אני לא מסוגלת לראות איש פרט לגבר שעומד בסוף השביל המוביל חופה, ומסתכל עליי בעיניים נוצצות. אני לא רואה מי נמצא מסביבי, וגם לא את הגן שמקושט בשרשראות של אורות ופרחים. רק אותו.
מיום שהיכרתי את ליאו, אני לא זוכרת מתי לא ראיתי אותו עם חליפה, כמובן מתוצרת מיו מילאן. אין ספק שיש לו טעם משובח בבגדים.
אלא שהמראה שלו בטוקסידו שחור, חולצה לבנה, ועניבה שחורה, גורם לי להחסיר פעימות בדרכי אליו. הוא כל כך יפה שאני בקושי מצליחה לעצור את הדמעות. המחשבה שהגבר העוצמתי הזה, בחר בי, ילדה-אישה בת עשרים ושלוש, לא מובנית מאליה. קוראים לזה אהבה. אני מוצפת בה כלפיו, ומרגישה את שלו עוטפת אותי בחום.
"את פשוט יפיפיה," הוא אומר כשאני נעמדת מולו, "איזה בר מזל אני. איני יכול לתאר את חיי בלעדיך."
"אין צורך, כי אני שלך לנצח," אני עונה לו ומגישה לו את ידי שיאחז בה. מין רגע אינטימי כזה, שאף אחד בעולם לא קיים פרט לנו.
ליאו לא מתאפק, ורוכן לעברי באמתלה שהוא מסדר את ההינומה שעל ראשי, אבל עושה זאת כדי לנשק אותי על צווארי, במקום שאני הכי אוהבת, במקום שהוא הכי אוהב. הוא מאריך מעט בנשיקה, ואני עוצמת את עיניי בהנאה.
"התכנסנו כאן," מתחילה ליאה להקריא את מילות הטקס, וליאו מחזק את אחיזתו בידי.
"הנה זה קורה," הוא לוחש לי, "את מאושרת?"
"מאד," אני עונה לו חנוקה.
אנחנו חוזרים על הנדרים, וליאו עונד את הטבעת על אצבעי. "אישתי," הוא אומר, "ועל כך איש לא יוכל לערער."
אני מופתעת לראות שגם הוא החליט לענוד טבעת נישואים. אני עונדת לו אותה "בעלי," אני אומרת, "שתדענה כל הסטודנטיות." ליאו פורץ בצחוק שמפתיע את כולם שלא מודעים למילים שאמרתי.
"אתה רשאי לנשק את כלתך," אומרת ליאה.
"אשתי," מתקן אותו ליאו.
אני מניחה שגם על הנשיקה הזאת עוד ידובר רבות. הוא בהחלט אוהב לנשק אותי הבעל שלי.
עכשיו כשהטקס מאחורינו, אני מביטה סביבי ומתפעלת מהסידור המהמם של החצר שנערך לכבוד חתונתנו. "אני לא מאמינה איך כל זה קרה תוך שעות," אני אומרת לאימא בהתפעלות.
"אם היית צריכה הוכחה שאוהבים אותך, ושמברכים על הקשר שנקשר בינך לבין ליאו, זאת התשובה. כל מי שפניתי אליו עם מטלה, נענה לה ברצון.
החברות שלך, שתמיד נראו לי קלילות כאלה, לא בדיוק לוקחות את החיים ברצינות, נרתמו למשימה ושאלו מה הן יכולות עוד לעזור. ההתרגשות פה, מרגע שנודע על קיום החתונה, הרקיעה שחקים," אומרת אימא.
גם כשאני מסתובבת בין החברים של הוריי, וחבריו של ליאו, אני שומעת את אותן מילים. כולם משתתפים באושר שלנו. הם מבררים בעדינות אם שמענו מה שסוזן אמרה. "אין לנו שום עניין לדבר עליה," עונה מייד ליאו ולא מאפשר לאיש לפתח את השיחה.
ובכל זאת רבים מחבריהם של הוריי אומרים שההאשמה הזויה, ואיש לא יאמין לה, וכי הם מוכנים להעיד על כך.
ליאו ואני מזומנים לרקוד את הריקוד הראשון כבעל ואישה. כיוון שמעולם לא רקדנו יחד, אני לא יודעת מה לצפות.
