המסדרון, וגבר בחליפה יוקרתית מתקרב במהירות אלינו.
"כאן זאת היחידה לטיפול נמרץ?" הוא שואל.
"כן," עונה הרופא ומביט עליו בשאלה.
"את אן לואיז רוקפורד?" הוא שואל את אן. היא סוקרת אותו בעיון, ועונה לו בסוף בחיוב.
"אני עורך הדין של סוזן וילסון," הוא אומר.
"זה לא הזמן או המקום," עונה לו מייד אן.
"זה ממש לא מה שאת חושבת. סוזן ביקשה ממני לתת לך ייפוי כח לקבל החלטות בקשר למצב הרפואי שלה," הוא אומר ומשאיר את אן פעורת פה.
"אני מניח שאת לא שמעת את ההודעה לעיתונות בקשר לביטול התביעה של סוזן נגדך, והודאתה שהיא שיקרית," הוא ממהר להסביר. "היא ביקשה שגם אימך תקבל הרשאה."
"אן?" אני שואל. אני מבין שדברים נאמרו בין סוזן לאן שאני לא מודע להם.
"אני מופתעת בדיוק כמוך," היא עונה, "אני מבקשת לדבר עם סוזן," היא פונה לרופא.
לפני שהיא נכנסת לדבר איתה היא מתקשרת לקלי. "מאמי, סוזן במצב קשה בטיפול נמרץ, אני מבקשת שתגיעי לכאן. היא בבית החולים בלונג איילנד."
"את מוכנה להסביר לי מה קורה" שואלת אותי אימא.
"היא באה לדבר איתי והתעלפה. התברר שהיא חולת סרטן בשלב מאד מתקדם. היא מבקשת שאקבל את האפוטרופסות עליה, וגם את," אני מסבירה לה.
"אחרי כל מה שהיא אמרה עלייך? את בטוחה שזה לא תרגיל בגלל התביעה שלכם?" שואלת אימא שמכירה את סוזן היטב.
"לצערי לא. הרופא שבדק אותה אישר זאת," אני אומרת, "סוזן ביקשה שתבואי."
"אני כבר מגיעה," אומרת אימא.
אני נושמת עמוק, ונכנסת לחדרה של סוזן.
"דיברנו עם הרופא. הוא המליץ לנתח אותך. כמובן שהוא יערוך קודם בדיקות לאשר שאת מסוגלת לעמוד בו. אני חושבת ששווה לנסות," אני אומרת לה, "את עדיין צעירה. אני בטוחה שליליאנה תעדיף שתלחמי במחלה ותחלימי."
"היא בטח לא מחכה לראות אותי," אומרת סוזן בעצב.
"את טועה. למרות היחסים הלא פשוטים ביניכן, ואולי דווקא בגלל זה, את היית מאד חשובה לה, אף על פי שהיא התלוננה לא מעט. אל תשכחי שגידלת נסיכה מפונקת. ואת יודעת שאהבתי אותה מאד," אני אומרת לה.
"דיברת עם אימך?" היא שואלת, נמנעת במתכוון לקורא לאימא בשמה.
"היא צריכה להגיע כל רגע," אני אומרת לה.
"גם עורך הדין שלי צריך להגיע להחתים אותי על הרשאה עבורך ועבור אימך. אתן המשפחה היחידה שיש לי, התרחקתי מכולם," אומרת סוזן, ואני מרגישה צמרמורת בכל הגוף.
"אנחנו פה, ואת לא לבד. אנחנו לא נחתום על שום דבר, אלא בהסכמתך," אני אומרת לה.
"תבטיחי לי שלא תעשי משהו שיפגע ביחסך עם ליאו. הוא מאד אוהב אותך, ואני…" היא משתתקת.
"ליאו ואני מדברים על הכל. אני לעולם לא אעשה משהו שיפגע בו. הוא האדם הכי יקר לי בעולם," אני אומרת לה ורואה את הדמעות ניקוות בעיניה.
"זכיתם אחת בשנייה. הגיע הזמן שהוא יהיה מאושר. אני רק האכלתי אותו מרורים. לא כי רציתי, אלא כי…אני כזאת מטומטמת," היא אומרת ונושמת עמוק.
הדלת נפתחת ואימא נכנסת. "הגעת," אומרת סוזן ופורצת בבכי.
