אני מביטה על קרטר בעיון, מחפשת למצוא את הסדקים במילים שלו, אבל רואה את הכנות בעיניו.
"כאשר נתבקשתי על ידי אבי להגיע לביתך, חשבתי שאקבל הסבר על מה שעתיד לקרות. כלומר הבנתי שאני עומדת להנשא לגבר זר, אבל מה מצופה ממני, מה מותר ומה אסור, לא היה לי, ועדיין אין לי, מושג," אני אומרת לו.
"חשוב לי שתדע שפרט לאבי, ליאה ולאלכס, אין לאיש מושג לגבי נישואינו. סבי, סמואל בורדו, הפליא בשבחיו עליך. הוא בטוח שמצאתי את אהבת חיי, ואני מאושרת. אין לו מושג מה קורה בינינו באמת."
"אני אעשה הכל כדי למלא את ליבך בשמחה ואהבה," אומר לי קרטר, ואני מרגישה שאני לא נושמת.
"גם אני נקלעתי למצב הזה שלא מרצוני. אבי אמר לי שאודה לו על כך. אין לי מושג מה היו המניעים שלו למעשה המטורף הזה. ועדיין, אני מודה על כך שזו את.
בהתחלה כעסתי מאד, אטמתי את הלב שלי שלא ארגיש דבר. החברים שלי, כפי שאת יודעת, ניסו כל הזמן לחפש בך את הפגמים. למדתי כמה הם טועים. את אישה מדהימה, ואני בר מזל שהיכרתי אותך.
הייתי צריך לשתף אותך בשיחות הלא נעימות שלי עם אבי, בעיקר בעובדה שדרשתי ממנו לעבוד בשעות רגילות כמקובל, כדי שיהיה לי זמן להיות איתך. אני לא מתפלא שחשבת עליי מה שחשבת, כשהמשכתי להגיע הביתה בשעות שאת כבר ישנה.
גיליתי שאני מתגעגע אלייך, שאת חסרה לי, ויותר מכל, שכואב לי שאת מתעלמת ממני. אני אעשה הכל כדי לשנות זאת, אני מבטיח לך."
"אתה באמת מתכוון לזה?" אני לא מתאפקת ושואלת.
הוא רוכן לעברי, אוחז בסנטרי, ומניח את שפתיו על שלי. אני מרגישה שהגוף שלי עולה בלהבות. ואז הוא מנשק אותי נשיקה ארוכה ועדינה. "הייתי צריך לשלוט בעצמי, לא לנשק אותך בנשיקה סוערת. רק הנוכחות שלך כל כך קרוב אליי מבעירה בי אש גדולה," הוא לוחש לי.
פתיחת דלת החדר בעוצמה, מפתיעה את שנינו וגורמת לשנינו להתרחק זה מזו.
אני לא צריכה להסתכל כדי להבין מי עומד בפתח. אני קמה ומסתובבת באיטיות לכיוונו. "אני מבקשת ממך שתצא, תסגור את הדלת, ותקיש עליה כדי לקבל רשות להיכנס. לא בגלל שאני מי שאני, אלא בגלל שכך נהוג לעשות," אני אומרת.
גידאון נסוג לאחור, ומקיש על הדלת. "היכנס," אני אומרת וניגשת לשבת על הכיסא שלי.
"באתי להתנצל בפנייך. איך יכולתי לדעת מי את?" הוא אומר בקול רפה.
"אין זה משנה מי אני. יש כללי התנהגות. אני לא חושבת שאף מילה שאמרת עליי הייתה ראויה. בכל מקרה עכשיו אתה יודע, ואין זה אמור לשנות דבר. אני אותה ג'וי שעובדת בחברה כאנליסטית, ותפקידי לתת מידע על חברות הנסחרות בבורסות ברחבי העולם בהן סוחרת החברה שלנו.
הסמכויות שניתנו לי הן למקרה חירום, ונקווה שלא יהיה כזה.
