הטלפון שלי מצלצל, ואני מקווה שזו ג'וי, אבל מתאכזב לראות את שמו של אבי.
"כבר תשע, למה אתה לא במשרד?" יורה לעברי אבא.
"השארתי הודעה אצל קמילה שאני לא מרגיש טוב," אני אומר.
"ממתי אתה צריך להעביר לי הודעות דרך המזכירה שלך?" הוא נוהם לא מרוצה.
'באמת ממתי אבא?' אני חושב בכעס.
"שמעת על ההרעלה במסעדת הדגים? אכלנו שם אמש," אני אומר.
"אני מניח שזו היה הרעיון שלה. ממתי אתה הולך למסעדות כאלה זולות?" הוא אומר בכעס.
אני מאגרף את כפות ידיי, ומשתדל לשמור על איפוק. "דווקא החברים העשירים שלי מלונג איילנד הם שקבעו את המקום. לא הייתי קורא למקום שמבקש מאה חמישים דולר על מנת סלמון, מקום זול," אני עונה לו.
"ומה איתה?" הוא שואל.
"בוא לא נעמיד פנים שזה באמת מעניין אותך. אני לא מרגיש טוב, נדבר מחר," אני אומר ומסיים את השיחה.
אני מתקשר לריידר ומבקש לדבר עם ג'וי.
"ג'וי הודיעה שלא תגיע למשרד היום," אומרת לי מיני, "היא… היא לא עובדת מהמשרד."
אני מחליט לנסוע לבית של מיריי. ברור לי שג'וי נסעה לשם.
השומר בבניין מכיר אותי ומאפשר לי להכנס. "ג'וי לא כאן," הוא קורא אחריי.
"אני יודע," אני משקר לו, "באתי לבקר את חמותי."
מיריי פותחת לי את הדלת, אבל מייד אומרת שג'וי לא שם. ובכל זאת, היא פותחת לרווחה את הדלת ומזמינה אותי להיכנס. היא נראית נסערת, אבל משתדלת להתנהג באיפוק.
"העמדתי מים לקפה, אתה רוצה להצטרף אליי?" היא שואלת.
"אני אשמח," אני אומר, לא כי אני מסוגל לשתות משהו, אלא כי אני מקווה לשמוע ממנה על ג'וי.
"אני יודעת שג'וי עזבה את הבית. אני לא יודעת למה, והיא ביקשה שלא אשאל אותה שאלות.
אבי מאד התרשם ממך. הוא הפליא בשבחך, ואמר שהוא מאד מרוצה מהבחירה של ג'וי בך. כל עניין הנישואים שלכם הוא מיסתורין בעיניי. ג'וי משתפת אותי בהכל, רק בנושא הזה היא כמעט שלא סיפרה דבר, פרט לעובדה שהחליטה להתחתן איתך.
שלא תבין לא נכון, אני לא מבקשת ממך שתספר לי על כך, אני רק רוצה שתדע מה אני יודעת.
ג'וי עברה ילדות מאד לא פשוטה. הגירושים הקשים ביני לבין אביה, חרטו בה צלקת עמוקה, בעיקר מאחר שאביה העדיף בצורה מוחלטת את אחיה עליה. אין לי מושג מדוע זה כך. היא אישה מדהימה , עם לב ענק ונתינה גדולה. היא תמיד שמה את האחר לפניה.
למרות שהיא יודעת מאיזו משפחה אני מגיעה, היא מעולם לא הסכימה לקבל עזרה ממני או מאבי.
הבוקר היא התקשרה וסיפרה שהיא עומדת לשכור דירה בעיר. אין לי מושג היכן," אומרת מיריי ומניחה לפניי ספל קפה. "לא שאלתי אותך איך אתה שותה אותו," היא אומרת נבוכה.
"אני שותה בדיוק כמו ג'וי," אני עונה כשאני נזכר בבארנץ' שארחנו בביתנו. מיריי מביאה את הכלי ובו הסוכר, ממתיקה את הקפה, ומערבבת.
