אני מחליטה להענות לאתגר שהעמידה בפניי לילי.
יש לנו היום מפגש, ולשמחתי יום העבודה שלי מסתיים בשלוש.
"החלטתי להכין רוסטביף עם תפוחי אדמה," אני משתפת את מילה. "אני אשלח הודעה לאנדרה שאני מזמינה את כולם לדירתי לארוחת ערב."
"באמת לא איכפת לך שיראו איפה את גרה?" שואלת מילה.
"את לא אוהבת את הדירה שלי?" אני שואלת.
"את יודעת שאני חושבת שיש לך דירה יפיפיה. אני רוצה לעזור לך," היא אומרת בהתלהבות.
אני שולחת הודעה לאנדרה שמבטיח שהוא ימסור לכולם את ההזמנה.
אנחנו הולכות לסופרמרקט כדי לקנות את המצרכים. "אולי תעשי גם כדורי בשר? אני כל כך אוהבת שאת מכינה אותם," אומר מילה.
"אין בעיה. זה באמת לא הרבה עבודה," אני אומרת.
"אני לא יודעת," היא נאנחת, "כל מה שקשור לבישול נראה לי מסובך."
בזמן שאני בוחרת ירקות, אני מבקשת ממילה שתלך לבחור עוגות. "לא יהיה לי זמן לאפות," אני אומרת לה.
כשאנחנו מגיעים לדירה עם סלים עמוסים, אני מתחילה מייד לבשל, שכן הבשר מתבשל לאיטו, וחבל על כל רגע.
"אני אסדר בינתיים את השולחן," אומרת מילה. אני מודה שבזה היא מאד יצירתית. אני מאד אוהבת את סידורי השולחן שלה.
הזמן עובר, והריח של הרוסטביף ממלא את המטבח. "נו כבר," אומרת מילה חסרת סבלנות. אין זאת הפעם הראשונה שהיא טועמת זאת, "אני ממש רעבה."
כשהבישול מסתיים אני מוציאה את התבניות מהתנור, מניחה אותן על אדן החלון שיתקררו, וניגשת לפרוס פרוסות עבות של הלחם הכפרי.
אני מנצלת את הזמן להכין כמה סלטים, ורק אחר כך מחזירה את התבניות למטבח, וחותכת מהן פרוסות נדיבות של בשר. אני מכינה למילה ולי כריך, ושתינו מתענגות על כל נגיסה.
הצלצול המיוחד של משחקי הבקבוק, מפר את השקט שעוטף אותנו בעודנו עסוקות באכילה.
"תשמעי משהו," אני אומרת למילה, "המשתתפים החליטו שהם מעדיפים לאכול במועדון, והוחלט שהם יזמינו פיצה."
"הם לא שפויים," אומרת מילה בכעס.
"יש לי שתי אפשרויות. האחת להתעצבן על חוסר ההתחשבות על שטרחתי עבורם, השניה לא להתייחס. אני אחתוך כמה פרוסות, ואביא למועדון. בסופו של דבר ערכנו התערבות, ואני רוצה להוכיח שעמדתי בה," אני אומרת.
"את פשוט מיוחדת במינך. אני לא הייתי מגיבה באדישות כזאת. רק שיהיה לך ברור שאין לי כוונה לאכול פיצה," אומרת מילה בכעס.
"אני לא חושבת שאחרי כריך כזה, אהיה מסוגלת להכניס משהו לפה. לפחות לא התחלתי להכין את כדורי הבשר," אני אומרת, ומכניסה את הבשר הטחון למקפיא.
"אני לא יכולה לחכות לראות את הפרצוף של לילי כשתראה את הבשר שהכנת," אומרת מילה ומשפשפת את כפיה בהנאה.
אנחנו מחליפות בגדים ונוסעות למועדון.
מיד עם הכנסנו, מספרת לילי שהזמינה פיצה לכולם, ומבקשת מאתנו שנשלם את חלקנו. "אני מקווה שזה לא סכום גדול מידי עבורך," היא לועגת לי.
אנדרה רוצה לאמר משהו, אבל אני מוציאה שטר ומשלמת. "זה עבור מילה ועבורי," אני אומרת.
"לילי, לילי, את זוכרת שהתערבנו שאני לא מסוגלת להכין רוסטביף?" אני שואלת.
"את מתבלבלת, ברנדון אמר שהיה רוצה שתכיני לו," היא אומרת.