ישיבות הבוקר המוקדמות עם סאם היו כדי ללמד אותי על ריידר, ואופן הפעולה שלה. לא באתי לכאן לשנות את החברה, אלא ללמוד להשתלב בה. אם יש לי רעיונות, והיו לי כמה לשפר את המערכת הממוחשבת של החברה, אני מביאה אותם בפני סאם, והוא זה שמחליט האם ברצונו לאמץ אותם.
הוא היה ונשאר הסמכות הקובעת של ריידר. אני רק מבצעת את מה שהוא מטיל עליי.
אני מקווה שהבהרתי לך את המצב. זה לא אמור לשנות דבר לגביך. דלתי תמיד פתוחה לעזור לכל אחד מהסוכנים בחברה, גם לך."
גידאון יוצא מהחדר ואנחנו נשארים שוב לבד. קרטר מוציא את המגשיות עם הפסטה ומניח על השולחן.
"איזה מהמנות את מעדיפה?" הוא שואל.
"אני אוהבת מאד את כל סוגי פסטה" אני אומרת לו, "תבחר אתה."
"אולי נחלוק את המנות?" הוא מציע.
"נשמע רעיון מעולה, רק שלפני כן כדאי שאנעל את הדלת, אני לא רוצה עוד הפתעות," אני אומרת, וקמה לנעול אותה.
"תטעמי," הוא אומר ומגיש לי כף מלאה בפסטה עם רוטב בלונוז, אלא שבמקום לתת לי לטעום, הוא מורח רוטב על פניי. החיוך הממזרי על פניו מלמד אותי שהוא עשה זאת בכוונה. אחר כך הוא מפתיע אותי כשהוא מלקק את הרוטב מעל פניי.
"אם זה לא היה המשרד שלי, הייתי שוקלת להחזיר לך, אלא שזו אני שאצטרך לנקות אותו, כך שיש לך מזל גדול," אני אומרת.
"העיקר שאת מקבלת זאת בהומור. ועכשיו באמת תפתחי את הפה, אני מבטיח לך שאתנהג יפה," הוא אומר.
"אני דווקא אוהבת שאתה משתובב. תמיד ראיתי רק את הצד הקשוח שלך, חוץ מ …" אני משתתקת ומחניקה חיוך.
"ג'וי, את לא יכולה לעשות לי את זה. אני רוצה אותך בטרוף. המגע שלך חסר לי, ולא פחות משחקי האהבה איתך," אומר קרטר.
"עכשיו תורי לבקש ממך לא לדבר על זה, כי גם לי הוא חסר מאד. אני אוהבת כשאתה משחק איתי במיטה. לפעמים אני קצת מקנאת באלה שהיית איתן, שזכו ליחס כזה ממך," אני מתוודה בפניו.
"ממש לא. אף אחת לא קיבלה ממני מה שאת מקבלת. כבר אמרתי לך זאת. כל מי שהייתי איתה לא הייתה חשובה, ולא נחשבה בעיניי. מעולם לא הייתי נאמן לאף אחת, פרט לך."
אנחנו מסיימים לאכול ומקנחים עם הטרמיסו. "הנה משהו עליי. אני מאד אוהבת טרמיסו. בעיניי זאת תמיד עוגה מנחמת. היא לא מתוקה מידי, ונימוחה בפה," אני אומרת לו ומלקקת את הכפית בהנאה.
"אם כך זה יהיה הקינוח שלנו," הוא אומר. האופן בו הוא אומר את הדברים מחמם את ליבי, וממלא אותי אושר. אולי בסוף באמת נהיה זוג.
"הזמן טס ואני חייב ללכת. יש לי ישיבה בקרוב. ביקשתי לבטל את הישיבות אחרי חמש. אני מקווה שאישרו לי את הביטול. אני מבטיח לך שממחר אחזור כל ערב לאכול איתך ארוחת ערב," הוא מבטיח לי.