"אתה מתחזה," אני לוחשת לו. הוא מסתכל עליי בחוסר הבנה. "אני לא מאמינה שאתה בן ארבעים ושש. גבר זקן לא מפליא לרקוד כמוך," אני אומרת לו.
ליאו מפתיע אותי עוד יותר כשמתחילה המוסיקה הסוערת יותר. הוא פושט את הז'קט שלו, מתיר את קשר העניבה ומוריד אותה, ומקפל את שרווליו. הוא מוביל אותי בריקוד מסחרר, וליבי מלא אושר.
"שיראו כולם מי אנחנו," הוא אומר לי, "רק את מסוגלת לגרום לי להשתחרר כך."
כאשר מזמין מנהל הטקס את האורחים לשבת, כיוון שהמנות העיקריות מוגשות לשולחן, מבקש ליאו את רשות הדיבור.
"אנחנו מודים לכולכם על העזרה שהגשתם לנו כדי שהחתונה הזאת תקרה. זה לא מובן מאליו.
הדחיפות בעריכת הטקס נולדה בגלל המילים שפורסמו אתמול, והיה לי חשוב שאן תישא כבר את התואר אשתי.
יש מי שירים גבה על השידוך הזה בינינו. המפגש הראשוני בינינו היה בגלל מותה של ליליאנה. זאת הייתה הפעם הראשונה שפגשתי את אן, שעליה שמעתי אינספור פעמים מבתי. היה לי צורך לשמוע סיפורים על ליליאנה מחברתה הטובה. אני מודה שזה היה מפגש לא רגיל. בדיוק כמו שליליאנה אמרה כל הזמן, התאהבתי בה ממבט ראשון.
כמובן שההיגיון אמר שאני זקן מידי עבורה, שאני יכול להיות אבא שלה, אבל הלב שלי לא נתן לי מנוח, ואמר שהיא האחת.
הצהרתי בפני אן על אהבתי, ואמרתי לה שאני רוצה ממנה ילד. ילד משלי, שיישא את הדי.אן.איי. שלי. זה נראה לי מאד נכון איתה. אן ביקש שנמתין עד אחרי החתונה.
הגורל החליט עבורינו שאנחנו בשלים להיות הורים. חשוב לי לומר זאת בקול, בדיוק כפי שאמרתי לאן. רצוני לשאת אותה לאישה הוא בשל אהבתי לה, ולא בגלל שאן בהיריון.
אנחנו מתרגשים לשתף אתכם, שאישתי נמצאת בחודש השלישי להריונה עם תאומים.
האורחים קמים על רגליהם ומוחאים כפיים. "אם היית צריכה אישור, הנה את מקבלת אותו," לוחש ליאו. אני מבינה שהוא עשה את המחווה הזאת עבורי.
"האישור היחיד שאני זקוקה לו, זה ממך בעלי," אני עונה לו.
אנחנו ניגשים לשולחן שלנו ומתיישבים לאכול. "ניהלתי שיחה עם אביך ועם ג'ון," מתחיל ליאו לשתף אותי, "והחלטנו שההודעה לתקשורת בתגובה למה שפרסמה סוזן, תצא מחר באחת עשרה בוקר בתחנת השידור MNYC. ג'ון ידאג להעביר להם את ההצהרה שהכתבתי לו, רק בשנוי קטן אבל משמעותי, את אשתי כעת.
אני יודע שמשאת הלב היא להגיב מייד, שכן הכל שקר. שלושתינו הסכמנו שסוזן מצפה לשמוע מה נגיב. אולי היא חושבת שאני אצור איתה קשר ואתחנן בפניה שתרד מהעניין, ואולי אף תדרוש פיצוי רק כדי שהעניין ירד מהכותרות.
זאת בדיוק הסיבה שניתן לה להמתין עד שתהיה בטוחה שאנחנו לא יודעים מה לעשות, ואז היא תקבל את הפתעת חייה. היא תלמד אחת ולתמיד לא להתעסק עם משפחת רוקפורד."
"כייף לי לשמוע שאתה קורא לנו משפחת רוקפורד," אני אומרת, "אני חושבת שאתם פועלים נכון."