"אמנם בוקר עדיין, אבל אולי תרצה פרוסת עוגת טרמיסו? אני מניחה שאתה יודע שזאת העוגה האהובה ביותר על ג'וי, זה וקרואסון טרי ממולא בקרם שקדים," היא אומרת וניגשת להוציא את העוגה מהמקרר.
"גם עליי," אני עונה בחיוך, "הוסכם בינינו שזאת העוגה שלנו." זה מאד לא מתאים לי לשתף איש בפרטים כאלה, אבל אני מנסה לרכך אותה, אולי אשמע ממנה בכל זאת מה קורה עם ג'וי.
"איך היא מרגישה?" אני שואל.
"היא בסדר. היא הייתה בחדר המיון, ערכו לה בדיקות, ונאמר לה שנראה שהיא הקיאה את הכל ממנה, ואין צורך בשטיפת קיבה. בכל זאת היא בחרה לא ללכת לעבודה, ואבי מסר שהיא תעבוד בימים הקרובים מרחוק." מצד אחד אני מרגיש הקלה כיוון שהיא לא במצב קשה, מצד שני אין לי קצה חוט שיאפשר לי למצוא אותה.
היה לי ברור שאין טעם להתקשר לאימא. היא כל כך חרדה לשלומי, ולכן אני מעדיפה לא לספר לה על הרעלת המזון שחטפתי במסעדה.
אני מתקשרת לליאה, ונפגשת איתה בפלזה ליד ביתו של קרטר. "את לא יכולה לנהוג במצבך," אומר אלכס, ומבקש ממני שאתן לו את מפתחות הג'יפ. "יש לך טעם משובח," הוא אומר בחיוך כשהוא בוחן את הג'יפ, וניכר עליו שהוא מרוצה לנהוג בו.
ליאה מתעקשת שאלך לבדיקה בבית החולים. "הרעלת מזון זה לא משחק ילדים. את עלולה להתייבש בשל ההקאות, ומי יודע מה באמת מתחולל לך בבטן."
"דבר אחד בטוח," אני אומרת במרמור, "תינוק אין שם."
אנחנו מגיעים לחדר המיון בבית החולים הר סיני. "גם את פה?" שואלת ניקול ומתפתל מכאבים.
"מסתבר ששתינו בחרנו במנה הלא נכונה," אני מנסה להתלוצץ.
"אין לך מושג איך קיילון השתגע. הוא היה בטוח שאני בהיריון. מי בכלל רוצה ילד ממנו," היא אומרת ופניה מעוותות מכאב.
בשל קשריה הטובים של ליאה בבית החולים, אני נקראת אחרי כמה דקות להיכנס. "תרגישי טוב," אני אומרת לניקול.
הרופא בודק אותי מייד, ומחבר אותי לאינפוזיה. "היא חייבת נוזלים. היא נראית ממש חיוורת," הוא אומר לליאה, "טוב עשית שהבאת אותה לכאן."
לאחר המתנה ארוכה ומתישה על המיטה בחדר המיון, מתקבלת לרווחתי תשובה שאין צורך בשטיפת קיבה. "אני מבקש שהיא תנוח ביממה הקרובה. תדאגי שהיא תשתה הרבה מים, ותאכל רק ארוחות קלות," אומר הרופא לליאה, כאילו אני לא קיימת. אני כל כך מותשת, שלא איכפת לי.
"ספרי לי מה קרה," אומרת ליאה כשאנחנו יוצאות מבית החולים.
"כפי שאמרתי לך אכלתי דג מטוגן. אני שמחה שלא הייתי רעבה, ולא הייתי מסוגלת לאכול הרבה ממנו," אני אומרת לה.
"וזאת הסיבה שהתקשרת אליי בשש ומשהו בבוקר? איפה היה בעלך?" היא אומרת.