אני מלווה אותו לדלת, ושולחת יד לפתוח את הנעילה, אבל הוא עוצר בעדי. הוא אוחז בשתי ידיו בראשי ומנשק אותי נשיקה ארוכה.
"אני אשלח לך הודעה מתי אני מסיים היום," הוא מבטיח לי. אני פותחת את הנעילה, פותחת את הדלת, ומשאירה אותה פתוחה לרווחה.
"אני פה עד חמש," אני אומרת, "אחכה לשמוע ממך."
אני לא יכולה להסיר את החיוך מעל פניי. אני חשובה לו!
אני יוצא לרחוב ונותן לרוח הקרירה לקרר את הלהט על פניי. היא בהחלט יודעת לנשק האישה שלי. אני לא זוכר מתי התנהגתי בחופשיות כזאת ליד אישה, אם בכלל. היה לי כל כך טבעי לנשק אותה, בכלל לא הייתה לי התלבטות. היא מצידה הגיבה מייד, מה שהראה לי שהיא מרגישה כמוני.
אני הולך בצעדים מהירים, כיוון שהתעכבתי יותר מידי. האמת שהיה לי קשה לעזוב אותה.
כעבור דקות ספורות אני מגיע למשרד, ושוב מתחיל הטירוף של הפגישות. "הפגישה של שש מתקיימת, אבל אלה אחריה מבוטלות," אומרת לי קמילה בחשש.
“אני חושב שהייתי ברור בקשר לשעת סיום יום בעבודה," אני אומר לה בקור.
"אביך אמר שזאת פגישה חשובה," היא עונה בראש מושפל.
אין לי כוונה להעמיד את קמילה ביני לבין אבי, ולכן איני מגיב.
אני נכנס לחדרי כשמתקבלת ההודעה בקבוצת החברים, שנפגשים היום במסעדת הדגים.
אני שולח הודעה לג'וי.
קרטר ג'ורדן:
תודה על הדייט! היה לי כייף אתך.
לצערי לא הצלחתי לבטל את הפגישה של שעה שש.
החברים נפגשים לארוחת ערב במסעדת דגים, רוצה ללכת?
שלך, קרטר
התגובה לא מאחרת לבוא.
ג'וי ג'ורדן:
מאד נהניתי אתך.
תודיע לי מתי אתה מסיים.
אני אשאר בעיר.
שלך, ג'וי
אני נושם לרווחה, היא לא כועסת עליי.
אני מתחיל במרץ את יום העבודה. נפגש עם לקוחות. ולא מרגיש צורך לדווח על הפגישות לאבי. תמיד הוא נתן לי יד חופשית, וזה לא עומד להשתנות.
בהפסקה בין פגישה לפגישה, אני נכנס ללוח הפגישות שלי ומוודא שאין בו שינוי, וכי החל ממחר אין לי יותר פגישות אחרי השעה חמש.
אני מסתיר את שמות הלקוחות, משאיר אותם לעיניי בלבד ושולח את לוח הזמנים שלי לג’וי במייל. המייל חוזר מייד, עם הודעה שכתובת המייל לא קיימת.
אני שולח הודעה לג’וי, מבקש את כתובת המייל שלה, ומסביר לה שברצוני לשתף אותה בסדר יומי.
אני מחייך כשאני רואה שהסיבה לכך שיש לה כתובת חדשה, היא בשל העובדה שהיא פתחה חשבון עם שם משפחתה החדש.
“עכשיו כשכולם במשרד יודעים את האמת עלי, הוחלט שיום העבודה שלי יתחיל ברבע לתשע," היא מעדכנת אותי. הידיעה הזו מאד משמחת אותי. שכן נוכל לנסוע יחד כל בוקר ולהיפגש מייד עם סיום יום העבודה.
