אם הייתי צריך אישור לכך שאן מושלמת עבורי, אני זוכה לו כשאני רואה אותה מגיבה לפרסומים במדורי הרכילות.
"אני יודעת שיש ביניכם מי שמרים גבה לגבי העובדה שליאו בחר אישה צעירה כל כך. אני האמנתי שאנשים בגילכם, במעמד שלכם, לא יתעסקו ברכילות. בטח לא עלה על דעתי שיפרסמו תמונה כל כך אינטימית שלנו, תמורת בצע כסף.
האם אני כועסת? ממש לא. בסופו של דבר אין לליאו ולי כוונה להסתיר את הקשר בינינו, מה גם שבקרוב הוא יקבל אישור רשמי," היא אומרת כשחיוך על פניה.
חבריי ממהרים לברך אותנו, כולם פרט לאחד. פרופסור קלריס לא יודע מה לעשות עם עצמו. לא רק שהמאהבת שלו חשפה את פניה האמיתיות, אלא שעליו כעת להתמודד עם אישתו.
את התמונה צילמה המאהבת כתמונת סלפי, בחושבה שאיש לא ישים לב שהיא מצלמת, אלא שברוב טיפשותה, היא וגם הפרופסור הופיעו בה, זה לצד זו.
אני שולח הודעה לג'ון עם קישור להודעה שהופיעה בכלי התקשורת.
ג'ון ברוקלין:
אני מבין שהצלמת תעמיד פנים שזו סתם תמונת סלפי תמימה.
השאלה היא איך היא הגיעה למדורי הרכילות, בזמן, כך אני משער,
שהאירוע עדיין בעיצומו.
איך אן הגיבה?
ליאו רוקפורד:
היא מדהימה. היא הבהירה את דעתה על המעשה, אבל אמרה שאין לנו בעיה שכל העולם ידע על הזוגיות שלנו.
כמובן שלא סיפרנו לאיש שאנחנו מצפים לתאומים.
ג'ון ברוקלין:
אני שמח שהיא חזקה. אין לי ספק שהיא מאד אוהבת אותך.
"הזמנתי לך מונית, את מתבקשת לעזוב מייד. אם אני אשמע מילה אחת על קשר כביכול בינינו," אני שומע את פרופסור קלריס אומר למאהבת שלו, "זה לא יגמר בטוב."
"הוא רק שוכח," אני אומר בשקט לאן, "שאין זאת הפעם הראשונה שהוא מופיע איתה במפגשים חברתים. לא יאומן איך גבר כמוהו, שיש לו הרבה מה להפסיד, הסתבך עם אישה כזאת.
למרות שאני גרוש מעל עשרים שנים, מעולם לא הסתבכתי בקשר מהסוג הזה."
המאהבת עוזבת מייד, והפרופסור מביט עליי בכעס. "היית חייב," הוא מסנן לעברי.
"סליחה?" אני אומר לו בתקיפות, "אל תאשים אותי בכך שלך יש מאהבת. אתה בקשר איתה כבר זמן ממושך. אני מניח שכבר היית אמור לתהות על קנקנה."
"מעניין מה סוזן תחשוב כשתשמע על כך שאתה עומדת לשאת ילדה לאישה," הוא מנסה להסיט את האש ממנו.
"היא לא מעניינת אותי. הקשר היחיד שהיה ביננו, הייתה ליליאנה. והיא כידוע לך כבר אינה בין החיים.
אתה יכול לנסות להעליב אותי או את אשתי לעתיד, אבל לא תצליח. מה שיש בינינו הוא אהבת אמת שאיש לא יוכל לכבות. ואם אני לא מספיק ברור, אין לי צורך לקבל אישור מאף אחד לגבי היחסים שלנו. די לי בעובדה שמשפחתה קיבלה אותי בזרועות פתוחות," אני עונה לו ומסובב את גבי אליו.
"כל אחת הייתה מוכנה להתחתן עם גבר עשיר כמוך, גם אם הוא זקן," הוא זורק את המילים באוויר, ובטוח שהוא יפגע בי.
"אני מבין שאצלך כך זה עובד," אני מסתובב חזרה אליו, "אתה קשיש ממני בכמה שנים, ונשוי. ברור שזה המתכון שלך לבחור את המאהבות שלך, בניגוד אליי שמצאתי אהבה אמיתית שלא תלויה בדבר. אן באה ממשפחה עשירה, ויש לה מספיק כסף בזכות עצמה.
