אנחנו מסיימים לאכול ארוחת צהריים בגן בית משפחת מגריי.
גם הוריי נמצאים איתנו, והם מאושרים עד הגג מבחירת הלב שלי. "כל כך הרבה שנים חיכיתי שתמצא לך בת זוג. אן פשוט מדהימה. אין ספק שהיא מאד אוהבת אותך," אומרת אימי ומביטה על אן בהערצה, בזמן שאן מספרת לאבי על הבינה המלאכותית שהיא מפתחת.
"חשוב לי להראות לעולם את היתרונות של הבינה המלאכותית. אך גם להזהיר מפני הסכנות שבה."
אבי. שהינו פרופסור למתמטיקה, מקשיב בשקיקה להסברים שלה. היא דוברת שפה שהוא מבין, מה שגורם לו להנאה רבה."
"אני מאד אשמח אם תשתפי אותי בתהליך, זה נשמע לי מאד מרתק " הוא אומר לה, "תודה שהקדשת זמן להסביר לי."
"בשמחה," עונה אן, "אני מאד נהנית לדבר על הנושא שכל כך קרוב לליבי."
"אני יכול לדבר איתך בגלוי לב?" שואל אבי וגורם לי לעצור הכל ולהקשיב לו בעיון.
"מאד אהבנו את ליליאנה. היא הייתה ילדה מתוקה, נשמה אבודה שהייתה צמאה יותר מהכל, לאהבה. אנשים טעו לחשוב שהיא רוצה רק כסף, זה לא היה כך. היא מאד הייתה קשורה לליאו.
כאשר ליאו שיתף אותי בקשר שלו איתך, קצת חששתי. חשבתי שאולי הוא מחפש בך את ליליאנה, למרות שהוא הכחיש זאת.
עכשיו כשפגשתי בך, אני מבין.
אמנם את בת גילה, אבל הרבה יותר בוגרת ממנה. רגלייך נטועות חזק בקרקע, ואת מאד עצמאית. כמו ליליאנה, את בת למשפחה עשירה, אבל לא גדלת להיות מפונקת.
ליאו הוא אבא נפלא, ואני כבר לא יכול לחכות לראות אותו עם הבנים שלכם."
"אנחנו עדיין לא יודעים את מינם של העוברים," היא אומרת לו.
"כך מרגיש לי," אומר אבי. הוא מפתיע אותי שכן הוא מדען, ואימרה כזאת לא מתאימה לו.
גם עורכי הדין שלנו, ג'ון ברוקלין ובנו כריס ברוקלין, הגיעו לסעוד איתנו.
אני מביט על אן שנראית רגועה כל כך, למרות הסערות שמרחפות מעלינו.
"קיבלתי אישור שהניירת נמסרת לסוזן" אומר כריס, "השליח סיפר לי שהוא ספג ממנה קללות, ונס מהמקום בריצה.
כפי שסיכמנו, אני עומד לשלוח לחדר החדשות את התצהיר של אבי לגבי מסירת החומר לבית משפט. זה מקובל על כולם?"
"את מוכנה?" אני שואל את אן.
"ברור. הסברת לי הכל, ואני מוכנה," היא עונה לי.
"אם כך כדי שנתכונן לצפות במהדורת החדשות," אני אומר.
אנחנו מלווים את הוריי לרכבם. "אני עדיין לא מעכלת שעומדים להיות לכם תאומים," אומרת אימי לאן, "אני כל כך שמחה שהגעת לחיים של ליאו. את מאירה אותם באור גדול."
"תודה אליזבת," עונה אן, "אני מרגישה כבוד גדול להיות חלק ממשפחת רוקפורד. ליאו הוא אדם מדהים, ואני מודה לגורל שהפגיש בינינו."
עושה לי טוב על הלב לראות איך אן מתקבלת על ידי הוריי. אני מודה שלא הייתי בטוח איך הם יקבלו את הקשר בינינו.
"אני לא אפסיק לאמר אף פעם כמה את מדהימה בעיניי. בכל מקום את מתקבלת בהרבה אהבה. אני לא מתפלא מדוע ליליאנה הייתה כל כך קשורה אלייך."
