חלון ההצבעה לא נפתח מייד. אנדרה מזמין אותנו לעשות הפסקת שתיה, בזמן שאנחנו ממתינים שהוא יעלה.
יש לי זיכרון לפרטים, ויכולתי לבחון את זרועותיהם של הגברים במשחק כדי לדעת למי לשייך אותן. אבל התחושה שעטפה אותי כשנגעתי בו, החום של גופו, המגע, והאחיזה שלו בכפות ידיי, לא מותירה בי ספק מי הנבחר שלי.
השאלה היא האם הוא נהג כך כלפי כולן, כדי לחרוט את נוכחותו בזכרונן. אני יודעת שהוא אותו אחד שאחז בשלי כשהיה תורו לבחור.
ועדיין, אני מהססת.
ואז קורה משהו שמפתיע אותי.
ברור לי שאותה אני רוצה. המגע שלה על עורי העלה אותי באש. אני לא זוכר אם הגבתי כך פעם למגעה של אישה. הרגשתי שאני חייב להשאיר אותה עוד קצת לידי כדי לחזור לנשום רגיל, כיוון שהרגשתי שהנשימה שלי לא זורמת.
כשעברתי ליד הנשים ידעתי מייד לזהות אותה, ושאפתי את ריחה לתוכי.
אין ספק שבמשחק היא עולה על כולן. אני אוהב את זה שהיא מביאה את עצמה, ולא מנסה להרשים אף אחד בכך שהיא בוחרת לענות מה שנדמה לה שהגבר מולה יאהב לשמוע, כפי שנוהגות אחרות.
היא הדובדבן שבקצפת, ולכן אני בוחר שלא לבחור בה. אני רוצה קודם למצות את הקשר עם האחרות.
אולי זה נשמע לא הגיוני. אבל אני עושה זאת כי ברור לי שכשאתקרב אליה, לא אוכל לעזוב.
בהיסח הדעת אני מאגרף את כפות ידיי, נושם עמוק ופותח אותן. בדיוק באותו רגע עצמו היא מציצה לעברי, וקולטת זאת.
מה לא הייתי נותן כעת כדי לדעת מה עובר לה בראש.
המבט שלה חתום, היא מסיטה אותו ממני, ומסתכלת על האחרים.
הצ'אט נפתח ואני בכל זאת מהסס האם אני עושה את ההחלטה הנכונה, שכן אני לוקח סיכון שגבר אחר יבחר בה, ויתכן שהוא יהיה זה שהיא בחרה.
בחיים צריך לקחת סיכונים, וכך אני עושה.
החדר מתמלא בקולות של התראה, כאשר כל אחד שולח את הבחירה שלו והיא נרשמת.
אנחנו חוזרים לשבת. כולם מישרים מבט לאנדרה שמביט על הטלפון הנייד שלו בעיון. 'מעניין,' הוא ממלמל לעצמו.
“לא היה לי ספק שלפחות כמה זוגות יווצרו כאן הערב, מסתבר שטעיתי. להפתעתי, אף אחד מכם לא בחר במי שבחר בו." הוא נראה מהורהר.
"כפי שאמרתי לכם בעבר, לא כל מידע גלוי כעת לפניי, ואיני יודע מי בחר את מי. מישהו רוצה לשתף מה גרם לו לבחור במי שבחר?"
אני סקרן לשמוע מה היא תאמר, אבל היא רק מושכת בכתפיה ולא מגיבה.
"מתי ניפגש שוב?" שואלת לילי.
"זה תלוי בכם," עונה אנדרה, "אני חייב להודות שאתם שונים מכל שאר הקבוצות, שנפגשות רק פעם בשבוע.
אתם לא הקבוצה היחידה שלי. אני אשלח לכם סקר מאוחר יותר לגבי הימים בהם אפשר להיפגש, ואדווח לכם מה בחר הרוב.
אנחנו נסיים היום מוקדם, כיוון שיש לי מפגש נוסף הלילה," אומר אנדרה.
אריאנה קמה, נפרדת לשלום וממהרת לצאת מהמקום. "את מאוכזבת מהתוצאה?" אני שומע את אנדרה שואל אותה.
"מה פתאום," היא עונה לו, "אני חדשה במשחק, ואינני מכירה עדיין את המשתתפים."
"והם לא אותך," הוא אומר, "אין בפני את התוצאות, אבל יש לי הרגשה שיותר מאחד בחר בך."