אני חוזר במרץ לעבודה, ולא שם לב שהוא עוד רגע נגמר
בפגישה האחרונה אני מרגיש שהלקוח משחק איתי. “אתה יודע קרטר," הוא נוקב במכוון בשמי הפרטי מתוך כוונה ברורה להקטין אותי, "אתם לא החברה היחידה שנותנת פתרונות בנושא."
“אתה צודק אדוני, אני מכיר היטב את כל מתחריי. כולם בעלי ידע רב בנושא. אני גם יודע שאין בידיהם פתרונות כפי שאני מציע לך.
בכל מקרה עצתי לך שתפגש גם איתם. אם עדיין תהיה מעוניין לשמוע מה יש לנו להציע , תתאם פגישה עם המזכירה שלי. לוח הזמנים שלי נמצא בידיה."
אני מתעב אנשים שמרגישים צורך להציג עצמם כחשובים. אמנם אני צעיר, עדיין לא בן שלושים, אבל רכשתי כבר ניסיון רב בעולם העסקים.
אני משחק את המשחק שלו, ומראה לו שאני אדם חשוב לא פחות. כמובן שלא אומר לו שאני הוא זה ששולט על סדר יומי, ולכן יכול לשחק איתו כרצוני.
אני קם, מושיט לו יד ללחיצה, ומודה לו שהגיע להיפגש איתי ניכר עליו שהמהלך שלי הפתיע אותו. אבל אני לא מותיר לו ברירה, אלא לעזוב.
ובכל זאת הוא לא ממהר לעשות זאת. נראה שהוא חוכך במוחו איך לרדת מהענף הגבוה עליו הוא טיפס.
אני סוגר את המחשב, מכניס אותו לתיקי, ומתקשר לג’וי. "אני בדרך אלייך. מאיפה לאסוף אותך אישתי היפה?"
הלקוח מעיף מבט מופתע על אצבעי, עליה מתנוססת טבעת הנשואים שלי. “לא ידעתי שאתה נשוי," הוא אומר.
אני כל כך רוצה לשאול אותו האם זה היה משנה משהו לגבי התנהלותו בישיבה, אבל רק נד בראשי כמאשר זאת. החיים הפרטיים שלי הם מחוץ לתחום.
אני מאחל לקמילה ערב טוב, ויוצא במהירות מהמשרד. אני מתרגש לראות את ג'וי, יש לי כל כך הרבה מה לספר לה. אני בטוח שהיא תהיה גאה בי כשתשמע על הפגישה האחרונה.
אני נוסע למגדל המגורים בו מתגוררת אימה של ג'וי. היא כבר ממתינה לי בכניסה אליו. היא נראית כל כך שונה מהדמות הסמכותית שראיתי במשרדה. השמלה אותה היא לובשת, מדגישה את תווי גופה, ומתחשק לי לקחת אותה הביתה, ולעשות איתה אהבה.
אני ממהר לצאת מהרכב, ופותח לה את הדלת, לא לפני שאני מנשק אותה ארוכות.
“איך עבר עלייך יומך?" אני מתעניין.
“היה יום רגוע יחסית. אני מניחה שעכשיו שכבר אין מה לדבר עליי מאחורי גבי, אפשר באמת להתרכז בעבודה. איך היה שלך?"
אני מספר לה על הפגישה האחרונה.
“אני מתעבת אנשים כאלה. הוא חשב שהוא יכול לשחק אתך, להקטין אותך בכך שקרא לך בשמך הפרטי, עכשיו שיחכה שמר ג'ורדן יואיל בטובו להפגש איתו, אם בכלל," היא אומרת.
זה מדהים כמה היא חושבת כמוני.
אנחנו מגיעים למסעדה. החברים כולם כבר כאן.
"איזה שמלה מעלפת. היא מהקולקציה החדשה של מיו מילאן?"שואלת נטלי בהתפעלות מזויפת.