"לילילו איתי גם כעת, ואני אעשה כל שביכולתי שלא יאמרו דברים לא טובים עליה," אני אומרת לו.
אני לא בדיוק מבין מדוע יש לה צורך לאמר זאת, אבל בכל זאת שמח לשמוע את המילים. הנאמנות שלה כלפי מי שהיא אוהבת היא מוחלטת.
אנחנו נכנסים לבית בדיוק עם התראת המבזק המיוחד.
כאן אילרנד מורל מחדר החדשות של תחנת השידור MNYC. כהמשך לידיעה ששידרנו לפני הצהריים , נמסר לנו כי כתב התביעה של משפחת רוקפורד נגד סוזן וילסון הופקד בבית המשפט, ונמסר באמצעות שליח לנתבעת.
ביקשנו ממשפחת רוקפורד, באמצעות עורכי הדין ג'ון וכריס ברוקלין, להגיב על הנושא. אנחנו ממתינים לשמוע האם הם מוכנים להתראיין.
"אני מוכנה לדבר אם תרצה," אומרת אן, "בסופו של דבר התביעה היא נגדי."
אני מסתכלת על ג'ון בשאלה. "היא אישה חכמה האישה שלך. אני בטוח שהיא תוכל להתנהל ברהיטות. בכל מקרה אנחנו, כריס ואני, פה אתכם. אם נחשוב שיש משהו שלא ראוי שיאמר, אנחנו נגיב.
נאמר לי שאן לואיז רוקפורד מתכוננת לעלות לשידור.
"אחר צהריים טובים אירלנד," אומרת אן. קולה יציב ובטוח.
"אני מודה לך שעלית לשידור. מה תגובתך להאשמה נגדך?" שואלת אירלנד.
"האם יעלה על הדעת שאם תחשוד שבתה נרצחה ולא תדווח על כך למשטרה?
המשטרה דרשה נתיחת הגופה אחר המוות, ובדוח שכתבה נכתב בברור שמותה נגרם כתוצאה מכמות גדולה של אלכוהול בדם. לא נמצאו חומרים מסוכנים, ולא היו סימני התעללות.
המשטרה קבעה באופן מוחלט שליליאנה נהרגה בגלל שאיבדה שליטה בהיותה שיכורה. כך גם הראו הסימנים בשטח.
הדו"ח נמסר לידיו של בעלי, ולידיה של אימה של ליליאנה. מדוע אם כך היא לא ערערה על הקביעה אם בידיה הוכחות שבתה נרצחה?
את ליליאנה היכרתי מיום שנולדה. האמהות שלנו היו חברות, ולכן בילינו בילדותנו שעות יחד. לא פעם מצאה ליליאנה בביתי מקלט. היא שפכה בפניי את הלב, כפי שלא עשתה בפני אף אחד אחר, כולל אימה, לפחות כך טענה. את הפרופסור לא היכרתי, אלא רק אחרי שליליאנה נהרגה, כשביקש ממני לספר לו עליה.
אני רוצה להזכיר לציבור הצופים שהתביעה הוגשה שעות בודדות אחרי שהודלפה תמונה מתוך מסיבה פרטית, בה חשפנו את הזוגיות בינינו. לגבי חתונתנו, מתי זה קרה או יקרה העדפנו לא לשתף, מאחר שכבר הבנו שיש מי שמוסר את המידע למדורי הרכילות תמורת בצע כסף. אני יכולה לאשר לכם שליאו ואני אכן נשואים."
"מה לדעתך המניע של סוזן," שואלת אירלנד.
"אני לא יכולה להעלות על הדעת מה גרם לה לעשות זאת," עונה אן בדיפלומטיות. ג'ון מסמן לה שהוא מאד מרוצה.
"לפני שאנחנו נפרדות, האם גם פרופסור רוקפורד רוצה לשוחח איתי?" שואלת אירלנד.
אן לא טורחת לשאול אותי. "כל מה שיש לבעלי לומר, נכתב בכתב התביעה המשתרע על פני דפים רבים," היא עונה, ושוב ג'ון מסמן לה שהוא מרוצה מתשובתה.
"אני מודה לך אן לואיז מגריי," מתחילה אירלנד לומר.