"אני אשאיר אתכן לבד," אני אומרת. כל המעמד הזה כל כך קשה לי, ואני זקוקה לליאו כמו אוויר לנשימה.
ברגע שנפתחות הדלתות של היחידה לטיפול נמרץ ואני יוצאת מבעדן, ממהר ליאו לקום ובא לקראתי.
"אימא נמצאת איתה, בוא נלך, אני זקוקה לאוויר," אני אומרת לו.
אנחנו פוסעים בשתיקה לעבר החניון. אני מסתכלת על פניו של ליאו, אבל הן לא מסגירות דבר ממה שהוא מרגיש.
"אתה כועס עליי?" אני שואלת.
ליאו נעצר, מסובב אותי אליו, ואוחז בשתי ידיו בפניי. "אין שום דבר בעולם שתעשי, שיגרום לי לכעוס עלייך. את אישה מדהימה ולכן התאהבתי בך. יש לך לב מיוחד במינו. אמנם את מדענית ויש לך ראש ריאלי, אבל ללב שלך יש יכולת הכלה כמו שאין להרבה אנשים."
"כל הזמן הזה ליליאנה עמדה לנגד עיניי. דיברתי איתה בליבי, וניסיתי להבין מה היא הייתה רוצה שאעשה, "אני אומרת לו, "עם כל הביקורת והכעסים שהיו לליליאנה כלפי סוזן, היא כן אהבה אותה. אני לא באמת יכולה למחוק את ליליאנה מחיי, אבל היא כבר לא חלק גדול מהם. אתה ממלא לי את העולם שלי היום."
"הקשבתי להצהרה של סוזן לתקשורת. היא הודתה שההודעה שלה הייתה שקר, וכי היא מתחרטת חרטה עמוקה על המילים שאמרה. היא הוסיפה שתמיד היית חברה טובה של ליליאנה, ועמדת לצידה כל חייה," אומר ליאו.
הוא מסתכל עליי. הוא יודע מה אני רוצה, אבל אני צריכה שהוא יאמר זאת. "אני צריך את הסכמתך למשוך את התביעה. אני לא רואה בה כעת שום טעם. אני באמת רוצה לשים את הפרק האומלל הזה מאחוריי."
"אני מסכימה איתך. אנחנו צריכים להתרכז בהווה שלנו, ובעתיד שלפנינו," אני אומרת, "מה שמזכיר לי שאני צריכה לגשת למרפאה כדי לערוך בדיקות."
אנחנו מגיעים לג'יפ של ליאו, הוא פותח בפניי את הדלת, נכנס לרכב ומתניע. כל זה נעשה בשתיקה. ברור לי שמשהו מטריד אותו.
"תשתף אותי במחשבות שלך," אני מבקשת לבסוף.
"אני לא רוצה את סוזן בבית שלנו," הוא מפתיע אותי.
"ליאו, זו הייתה הצעה שלך שנפגש איתה בבית," אני אומרת בחוסר הבנה.
"אני מדבר על כך שאינני רוצה שהיא תעבור לגור איתנו," הוא אומר בטון חסר רגש.
"שלא תטעה לחשוב שכל מה שהיה נמחק. היא כעת בסכנת חיים, ועשיתי מה שיכולתי לעזור לה, אבל בין זה לבין לקחת אחריות עליה ולסעוד אותה, המרחק רב. אם היא תזדקק לעזרה, אני מניחה שאימא שלי תמצא לה מטפלת. גם היא לא תכניס אותה לביתה.
כל כך הרבה זמן חיכיתי שנהיה יחד, אני לא אתן לאיש להפריע לנו."
"הייתי זקוק לשמוע אותך אומרת זאת," הוא אומר ואני רואה את העננים מתפזרים מעל פניו. הוא בהחלט חש הקלה, ושפת הגוף שלו מייד משתנה.
שעה אחרי
אנחנו נמצאים במרפאה של ד"ר ג'ודי פרידמן. "לא נהוג לעשות אולטרה סאונד בכזאת סמיכות, אבל אני חושבת שגם לפרופסור רוקפורד מגיע לראות את העוברים שלו," היא אומרת אחרי שהיא לקחה ממני כמה מבחנות דם לבדיקות מקיפות.