"אני מאד שמחה על המשחק שהיה יום. הוא לימד אותי הרבה על עצמי," היא אומרת. היא לא שמה לב שאחרים מקשיבה לשיחה ביניהם, ואולי כן, ולא איכפת לה.
"תסבירי," הוא שואל בסקרנות.
"למדתי שאפשר ללמוד המון דרך המגע בידיים. עד היום חשבתי שהעיניים הן שמראות מיהו האדם. אני בהחלט יכולה לומר שהידיים מספרות לא פחות," היא עונה תשובה שכדי להבין אותה צריך להתעמק בה, וגם אז לא בטוח שאפשר להבין אותה באמת.
"מעניין," הוא עונה לה מהורהר.
אני מאוכזב שהמשחק מסתיים כל כך מוקדם. אני רוצה לשאול אותה האם היא מאוכזבת שלא בחרתי בה, למרות שאין לי באמת מושג במי היא בחרה.
הכללים הנוקשים של המשחק מתחילים להעיק עליי. לא העובדה שאינני יכול לחשוף בפניה את זהותי האמיתית, אלא כיוון שאין לי אפשרות לתקשר איתה מחוץ למשחק.
אני מבין שיש בכך כדי להגן עלינו. שמעתי שקרו מקרים שמשתתף הטריד משתתף אחר ומכאן נובעים כללי הזהירות במשחק, אבל ההבנה לא הופכת את זה לקל יותר עבורי.
חוסר השקט שעוטף אותי בימים, לא מרפה ממני, ורק מתעצם כשהמשחק נקטע מוקדם מהצפוי.
אני יודע שאם אלך לדירתי, לא אוכל להרדם ולכן אני נוסע למתחם הספורט האתגרי. מגרש החניה מלא באנשים כמוני שהאדרנלין שלהם גבוה מידי, ומדיר שינה מעיניהם.
אני מוציא מתא המטען את התיק ובו בגדי הספורט שלי. אני לא טורח להיכנס למלתחות, אלא משאיר את הדלת האחורית פתוחה, פושט את מכנסי וממהר ללבוש את מכנסי האימון שלי. למרות שכדי להוריד מעליי את החולצה אין צורך שאסתתר, אני עדיין נשאר מאחורי הדלת ובמהירות מחליף אותה לגופית ספורט.
אני מקיף את הבניין, ונכנס ישירות למתחם הטיפוס.
אני שמח שאיש לא מזהה אותי, וממהר לטפס על הקיר הגבוה ביותר. כל פעם שאני מניח את רגלי על הסלע, אני מרגיש שאני משתחרר. השיא מגיע כאשר אני מגיע לפסגה, הודף את הקיר ויורד במהירות עם החבל חזרה לקרקע.
אני עולה שוב מהירות לפסגה, מתעלם מכל מי שמסביבי. אני כבר מבין שלא יארך זמן ואנשים יבינו שאני כאן, ולכן בפעם הבאה שרגליי נוגעות בקרקע אני עוזב את המקום.
אני מחליט לנסוע למפרץ. נכון שבלילה זה מסוכן להכנס למים, אבל רק השהיה לידם מרגיעה אותי. אני מבקש ממכשיר הניווט שיקח אותי לשם, אבל מקבל הודעה שהדרכים חסומות בגלל ארוע חריג.
אני נכנס לאתר של תחנת הטלוויזה MNYC ושומע שהייתה תאונה רבת נפגעים וכל הדרכים חסומות. אני עומד לצאת מהשידור כאשר המילים של ריצ'ארד קלר מחדר החדשות גורמות לי לקפוא.
כתבנו בן שניידר שנקלע למקום מדווח כי מחקירה ראשונית יש חשד לאירוע של חיסול חשבונות.
'בן שניידר הוא לא כתב לעניני כלכלה?' אני חושב לעצמי.
את השמים מחרישים קולות של מסוקים שטסים לעבר המפרץ. אני עוקב אחרי מסלול טיסתם. חמישה מסוקים חגים באוויר, ומנמיכים את גובה טיסתם עד שהם נעלמים מעיניי.
ניידת של תחנת השידור MNYC עוקפת אותי בפראות, ודוהרת לכיוון המפרץ. אני יורד במחלף הראשון, וחונה במרכז הקניות, כדי לעקוב אחרי מה שקורה.
