"אני אסביר לך, לכם, מדוע אמרתי לסוזן מה שאמרתי," אני אומרת בטון רגוע, "ברור לי מהשיחה איתה, שמה שהיא מנסה לעשות זה להפריד בינינו, לשכנע אותך שאני לא ראויה לך.
אני ערערתי אותה בכך שגם אני העליתי את נושא הכסף. היא תחזור לביתה ותתלבט מה יהיה הצעד הבא שלה.
הרגשתי חופשיה לשאול אותה כמה כסף היא רוצה, או במילים אחרות בכמה היא מנסה לסחוט אותנו, כשבחדר נוכחים לא רק הוריי, שאין ספק שהם מהצד שלי, אלא גם עורכי הדין שלנו. סוזן לא ראתה איש, פרט לי.
סמכתי על ג'ון, שאיתו הייתי בקשר עין כל הזמן, שהוא יעצור אותי, אם לא יבין את המהלך, או יחשוב שהוא מסוכן מידי.
שמתי לב גם, שכריס רושם רשימות כל הזמן.
היא אולי תוכל להגיד שהצעתי לה כסף, אבל אם זה לא מה שעבר לה בראש, למה לא דחתה זאת מייד בשעט נפש? ראו עליה שהיא מתלבטת.
נחכה ונראה אם אני צודקת. אתה שוכח ליאו שאני יודעת על סוזן הרבה יותר מכל אדם אחר, גם ממך אימא, כיוון שליליאנה לא הפסיקה לדבר עליה. היא הוציאה אצלי, את כל הכאב שלה. זה מה שכל אחד מכם הרגיש כשנכנס אליי לחדר, את המועקה של ליליאנה.
כאשר אמרתי ששחררתי את ליליאנה, לזה התכוונתי. לא רציתי שכל הכאבים שלה, שנספגו שנים בקירות יישארו בו.
למרות מה שכולכם חושבים, לליליאנה הייתה אהבה אחת גדולה. הוא בוגר מאיתנו בכמה שנים, נשמה שבורה ואבודה, וזה מה שחיבר ביניהם. הוא לא מסתובב עם אנשים טובים, אבל לפי מה שאני יודעת הוא מעולם לא צרך סמים, וגם לא הסתבך בפשע. הוא זה שהכניס אותה להריון.
סוזן הייתה מוכנה לעשות הכל למען הסנטור. מה שבינה לבינו, את זה את אימא יודעת טוב ממני. אני יודעת שהוא רצה את ליליאנה.
הסנטור הנכבד חובב ילדות. לא רק שאין לו בעיה עם קטינות, אלא שגיל חטיבת הביניים הוא העדיף עליו, מן הטעם הפשוט, שהוא רוצה להיות זה שקוטף מהן את 'הפרס,' הוא אוהב אותן בתולות.
הבעיה הכי גדולה של סוזן הייתה שליליאנה לא הסכימה להתראות עם הסנטור והיא נאלצה לספוג ממנו עונשים."
"אן, מה איפה את יודעת את כל זה? " שואלת אימא בפליאה.
"משעות רבות של השתפכות נפש של ליליאנה. היא לא סתם הייתה כל כך קשורה אליי. היא הייתה זקוקה לי כדי להתנקות מכל הכאב והסבל שעטף את חייה.
אתה ליאו היית האור של חייה. איתך היא הרגישה בטוחה. אתה היית אי השפיות שלה. לכן היא לא רצתה שתכיר אותי. היא הייתה זקוקה לתשומת הלב הבלעדית שלך, וידעה שאתה ואני נשמות תאומות, וכי נתחבר מייד. היא פחדה שהחיבור בינינו ירחיק אותך ממנה, וגם אותי.
לא הבנתי את זה אז. הלוואי והייתי רואה את הדברים כפי שאני רואה היום.
החיים שלי לעומתה היו מאד פרטיים. היחידה ששיתפתי אותה היא אימא שלי, וגם אותה לא שיתפתי ברגעים האינטימיים שלי. לא היה לי צורך בכך, ולכן כל תשומת הלב שלי הייתה מופנית אל ליליאנה. החיים שלי תמיד סבבו סביב הלימודים. הם היו במקום הראשון. גם מתוך הרעב הבלתי נגמר שלי לידע, וגם מתוך הבנה שאם אני רוצה להגיע למקום טוב בחיים, עליי להשקיע בהם.