אם תשאל אותה, היא תעיד על כך שאני לא זקן מידי בשבילה," אני מביט על אן וקורץ לה. אן נושכת את שפתיה, ומחניקה חיוך, ובכך היא אומרת הכל.
הפרופסור עוזב בכעס, והאווירה שוב חוזרת להיות נעימה. השיחות קולחות, ובלי לשים לב השעה כבר שעת לילה מאד מאוחרת.
אנחנו נפרדים מאורחינו, ואני עוזר לאן להוריד את הכלים מהשולחן.
"אתה יודע מה שמתי לב?" היא שואלת אותי מהורהרת. אני מביט בה בסקרנות. "אני מרגישה הרבה יותר טוב. הבחילות שליוו אותי נעלמו, העייפות לא.
"אם כך את נשארת לישון בבוקר. הכל יכול לחכות." אני מוביל אותה במעלה המדרגות לחדר השינה. "זה הלילה הראשון של שארית חיינו," אני אומר לה, "הפעם אני לא אתן לשום דבר לקלקל לנו את המסע שלנו."
אני סוגר את הטלפון הנייד ומבקש ממנה שתעשה כמוני. "העולם יחכה."
למרות שאן הצהירה על עייפותה, ברגע שגופי נוגע בגופה, העייפות נעלמת ואן מתמסרת לי בתשוקה גדולה.
הפעם אני כבר לא חושב על כך שהיא בהיריון וכובש אותה פעם אחר פעם. הרעב שלי לא יודע שובע,. ברור לי שזו הנפש הסוערת שלי שזקוקה לכך. בתוך תוכי אני יודע שנכונו לנו ימים לא פשוטים.
"כבר שלוש בבוקר," אומרת אן כשהיא קמה להתרוקן, "באמת הגיע הזמן שנישן."
על אף השעה המאוחרת שהלכנו לישון, אנחנו מתעוררים בשעה שמונה.
"אני האישה המאושרת ביותר בעולם. היום שלי מתחיל בזרועותיו של הגבר שאני אוהבת, אנחנו עומדים להיות הורים לשניים, השמש זורחת מעלינו, ולא איכפת לי מה יקרה היום, שום דבר לא יגרע מהאושר שלי."
אני מחייך כשאני שומע את מילותיה. אני כבר מבין שהיא יודעת שהסערה תתחיל כשנפתח שנינו את הטלפון הנייד שלנו.
אני לוקח בחוסר רצון מופגן את הטלפון משידת הלילה שלצד מיטתי ופותח אותו. בתיאום מושלם הוא מצלצל ושמו של ג'ון ברוקלין על הצג.
"בוקר טוב ידידי, איך ישנת?" הוא שואל.
"ישנתי מעולה. פתחתי רק כעת את הטלפון," אני אומר לו.
"אני שמח מאד, שכן קיוויתי שאני אבשר לך מה כתוב במדורי הרכילות. הפעם אני לא שואל אותך, אלא מודיע לך שאני מתכוון לפעול.
מסתבר שסוזן יצאה עם הודעה לעיתונות שכותרתה –
חודשים אחרי מותה של בתה ליליאנה, שוברת האם שתיקה.
הגברת הנכבדה מאשימה, ותקשיב לי טוב כמה הזויה היא, את אן לואיז במותה של בתה, וטוענת שיש בידה הוכחה מוצקה לכך.
כיוון שאמרת לי שאינך מעוניין לדעת דבר על החקירה בקשר לסנטור, לא הראיתי לך את הממצאים. אני לא מוכן לשתוק יותר.
כבר הכנתי את כתב התביעה, אבל בכל זאת אני מבקש את אישורך להגיש תביעת דיבה בשמך ובשם אן נגד סוזן.
כיוון שאני מדבר עם ג'ון כשהרמקול פתוח, היא מסמנת לי שהיא רוצה להגיב. "אני מבקשת שתוציא הודעה לעתונות בשמי."
"לא אן, זה אני שצריך להגיב," אני אומר ומכתיב לג'ון.
מקורביו של פרופסור רוקפורד מוסרים שהם דוחים בשאט נפש את האשמותיה של סוזן וילסון שטוענת שלאשתו בקרוב, אן לואי מגריי, יש חלק במותה של בתה.