על המסך נראים שני מסוקים העומדים במרחק זה מזה באמצע הכביש. המסוק השלישי עומד לנחות, והמצלמות עוקבות אחריו. רק אחרי שמסוק מדומם את מנועיו, נפתחת הדלת, והצלם מנסה לזהות את מי שיוצא ממנו.
בין היורדים מהמסוק אפשר לראות אישה, ששיערה אסוף לקוקו קופצני. את הכתוב על החולצה שלה מאחור אי אפשר לקרוא. הרופאה מלווה באחד השוטרים, ונעה במהירות לעבר אחד הרכבים. מהמסוק יורדת עוד דמות שקשה לזהות, כיוון שהיא מוסתרת על ידי קרטונים של ציוד. המצלמה מתנתקת ממנה וחוזרת לרופאה, שנאמר עליה כעת שהיא עובדת בחדר לידה.
אבל אז ניגש אחד מקציני המשטרה ומבקש מהצלמים לפנות את השטח.
"מה יש לך לומר על הארוע?" שואל אותו אחד הכתבים.
"אנחנו בלב האירוע, ועדיין בוחנים את מצב הנפגעים. הודעה מסודרת תימסר על ידי מנהל בית החולים ומנהל תחנת המשטרה בעיר. אני שוב מבקש מכם לפנות את השטח, כדי לאפשר לשאר המסוקים לנחות."
השידור ממשיך, אבל שום מידע חדש לא נמסר. אני מרגיש שאין טעם שאשב כאן ואצפה בשידור, ולכן פונה לאחור ונוסע לדירה שלי.
אני מוציא בקבוק בירה מהמקרר, ויוצא למרפסת המשקיפה על נהר ההדסון.
מחשבותיי נודדות למשחק. 'מה היה בו שגורם לי לצאת נסער ממנו? האם העובדה שהוא הסתיים בפתאומיות, או אולי מזה משהו אחר שגרם לי להיות כך.'
אני יודע שלא הייתי שלם עם הבחירה שלי. נימקתי אותה לעצמי, אבל האם אני מתחרט עליה? 'אולי החשש שאגלה שהיא לא בחרה בי, הוא שגורם לכל אלה?'
לא שיקרתי לאנדרה כשאמרתי לו שאיני מאוכזבת. בסופו של דבר זו הפעם השניה שאני נפגשת עם הקבוצה הזאת, שהיא כבר קבוצה מגובשת.
אני מודה שההערות של לילי לא נעימות לי, אבל עדיין לא כאלה שתגרומנה לי לעזוב. לפחות בינתיים.
האמנתי שמי שבחרתי בו, יבחר בי. כנראה שהאופן בו ידיו 'דיברו' איתי, הן דיברו גם עם אחרות, כך שלא הייתי מיוחדת בעיניו.
החומות סביב ליבי כל כך גבוהות, ששום דבר לא יכול לפגוע בי, בטח לא גבר שאני בקושי מכירה, מדהים ככל שיהיה.
מהמועדון אני נוסעת ישר לדירה שלי כאשר מתקבלת הקריאה על אירוע רב נפגעים, ואני מתבקשת להתייצב בבית החולים, למרות שסיימתי משמרת ארוכה לפני כמה שעות.
"אני בדרך לבית החולים," אני שולחת הודעה ומגבירה את המהירות. כל דקה קובעת.
*
העובדה שמזניקים מסוק לאזור האירוע מעידה על הדחיפות שבעניין. אמנם גם יחידות ההצלה השונות דוהרות למקום, אבל המסוקים הם שנושאים איתם את הציוד הכבד, ואת הרופאים שמתמחים ברפואת חירום.
התפקיד הוצע לי על ידי מנהל המחלקה, לאחר שבחן את תיפקודי במצב לחץ קיצוניים, ובשל הרקע שלי כמתנדבת בתחנת משמר החופים.
*
"אני מבקש ממך," אומר לי ד"ר פיליפס ראש צוות מערך החירום, "שתבדקי את הציוד שמועלה על המסוקים. אני מבין שבין הנפגעים יש גם אישה בהיריון ויתכן שיצטרכו ליילד אותה במקום."
אני מעלה את רשימת הציוד על הטבלט שלי, ונכנסת לבטן המסוק כדי לראות האם כל הציוד הדרוש כאן. "הכל הועמס," אני מאשרת לד"ר פיליפס אחרי שאני בודקת הכל בקפידה.