"אן לואיז רוקפורד," מתקנת אותה אן.
"אני מתנצלת זה מה שכתוב בידיעה שפרסמה גברת וילסון," אומרת אירלנד. "תודה שעלית לשידור. ערב טוב לך ולכל הצופים, מחדר החדשות של תחנת MNYC. כאן אירלנד מורל.
"אני בהחלט מבין מה ליאו מצא בך. היית מבריקה. אני בטוח שסוזן רותחת אחרי מה שאמרת. מבחינתנו המלחמה החלה," אומר ג'ון.
"אני חושבת שזה הזמן המושלם לקפה של אחר הצהריים" אומרת קלי, וקמה להכין קפה.
אן קמה מייד לעזור לה.
"שבי," אני אומר לה, "אני אלך לעזור לה." אן משירה מבט לתוך עיניי, ונדה בראשה, כאילו שהבינה למה אני מציע עזרה.
"אני יכול לעזור?" אני שואל את קלי.
"בהחלט," היא עונה, "יעזור לי מאד אם תוריד מהמדף ההוא בארון כוסות ותחתיות. יש לך יתרון גובה עליי, אני תמיד נעזרת בשרפרף."
"מה את חושבת על הסיפור עם סוזן? את הרי מכירה אותה טוב," אני שואל אותה בעודי מוריד את הכוסות.
"היא יוצאת מדעתה כשהיא מבינה שהסיפור בינך לבין אן הוא באמת סיפור אהבה. היא ראתה בתמונות את עוצמת הרגש שלך כלפיה. תקן אותי אם אני טועה. זה לא משהו שהיא זכתה להרגיש ממך."
"סוזן ואני לא היינו סיפור אהבה. היינו במערכת יחסים שהתאימה לי כסטודנט שעיקר חייו היו הלימודים.
יום אחד היא הודיעה שהיא נוסעת ללמוד סמסטר אחד בפריז. זה לא נראה לי הגיוני, כי זה לא היה בזמן שמתחיל סמסטר חדש, אבל שתקתי. אולי כי התאים לי.
כשחזרה סיפרה שאחותה ילדה, וביקשה ממנה לגדל את התינוקת, כיוון שאין לה אפשרות לעשות זאת. הדמיון של ליליאנה לסוזן נראה לי הגיוני, כיוון שחשבתי שהיא דודה שלה.
היא ביקשה שנתחתן ונגדל אותה יחד.
אני מודה שלא הפעלתי את הראש.
אני לא מתחרט על השנים עם ליליאנה. היא הסבה לי אושר רב. מה שאני לא יכול לומר על סוזן."
אנחנו מגישים את הקפה וחוזרים להביא את העוגות.
אני מטיחה בזעם את המעטפה הנושאת את חותמת בית המשפט על הרצפה. לו הייתה עשויה זכוכית, היא הייתה מתנפצת לאלפי רסיסים .
אין לי כוונה לשבת ולקרוא את חמישים הדפים של כתב התביעה. 'אני רק התחלתי אתך, אן לואיז ' אני מסננת בכעס.
אני מחפשת את כתובתו של ליאו. מעולם לא הייתי בביתו. כשליליאנה הייתה ילדה, ורצתה להיפגש איתו, הוא היה בא לקחת אותה, וכשמלאו לה שש עשרה וחצי הוא קנה לה מכונית.
אני מצליחה למצוא את כתובתו במסמכי הרכב של ליליאנה. אני לא חושבת פעמיים ונוסעת אליו, כשבראשי מתבשלת תוכנית, איך להפריד בינו לבין אן לואיז.
כבר כאשר אני מגיעה לשכונת מגוריו, נעתקת נשמתי. הוא בחר לגור באחת השכונות היפות והיקרות. מכשיר הניווט מודיע שהגעתי ליעד. אני מסתכלת על הבנית הגדול והיפה מבעד לשערי הברזל. הוא אחד הבתים היפים ביותר שראיתי בחיי. 'מה גבר שחי לבד, צריך בית כזה גדול?' אני שואלת את עצמי.
אני לוחצת מספר פעמים על האינטרקום הממוקם משמאל לשער, על גבי חומת אבנים גבוה, אבל אין תשובה.
