"נהנית מהמשחק?" שואל אותי אנדרה.
"מאד," אני עונה לו.
"הרגשת בנוח עם השאלות?" הוא מתעניין.
"אני מרגישה שזו קבוצה איכותית. נראה שהחברים בה נבחרו בקפידה," אני עונה את מה שאני מרגישה.
"ולילי? היא כל הזמן התערבה בדברייך," הוא מרים מולי גבה בסקרנות.
"אני חושבת שהיא לא מראה מי היא באמת, וחבל. היא אישה יפיפיה, בעלת גוף מושלם, וסקסית. אחת שלא הייתי מצפה שתהיה כזו חסרת בטחון. לדעתי יש בה איכויות שהיא לא מראה," אני עונה והוא מביט בי מופתע.
"הייתי בטוח שזה יגרום לך לא לרצות לחזור למשחק," הוא אומר וגורם לי לחייך.
"אני מבינה שהיא הצליחה להבריח מפה את זאת שקדמה לי. לא אותי. עוד נהיה חברות טובות," אני אומרת לו, "בסופו של דבר הוחלט שאני גננת, וככזאת אני יודעת לגשת לילדים שלא מתנהגים יפה."
"אני רוצה שתתדעי שאין לי שום מידע על חברי הקבוצה. כל מה שכתבת נשאר רק בידי אלה שמנהלים אותנו מאחורי הקלעים. אתם מבחינתי דף חלק, וכל מה שאני יודע עליכם הוא מההתרשמות שלי מכם במשחק.
אני יכול לומר בבטחון מלא שאת לא גננת, לא בגלל שיש לי דעה כלשהי על גננות, אלא כי אני מאמין שאת עוסקת במשהו אחר. אני מודה שאני סקרן לדעת במה, אבל אאלץ להתאפק כמו אחרים, עד לרגע הגילוי."
"זה לא פשוט שאסור לדבר על כך. לא פעם יש לשקול מילים. אבל זה חלק מהמשחק," אני עונה.
אני שמה לב שחלק מהמשתתפים מקשיבים לשיחה בינינו.
"את בהחלט מפתיעה עם המילים שלך על לילי. אבל בעצם לא," אומר רוי.
"למה כי אני גננת?" אני שואלת בחיוך.
"את יודעת שאנחנו כאן בלי חליפות ותארים," הוא עונה.
"כן, ועדיין, כך התרשמתי, איש מכם לא מראה את הלב באמת. הרי לשם כך אנחנו נפגשים, לשאול שאלות ולקבל תשובות אמת. אז נכון שזה משחק, הבקבוק נמצא רק כדי לעזור לבחור מי עונה על השאלה, ועדיין מעבר למפגש החברתי הוא בא להעשיר אותנו."
"את מביאה למשחק אותך כפי שאת באמת?" הוא שואל.
"חוץ מהבגדים של הגננת, זו אני," אני עונה ברצינות.
"בעצם זו הייתה שאלה מיותרת, כי את בהחלט משקיעה בכל תשובה שלך. זה מעניין לשמוע את הדברים מעינייך," אומר רוי.
"תודה לך. גם אני נהנית מהשאלות שלכם. הן לא רדודות כפי שחשבתי שיהיו. אני שמחה שלמרות שהיססתי, החלטתי להצטרף לקבוצה שלכם," אני אומרת.
"אם כך נתראה במשחק הבא," הוא אומר.
"יש משהו אחד שלא שאלתי," אני שואל את אנדרה כשרוי מדבר על המשחק הבא, "כל כמה זמן נפגשים?"
"מה שכייף באופן בו אנחנו נפגשים היא העובדה שאין ימים קבועים, ולפעמים זה יותר מפעם בשבוע.
בעוד כשעה תקבלי הודעה ממרכז ההודעות שמודיע לך על קיומו של המפגש הבא, ומיקומו. אגלה לך בסוד," הוא אומר למרות שגם חברים אחרים מקשיבים לשיחה,"מתוכננות גם פגישות מחוץ למועדון.
הצ'אט הוא בין המשתתף לבין משחקי הבקבוק, לא בין המשתתפים עצמם.זו הזדמנות של כל אחד ואחת לשאול שאלות, או לבקש בקשות. קורה שמשתתפים מבקשים להיפגש שוב אחרי כמה ימים, ואם הבקשה מגיעה מכמה אנשים, אנחנו מארגנים את המפגש."
"אני מצפה למפגש הבא," אני אומרת ומסמנת למילה לבוא.
"היה לנו מפגש מאד ארוך. אני לא מאמינה שכבר שלוש בבוקר," היא אומרת לי, "זה רק מראה שכולם נהנו מהמשחק. השתלבת כל כך יפה בקבוצה. לא מעט עיניים בחנו אותך בהערצה."
אני רגילה לדיבור הזה של מילה ולא באמת מתרגשת ממילותיה.
" תודה שהזמנת אותי," אני מסיימת את השיחה, "אני בטוחה שהלילה ארדם ברגע שאניח את ראשי על המיטה."
ברגע שאני מגיעה הביתה אני שוב לא מסוגלת להרדם.
שעה אחרי המשחק נפתח הצ'אט. בחלון יש נושאים שונים שעליהם אפשר להגיב. אני גולל למטה ומגיע ליש לי הצעה לשאלה מרכזית.
אני נכנס ורושם את השאלה שמעניינת אותי.
ברנדון:
את מכירה אותי כמו שאני, לבוש בבגדים שנוח לי בהם.
איך תגיבי כשתגלי שבעצם שאני גבר מאד עשיר?