"תודה ד"ר דלתון. את נשארת כאן בהמתנה. אני מקווה שאת הפינוי יעשו לבית החולים בלונג איילנד," הוא אומר לי בפנים חתומות.
לא תמיד נאמרות המילים במפורש, ואני מנסה להבין מה הוא אומר לי ללא מילים.
רק כאשר המסוקים עוזבים הוא עולה למחלקה שלי. "מדובר בארוע פלילי. אין לי כל רצון שיגיע לכאן תינוק שזקוק לשמירה סביב השעון, ולא בגלל מצבו, אלא בגלל שהוא נולד למשפחה מסויימת.
אני יודע על ההסדר של בית החולים בלונג איילנד עם הר סיני. אין ספק שבית החולים בלונג איילנד מאד מנצל אותנו בנושא הזה, ולכן הפעם שיתמודד בעצמו."
"אני שמחה שאתה רואה את זה. אנחנו כורעים פה מעומס עבודה, ולא פעם אנחנו עובדים משמרות כפולות. למרות שהובטח לנו שהרופאים מלונג איילנד ישתתפו במשמרות כאן, זה קורה לעיתים נדירות," אני אומרת לו.
"זה עומד להשתנות. התאונה רבת המשתתפים הזאת, היא הקש ששבר את גב הגמל מבחינתנו. העובדה שהיא התרחשה בלונג איילנד, ועדיין הצוותים שלנו נדרשו להגיש עזרה ראשונים, זה כבר יותר מידי. למישהו שם נוח מסיבותיו שהכל ייפול על כתפיו של בית החולים הר סיני.
כיוון שזה מקרה חירום, לא הגבנו. כפי שאמרתי, זה עומד להשתנות. את זה אמר מנהל בית החולים שלנו, לא אני."
"אם כך אני יכולה ללכת?" אני שואלת ומחניקה פיהוק.
"כן. אני מצטער שהקפצנו אותך בשעה כזאת מאוחרת. הרופאים התורנים במחלקה שלך לא ידעו להתמודד עם רשימת הציוד. אין לאיש מהם, פרט לך, ניסיון במקרי חירום מהסוג הזה. אני אדאג שיפצו אותך," אומר ד"ר פיליפס.
"יש משהו אחד עקרוני שאתם צריכים להבין. לפעמים עדיף לוותר על תוספת שכר, תמורת שינה הגונה. לא יועיל לאף אחד אם הרופאים שלכם יתפקדו כשהם סובלים מחוסר שינה כרוני," אני אומרת לו.
ד"ר פיליפס מביט עליי. הוא חוכך בדעתו מה לענות לי, אבל שותק. הוא יודע שאני צודקת.
אני מודה ששמחתי לקבל את המשכורת ביום שישי האחרון, מה שאיפשר לי להקטין באופן משמעותי את הלוואת הסטודנטים שלי. עם זאת הגוף שלי מותש, ואני תוהה האם זה שווה את זה. לא עדיף היה שאשן ואאגור כוחות?
אני עוזבת את המקום ונוסעת לדירה. כשאני מגיעה אני משתוקקת כבר להסיר מעליי את הבגדים, כאילו יש בכך להשיל מעליי את היום.
אני מכוונת את זרם המים במקלחת, ונותנת להם לשטוף את גופי. עכשיו כשאני מרוכזת רק בעצמי, מחשבותיי שוב נודדות למגע ידיו של הגבר במשחק, מגע שכל כך חסר לי.
חודשים עברו מאז שהייתי בזוגיות.
*
"נו באמת," אמר לי אייק כשחיפשתי את המגע שלו. מה את תינוקת?" זה היה בראשית הקשר בינינו, ועם המילים האלה הוא הקפיא לי את הלב.
החלטתי שלמרות שאנחנו בזוגיות מוצהרת. אני לא אספר לו דבר על ילדותי. מי שאני, הוא מי שהוא רואה, וזה כל מה שהוא צריך לדעת. הוא מצידו לא הראה התעניינות בעברי. הוא הסתפק בידיעה שהייתי במערכת יחסים לפניו, אבל לא הירבה לשאול שאלות.
את ד"ר אייק מייסון היכרתי בתורנות הראשונה שלי כסטודנטית בבית החולים. הוא קלט אותי מייד. "את כל כך יפה," הוא אמר לי אחרי שכבר היינו זוג, "שלא יכולתי לנשום כשראיתי אותך לראשונה."