"הוא האשים אותי שגנבתי ממנו זרע. הוא החליט שההקאה היא תוצאה של היריון, למרות שהוא יודע שאני נוטלת גלולות למניעת היריון. הוא הבחין שלא נטלתי את הגלולה בבוקר, וזה כנראה מה שעורר בו את הכעס. תגידי לי את, האם היה טעם שאבלע את הגלולה כשלא הפסקתי להקיא? לא הייתי מודעת כלל לסיפור של הרעלת מזון במסעדה. זו את שסיפרת לי על כך.
המילים שאמר לי, היו מלאות ארס ושינאה, ולכן אני בוחרת לא לחזור אליו. אני רוצה להשכיר דירה ולפתוח דף חדש. אני מודעת לכך שאי אפשר למצוא מקום ברגע אחד, אבל כבר קרה בעבר שנאלצתי לעשות זאת והצלחתי."
"מקום מגורים זאת לא הבעיה. אלכס ייתן לך את אחת הסוויטות הפנויות במגדלי רוטשילד. זה מגדל מוגן ושמור. את תרגישי בו בטחון. הסוויטות שבו מעלפות ומרווחות."
ליאה מתקשרת לאלכס ומשתפת אותו בשיחה שלנו. "נפגש במגדל. יש לי את הסוויטה המושלמת עבורה. היא בקומה גבוהה, ויש לה מרפסת גדולה שמשקיפה על הנהר."
הטלפון שלי מצלצל ואני לא רוצה לענות. אין לי דבר לומר לאיש. רק כאשר אני מבינה שזה סבא שמתקשר אני עונה. "מיריי סיפרה לי שעזבת את הבית. אני לא שואל שאלות, אני רק רוצה לשתף אותך בכך שיש לי מקום מגורים עבורך." הדיבור שלו רגוע, והטון שלו רך כמו תמיד כשהוא מדבר איתי שיחה אישית.
"זה בסדר סבא. אלכס רוטשילד הציע לי את אחת הסוויטות שלו," אני עונה, "אני זקוקה כרגע לפרטיות."
"יש משהו אחד שאת לא יודעת ג'וי. סמוך לסיום לימודייך לפני כשנה, רכשתי דירה עבורך. המעצבת שלי ריהטה אותה עבורך, ולא השכרתי אותה מעולם לאיש. איש לא יודע על כך פרט לסבתא, והיא כידוע לך, יודעת לשמור סוד," אומר סבא. "אני שולח לך את כתובתה, ואודיע למינהלת הבית שימסרו לך את המפתחות."
"אני לא מאמינה," אני אומרת לליאה ומספרת לה על הדירה. ליאה מכניסה את הכתובת לאפליקציית הניווט ותוך דקות ספורות אנחנו מגיעים לבניין.
כשאני נכנסת לדירה אני לא יכולה לנשום. "הדירה הזו גדולה על מידותיי," אני אומרת לליאה.
"את לא מבינה מה אמר סאם? היא שלך. היא נרכשה עבורך ורשומה על שמך," היא אומרת, "אני יודעת, כיוון שאני ביצעתי את הרישום שלה."
"אבל למה?" אני לא מסוגלת להבין.
"מאותה סיבה שאימך רשמה דברים על שמך. בעיניי אביך רק ג'ונתן קיים. הוא לא רואה בך יורשת שלו. אני לא יודעת מה סיפרו לך, אבל האחוזה בה מתגורר אביך נקנתה מהכספים שסבך נתן לאימך. אביך הוא אדם מבריק, איש עסקים מוצלח, אבל הגיע לנישואים עם אימך חסר כל.
הוא לא היסס לגרש את אימך מהבית, דרש שהיא תעביר הכל על שמו, תמורת זה שתקבל אותך, מה שלא קרה. ידענו כל השנים שאת לא זוכה ליחס שווה כמו ג'ונתן, ושאינך כלולה בצוואתו," אומרת ליאה. היא אמנם מדברת בשקט, אבל המבט בעיניה מראה מה היא חשה כלפי אבי.