הפרופסור הורה לעורך דינו להגיש כתב תביעה בשמו ובשם אן לואיז, הן בגין לשון הרע, והן בגין סחיטת כספים שנמשכה מעל לשני עשורים, כאשר הועלמה ממנו העובדה שליליאנה הייתה בתה הביולוגית של גברת וילסון, וכי מעולם לא נמסרו מסמכי האימוץ עליהם חתם הפרופסור, ומשכך הוא מעולם לא היה אביה.
ההאשמה של גברת וילסון צצה לאחר פרסום תמונתם של בני הזוג במדורי הרכילות יחד עם הידיעה שהם עומדים להינשא בקרוב.
"אני אשלח את התגובה הזאת בשמחה," אומר ג'ון, "אין לה מושג איזו טעות גדולה היא עשתה. היא הולכת לשלם על כך ביוקר. המידע שבידי יגרום לא רק נזק לה, אלא יפיל יחד איתה את הסנטור, וכשהוא יבין זאת, אני צופה למהומה אחת גדולה."
אנחנו מסיימים את השיחה, אן פותחת את הנייד שלה, ומתקשרת לאימה.
"בוקר טוב אימא," היא מתחילה לומר.
"אני כל כך שמחה לשמוע את קולך," אומרת אימא, "איך ישנת?"
"בהתחשב במהומה שיצרנו, ישנתי מעולה," אני עונה לה, "את כועסת עליי?"
"מה פתאום ילדה שלי, למה שאכעס? העובדה שאנשים מתקשים לקבל את האהבה שלכם, זו בעיה שלהם. כמובן שלא ציפיתי שסוזן תשמח כשיוודע לה שאתם מתחתנים. אני מכירה אותה טוב מידי בשביל לחשוב שהיא תפרגן לכם.
ג'ון ברוקלין היה כאן הבוקר. הוא היה מאד נסער ממה ש… רגע את יודעת מה פורסם?"
"כן, ג'ון דיבר איתנו. הוא קבל את אישורו של ליאו להגיש כתיב תביעה נגדה בשמו ובשמי. ג'ון מתכוון לתבוע אותה גם על כל הכספים שסחטה במירמה מליאו.
אני מבינה שיש לו מידע שקושר את סוזן לסנטור, וזה עלול לגרום לרעידת אדמה," אני משתפת את אימא בשיחה עם ג'ון.
"הסכמתי עם ג'ון שצריך לטפל בנושא אחת ולתמיד. אני יודעת שכסף לא מעניין את ליאו."
"ליאו מטפל בעניין," אני עונה לה.
בזמן שאני מדברת עם אימא, אני רואה שליאו עסוק עם הטלפון שלו.
כשאני מסיימת את השיחה, אני ממתינה לשמוע ממנו מה מטריד אותו.
"יש לי רעיון מטורף," הוא אומר. וחיוך גדול על פניו "כמובן שאני צריך את אישורך לבצע אותו."
"אני סומכת עליך בעיניים עצומות. אני מסכימה," אני עונה לו בלי לדעת במה מדובר.
"אם כך אשתף אותך בכך שקבעתי במיו מילאן פגישה כדי לרכוש את החליפה שלי לחתונה, עוד שעתיים יש גם לך פגישה שם כדי לרכוש את שמלת הכלה שלך. ליאה רוטשילד תיפגש איתך, והיא גם דאגה למאפרת וספרית עבורך.
ביקשתי מג'ון שידחה את התגובה שלנו, שייתן לסוזן הרגשה שידה על העליונה.
אנחנו גרים יחד, יוצרים יחד משפחה. אני לא רואה סיבה להמתין אפילו יום אחד. ערכתי את כל הסידורים , אני רק צריך שתסכימי שנתחתן היום," הוא חוקר בעיניו את תגובתי.
"את מחייכת," הוא אומר בהקלה.
"כבר אמרתי לך שאני מסכימה," אני עונה בטון רגוע, כאילו לא התבשרתי כעת שאנחנו מתחתנים היום.
"את שמחה?" הוא שואל בשל הטון הרגוע בו אני עונה לו.
"שמחה? אני כל כך מאושרת שאני צריכה לאסוף את כל כוחות הנפש שלי לא לצעוק מהתרגשות, שהגבר המדהים הזה שעומד לידי, עומד להפוך תוך כמה שעות לבעלי, או אם לדייק, הוא בחר בי להיות אשתו," אני עונה לו התרגשות.
"אומרים שאסור לחתן לראות את כלתו בשמלת כלולותיה, ולכן אני אסע כעת לעיר, ליאה תבוא לאסוף אותך מאוחר יותר, אגב היא זו שעורך את טקס נשואנו. נפגש בערב.