הוא כבר היה רופא מן המניין, ומעבר לעובדה שהוא גבר יפה תואר, הוא קנה לו שם של רופא נערץ. עליי זה לא השפיע, ואולי זה מה שדחף אותו לחזר עליי באינטנסיביות.
היה לו קשה לראות את ההצלחה המטאורית שלי בבית החולים. אמנם עבדתי במחלקות השונות כנדרש מכל סטודנט לרפואה, אבל הבחירה שלי לעבוד בטיפול נמרץ פגים, הגיעה בשלב מוקדם מאד.
ככל שהתרבו המחמאות שקיבלתי, כך הוא היה חסר סבלנות כלפי. פתאום הוא מצא דופי בכל מיני דברים שעשיתי, עד שיום אחד אמר שאין טעם שנמשיך להיות יחד, כי אני לא טובה מספיק עבורו.
שמחתי שהמילים האלה באו מצידו, כיוון שכבר לא הרגשתי כל רגש כלפיו. עוד באותו יום עזבתי את דירתו, ומבחינתי הפרק הזה בחיי נסגר.
רק שהטעם המר שהשאירה בי מערכת היחסים הזאת, גרמה לכך שלא מיהרתי לחפש זוגיות אחרת.
*
אני יודעת שמשחקי הבקבוק הם רק משחק חברתי, ועדיין אני לא יכולה להפריד בינם לבין הרצון לנסות למצוא את חבר הנפש שלי.
אין לי מושג אם יהיו שוב משחקים מהסוג בו שיחקנו הלילה, אבל אני יודעת שבפעם הבאה אהיה מחושבת יותר בבחירותיי. הרצון שלי למגע הוא ששלט בי. עליי לזכור שאני לא היחידה שנגעו בה במשחק, לא הייתי המיוחדת שלו, אלא אחת מתוך שש.
מה שלמדתי מהמשחק הזה, היא העובדה כמה אני זקוקה למגע, לחיבוק. בדיוק כמו התינוקות שלי בפגיה שזקוקים למגע עור אל עור. אני גם יודעת מדוע המגע הזה חסר לי.
אני סקרנית לראות איך יתנהל המשחק הבא. עם המחשבה הזאת אני יוצאת מהמקלחת, מתנגבת ומתכוננת ללכת לישון, כאשר יש התראה של הודעה ממשחקי הבקבוק XOXO.
אני עומדת לפתוח אותה, ורואה שהגיעה לי הודעה נוספת מוקדם יותר, ואני פותחת אותה ראשונה.
משחקי הבקבוק XOXO:
לבקשת חברי הקבוצה, יערך משחק נוסף ביום שלישי.
נא אשרי השתתפותך.
אנדרה, מנהל הקבוצה
ההודעה האחרונה שנשלחה היא תזכורת לכך שטרם עניתי האם אני מתכוונת להשתתף במשחק.
אני מביטה על סידור העבודה שלי, ורואה שאני משובצת למשמרת בוקר. כולי תפילה שזה לא ישתנה. אני מאשרת את הגעתי למשחק.
הימים הבאים עוברים בחטף, שכן אני עמוסה בעבודה מעל הראש. "אני לא אהיה זמינה הערב," אני אומרת לקים.
"יש מישהו בחייך?" היא שואלת.
"את באמת חושבת שהייתי מסתירה ממך דבר כזה?" אני עוטה על עצמי את המבט הכי רציני שאני יכולה לגייס.
היא מצפה שאמשיך לספר לה, אבל אני ממשיכה להתעסק בענייני.
הערב מגיע ומילה ואני מגיעות למועדון. כיוון שלא כולם הגיעו עדיין, אנחנו ניגשות להכין לנו קפה.
ברנדון מתקרב, ואני זזה מעט הצידה. "את מאוכזבת?" שואל אותי ברנדון.
"ממה?" אני שואלת וממשיכה בהכנת הקפה.
"שלא בחרתי בך?" הוא מפתיע אותי.
"ולמה שאהיה מאוכזבת? אני לא מכירה אותך עדיין. וחוץ מזה איך אני יכולה לדעת שלא בחרת בי?"
"אז לא בחרת בי," הוא אומר בפנים חסרות הבעה, "הייתה לי הרגשה שידעת שזה אני ש… לא משנה."