"מה ברנדון קשור להתערבות שלנו? מה גם שהוא לא אמר אם הוא אוהב בכלל רוסטביף. זו את שטענת שאני לא מסוגלת להכין," אני ממשיכה בטון שקט.
"נאמר שזה נכון," היא אומרת.
"אני מוציאה את התבנית ובה פרוסות הבשר, פותחת את המכסה, ומראה לה.
היא מתחילה לצחוק. "את רוצה לאמר לי שאת חושבת שזה יספיק לכולנו?" היא אומרת בזלזול.
"את מפספסת את העיקר. אמרת שאיני יודעת לבשל. הנה ההוכחה שאני כן. לא הצעת לך לאכול ממנו. הזמנתי אתכם לארוחת ערב בדירתי, אבל אתם העדפתם פיצה." אני סוגרת את המכסה, ומכניסה את התבנית לסל שומר החום.
כולם מסתכלים עליי בשתיקה.
"לא ידעתי שאת רצינית," אומרת לילי.
"תשאלי את אנדרה מה אמרתי לו. בכל מקרה עוד מעט תהיה פה הפיצה שלכם. אני בטוחה שלא תשארו רעבים. מילה ואני אכלו כריך בשר, כך שתוכלו להתחלק במשולשים שלנו."
"תתני לנו לטעום? " שואל טרוי.
"הייתה בינינו התערבות, אני מילאתי את חלקי, בואו נניח לנושא," אני עונה באסרטיביות. כשמגיעה הפיצה, אין לאיש חשק לאכול ממנה.
"כולכם קראתם מה כתבו לכם?" שואל אנדרה.
אני מעדיפה לשתוק. כשחזר החשמל לבית החולים, לא בדקתי אם החלון של הצ'אט פתוח. היה לי ברור שהוא סגור.
"לא הספקתי לענות לכולם," אומרת לילי, ואנדרה פותח את הצ'אט כדי שנוכל לקרוא את ההודעות. "אני רואה שלא כולם כתבו," היא מתרעמת.
"אני אבקש שישחזרו את ההודעות," אומר אנדרה, וכעבור דקות ספורות מתחילים להשמע התראות בטלפונים הניידים.
אני קוראת במהירות את מה שנכתב לי. אני מחייכת כשאני רואה מה כתבו לי הגברים, אם כי לא מופתעת.
אני קוראת את המילים של לילי.
לילי לאריאנה:
את מקסימה,
ברנדון הוא מחוץ לתחום עבורך.
אני עונה לה מייד.
אריאנה ללילי:
כולו שלך.
בהצלחה.
אני ממשיכה לקרוא ולענות בכמה מילים על כל הודעה. ההודעה האחרונה נשלחה אליי מברנדון:
ברנדון לאריאנה:
הידיים העוטפות הן שלי.
הן היו רק שלך, לא של האחרות.
אני לא יכול לחכות לראות איך אריאנה תגיב לי. אין לי ספק שהיא בראש העדיפויות אצל כל הגברים כאן. אפשר לראות את זה בשאלות שבמשחק.
כאשר מגיעה התראת הודעה נכנסת, אני ממתין רגע. אני לא רוצה להראות נחפז מידי.
אריאנה לברנדון:
בהצלחה עם לילי.
שתמצאו מה שאתם מחפשים אחד אצל השנייה.
'מאיפה הרעיון המטורף הזה, ומה זה קשור למה שכתבתי לה?' אני בודק שוב שזו הודעת תשובה למילים שלי ועומד לשלוח לה הודעה עם סימני שאלה, אבל אז לילי פונה אליי.
"אני רוצה שתזמין אותי לדייט קפה," היא אומרת לי.
"לא הבנתי. את רוצה שאקח אותך לשתות קפה?" אני שואל.
"כן, אתה יודע מין דייט ראשוני כזה, כמו שאמרה אריאנה. נלמד אחד על השניה, ומשם נמשיך הלאה," היא אומרת ומביטה עליי במבט שלא מותיר ספק.
אני מביט בה משועשע, ומתלבט איך להגיב לה. לילי מחליטה לקחת את זה צעד אחד קדימה. היא רושמת את מספר הטלפון שלה על נייר ונותנת לי אותו. "אני מחכה לטלפון ממך."
אני מביט על אריאנה. אני חייב לראות איך היא מגיבה למה שקורה כאן.