העיניים של ליאו נוצצות כשהוא שומע את פעימות הלב, ורואה את אותם במסך. "אין ספק שהם שניים," אומרת ד"ר פרידמן.
"אתן מבינות שאני פרופסור לביולוגיה, וכל התהליך הזה מוכר לי היטב, ועדיין זה מופלא בעיניי כשאני מביט עליהם ויודע שהם היצירה של האהבה שלך אן ושלי. אין לי מילים להביע את ההתרגשות שלי."
ד"ר פרידמן מצלמת עבורינו מספר תמונות שלהם ונותנת אותן לליאו.
"את קולטת מתוקה שלי שהם שלנו?" הוא אומר בהתרגשות. הוא מצלם את התמונות, מעלה אותן לאלבום חדש, ומשתף אותי בו.
אנחנו עוזבים את המרפאה נירגשים, וחוזרים לבית.
מייד עם היכנסנו לבית, אני ניגשת לחדר האירוח במטרה לסדר אותו, אבל רואה שהוא נקי ומסודר.
"כשהיינו בבית חולים התקשרתי לאנטוניה וביקשה שתגיע לסדר את חדר האירוח. שכחתי להסביר לה למה, והיא התקשרה נסערת, כיוון שחשבה שמשהו קרה לך. הסברתי לה שהייתה לנו אורחת שניזדקקה לטיפול רפואי."
אני ניגשת לקחת את הקופסה של סוזן, מכניסה לתוכה את היומנים. את הקופסה אני מניחה בארון כניסה על המדף העליון בפינה. בהזדמנות אני אתן אותם לאימא שתחזיר לה אותם.
"אני לא מסוגל לעבוד היום," אומר ליאו, "בואי נלך להתפנק בבריכה."
שוב אני מרגישה שהוא רוצה לומר משהו אבל מתאפק. "נו מה יהיה ליאו, כל היום אני אצטרך לנחש מה עובר בראש שלך?" אני שואלת.
"ד"ר פרידמן שאלה אם נרצה לערוך גם בדיקה של מין העוברים. זה כרוך בתשלום. אישרתי לה לערוך בדיקה , אבל ביקשתי שייצוין שהתוצאה תמסר רק לך במידה ותרצי," הוא אומר לי.
"זה חשוב לך?" אני שואלת.
"היה לי חשוב לראות שהם מתפתחים בסדר, ואת זה ראיתי," הוא עונה, "וכמובן שהבדיקות שלך תקינות."
בערב כאשר ד"ר פרידמן מתקשרת למסור שכל הבדיקות תקינות, היא שואלת אותי אם אני רוצה לדעת מה מינם של העוברים.
"אתה יודע?" אני שואלת את ליאו.
"אמרתי לך שביקשתי שהתשובה תמסר לך אם תרצי לדעת. וזה בסדר מבחינתי שתאמרי שאת לא רוצה," הוא אומר.
"ספרי לנו," אני אומרת ומפעילה את הרמקול.
"שניהם מאותו מין," מתחילה ד"ר פרידמן לומר, משאירה אותי במתח, "יש לכם בנים," היא מסיימת את המשפט, "את שמחה אן?"
"ליאו אמר לי שהוא מרגיש שהם בנים. נראה לי מאד מתאים לו להיות אבא לבנים," אני עונה ורואה את החיוך של ליאו. התגובה שלו גורמת לי לרחף מאושר.
"אני לא מאמין שביום שני מתחילה שנת הלימודים," אומר ליאו, "את מתכוונת לעבוד מחדרך באוניברסיטה, או מהבית?"
"ואתה?" אני רוצה קודם לשמוע מה הוא יאמר.
"כל השנים עבדתי מחדרי באוניברסיטה. חשבתי על כך, והייתי רוצה להמשיך לעשות זאת. אני רוצה שהבית יוקדש רק לזמן הפרטי שלנו. כמובן שזה תלוי בך. אם תבחרי לעבוד מהבית, אני מניח שגם אני אעשה זאת. אני לא חושב שאהיה מוכן להיות רחוק ממך למשך כל היום."
"אני חושבת, שאעשה כמו שנהגת עד היום. נחליט שבעיקרון העבודה תעשה באוניברסיטה. שבאמת הזמן בבית יהיה רק שלנו.