“לפני שתמשיכי ותאמרי כמה כייף לי שאני נשואה לגבר עשיר, אני אספר לך שהיא מקולקציה שעדיין לא עלתה על המדפים. ליאה רוטשילד, חברה הטובה של אימי, שהיא הבעלים של מיו מילאן, הביאה לי אותה היום. זה לא אומר שקרטר לא מוכן לקנות לי כל מה שאבקש."
“מגיע לך עולם ומלואו," אני אומר לג’וי, והיא מניחה את ראשה על כתפי.
המלצרית מגיעה עם התפריט. אני מעיין בו ובוחר מנה עם דג סלמון. "את יודעת מה בא לך לאכול?" אני שואל את ג'וי.
"אני חושבת שאזמין דג מטוגן על מצע ירקות צלויים," היא אומרת לאחר עיון בתפריט.
"גם אני," אומרת ניקול.
אין לי הסבר מדוע המפגש היום עובר בשקט, בלי הערות עוקצניות כלפי ג'וי. אני מניח שהאופן שבו אני מתנהל מולה, תורם לכך.
אנחנו מסיימים את הערב ונוסעים הביתה. "נהנית מתוקה?" אני שואל את ג'וי.
"דווקא היה ערב נחמד ושקט. אני מניחה שהעובדה שיש לי קשר קרוב לבעלים למיו מילאן, תרמה לכך," היא עונה.
"שמחתי לשמוע שאת יודעת שאני מוכן לקנות לך כל מה שאת רוצה," אני אומר.
אנחנו מגיעים הביתה, ועולים לחדר השינה. האש שבוערת בנו לאורכו של היום, מתפרצת מייד.
אני מתפשט, מבקש מג'וי שתעשה כמוני, מוביל אותה למיטה, ומתיישב. "תשבי עליי," אני מבקש. אין לי מושג מה גורם לי פתאום לבקש זאת, אני רק יודע שהגוף שלי בוער מתשוקה אליה.
ג'וי נענית מייד, מפסקת את רגליה, ומחדירה באיטיות מטריפה את הזין שלי לתוכה. תנועה אחת שלה, והקלפים נטרפים. שנינו נעים בפראות, גונחים בקול, נאחזים זה בזה.
אני קרוב מאד לגמור, אבל לא רוצה עדיין. אני אוחז בה, ובתנועה חדה משכיב אותה על גבה. עכשיו זה אני שגוהר מעליה. ג'וי מניחה את ידיה על גבי, ומצמידה אותי עמוק יותר לתוכה. 'ככה זה טוב,' היא ממלמלת, ספק לי ספק לעצמה, והתנועות שלנו נעשות פראיות עוד יותר, בתאום מושלם אחד עם השנייה.
אין ספק ששנינו רוצים את זה בטרוף, וכבר לא יכולים לשלוט בקצב. ג'וי משחררת אנחה. "אני מתפרקת לאלפי רסיסים," היא לוחשת לי. אני לא מסוגל להגיב כיוון שאני מרגיש שאני עומד להתפוצץ, ומייד אחר כך מרגיש את נוזל הזרע נורה ממני לתוכה. אני ממלא את הריאות שלי אוויר, היא לקחה מהם את כל החמצן.
כשגופי נרגע, אני נשכב על לידה, כשזרועי אוספת אותה אליי, ונרדם.
צלצול הטלפון הנייד מעיר אותי. אני פוקח בקושי את עיניי. השעה שש בבוקר. "נדפקתי. מה אני אעשה?" צורח לתוך אוזני קיינון.
"קח נשימה ארוכה, ותספר לי מה קורה," אני אומר בעודי מסתכל מסביבי. בחוץ עדיין די חשוך, מה שגורם לי להסתכל על השעה.
"לעזאזל קיינון, השעה רק שש בבוקר. מה עובר עליך?" אני אומר ומתרומם לישיבה.
"היא בהיריון. היא מקיאה ללא הפסקה," הוא אומר לי בייאוש, "אני לא רוצה להתחתן איתה."