"אני לא אומרת שאני צודקת, שכל מה שאני אומרת זה נכון," אני שומע אותה אומרת לפולה, "אני מאמינה שכל אחד צריך אישור לאיך שהשני מרגיש. זה נכון לגבי גבר ואישה, ולגבי כל מערכת יחסים אחרת.
אם האישה יוזמת כל הזמן, היא לעולם לא תדע מה הסיבה שהגבר נעתר לה, והאם זה היה קורה אם היא לא הייתה זו שמשקה את מערכת היחסים."
"זה בדיוק מה שקרה לי עם האקס שלי, אומרת מילה, "היוזמה לדייטים תמיד באה ממני. יום אחד התלוננתי בפני אריאנה שהוא לא מתקשר אליי אם אני לא מתקשרת אליו. 'אז אל תתקשרי, ותראי מתי הוא יתקשר,' היא אמרה לי. לומר לך שזה היה קל? ממש לא, כי הוא לא התקשר. ואז הכרתי את גבר אחר שחיזר אחריי. רק לאחר שיצאתי איתו לדייט, האקס ניזכר בקיומי. תתפלאי לשמוע שפתאום כבר לא רציתי אותו."
"פולה, זה לא אומר שזאת הדרך הנכונה עבורך. אף אחד לא נמצא בנעלייך. זו הדעה האישית שלי מניסיון חיי," אומרת אריאנה.
"למה תמיד החיזור מוטל על הגבר?" שואל רוי.
"למה ההריון מוטל עלינו? כי כך נבראנו. כמובן שאין הכללות," אומרת אריאנה.
אני כבר מבין שהיא הייתה שקועה בשיחה שלא שמה לב למה שקרה כעת.
"זה לא מוריד מכבודה של האישה אם היא יוזמת," אני מביע את דעתי.
"תסכים איתי שאם כל הזמן זו רק האישה שיוזמת, זה עלול לעורר את השאלה כמה הוא בעניין שלה?" היא עונה לי מייד.
"אז לדעתך אישה שיוזמת היא זונה?" שואלת בכעס לילי.
"מאיפה לך הרעיון הזה? את בכלל שמעת על מה דיברנו?" שואלת אריאנה את לילי.
"אז לידיעתך יזמתי כעת דייט עם ברנדון, ואני מרגישה נפלא," אומרת לילי.
"שיהיה בהצלחה," אומרת אריאנה וחוזרת לדבר עם פולה והנשים האחרות.
"כמה את פתטית," אומרת לילי בלעג.
"אמרת לי שלא אתקרב לברנדון, ועניתי לך שכולו שלך. את רוצה לעשות דיון שלם על זה כעת? כי אני כבר לא שם," היא אומרת.
אני מחליט להפגש עם לילי. ברור לי שאם לא אעשה זאת היא לא תפסיק לחזר אחרי.
אנחנו קובעים להיפגש למחרת בצהריים בקפה פלצני שהיא בחרה. "אני מקווה שזה בסדר מצידך. אני מאד אוהבת את בית הקפה הזה. אני מקווה שזאת לא הוצאה כבדה מידי עבורך," היא אומרת, כאילו מדובר בארוחה של אלפי דולרים.
'מילא את רוצה להרשים את הנשים בקבוצה, אבל אותי? לו ידעת מי אני באמת.' למרות שאני יכול לרכוש את בית הקפה, אין הוא מהמועדפים עליי. אני מתעב שאנשים יושבים ומנהלים שיחה, תוך שהם מנסים להפגין את חשיבותם. כמו הגבר הזה שהתרברב על הנסיעה שלו שנה שעברה לפסטיבל הסרטים בונציה.
אני חושב על כך שבמשחק הגדרתי את עצמי סוכן מכירות, ולכן עליי לבחור את בגדי בהתאם. אני לא משקר, שכן אני עוסק ממכירות, אבל ממש לא במה שמי מחבריי מדמיין.
*
את האהבה לספורט אתגרי ירשתי מאבא כאמור.
במבט לאחור אני חושב שהייתי זקוק להרבה תעוזה כדי לעמוד מול פקיד הבנק ולפרוס בפניו את החלומות הגדולים שלי.
פקיד הבנק, שהסתבר לי שהכיר את אבי, החליט להמר ולאשר לי את ההלוואה.
חלמתי שאבי יעזוב את עבודתו ויצטרף אליי, רק אחר כך קלטתי כמה קשה לו להיות בסביבה שהיא כבר לא חלק מחייו בגלל מה שקרה לאימא.