הכנתי מערכי שיעור כבר לחצי סמסטר. אני מקווה שיהיו לי סטודנטים טובים והם יעמדו בקצב שאכתיב להם. אתה תילמד שגם להכלה שלי יש גבולות. אני לא יכולה לקבל סטודנטים שמתעצלים להכין שעורי בית, ובטח כאלה שממציאים תירוצים."
יום שני בבוקר
שנת הלימודים מתחילה היום.
אנחנו מתעוררים מוקדם. מגע אחד מספיק כדי שתתעורר ביננו האש. "איפה היית כל חיי?" לוחש לי ליאו, רגע לפני שהוא מתחיל לנשק כל פיסת עור גלויה בגופי. "לא ידעתי כמה זה מטעין להתחיל את היום כשהגוף שלך מתרוקן כך, ונרגע. אני כל כך מאושר שאת פה."
השעה עדיין מוקדמת ואנחנו מאריכים במעשה האהבה שלנו, גונחים בקול ללא בושה. רק אנחנו בבית, ואנחנו מרשים לעצמנו להביע את מה שאנחנו מרגישים בקולי קול.
אנחנו נכנסים להתקלח, ואני מתמסרת לתנועות המיומנות של ליאו בזמן שהוא חופף את שיערי. "לפני שהגעת אליי, לא התקלחתי מעולם עם אישה. ההנאה על פנייך בזמן שאני חופף את שיערך, שווה הכל."
עם סיום המקלחת אנחנו נכנסים להתלבש. ליאו בוחר חליפה שחורה כהרגלו, ועניבה תואמת. אני לא יכולה לשבוע מהמראה שלו. הוא כנראה קולט אותי, ומשחק באצבעו עם טבעת הנישואים שלו. "אני לא רואה אף אחת מהסטודנטיות שלי, כולי שלך."
"הפסד שלהן. אתה…מעלף. אין לי מילה אחרת להגדיר מה אני מרגישה כשאני רואה אותך," אני אומרת לו, "ואתה רק שלי."
אני בוחרת שמלה שחורה, אחת מיני רבות שקניתי בסוף השבוע במיו מילאן.
*
"אני ממש לא מתלוננת ליאו שעליתי במשקל, אבל הבגדים שלי צמודים מידי. כבר לא נוח לי בהם," אמרתי לו.
"שזה אומר שאנחנו יוצאים למסע קניות במיו מילאן," הוא הודיע לי מייד, "אני כל כך אוהב לקנות לך בגדים. זה עוד משהו שקורה לי רק איתך, הרצון הזה לצאת לקניות. את הרי מבינה שגבר לא משקיע כל כך הרבה זמן במסע קניות. כשהוא רוצה לקנות חליפה, תוך כמה דקות הוא מסיים את הקניה, משלם ויוצא. איתך זה תענוג צרוף. האופן שאת מתלהבת כשאת מודדת את הבגד, סוחף גם אותי."
"אני שמחה שאתה בא איתי. הייתי רגילה כל השנים ללכת עם לילילו," עניתי לו.
"את שוב קוראת לה לילילו," הוא אמר בחיוך.
אני חושבת שמאז שסוזן חלתה, משהו בי השתנה.
אני שמחה שהוחלט לנתח אותה, ויש סיכוי שהיא תצא מזה. אני גם תומכת באימא בהחלטה שלה להיות לצידה, מה שמאפשר לי לא להיות מעורבת.
*
אנחנו יורדים לחדר העבודה לקחת את הדברים שלנו.
אתמול בערב ישבנו כאן יחד, והמחשבים הניידים שלנו עדיין מוכנים על השולחן.
"יש לי משהו קטן בשבילך," אומר ליאו ומוציא שקית מתוך המגירה. עצם העובדה שליאו חשב לקנות לי מתנה לכבוד יומי הראשון כמרצה, מרגשת אותי מאד. אני סקרנית לראות מה הוא בחר עבורי.
אני מוציאה מהשקית שתי מתנות עטופות בנייר כסף עם לבבות אדומים. כשאני פותחת את הראשונה אני מופתעת לראות שהוא קנה לי טבאלט חדש, כמובן את הדגם הטוב ביותר.