"את טועה ליאה, הוא הגיע למצב שבו איבד הכל, ולכן השיא אותי באיזו עסקה מפוקפקת למר ג'ורדן, תמורת ביטול חובותיו," אני אומרת.
"את השטויות האלה כבר שמעתי. אביך גם בא לאימך בניסיון לסחוט ממנה עוד כספים בטענה שהוא מרושש.
אני לא יודעת מה בדיוק קרה שגרם לו להשיא אותך לקרטר, אבל אני יכולה להבטיח לך שהסיפור על מצבו הכספי מצוץ מהאצבע," אומר ליאה. היא כבר לא יכולה לשלוט בכעסה.
"בכל מקרה אין זה משנה. אני לא צריכה מאבי כלום מבחינתי אני יכולה לחיות כל חיי בלי לראות אותו אפילו פעם אחת. גם הנישואים הכפויים האלה הגיעו לקיצם," אני אומרת.
אני לא מסוגלת לספר לליאה איזה יום קסום היה לנו אתמול, וכמה שגיתי לחשוב שהאהבה שלנו גדלה.
המילים שאמרתי – אני לעולם, אבל לעולם לא אהיה אם ילדיך. שבות ומהדהדות באוזניי. "בדיוק כך," אני אומרת.
"בדיוק כך מה?" שואלת ליאה.
"אני לעולם לא אבנה איתו בית. איתו, או אף גבר אחר. זו רק אני בעולם," אני עונה לה, ויוצאת לסיור בדירה.
"יש מישהו חוץ ממך שיודע על הדירה הזאת?" אני שואלת למרות מה שאמר לי סבא.
"סבך, סבתך, ואני, זה הכל," היא עונה ומביטה עליי בשתיקה. "אפילו לא מיריי."
"למה?" אני שואלת.
"סבך קנה את הדירה ביום שגורשת מבית אביך. הוא חשש שאימך, שמלאה בכעס על אביך, תפלוט בטעות שאת לא צריכה מאביך כלום, שכן יש לך דירה. אימך היא אישה מאד רוחנית, מרחפת בעולם שלה, אבל כשזה נוגע בך, היא מסוגלת לשלוף ציפורניים, ואני לא מקנאת במי שעומד מולה," אומרת ליאה.
"בדיוק זאת הסיבה שאני לא רציתי שהיא תדע מהי הסיבה האמיתית לנשואיי. אולי עשיתי טעות, ואם הייתה יודעת, היא הייתה מונעת מזה לקרות," אני אומרת מהורהרת.
הטלפון של ליאה מצלצל. "זו מיריי. אני מניחה שהיא רוצה לדעת אם ידוע לי מה קורה איתך," אומרת ליאה.
"תעני לה. אני סומכת עלייך בעיניים עצומות," אני אומרת לליאה, ורואה את ההקלה על פניה.
"בוקר טוב מיריי," היא עונה לה בטון שמח.
"אני לא יודעת מה קורה עם ג'וי," אומרת מייד אימא.
"מה אמור לקרות עם ג'וי?" אני שואלת.
"היא… אני מקווה שהיא לא תכעס עליי שאני מספרת לך, ואולי עדיף שאשתוק," אומרת אימא.
"למה שהיא תכעס עלייך?" שואלת ליאה.
"הייתה לי שיחה עם קרטר. הוא נראה כל כך שבור," אומרת מיריי.
"אני לא מבינה. קרה משהו לג'וי? למה קרטר נראה שבור?" אומרת ליאה. היא חוזרת כל הזמן על דבריה של אימה, כדאי שאדע מה היא אומרת.
"את לא יודעת שג'וי עזבה את הבית?" שואל אימא.
"ג'וי עזבה את הבית…" אומרת ליאה ושותקת לרגע, "אבל למה?"
שתיקה משתרר מעבר לקו.
"את מכירה את ג'וי, היא אישה חזקה, היא תתגבר על הכל," אומרת ליאה.
"את חושבת שהיא תחזור אליו?" שואלת אימא.