"אני אוהב את אימא יותר מכל דבר בעולם," הוא אמר לי, "ושום דבר שאני מוותר בגללה, לא הופך אותי לקורבן. יום אחד אתה תכיר אישה שתהיה מוכן לעשות למענה הכל, גם אם זה אומר, שיהיה עליך לוותר על חלק ממי שאתה."
המילים האלה צצות ועולות בזמן שאני בוחר מה ללבוש לקראת הדייט עם לילי בבית הקפה.
אין לי ספק שהיא לא האישה שאהיה מוכן לוותר למענה על עצמי.
*
אני מגיע לבית הקפה בזמן, לילי עדיין לא הגיעה. ברור לי שזה איחור מכוון. אני מחליט להמתין בחוץ. מזג האוויר בימים אלה נעים. השמש שולחת קרניים מחממות, אבל לא מכה בלהט, ורוח נעימה משחקת עם ענפי העצים, גורמת להם להשמיע מנגינה ערבה.
כעבור רבע שעה לילי מגיעה. אני לא אומר מילה על האיחור, ושואל אותה היכן היא מעדיפה לשבת, בפנים או בפטיו.
לילי סוקרת במהירות את יושבי בית הקפה, ומודיעה שהיא רוצה לשבת בפנים. כשאנחנו נכנסים לבית הקפה אני מבין למה. קבוצה של ידוענים יושבת סביב לשולחן גדול ומפטפטת בעליזות.
אני נותן לה לבחור היכן לשבת. כמה אני לא מופתע שהיא בוחרת לשבת בשולחן הכי קרוב לחבורה העליזה. מה שלילי לא יודעת שלמרות שאני לא נוהג לשבת בבית הקפה הזה, זה לא אומר שאני לא אישיות מוכרת כאן.
אני בוחן את לילי. היא מורידה את הז'קט מעליה, וחושפת חולצה צמודה בעלת מחשוף עמוק. אין לי ספק שהיא בחרה את הבגדים שלה בקפידה היום. אני שמח שהיא הסכימה להיפגש איתי באמצע היום, מה שמבטיח שאין סיכוי שהיא תיזום משהו מעבר לדייט קפה.
"ברנדון, איזה כייף לראותך," פונה אלי אחד מכוכבי הניקס. הוא קם מהשולחן, וניגש ללחוץ את ידי. "הכלי שקניתי ממך, הוא חיה רעה, הוא ליגה מעל כולם."
"אמרתי לך שאבחר עבורך את הטוב ביותר," אני עונה לו. לילי מסתכלת עליו בעיניים מעריצות. אני לא צריך הרבה כדי להבין מיהי.
אני מזמין קפוצ'ינו לעצמי ונותן לה לבחור מה שהיא רוצה. "אני רעבה, אבל…"
אני קוטע אותה. "תזמיני מה שבא לך," אני אומר לה באדישות.
"אתה בטוח שזה בסדר?" היא שואלת.
בחרתי ללבוש חולצה ומכנסים מחוייטים תוצרת מיו מילאן. 'כך מתלבש גבר שאין לו כסף?' אני חושב לעצמי.
לילי מניחה את ידיה על השולחן, פולשת לתחום שלי. אני מושך את ידיי ותוקע אותן בכיסיי. 'זה לא עומד לקרות,' אני מדבר אליה בליבי, 'אני לא מעוניין במגע שלך.'
אנחנו מתחילים לדבר, ובכל משפט שני היא מזכירה את אריאנה.
"תגידי לילי,לילי," אני לא מתאפק וקורא לה בשם שאריאנה קוראת לה, "את לא חושבת שאם הייתי רוצה להיפגש עם אריאנה הייתי יוזם זאת בעצמי." אני יודע שאני משקר, אבל לא נותן לה להרגיש זאת.
"זה לא יקרה. אני הבהרתי לה שתתרחק ממך," היא אומרת.
עכשיו אני מבין את התגובה של אריאנה למילים ששלחתי לה.
ובכל זאת, למרות שאני מצביע על העובדה שאריאנה היא נושא השיחה העיקרי בינינו, לילי מראה לי שעדיין לא סיימה לדבר עליה.
"יש לי הרגשה כאילו היא שמה מילים בפיך, וביקשה שתבחני אותי," אני אומר לה משועשע.
"מה פתאום," היא עונה נעלבת, "היוזמה כולה שלי. אני זו שקבעה עובדה לאריאנה." היא שוב מכירה אותה…
אני מחכה בקוצר רוח שהיא תסיים את הקפה, אם כי אני לא מראה לה זאת.