"היום זה יום נשואינו. אני מתרגש לקראת הרגע שנהיה בו רק שנינו לבד. למרות שאין זה הלילה הראשון שלנו יחד, אני מרגיש שהלילה יהיה לילה מיוחד. אני לא רוצה ששום דבר יפריע לו. המלחמה תחכה למחר, וזו תהיה מלחמה ללא ספק, אלא אם כן היא תבין מול מי היא עומדת. אני לא ליאו שהיא מכירה, יש לי אותך, ולמענך אני מוכן לעשות הכל."
אני מטפסת על הקירות. במדורי הרכילות לא התפרסמה תגובה על המילים ששלחתי.
האם זה אומר שליאו ואן לואיז חוששים ממני, והוא יחליט בסופו של דבר להתרחק ממנה? הרי הצהרתי שהיא רצחה את בתו האהובה. יקח לאן לואיז זמן להוכיח, אם בכלל, שזה לא נכון, עד אז הוא יעזוב אותה.
אני נכנסת למדורי הרכילות, ולא מפסיקה להסתכל על התמונה של ליאו אוחז בפניה של אן לואיז, עיניו עצומות, והוא מנשק אותה בתשוקה גדולה. ממתי ליאו מביע רגש כזה? אני מעולם לא זכיתי לראות אותו כך.
'אולי את זיון טוב אן לואיז, אבל נראה מי משתינו תחייך בסוף," אני מסננת לעבר התמונה שלהם.
הטלפון מצלצל והסנטור על הקו. אני עונה מייד.
"הפרסום שפרסמת הוא הדבר הכי מטומטם שעשית. רק שתדעי שאם אני נופל, אני לוקח אותך איתי," הוא יורה לעברי ומנתק את השיחה.
אני מביטה על הטלפון הנייד המומה. מה הקשר בין מה שפרסמתי, לכך שהוא עלול ליפול? שום דבר לא נשמע לי הגיוני. אין לי כוונה להתרכז בזה. אני חדורת מטרה לנקום באן לואיז, ומצידי שהסנטור יעשה מה שהוא רוצה.
כשהטלפון מצלצל שוב אני עונה מייד. "מה עכשיו?" אני נוהמת לתוכו.
"זאת לינדה. הכל בסדר?" היא שואלת.
"בטח," אני מנסה לשוות לקולי טון קליל.
"נשמעת כועסת," היא אומרת.
"את מכירה את השיחות האלה שהם ספאם? אז בדיוק הייתה לי אחת כזאת. חשבתי שהוא מתקשר שוב," אני מאלתרת תשובה, למרות שזה נשמע לא הגיוני, כי מי בימינו עונה לשיחה כשאינו יודע לזהות את המצלצל?
"אני לא יודעת מה עובר עלייך, אבל ההתקפה שלך על אן לואיז היא הדבר הכי לא שפוי שעשית. מה עבר לך בראש?" היא משנה את הטון, ומתקיפה אותי.
"בסך הכל אמרתי את החשדות שלי בקול," אני אומרת לה.
אמנם לינדה היא חברה טובה שלי, אבל אין לי רצון לנהל איתה שיחות כעת. היא אשת סודי ויודעת הרבה מסודותיי, ועדיף שלא אתנצח איתה. האם היא מאמינה לדבריי? אין לי תשובה על כך. אני מקווה ששתלתי בה ספק לגבי אן לואיז.
"אן לואיז נראית ילדה מתוקה ותמימה. היא לא. היא השטן בהתגלמותו חבל שליאו לא מבין שהיא רק רוצה לנצל אותו בחולשתו. ברוב חוצפתה היא נפגשת איתו כדי לנחם אותו על מותה של בתנו, בו בזמן שהיא טווה חוטים סביבו כדי להשתלט על כספו, עכשיו כשאין לו יורשת. חיפשתי פירצה בחוק שתאפשר לי להיות היורשת של ליליאנה, אבל זה בלתי אפשרי כשמדובר בירושה עתידית."
"מאיפה הרעיונות ההזויים שלך?" שואלת לינדה.
"את יודעת שאני מספרת לך הכל, אבל לא סיפרתי לך, כיוון זה די מביך, כמה שליאו מתחנן לחזור אליי. הוא כבר עשרים שנה בודד. אני מניחה שאן לואיז מצצה לו ושכנעה אותו שכדאי לו לחיות איתה, אחרת אין לי הסבר מה גבר כמוהו עושה עם ילדה כזאת. ראית את הגועל בפנים שלה כשהוא נישק אותה?"