בקרוב אימך תשלח לך את רשימת האורחים שלך, לאחר שכולם יאשרו את הגעתם, ויתחייבו לשמור על סודיות, ואם יש מישהו שאת רוצה להוסיף, תודיעי לה. רק אז הם יקבלו מידע על מקום האירוע," אומר ליאו, ומתחיל להתארגן.
"תגלה לי היכן נערכת החתונה?" אני שואלת.
"את יודעת, בבית הורייך. אימך מטפלת בכל." הוא נושק לי ועומד לצאת מהחדר.
"אני רוצה עוד אחת," אני אומרת בקול מתפנק.
"יש לי כל כך הרבה בשבילך," הוא אומר ומנשק אותי נשיקה סוערת.
"תמיד תזכרי שאת בחירת הלב שלי," הוא אומר.
"אני יודעת, ואתה שלי," אני אומרת והולכת לבחור בגדים.
השעות חולפות בעצלתיים ואני תוהה למה איש לא שולח לי הודעה על החתונה. בעיקר מפליאות אותי חברותיי, שזה כל כך לא אופייני להן.
הצלצול בדלת מקפיץ אותי. אני חושבת לעצמי שלא שמתי לב בכלל לצלצול בפעמון של שער הכניסה.
אני ממהרת לרדת במדרגות, ומתפלאת לראות שליאה כאן גם אימא.
"אימא, הכל בסדר?" אני שואלת בדאגה.
"ברור שכן," היא מתפלאת על שאלתי.
"מה את עושה פה?" אני ממשיכה לשאול אותה בחשש.
"באתי לקחת אותך למיו מילאן," היא עונה לי בחיוך, "את יכולה להעלות על דעתך שאתן לך לבחור שמלה ליומך הגדול לבד?"
"ומה עם כל הסידורים?" אני שואלת.
"הפעלתי את החברות שלי. כולן מתרגשות בשבילך," אומרת אימא.
"ומה יש להן לומר על הקשר שלי עם ליאו?" אני שואלת בזמן שאני נכנסת לרכב.
"כולן מאד מעריכות אותו. את יודעת שהוא היה ברשימת הגברים הנחשקים בעיר," אומרת אימא.
"ובכל זאת?" אני שואלת.
"הן ראו כמה אני מאושרת וזה אומר הכל. הן אמרו רק מילים טובות, אני מבטיחה לך. לעומת זאת," היא מוסיפה, "הן רותחות על סוזן והשטויות שלה. הן אמרו שיבואו להעיד מה היית בשביל ליליאנה, וכמה השקעת בה. אני באמת לא רוצה לדבר עליה ביום המאושר הזה."
"דברי אימא, יש משהו שיושב לך על הלב," אני אומרת לה.
אימא נאנחת. "אמרתי לך שיש דברים שאת לא יודעת," היא מתפתלת.
"את מדברת על הסנטור," אני אומרת בהבנה.
"את צודקת, בואי נשאיר את השיחה הזאת ליום אחר. ג'ון לא נח לרגע. הוא יודע על הקשר של סוזן עם הסנטור," אני אומרת, "בואו נדבר על השמלה שלי. הכל קרה בהפתעה ואין לי מושג מה אני מחפשת."
"ליאה הראתה לי תמונות של כמה שמלות, כולן מהממות בעיניי. אני סקרנית לראות באיזו מהן תבחרי. הריונך עדיין לא נראה, כך שכל שמלה תתאים לך," אומרת אימא ואני מרגישה שההתרגשות מציפה אותי, כאילו רק כעת אני קולטת שזה באמת קורה.
הטלפון הנייד שלי מצלצל ותמונתו של ליאו על הצג. "אני סיימתי מתוקה, מחכים רק לך," הוא אומר, "אני מקווה שתאהבי את החליפה שבחרתי."
"אין לי ספק שאתה נראה בה מעלף," אני עונה לו, "אני כל כך מתגעגעת אליך."
"נפגש מאד בקרוב. אני יוצא כעת לבית הוריך, לבדוק אם צריך עזרה במשהו. שלחתי כבר כספים לכולם, כך שלך נשאר רק לבחור שמלה ולהתייפף לכבודי. עדכנתי את קלי בכל מה שעשיתי," אומר ליאו.
"תודה ליאו על הכל," אני אומרת חנוקה מהתרגשות.
"אני מתגעגע אלייך בטירוף ילדה שלי," הוא אומר, ואני שומעת את ההתרגשות בקולו.