סוזן לא ידעה להיות אימא. באיזשהו מקום זו הייתה מועקה בשבילה. היא לא חשבה ליאו שאתה תעזוב אותה. החיים שלה היו ריקים, ואת התסכולים שלה היא הוציאה על ליליאנה. היא נתנה לה להרגיש שהיא לא שווה, ושלעולם לא תגיע להישגים. כמה שניסיתי להרים אותה, לומר לה שבעיניי היא ילדה מאד חכמה וכשרונית, זה לא הספיק.
אני מצטערת שאני מניחה את הדברים כך בפניך, אבל אני עושה זאת כדי להסביר לך, לכם מי היא סוזן.
סוזן לא טיפשה. היא תעכל את מה שאמרתי לה ותפנה לעורך דין שיוציא אותה מהתסבוכת. אם אתם שואלים אותי, היא תמנע מללכת לבית משפט. אתה כועס עליי ליאו?" אני שואלת לבסוף את מה שיושב לי כסלע על הלב.
"לא מתוקה שלי. אני קולט איזה משא כבד נשאת כל החיים, וזה רק גורם לי לרצות עוד יותר לעטוף אותך באהבה. שתדעי שאת במקום בטוח ואוהב, ושיותר את לא צריכה להתמודד עם דברים לבד," אומר ליאו ומחבק אותי חזק.
"הייתה לי ילדות נהדרת. יש לי הורים נפלאים ואחים שאני מאד אוהבת. אני לא רוצה שיובן מדבריי שלא הייתה לי ילדות מאושרת," אני אומרת.
אן לא טיפשה. היא ידעה בדיוק למה היא אמרה מה שאמרה. היא גרמה לי לקפוא. העמידה החזקה שלה מולי ערערה אותי, בעיקר כי סמכתי על כך שאני אפתיע אותה
אני מתקשרת ללינדה, למרות שאמרתי לה שאינני רוצה לראות אותה יותר. היא עורכת דין לענייני משפחה, ואני זקוקה כעת לעצתה.
"הלכתי להפגש עם ליאו," אני מתחילה לומר לה, ובוחנת את תגובתה.
"את לא חושבת שמגיע לי לשמוע משהו אחר ממך?" היא עונה לי בקור.
"אני מתנצלת לינדה. את החברה הכי טובה שלי, וההתנהגות שלי לא הייתה מוצדקת. את לא אשמה בתסבוכת שהכנסתי את עצמי אליה," אני אומרת לה בקול רועד.
"לא יאומן. סוזן וילסון יודעת להתנצל," היא ממשיכה בטון הקר שלה.
"את מבינה לינדה, כל החיים הילדה שאני ילדתי, העדיפה את הפרופסור וגם את אן לואיז על פניי. כל כך קינאתי בשניהם, שלא ידעתי איך להעניק לה את האהבה שהייתה זקוקה לה.
לו הייתה ניתנת לי הזדמנות שנייה. הייתי מבקשת את סליחתה שלא ידעתי להיות לה לאם. כל דבר שנגעתי בו, הרסתי."
"אני רוצה להאמין לך, אבל את תצטרכי להוכיח לי שאת לא זורקת מילים באוויר שאין להם כיסוי," אומר לינדה, "אני מסכנת את השם שלי כאן. לא מדובר ביחסים בינינו, אלא במוניטין שלי כעורכת דין. אני מצטערת, אני צריכה יותר ממילים סוזן."
אני יודעת שאם אני רוצה שלינדה תאמין לי אני חייבת להוציא את הקלף האחרון. "תבואי לכאן, ואראה לך את הכמוס בסודותיי," אני עונה לה.
*
כאשר היכרתי את ליאו רוקפורד לראשונה באוניברסיטה, לא יכולתי לעצום עין מרוב התרגשות, למרות שלא קרה בינינו כלום.
הפעלתי את כל קסמיי עליו, ולבסוף הצלחתי לגעת בו.
לא רק שזאת לא הייתה אהבה ממבט ראשון מצידו, היא גם לא היה אהבה מטורפת כפי שאני חוויתי.
עשיתי הכל כדי להרשים אותו, ולבסוף הצלחתי.
למרות הפכנו לזוג, ידעתי שהוא לא מאוהב בי, וכי הלימודים תופסים אצלו את המקום הראשון.
אני לא יכולה לומר מילה רעה עליו. הוא התייחס אליי יפה, הציג אותי כחברה שלו בפני חבריו, אבל ידעתי שמשהו חסר שם, ולא ידעתי מה.
ככל שהתקרב סיום הסמסטר, ליאו שקע יותר בכתיבת עבודות, והתכוננות למבחנים, ואילו אני רציתי לצאת לבלות, ולא השקעתי בלימודים כמוהו.