"היה נעים לשוחח איתך לילי," אני אומר לה, "אני חייב לחזור לעבודה."
"מתי נפגש שוב?" היא שואלת.
לשמחתי בובי, עוד אחד מכוכבי הניקס ניגש אליי. "קיבלתי את המשלוח," אני מעדכן אותו, "בחרתי לך אחד משובח. אני מניח שבאמצע שבוע הבא תוכל לאסוף אותו."
אני קורא למלצרית, מוציא שלושה שטרות של חמישים דולר. אין לי כוונה להראות לה שבארנק שלי יש את כרטיס היהלום, שהינו כרטיס בלתי מוגבל בסכום. לילי לא עשתה כל צעד לנסות לשמוע דברים עליי, אין לי סיבה לחשוף בפניה שאני גבר אמיד.
"תשאיר לעצמך את העודף," אני אומר בחיוך למלצרית.
"תודה!" היא אומרת בהתרגשות. למרות שהמקום שורץ ידוענים, לא כל אחד נדיב עם התשר שלו כמוני.
אני קם וניגש לחבורת השחקנים. ברגע האחרון אני שוב פונה לאחור. "ניפגש במועדון," אני אומר ללילי המאוכזבת.
אני מעביר שעה ארוכה ליד השולחן של חברי הקבוצה, כשכל אחד מתעניין במלאי שיש לי בחברה. כבר ברור לי מה כל אחד מהם יזמין. אמנם הקונטיינר הגיע לנמל ביום שישי, אבל נראה שאצטרך לעשות הזמנה נוספת כשאחזור למשרד.
אני לא יודעת למה לא יכולתי להפסיק לדבר על אריאנה. בעצם כן, היא היחידה שמהווה לי תחרות בקבוצה.
ניסיתי לבחון את ברנדון, לראות מה הוא מרגיש אליה, אבל פני הפוקר שלו לא גילו לי דבר.
הוא העיר לי על כך שאני מדברת עליה המון, ואמר שלו היה מעוניין בה היה יוזם זאת בעצמו, אבל מצד שני, הוא לא אמר שהוא מעוניין בי. שפת הגוף שלו שידרה ריחוק, ואני כל כך רציתי להתקרב אליו. אולי אריאנה צדקה כשאמרה שאם אישה רוצה לדעת אם גבר באמת מעוניין בה, שתיתן לו לחזר אחריה.
אני לובשת את הז'קט עליי. אין לי רצון שהחולצה החשופה שלבשתי לדייט תראה לעיניי כולם. אני מרימה יד למונית שעוברת לידי ומבקשת שיקייח אותי לבית המשפט.
"תיסע מהר," אני מורה לו, "יש לי דיון, ואינני אוהבת לאחר."
*
בקהילת עורכי הדין יודעים שאם הם עומדים מולי בבית המשפט, זה לא עומד להיות קל. אני ידועה בתור אחת שיש לה לשון חריפה, ואופן מתוחכם של חקירה, שלא תמיד אפשר לעקוב אחריו, מה שגורם לשאלת המחץ להגיע בהפתעה.
למי שנמצא באולם אין מושג שההתנהלות שלי היום נובעת מתסכול, מהכשלון הצורב שלא הצלחתי להשיג את הגבר שאני רוצה.
אז יש מי שישלם את המחיר.
אני לא מרחמת עליו. בסופו של דבר הוא עשה מעשה שלא יעשה ועל כך הוא עומד למשפט, אז שישלם. בדיוק כפי שאני משלמת על הטמטום שלי.
*
הנצחון המוחץ שלי בבית המשפט, מילות השבח שהרעיפו עליי, לא מקילות על ההרגשה הצורבת של הכשלון שאני חשה מאז שעות הצהריים.
אני ממלאת את האמבטיה מים, מוסיפה מלחים, וטיפות של שמן ריחני, ושוקעת בתוכה. שום דבר לא מקל עליי. אני ממהרת לצאת, מייבשת את עצמי, נותנת למגבת ליפול על הריצפה, וכפי אני, עירומה, אני נשכבת על המיטה לעוד לילה של בדידות.
אני מפעילה את הטלוויזיה ומחפשת את התכנית היא מטופשת שקיימת, והיא שעוזרת לי לשכוח ממה שקרה, ומרדימה אותי תוך זמן קצר.