כשאנחנו מגיעות למיו מילאן, הכל קורה באופן מסחרר. שלוש שמלות מוצגות לפניי, אני יודעת מייד את מי מהן אני רוצה. מסתבר שגם אימא וליאה בחרו בה.
אנחנו עולות לדירה של ליאה במגדל הנהר שם מחכות לי המאפרת ומעצבת השיער. אני נכנסת להתקלח, חופפת את הראש וחוזר אליהן. אימא כבר מאופרת, ושיערה אסוף לאחור באופן שמעתיק את נשמתי. "את נראית מדהים," אני קוראת התרגשות.
אני מתמסרת לידיהן המיומנות של המאפרת ומעצבת אהשיער שמעניקות לי גם עיסוי מפנק. "מזמן לא ראיתי כלה כזו יפה," אומרת לי המאפרת. אני לא בטוחה שהיא לא אומרת זאת לכל כלה, אבל אין זה משנה. מה שחשוב הוא שאני מרגישה כזו, ומתרגשת לראות את התגובה של ליאו כשיראה אותי.
אימא שכבר התלבשה, וכך גם ליאה, עוזרות לי להתלבש, ואנחנו עומדות לצאת לדרך.
"שכחתי לגמרי, אני צריכה לשלם," אני אומרת לאימא.
"ליאו שילם על הכל. על השמלה, האיפור, והתסרוקת. הוא לא נתן לי לשלם עבור שום דבר, גם לא על החתונה עצמה," אומרת אימא, "אמרתי לו שאנחנו רוצים להשתתף בהוצאות, אבל הוא אמר שאנחנו עשינו הכל כדי שהארוע הזה יהיה מושלם, והתעקש לשלם על הכל.
אני יודעת שהוא עשה זאת מתוך אהבה, ולא מתוך רצון להפגין את עושרו. אין לך מושג כמה הוא מתרגש," אומרת אימא, "הוא יודע שאת לא איתו בגלל שהוא גבר עשיר, אלא שאת באמת אוהבת אותו, ולכן הוא מוכן לעשות עבורך הכל. ג'ון סיפר שהוא דחה את הצעתו להחתים אותך על הסכם ממון. 'אן לעולם לא תבגוד בי,' הוא אמר לו."
אני מרגישה את הדמעות מציפות אותי. "אני לא נושמת אימא, אני כל כך מתרגשת, והדמעות מאיימות לצאת."
אימא שיושבת לידי, מוציאה טישו ומנגבת בעדינות את קצה עיני, נזהרת לא לקלקל את האיפור.
אנחנו מגיעים לרחוב בו נמצא בית הוריי. שורות של מכוניות חונות משני צידי הכביש. "לא אפשרנו לאיש להחנות ברחבת הכניסה לבית," אומרת אימא.
ליד השער עומד שומר שבודק את זהות הנכנסים, וכי יש בידיהם הזמנה. "מתי הספקת את כל זה?" אני שואלת את אימא.
"זה בהחלט היה מבצע בזק," היא אומרת, "כפי שאמרתי לך כל אחד קיבל על עצמו תפקיד. בריט היא זו שאירגנה את אישורי הכניסה."
ליאה מחנה את הרכב ויוצאת ראשונה. "תגיעו כמה דקות אחריי," היא מורה לנו.
אני מעיפה מבט מבעד לשער ונדהמת לראות איזה שינוי עברה החצר האחורית. היא מוארת בפנסים קטנים, בעלי אור רך, ומקושטת בכמות בלתי נתפסת של פרחים.
'זה באמת קורה,' אני ממלמלת, 'עוד כמה דקות אהפוך להיות גברת רוקפורד.'
אני מבחינה באבא שבא לקראתי. הוא לבוש טוקסידו, וניכר עליו שהוא מאד מתרגש. "אין גבר שהייתי רוצה לתת לו את ידך, יותר מליאו.," הוא אומר ומושיט לי את זרועו.
אימא מנשקת אותי על מצחי, וממהרת להכנס לחצר לפנינו.
אני נושמת עמוק, מרימה את עיניי לשמים. "אני יודעת שאת כאן איתנו לילילו, אני מרגישה את החיוך שלך. אני מבטיחה לך שאדאג שליאו יהיה מאושר כל חייו."
"תתחילי ברגל ימין," אומר לי אבא, וכך אני עושה וצועדת את הצעד הראשון לקראתו של ליאו.