באחת הפעמים נפגשתי במסיבה במועדון עם אחד הסטודנטים שלמדו איתו. הסתבר לי שלא כולם ידעו שאנחנו זוג, כפי שחשבתי.
באותה תקופה התחלתי לדבר עם גברים אחרים בצ'אט, מה שנראה בהתחלה תמים, הפך לרומן סוער עם גבר אחר שגר בבוסטון.
ואז מצאתי את עצמי בהיריון.
לא ידעתי איך ליאו יגיב כשיוודע לו דבר הבגידה שלי. בעצם ידעתי, הוא היה מנתק את קשריו איתי מייד, ולכן המצאתי סיפור שאני טסה לפריז ללמוד.
אני מניחה שהוקל לו שלא הייתי לידו, כי זה אפשר לו להשקיע בלימודיו ללא הפרעה.
כשחזרתי אחרי הלידה של ליליאנה, סיפרתי לו שהיא בת אחותי. כנראה שהייתי כל כך משכנעת, שכן הוא האמין לי. בתוך תוכי קיוויתי שהוא לא.
מיום שהתחלתי לדבר עם גברים אחרים, התחלתי לתעד זאת ביומן. רצתי כל כך שהוא יתפוס אותי בשקריי וישחרר אותי מהצורך בחיים כפולים.
את המילים שהתחלתי לכתוב לפני עשרים ושלוש שנים, ומתפרסות על פני חמש יומנים עבי כרס, שמרתי בקופסה שהחבאתי עמוק בארון הבגדים שלי.
כעת הגיעה הזמן שאחשוף אותם לעיניה של לינדה. כל האמת הערומה על חיי פרושה שם. אני מקווה שהיא תמצא את הדרך לספר זאת לליאו, ותעזור לי לקבל את המחילה לה אני כל כך זקוקה.
ביומנים האלה גם נפרשת מערכת היחסים שלי עם הסנטור. היא תגרום לו נזק גדול, אבל תראה לעולם ששמרתי על ליליאנה מפניו, כשהבנתי מה כוונותיו לגביה.
*
ואז אני מקבלת את השיחה שממנה חששתי יותר מכל.
"אני מצטערת גברת וילסון. אין בפי בשורות טובות," אומרת לי הרופאה שלי. "הבדיקות החוזרות רק אישרו את מה שכבר היה ידוע לנו.
עלייך להחליט איזה טיפול את רוצה לקבל. לגבי סיכויי ההחלמה, והזמן שנותר לך…"
"תודה דוקטור. אני לא מעוניינת להמשיך בשיחה," אני קוטעת אותה.
'אז זהו זה,' אני אומרת לעצמי. כל התקוות שהיו לי שחלה טעות בהבחנה, נגוזו. כל כך האמנתי שזה לא נכון, שהסטירה שקיבלתי כעת מערערת אותי לגמרי.
ברור לי שאני לא מתכוונת להלחם. 'בשביל מה? עבורי מי?'
כמה שאתכחש לכך, למרירות שליוותה את חיי, יש מחיר. אני חולה מאד.
לינדה אמרה שהיא תגיע בערב, מה שמשאיר לי מספיק זמן לשיחה עם עורך הדין שלי.
"מה אני יכול לעשות בשבילך גברת וילסון," הוא אומר, "אני מקווה שאת לא מבקשת אותי לייצג אותך בתביעה של בני הזוג רוקפורד."
"לא," אני עונה מייד, "אני מבקשת שהשיחה הזאת תשאר בינינו."
"אני מחוייב לחיסיון," הוא עונה לא מרוצה. אין לו מושג מה אני עומדת לומר לו.
"אני מבקשת לשנות את צוואתי. ימיי ספורים. כידוע לך בתי איננה עוד בין החיים. אני מבקשת להוריש את הוני ונכסיי לאן לואיז רוקפורד."
"אני לא מבין אותך. את הכפשת אותה, וכעת את נתבעת על ידה ועל ידי בעלה. מה גורם לך לעשות זאת? האם את רוצה להאשים אותה גם ברצח שלך?"
"אני מבקשת שתוציא הודעה בשמי לתקשורת," אני אומרת לו, מתעלמת מדבריו, ומקריאה לו את המילים שכתבתי.
אני מסיימת את השיחה ושולחת הודעה לאן לואיז.
סוזן וילסון:
אני מבקשת שנפגש ביחידות.
תאמרי לי לאן להגיע ומתי.