"אני בטוחה שלג'וי הייתה סיבה טובה לעזוב. היא לא אחת שבורחת מקשיים. אין לי מילה רעה לומר עליו, אבל אני חושבת שהם פשוט לא מתאימים. עדיף שזה יקרה כעת, מאשר אחרי שיהיו להם ילדים," אומרת ליאה.
כשהיא מסיימת את השיחה היא מסתכלת עליי ארוכות. "את מבינה שאמרתי מה שאמרתי כדי לסיים את השיחה. אני חושבת שהוא היה לידה, ועדיף יהיה שכך הוא יחשוב. אם הוא אוהב אותך, הוא יצטרך לחזר אחריך, להשקיע בך, לתקן את מה שגרם לך לקום ולעזוב אותו. אם לא, הוא באמת לא שווה אותך."
אני מתקשה לשמוע את המילים. "ביזבזתי לך זמן יקר, כדאי שאתחיל להתארגן. יום העבודה כבר התחיל, והבטחתי לסאם שאעבוד מהבית."
"את בשבילי כמו בת. את לעולם לא מבזבזת את זמני. אני אשאיר אותך לענינייך, ואם את צריכה משהו, אל תהססי לבקש. אני פה בשבילך. את לא לבד בעולם, יש לך את אלכס ואותי, ואת סאם, וגם סבתא."
צלצול האינטרקום מקפיץ אותי. אני לא רגילה לגור בבניין דירות. ליאה נגשת לענות. "זה אלכס, הוא החנה את הג'יפ שלך בחניה שלך, ומבקש לעלות."
"ברור שכן," אני עונה לה.
כאשר אלכס נכנס לדירה אני מופתעת לראות שהוא אוחז בידו שקיות עם הסמל של מיו מילאן.
"אלכס, למה קנית לי בגדים?" אני שואלת.
“לא קניתי, זה היה בתא המטען בג'יפ שלך,” הוא עונה ומביט עליי בפליאה.
*
כשהודיע לי קרטר שאנחנו הולכים לאכול במסעדת הדגים, ניגשתי למיו מילאן כדי לקנות שמלה. לא רציתי להופיע במסעדה עם הבגדים המחויטים שלי. רציתי לחסוך את ההערות העוקצניות של חבריו של קרטר.
“הגיעו דגמים חדשים," אמרה ליאה, "הם עדיין לא על המדף. אני רוצה שתתחדשי בהם."
הייתי עסוקה בבחירת שמלה, וכשליאה בבקשה שאתן לה את מפתחות הג'יפ כדי לשים בו את השקיות, לא היה לי מושג שהן מכילות כמות כזאת גדולה של בגדים.
אני מציצה כעת לתוך השקיות המומה. "את מבינה שבעצם יש כאן הכל, ואין לי צורך לקחת את הבגדים מהבית שלו? מצידי שיתרום אותם," אני אומרת.
*
ועדיין, כשאני נשארת לבד ומתחילה לסדר את הבגדים, ואני רואה שיש בשקיות מכנסיים, חולצות, בגדי ים, וסטים של לנזרי, אני מתקשה להאמין איזה שפע של בגדים העניקה לי ליאה. מה שמפליא, שכל זה קרה לפני שבכלל חשבתי שאעזוב את ביתו של קרטר. 'יש מישהו ששומר עלייך מלמעלה,' אני חושבת בליבי.
אני מסיימת את סידור הארון, ומוציאה את המחשב כדי לראות מה חדש, ואם יש נושאים דחופים. לשמחתי אין לי הודעות.
אני ניגשת למטבח. אמנם הוא מאובזר למופת, אבל המקרר ריק, ולכן אני מתיישבת על כיסא הבר ליד האי במטבח, ורוצה להכין רשימת קניות. צלצול האינטרקום מקפיץ אותי. 'האם אי פעם אתרגל אליו?'
אני תוהה מי זה יכול להיות, וכל שם שעולה לי בראש לא משמח אותי.