אני לא מתעצלת, יוצאת מהרכב, ומציצה מבעד לשער פנימה. לא נראה שיש כאן מישהו.
אני חוכחת בדעתי מה לעשות, ומחליטה ללכת ישר לגוב האריות, לביתה של קלי מגריי.
גם כאן החצר מוקפת חומה, ומוגנת על ידי שערי ברזל גדולים. אני לוחצת על האינטרקום. "זו סוזן, תני לי להיכנס," אני יורה מייד.
אחרי דקה ארוכה, אני שומעת את קולה של קלי. "תחני את הרכב ברחוב, אני פותחת לך את השער להולכי רגל."
אני יודעת שהיא עושה זאת כדי להשפיל אותי, אבל בולעת את כבודי, הרי עוד דקה זו תהיי היא שתתחנן בפניי.
אני מחנה את הרכב בצד הכביש, וממהרת לגשת לשער, שנפתח מייד עם הגיעי. אני הולכת בצעדים מהירים לכיוון דלת הכניסה. את המדרגות האלה עליתי אולי אלפי פעמים, אלא שזה היה מזמן.
הדלת נפתחת לפניי, ואני מתפרצת פנימה. "אני צריכה לדבר עם בעלי," אני אומרת.
"אני חושבת שאת בבית הלא נכון," עונה לי קלי.
"ראיתי את המכונית של ליאו בחוץ," אני אומרת במהירות. כיוון שאני מכירה היטב את הבית, אני ניגשת מייד לסלון.
קולות דיבור נשמעים דווקא מכיוון חדר המשפחה, ולכן אני נכנסת אליו.
"ליאו, למה לא הקשבתי לך כשהתחננת בפניי שנחזור, כשאמרת לי שאינך יכול עוד לחיות בלעדיי?
אנחנו נתגבר על כל הבעיות יחד. אני אעזור לך לצאת מהפח אותו טמנה לך אן לואיז. אני בכלל בספק שהיא באמת בהיריון."
"תגידי לי, את נורמלית? הרגשתי כזו הקלה כשהתגרשתי ממך, למה שאתחנן לחוזר אליך?" הוא עונה באדישות.
"אני מבינה שלא נעים לך שידעו זאת. אבל זו אני, ואני פה, ונתגבר על הכל יחד," אני ממשיכה.
"את באמת חושבת שיש כאן מישהו שקונה את ההצגה שלך? אני תוהה כיצד את יודעת על דבר הריונה של אשתי, בכל מקרה הוא הריון מאד רצוי. אני אפילו לא מתכוון לטרוח להסביר לאן שכל מה שאת אומרת היא מסכת שקרים, היא מספיק חכמה להבין זאת בעצמה," הוא עונה לי.
"יש לי חברים טובים שהם עורכי דין, אני מבטיחה לסדר עבורך את העניין," אני אומרת לו.
"כבר יש לך סכום בראש שאת מנסה לסחוט ממני תמורת העזרה שלך? כי הכיסים שלי נעולים בפניך, ולא רק, אנחנו נתחשבן על הכל בבית משפט."
"אני מתפלאת עליך. לגבי עורכי הדין ששכרת, שמעתי שהם לא ממש…"
את המשפט הזה קוטע גבר צעיר בחליפה. הוא נראה מעלף, ואני בוהה בו.
"מה בדיוק רציתי לומר עלינו?" הוא שואל אותי, "קחי עצה בחינם. כל מילה שלך תגרור הגשת תביעה גם מצידנו על פגיעה בשמנו הטוב. את מוזמנת להמשיך."
"אומרים שההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה, אלא שכאשר ההתקפה מלאת שקרים, אין בה כל תועלת," אומרת אן לואיז. "ליאו שיתף אותי בכל, לא הסתיר ממני דבר. את לא תצליחי לגרום לי להאמין שהוא יעלה על דעתו לחזור אליך. ליאו הוא גבר עוצמתי, מהסוג הזה שלעולם לא יתחנן בפני איש."
"את צודקת אן. רק את נקודת החולשה שלי, ולמענך אני מוכן לשנות את הכללים," אומר ליאו.