"כל מילה שאת מוציאה מהפה, מדאיגה אותי יותר. ראיתי את התמונה. ליאו נראה מעלף. הוא מנשק את אן לואיז בתשוקה גדולה," אני רוצה לקטוע אותה ולומר לה איך היא מעזה לומר זאת, ולגרום ללב שלי להתרסק, "אבל בואי נדבר בכנות. את אן רואים מאחור, ואת זרועותיה המקיפות את צווארו. היא בהחלט נראית בעניין שלו," אומרת לינדה.
"את לא מבינה שזאת הייתה הצגה לעיניי החברים של ליאו. הוא רצה להראות שהוא עדיין גבר. הוא לא באמת יודע מהי תשוקה. הוא היה בעלי, אני יודעת," אני אומרת לה.
"אני חייבת לסיים," אומרת לינדה ומנתקת.
'מגיעה לך טפיחה על השכם,' אני אומרת לעצמי, 'לכל דבר יש לך תשובה.' כמובן שאני מתעלמת מכך שזאת לא התשובה הנכונה.
הערב יורד, הלילה מגיע, ותגובה אין. אני מנסה לישון, אבל לא מצליחה. עוברת בי המחשבת ליטול כדור שינה, אבל אני מפחדת שלא אתעורר מוקדם לראות האם פורסמה תגובה.
כשאני נרדמת סוף סוף, תמונתם של ליאו ואן לואיז מופיעה לי בחלום, ומטרידה את מנוחתי.
אני מתעוררת אחרי שעות שינה בודדות, ועדיין אין תגובה. 'מה זה לעזאזל אומר?'
אני מפעילה את הטלוויזיה ובוחרת בערוץ החדשות האהוב עליי MNYC.
הטלוויזיה פועלת ברקע, אבל אין בה שום דבר מרגש.
אני חסרת מנוחה כל הבוקר. מתעורר בי החשש שמה אקבל מכתב מעורך דין כתגובה, אבל זה לא קורה.
השעה עשר דקות לפני השעה אחת עשרה.
אמנם אני משאירה את הוילונות של החלון המשקיף לרחוב, פתוחים, אבל אני מתחילה להרגע. מסתבר שאן לואיז לא יודעת איך להתמודד איתי.
המחשבה הזאת ממלאת אותי עליצות. אני נגשת למטבח, מכינה כוס קפה, ופורסת פרוסת עוגה עבה במיוחד. 'למה לא? מותר לך לחגוג,' אני מדברת אל עצמי.
אני חוזרת לשבת מול הטלוויזיה, והעייפות משתלטת עליי. אני נכנעת ועוצמת את עיניי.
המוסיקה המקדימה פרסומו של מבזק חדשות נשמעת ברקע.
כאן אירלנד מורל עם מבזק מיוחד מחדר החדשות של תחנת השידור MNYC.
קולה של השדרנית היפיפיה גורם לי לפקוח עין תורנית. 'מענין מה כל כך מיוחד במבזק הבוקר?' אני מגחכת, אבל אז נאמרות המילים שגורמות לי מייד להתיישב מייד.
הנה הודעה שהגיע למערכת לפני דקות ספורות.
מקורביו של פרופסור רוקפורד מוסרים שהם דוחים בשעט נפש את האשמותיה של סוזן וילסון שטוענת שלאשתו של פרופסור רוקפורד, אן לואיז רוקפורד, יש חלק במותה של בתה.
הפרופסור הורה לעורך דינו להגיש כתב תביעה בשמו ובשם אשתו, הן בגין לשון הרע, והן בגין ..
אני לא מצליחה לשמוע מה היא אומרת, כיוון שהמילה אשתו מהדהדת בחלל הסלון השקט שלי. אני מרגישה שאני יוצאת מדעתי. כאב ראש גדול תוקף אותי, כל החדר מסתחרר סביבי. 'לא!!!!' אני צועקת ומרגישה שאני עומדת להתעלף.