אני שם לב שג'וי לא במיטה. אני רוצה לקרוא לה כשאני שומע קולות של הקאה מכיוון חדר האמבטיה. "אני אחזור אליך," אני אומר לקיינון וניגש לראות מה קורה עם ג'וי.
אני מוצא אותה יושבת מול האסלה על ברכיה, ומקיאה. אני מתקרב אליה, אבל היא מושיטה יד לעצור אותי. "לך מפה," היא מבקשת, "אני רוצה להיות לבד."
"אני יכול לעזור לך במשהו?" אני שואל.
"פשוט תצא מפה," היא אומרת ורוכנת שוב לאסלה.
אני פונה לאחור ומתכוון לצאת כשאני מבחין בחפיסת גלולות למניעת הריון שמונחת ליד הכיור ששלה, ולידה גלולה בודדת. פתאום זה מכה בי. היא לא נטלה את הגלולות, וגם היא בהיריון!
"איך נפלתי למשחק שלך. זו הייתה התוכנית שלך מהתחלה, להפיל אותי בפח, לגנוב ממני זרע," אני אומר לה בקור.
"תקשיב לי טוב מר ג'ורדן, לעולם, אבל לעולם, לא אהיה אימא של הילדים שלך, ועכשיו תסתלק מפה," היא עונה לי בטון קר.
"אין לך מה לדאוג, אין לי רצון להשאר שניה אחת לידך," אני אומר ונכנס לחדר הארונות שלי להתלבש. אני רוצה להתרחק מכאן כמה שיותר מהר. 'איזה מטומטם אני,' אני ממלמל, 'האם גם זה היה בתכנון שלך אבא?'
אני לא ממהר לצאת מחדר הארונות. פתאום שום בגד לא נראה לי מתאים.
ריח של חומר ניקוי חריף ממלא את החדר, וחודר מבעד לדלת הסגורה של חדר הארונות. אני שומע אותה יוצאת מחדר האמבטיה, נכנסת לחדר ארונות שלה, וכעבור דקות ספורות, פותחת את הנעילה של דלת חדר השינה, ויוצאת ממנו. אני פותח את הדלת של חדר הארונות, ושומע אותה יורדת בריצה את המדרגות המובילות לקומת הכניסה.
שוב קיינון מצלצל. אסור לי להראות לו כמה אני נסער. הדבר האחרון שחסר לי כעת, זה לשמוע מה יש לו להגיד עליה. "איזה מטומטם אני!" הוא קורא בטון עליז, "תראה חדשות."
אני תוהה מה הקשר בין הריונה של נטלי, לחדשות, ובכל זאת מפעיל את הטלויזיה.
התמונה של המסעדה בה אכלנו אמש ממלאת את המסך, ובתחתיתה מופיעה הכותרת.
עשרות סועדים לקו בהרעלת קיבה קשה, בעקבות אכילת דג מטוגן במסעדה. משרד הבריאות הוציא צו סגירה למסעדה.
אני מרגיש לחץ בחזה, לא בגלל מה שאכלתי, אלא בגלל מה שאמרתי לה.
אני נכנס לחדר האמבטיה ברגליים כושלות. חפיסת הגלולות לא נמצאת על השיש וגם לא הכדור הבודד. המילים שלה – 'לעולם, לא אהיה אימא של הילדים שלך,' מהדהדות בחדר. אני מרגיש מסוחרר.
אני מתקשר לקמילה. "אני לא מרגיש טוב, לא אגיע היום לעבודה," אני אומר.
"זה בגלל הסיפור עם המסעדה?" היא שואלת בדאגה. אני יודע שהיא תדרש להסביר לאבי את העדרותי הפתאומית.
"כן," אני עונה בקול עייף. אני לא משקר.
אני מתקשר לג'וי. "אני אגיע בימים הקרובים לפנות את הדברים שלי," היא אומרת לפני שאני מספיק לאמר מילה, ומנתקת.
אני מתקשר שוב, אבל הטלפון שלה לא זמין.