"מעבר לעובדה שיש לך חוצפה להגיע לבית שאת לא רצויה בו, לאחר שאמרת מה שאמרת, קיבלת לידך את כתב התביעה נגדך. היה רצוי שתשבי ותחשבי מה את עונה לסעיפי האישום, שיש לנו לגבי כל אחד מהם הוכחה מוצקה," אומר ליאו.
" אומרים שהמת לוקח את סודותיו לקברו. ליליאנה הרבתה להפקיד את סודותיה בידיה של אן, אל תשכחי זאת.
אגב, מה שלום הסנטור שלך? סיפרת לו שאבא של ליליאנה דורש את הכסף חזרה. ואל תעליבי את האינטליגנציה שלי ותעני לי שאינך יודעת על מה אני מדבר. כיוון שזה רק הקצה של מה שאני יודע על מערכת היחסים שלך עם הסנטור."
"מה אתה רוצה ממני ליאו" אני אומרת כאשר אני מבינה שאין דרך שאצא מהתסבוכת אליה הכנסתי את עצמי.
"אני? אני לא רוצה ממך כלום. עכשיו זה בידי עורכי הדין שלי, שכפי שאת רואה נמצאים כאן. את בטח מבינה שכתב התביעה הזה לא נכתב בשליפה מהמותן. הוא תוצאה של עבודת שטח שנעשתה במשך זמן, את רק זירזת את הגשתו," אומר ליאו בטון קר.
"זה באמת נכון שאת בהיריון? עומד להיוולד לליליאנה אח?" אני אומרת את מה שעולה לי בראש.
"בואי לא נעמיד פנים שליליאנה באמת הייתה הבת של ליאו. את אפילו מנעת ממנו לאמץ אותה באופן חוקי. אז לא התאומים האלה הם רק שלנו, של ליאו ושלי."
'תאומים,' מהדהדות מילותיה של אן לואיז, ומחרישות את אוזניי.
"את יודעת שליליאנה לא זכתה להיות אימא, את תרשי לי להיות חלק מחייהם?" אני מנסה לרכך את אן לואיז.
"את יכולה לומר לי מי הכניס את ליליאנה להריון? אולי הסנטור שלך?" זורקת אן לואיז את המילים שגורמות לי לקפוא.
אני מבינה כבר למה הסנטור כועס עליי, ובעיקר, כמה אן לואיז יודעת.
"לכן ליליאנה שהתה בביתך שבוע שלם. היא סרבה לבצע את ההפלה כדרישתו של הסנטור," אני אומרת מהורהרת.
"לידיעתך, ליליאנה לא הייתה בהיריון מהסנטור, אבל מעניין שלך זאת נראית אפשרות סבירה, ואת ממשיכה בשקרייך.
ספרי לי בבקשה, בת כמה הייתה ליליאנה שהכרת לה את הסנטור? בת עשר? כי זה מה שנדמה לי ששמעתי. עשרים ושלוש מבחינתו זה יותר מידי מבוגר. מעניין שזה לא מנע ממנו להתחיל איתי."
"את משקרת!" אני לא מתאפקת ומסננת לעברה.
"דווקא לגבי המקרה שלי יש לי הוכחה. מסיבה כל שהיא, שלי לא ידוע מהי, יש מי שהקליט אותו מדבר איתי. נראה לי שהיו אלה שוטרים סמויים."
"תאמר לי שאת בטוח בי," אני לוחשת לליאו.
"יש לי בטחון מלא בך," הוא עונה.
"בואי נשים את כל הקלפים על השולחן. מה הסכום שחשבת לבקש מליאו, ממני, כדי שהפרשה הזאת תרד מהכותרות? תלכי הביתה סוזן, ותשקלי טוב את המחיר אותו את מבקשת. לא תינתן לך יותר מהזדמנות אחת."
סוזן ממהרת לצאת.
"עכשיו את יכולה להסביר לי מה קרה פה אן?" שואל אותי ליאו. אני מישירה אליו מבט, חוקרת אותן, רוצה להרגיש את מחשבותיו. דבר אחד אני לומדת, הוא לא כועס עליי. הוא באמת מנסה להבין."
.
.