"תתעוררי סוזן!" אני שומעת מרחוק את קולה של לינדה. אני מביטה בה בחוסר הבנה. 'מה היא עושה פה?'
"אני מניחה שמעת את המבזק, אני פה. אני לא אנטוש אותך," היא אומרת, "אנחנו נתמודד עם זה יחד. מה שיותר חשוב כעת זה שנטפל בך."
"את יכולה להסביר לי באיזה חוצפה הוא קורא לה אשתי?" אני מסננת בזעם עצור.
"אני לא יודעת כמה זמן את שוכבת פה כך. אני מניחה שלא ראית את ההודעה לעתונות.
אנחנו מאושרים להודיעכם כי ילדינו
ליאו ואן לואיז רוקפורד
נשואים
ההורים:
סטיבן ואליזבת רוקפורד
בריאן וקלי מגריי
"איך הוא עשה לי את זה??" אני צועקת בכאב.
"סוזן בואי נדבר בכנות. הייתם נשואים פחות משנה. זה לא שהיה ביניכם סיפור אהבה. את כפית עליו לשאת אותך לאישה, העלמת ממנו את העובדה שהרית מגבר אחר, וכי ליליאנה היא בתך. איך בדיוק הוא בגד בך?
הפרופסור היה בשבילך מסחטה לקבלת כספים. מי כמוני יודעת שלא כל סכום שהוא העביר לך, הועבר לליליאנה. אני במקומך הייתי יושבת בשקט."
"לא חשבתי שאת תקומי נגדי. את יודעת דברים שהוא אינו יודע, ואני מציעה לך לא לפטפט את מה שאת יודעת, כי גם לי יש לא פחות לספר עלייך. אני בטוחה שבעלך לא יאהב לשמוע מה יהיה לי לספר לו," אני עונה לה בטון מאיים.
"את באמת מאמינה שהוא לא יודע? את כזאת תמימה," אומרת לינדה בקור, "והעובדה שאת מאיימת עליי, מנסה לסחוט אותי, לא פועלת לטובתך. איש לא צריך לשלם על הטעויות שלך."
"את כזאת חסרת רגישות. לפני כמה חודשים איבדתי את בתי היחידה וכך את מדברת אליי?" אני שולפת את קלף השכול.
"מי כמוני יודעת מה ליליאנה הייתה באמת עבורך. הרי לא יכולת לסבול שהיא הייתה קשורה לאן לואיז יותר מאלייך, ואהבה את הפרופסור יותר משאהבה אותך," לינדה יוצאת נגדי, בלי לסנן את מילותיה.
"תסתלקי מכאן מייד. את תשלמי על כך ביוקר," אני אומרת ומנפנפת מולה באצבעי.
"תחשבי פעמיים לפני שאת מאיימת," אומרת לי לינדה בטון מקפיא ויוצאת בצעדים מהירים מהבית.
המבזק שפורסם משודר שוב, והפעם אני מקשיבה לכל מה שהפסדתי.
… פרופסור רוקפורד הורה לעורך דינו להגיש כתב תביעה בשמו ובשם אשתו, הן בגין לשון הרע, והן בגין סחיטת כספים שנמשכה מעל לשני עשורים, כאשר הועלמה ממנו העובדה שליליאנה הייתה בתה הביולגית של גברת וילסון, וכי מעולם לא נמסרו לאישור בית המשפט מסמכי האימוץ עליהם חתם הפרופסור.
ההאשמה של גברת וילסון צצה לאחר פרסום תמונתם של בני הזוג במדורי הרכילות יחד עם הידיעה שהם עומדים להינשא בקרוב.
מייד עם סיום המבזק עולה מבזק נוסף.
כאן אירלנד מורל עם מבזק מיוחד מחדר החדשות של תחנת השידור MNYC.
על הנושא הוטל איסור פרסום, אבל מה שאושר לנו לפרסם הוא שמשטרת ניו יורק חוקרת מעשי סחיטה על ידי אישיות מאד ידועה מהעולם הפוליטי.
זיעה קרה מכסה את גופי. אמנם לא נאמר במי מדובר, ולא נמסרו הרבה פרטים, אבל ברור לי מי הוא.
אני כל כך מרוכזת בידיעה שלוקח לי זמן לקלוט שמישהו מצלצל בפעמון דלת הכניסה.