אני עונה. "גברת מרגו בורדו מבקשת לעלות אלייך," אומרת לי השומרת. אני משחררת אנחה. אם יש מישהי שיכולה להרגיע אותי כעת, זו סבתי מרגו.
אני פותחת את הדלת, ושומעת את קולה של המעלית המסמנת שהיא מגיעה לקומה שלי. "סבתא!" זה כל מה שאני מסוגלת לאמר, כשהיא פורשת את ידיה ואוספת אותי לחיבוק. "אני לא שואלת שאלות. באתי לטפל בך," היא אומרת ומניחה סל מלא במצרכים על השיש.
“תנוחי, ואני אבשל לך ארוחה קלה,"היא אומרת, ומתחילה להוציא את המצרכים מהסל.
“אבל סבתא…" אני מנסה להתנגד.
“תגידי לי ma petite מי טיפל בי כשהייתי זקוקה לעזרה? את יודעת שאני מאד אוהבת את אימך. יש לה נפש עדינה וחולמנית, ולא תמיד רגליה על הקרקע. כשחליתי את זו שישבת לידי ימים ולילות, למרות שלמדת. עכשיו תורי להחזיר לך."
אני יודעת שאין לי מה להתווכח עם סבתא. אני מכירה את האופי שלה היטב, מהסיבה הפשוטה, שאני כמוה.
אני חושבת כמה יש בי גם מאימא, סבתא וסבא. לעומת זאת, אין דבר באופיי שמזכיר את אבי, ואולי זאת הסיבה לריחוק ביננו. ג'ונתן לעומתי, מאד מזכיר את אבא, ואולי לכן הוא מכעיס את אבי שיודע לצפות את צעדיו.
"תבטיחי לי שמה שאומר לך ישאר ביננו סבתא. רק את ואני," אני מנסה לדייק את מילותיי. "ותבטיחי לי שלא תכעסי."
סבתא נדה בראשה, וממשיכה לחתוך ירקות להכנת מרק. ניכר עליה שהיא מאד מתוחה.
“אולי תוכלי להסביר לי איך זה שאבי מכר אותי לגבר זר?"
"לא הבנתי אף מילה," היא אומרת ומנחיתה על התפוח אדמה המסכן את הסכין, בתנועה חדה שגורמת לי להשתתק.
“הוא אמר לי שאם לא אתחתן, חייו בסכנה," אני מסבירה.
“חוצפן! חבל שלא ידעתי. הייתי…," היא מאגרפת חזק את כפות ידיה עד שהן מלבינות.
"סבא מאד התרשם מקרטר. הוא סיפר שמעבר לעובדה שהוא גבר מעלף, הוא חכם. שנון וכריזמטי."
"כאשר הקאתי הבוקר, הוא האשים אותי בגניבת זרעו. הוא אמר שתכננתי הכל מראש. אמרתי לו שלעולם לא אהיה אם ילדיו. אני לא רוצה לראות אותו יותר,"אני אומרת, משתדלת לכבוש את כעסי.
"מיריי אמרה שהוא שבור. הוא מחפש אותך. הוא מבין שטעה," מנסה סבתא לרכך אותי.
"אתמול הוא עטף אותי במילים מרגשות, נישק אותי המון, עד שהאמנתי שיש לו רגש עמוק כלפיי. הכל היה הצגה. מסתבר שאני לא יודעת לקרוא גברים. לא את אבא, לא את ג'ונתן, ולא את קרטר. היחיד שאני מסתדרת איתו זה סבא," אני אומרת בייאוש.
"אני מבינה שאת נסערת. תני לזמן לתקן עבורך את הדברים," אומרת סבתא.
“רציתי לספר לך על סרט שראיתי אמש," סבתא מסיטה את הנושא בחדות. מבחינתה אין עוד מה לומר בנושא.
אני נושמת עמוק, משחררת מתוכי את כל הכעס. ,"ספרי לי עליו," אני מבקשת.