אן לואיז רוקפורד:
אין לי סודות מבעלי.
תקבעי את את המקום והשעה.
סוזן וילסון:
אני מבקשת שתבואי לבד.
ליאו יכול להיות בקרבת מקום,
אם את חוששת,
אבל את הדברים אני רוצה לומר
לך בלבד.
אני שולחת ללינדה הודעה שמשהו בלתי צפוי קרה, וכי אני מבקשת לדחות את הפגישה בינינו.
אני רואה שהיא קראה את ההודעה אבל היא לא טורחת לענות לי.
אני לא יודעת איך להגיב.
"מה אתה אומר?" אני שואלת את ליאו. אני מודה שאני חוששת שהיא תנסה לפגוע בי פיזית, הרי היא יודעת שאני בהיריון.
" בעצמך אמרת שאת לא מחפשת מלחמות איתה. ראינו במצלמות האבטחה של הבית, שהיא הגיעה לכאן לפני שבאה לבית הורייך. אני חושב שעדיף שתפגשי איתה כאן. אני אתן לכן לשבת לבד, אבל אהיה קרוב אלייך," הוא אומר.
כעבור שעה מצלצל האינטרקום וקולה של סוזן עולה ממנו בבקשה לתת לה להיכנס. אני מרגישה צמרמורת בכל הגוף, אבל פותחת את השער ועוקבת במצלמה אחריה.
היא מחנה את הרכב שלה בצד, מוציאה קופסה מהמושב האחורי, ופוסעת בצעדים איטיים לעבר דלת הכניסה.
אני ניגשת ופותחת את הדלת לרווחה, צופה בה בזמן שהיא עולה בצעדים מהססים במדרגות.
"תודה שהסכמת להיפגש איתי אן לואיז," היא אומרת ונכנסת לבית. להפתעתי היא לא מסתכלת סביבה, לא בוחנת איך נראה הבית שאותו היא רואה לראשונה, בפנים.
"את מעדיפה לשבת בחדר העבודה, או בחדר האירוח?" אני שואלת אותה.
"איפה שמתאים לך אן לואיז," היא עונה בקול רועד.
אני מובילה אותה לחדר האירוח, בו בוערת האח, מאחר והיום הוא יום קר במיוחד. היא מתיישבת על קצה הספה, ובידיה הקופסה.
"כל מסכת חיי מיום שהיכרתי את ליאו, נמצאת בקופסה הזאת. כל המחשבות הכמוסות שלי, כל סודתיי, תועדו פה. הייתי מבקשת שתקראי אותם. איש לא ראה זאת לפנייך."
"דברי איתי במספרים. כמה כסף את רוצה?" אני יורה מייד.
"ביומנים האלה יש כדי להפליל את הסנטור, אבל חשוב לי שתקראי גם שלא מכרתי לו את ליליאנה. ברגע שהבנתי מה כוונתו שלמתי מחיר יקר, רק שלא ייגע בה. אני יודעת שכולכם חושבים שלא אהבתי את ליליאנה, זה ממש לא נכון. הכל כתוב, הכל מתועד. אני מבקשת שתקראי."
"ומה כל זה קשור לכך שאת מאשימה אותי ברצח?" אני שואל בקור.
"איבדתי את שפיותי. אני משלמת על כך מחיר יקר," היא אומרת לי.
"באמת? את משלמת? ומה עם השם שלי?" אני לא מרפה ממנה.
"בקרוב תתפרסם הודעה לעיתונות שמנקה אותך מכל חשד," היא אומרת לי.
"באמת? מה השתנה בשעות האחרונות?" אני שואלת, "אני חושבת ש…"
"אן לואיז, אני זקוקה למחילה שלך," היא מפתיעה אותי.
"למה?" אני מישירה אלייה מבט.
"עשיתי כל כך הרבה רע בחיי, אני מבקשת…" היא משתתקת.
"מה עובר עלייך סוזן," אני שואלת כשאני רואה שהיא מתקשה לנשום.
"אני זקוקה למחילה כדי שאוכל…" היא מעוותת את פניה בכאב, ואני קולטת שמשהו לא טוב עובר עליה.
"ליאו!" אני קוראת בקול והוא ממהר לבוא, ומסתכל עליי.
"היא לא בסדר, צריך להזעיק רופא," אני אומרת לו. אני עוזרת לה לשכב ומרימה את רגליה.
"אני מאד חולה אן לואיז," היא אומרת לי.
אני לא יודעת איך לקבל את דבריה, הרי רק לפני כמה שעות היא השתוללה בבית הוריי.