'מעניין מה המתנה השניה?,' אני חושבת בעודי פותח בזהירות את העטיפה. אם יש משהו שאני מתמצאת בו, אלה מחירי המחשבים הניידים. כמובן שהוא קנה לי את היקר ביותר, דגם שיצא לפני כמה ימים לשוק.
"הגשמת לי שני חלומות," אני אומרת ומעניקה לו נשיקה ארוכה, שהופכת לסוערת, עד ששנינו מבינים שכדאי שנפסיק.
"עכשיו תורי," אני אומרת, וניגשת לארון בכניסה להביא את מה שקניתי עבורו.
הוא פותח את העטיפה, ומוציא מתוכה תיק גב תואם לשלי, כשאר עליו מוטבע שמו פרופסור ליאו רוקפורד.
הוא פותח אותו ומתפעל מחלוקת התאים שבו. "ויש תא מוגן למחשב, שזה מעולה, ובכלל כל החלוקה היא מושלמת. תודה ילדה שלי. שמחת אותי מאד. באמת הגיע הזמן להתחדש בתיק חדש."
"ו…" אני אומרת, "יש תא אחד שלא פתחת," אני אומרת ומצביעה על התא בחזית.
ליאו פותח אותו. "הרוכסנים כל כך קלים לפתיחה, ממש תענוג," הוא אומר. אבל אז הוא מגלה שיש בתא שקית קטנה. הוא מוציא אותה ונשאר פעור פה.
"ממש הגזמת," הוא אומר, "אני יודע בדיוק כמה עולה השעון הזה. התלבטתי עם עצמי האם לרכוש אותו."
"הוא תואם להפליא לטבעת הנישואין שלך," אני אומרת בחיוך.
"ממש לא היית צריכה," הוא אומר, אבל בכל זאת מוציא אותו מהקופסה.
אני לוקחת ממנו את השעון ומראה לו שביקשתי שיחרטו עליו שלך לנצח, אן 💗 אני מורידה את השעון שעל ידו, ועונדת לו את השעון החדש.
אני זוכר את היום בו העניק לי אבי את השעון הראשון. הייתי אולי בן שבע, ואבי לימד אותי לקרוא את השעה.
הוא לימד אותי שבכל שעה יש שישים דקות, שיש שתיים עשרה שעות פעמיים ביממה, ויש מי שפשוט סופר את היום כעשרים וארבע שעות.
*
"הזמן, כמו המתמטיקה," אמר אבי, "הוא מאד מדויק. הקצב שלו קבוע בכל העולם.
עם זאת ליאו, אתה תלמד שלנו בני האדם, הוא לא תמיד מרגיש כך. לפעמים השעה נראית לנו כנצח, ולפעמים היא חולפת ביעף, כל זאת למרות שהשעה היא אותה שעה.
אני מאחל לך שהדברים הטובים בחייך יימשכו לנצח, והפחות, יחלפו כלא היו. למרות שכפי שאמרתי, הזמן הוא אותו זמן, וספירתו תמיד תהיה במדויק כפי שהייתה.
*
אן עונדת את השעון על זרועי, ואני מרגיש כאילו כל הזמן שהיה, עמד מלכת, וכעת מתחילה הספירה האמיתית שלי חיי, עם האישה שהלב שלי שייך לה.
לא ידעתי כמה היו חשוכות שנותיי, שכן התפתחתי והגעתי להישגים רבים. רק כעת כשהיא חיה לצידי, אני מבין, היא הזמן הנכון שלי.
אני מרוקן את התיק ששירת אותי לא מעט שנים, ומסדר את הדברים שלי בתיק הגב שהיא קנתה לי. אני מתפעל מהאופן בו הכל מסתדר בו. אן בהחלט ידעה למה היא קנתה לי אותו.
אני אוחז בידה של אן ומוביל אותה דרך המטבח למוסך בו חונה הג'יפ שלי.
על המקרר תלוי פתק. אני קורא אותו בזריזות.
בוקר טוב אנטוניה,
תודה על עזרתך אתמול בסידור חדר האירוח.
שנת הלימודים מתחילה היום, ואנחנו חוזרים לעבודה.
מאחלת לך יום נפלא.
אן
"אני כל כך אוהב אותך," אני אומר לה.
"גם אני אותך," היא עונה, מרימה את כף ידי האוחזת בשלה, ומנשקת אותה.