צוות ההצלה מגיע תוך דקות ספורות. סוזן כבר מאוששת יותר, אבל עדיין חיוורת.
הפרמדיק שואל אותי מה הקשר שלי לסוזן.
"אני אימא של החברה הכי טובה שלה," אומרת סוזן .
'כן, זאת שאני מואשמת ברצח שלה,' אני רוצה לומר אבל שותקת.
אני מתרחקת מעט, ונעמדת ליד ליאו שמקיף אותי בזרועותיו. הוא מביט על סוזן. והדחיה שלו ממנה ניבטת מעיניו.
“אתה חושב שזאת הצגה?" אני לוחשת לאוזנו.
“אן לואיז. תקראי את היומנים " אומרת בקושי רב סוזן לפני שליאו מספיק להביע את דעתו.
“לפי המידע הרפואי שקיבלתי כעת," אומר הפרמדיק ,שניגש לדבר איתנו. "זה פלא שהיא עדיין בחיים."
“תסביר," אומר ליאו קצרות.
“אתם לא יודעים שיש לה סרטן שלב ארבע עם גרורות בכל הגוף?" הוא מתפלא. אני מרגישה שאני לא נושמת. “אנחנו לוקחים אותה לבית חולים."
"אנחנו נתארגן ונגיע " אני אומרת לפרמדיק מייד.
“אנחנו נגיע," אני אומרת, לליאו שנד בראשו להסכמה.
סוזן מוצאת על אלונקה מהבית, ואני עולה לחדר השינה להחליף בגדים. אף מילה לא נאמרת בין ליאו לביני. הכל נעשה בשתיקה.
רגע לפני שאני יוצאת מהבית, אני עוברת דרך חדר האירוח, מוציאה את היומנים מהקופסה, ודוחפת אותם לתיק שלי.
ליאו מביט בשאלה עליי. אבל לא אומר מילה.
אנחנו מגיעים לבית החולים, ומתבקשים להמתין בחדר ההמתנה. אני מוציאה את היומנים המסומנים לפי תאריכים ומתחילה לקרוא.
עולם שלם מתגלה לעיניי. סוזן כתבה בגילוי לב את המחשבות הכי אפלות שלה. היא מודה בכל מה שעשתה, ומחפשת דרך לכפר על כך. כולן נכתבו כמכתבים אישיים.
ליאו,
אני הולכת ומסתבכת בשקרים שלי.
אני אוהבת אותך עד כאב,
ויודעת שאתה לא אוהב אותי.
כל יום אני מתפללת להתפס בשקריי,
מחכה שתתעמת איתי,
ואולי יהיה בי האומץ להראות לך
מה אני באמת מרגישה.
זה לא קורה,
ועוד נדבך של שקר נבנה.
אני זקוקה שתציל אותי מעצמי.
שלך, סוזן
ליליאנה,
אני רוצה שתדעי שאני משלמת מחיר כבד,
ואמשיך לשלם,
אבל לא אתן לאיש, בטח לא לסנטור,
לפגוע בך.
את כל מה שיש לי בחיים.
הגבר שאני מאוהבת בו קשות, אביך,
מעולם לא באמת אהב אותי.
מה שיש לי בלב אלייך
מעולם לא הייתי מסוגלת לומר
אני מב
את המכתב הזה משום מה סוזן לא סיימה.
בין המכתבים הרבים אני מוצאת גם כאלה שנושא את שמי, וביניהם אחד שנכתב לפני שסוזן הגיע לביתנו. מכתב מלא חרטה על הכל.
"אתם יכולים להיכנס," אומרת האחות שמפתיעה אותי, כשבמחשבותיי עדיין מהדהדות המילים של סוזן.
אני מכניסה את היומן האחרון לתיקי, ומביטה על ליאו. "כנסי את, אני אחכה לך כאן," הוא אומר, "היא זקוקה לך כעת, לא לי."
אני משאירה את התיק ליד ליאו, וקמה להיכנס ליחידה לטיפול נמרץ. "אני אוהב אותך אן, את האור של חיי," אומר ליאו ומחבק אותי חזק, מעניק לי כח לעמוד מול סוזן.
"אן לואיז," אני שומעת את סוזן אומרת לרופא, "היא כמו הבת שלי."
אני נחנקת למשמע המילים, אבל עוטה חיוך על פניי. "את נראית מאוששת," אני אומרת לסוזן.
היא מושיטה יד רועדת ומבקשת לאחוז בשלי.