האם תשני דעתך עליי?
אני שולח את ההודעה וגולל שוב לבקשה למפגש נוסף.
אשמח להפגש פעם נוספת השבוע.
אני עומד לשלוח את ההודעות כשאני מבחין בהודעה נוספת.
השבוע הצטרפה למשחק משתתפת חדשה. האם ברצונך שתשאר בקבוצה?
אני מסתכל מופתע מהשאלה. רק אחר כך שאני ניזכר שכולנו התחלנו לשחק יחד, כך שהשאלה הזו לא הייתה רלוונטי. אני מניח שאחרי שהקבוצה ביקשה להדיח את מרלין, זו אולי שאלה לגיטימי.
אני עונה בחיוב.
ארוחת הערב בבית הוריי, והמשחק שגלש עד לשעה שלוש בבוקר, מה שלא קרה אף פעם, השקיטו אותי מאד. אני מתפשט ונכנס למיטה, אבל השינה לא מגיעה.
אני פותח את ערוץ הספורט, וצופה בסיכום היומי של האולימפיאדה שנערכת בפריז. אני חייב להודות שלצד ההישגים, קורים שם דברים שממש לא לטעמי ולכן אני רק מקשיב לסיכום מספר המדליות שארצות הברית זכתה, ומכבה את הטלוויזיה. מתישהו בין ארבע לעלות השחר, אני נרדם.
כאשר אני מתעורר בחוץ השמש כבר ברום השמים. אני ניגש להכין משהו לאכול. אני לא ממש רעב ולכן מסתפק בדגני בוקר. רק אז אני קולט שלא התאמנתי הבוקר, אבל מחליט שאקח יום חופש מהאימונים.
הבוקר מתנהל בעצלתיים, ורק אחרי שעה ארוכה אני הולך לקחת את הטלפון הנייד שלי לראות אם יש לי הודעות.
תומס קנדי:
תודה שהבאת אתמול את ריבר.
אין לך מושג כמה זה שימח את אימא.
הוא עזר לי לנקות אחרי ארוחת הערב,
ואחר כך ישב ודיבר עם אימא.
אני לא זוכר מתי דבר כזה קרה.
שיהיה לך סוף שבוע נעים.
אוהב אותך,
אבא
אני מתקשר אליו. "קראתי רק עכשיו את ההודעה שלך," אני אומר לו.
"תארתי לעצמי, הרי יצאת אמש עם חבריך. איך היה?" הוא מתעניין. אני יודע שהשאלה שלו באה כיוון שבאמת איכפת לו ממני, ולא נאמרת רק כדי לצאת ידי חובה.
אף פעם לא שיתפתי אותו במפגשים של משחקי הבקבוק. "זו קבוצת חברים שהתגבשה מאנשים שלא הכירו אחד את השני," אני מספר לו אבל לא משתף אותו בכללים הנוקשים של המשחק בו למעשה אינני יכול ליצור איתם קשר, אלא במשחק. "היה מפגש מאד מרתק, שהסתיים בשלוש בבוקר."
"אני שמח שנהנית. אתה עובד קשה מידי. הגיע הזמן שתמצא זמן גם לעצמך," אומר אבא ואני תוהה האם הוא רומז בכך לעובדה על העובדה שאני חי לבד, ולא נמצא בזוגיות.
"אני משתדל אבא," אני עונה לו.
אני מסיים את השיחה איתו וממשיך לקרוא את ההודעות האחרות.
ריבר קנדי:
אני מניח שאתה כבר יודע שהיה ערב רגוע עם ההורים.
רציתי להודות לך שאתה מכיל אותי,
למרות שאני לא תמיד, או אם לדייק אני כמעט תמיד,
מתנהג בצורה לא ראויה.
אני אוהב אותך אח שלי.
אני כותב לו תשובה.
ברנדון קנדי:
אני תמיד כאן בשבילך.
אוהב אותך אח שלי.
אני מופתע לראות שהמסרון האחרון הוא מקבוצת משחקי הבקבוק XOXO.
אף פעם לא קרה שקיבלתי הודעה יום אחרי משחק. אני סקרן לראות מה כתוב בה.
משחקי הבקבוק XOXO:
לאור הצלחת המשחק אמש, נתבקשנו לערוך מפגש נוסף.
נא אשר אם ברצונך להשתתף.
לאחר שנדע כמה מכן רוצים להשתתף, נחליט על השעה והמיקום.
ברכות לאריאנה. חברי הקבוצה אישרו פה אחד את הצטרפותך
לקבוצה.
מקווה לראותכם בקרוב,
אנדרה קלארק
מנהל הקבוצה.
אני מאשר את הגעתי, למרות שאין לי מושג מתי זה יקרה.
כעבור רבע שעה מתקבלת הודעה.
משחקי הבקבוק XOXO:
נפגשים הערב בשעה שמונה במועדון.
הפעם המשחק יערך במתכונת שונה.
נא אשר הגעה.
אני לא מבין למה הכוונה 'מתכונת שונה' ובכל זאת מאשר הגעה.
אני לא יכול להסביר מה יש בידיעה שיתקיים הערב משחק, שגורם לי להרגע. לא חסרים לי חברים, וגם לא מפגשים חברתיים, ועדיין למשחקי הבקבוק יש פינה חמה בלב שלי.
לגברים במשחק אין מושג מי אני, שכן ברשתות החברתיות אני פועל בחשבון של החברה בלבד, מה שמוריד את המתח בינינו. אני מרגיש פחות בתחרויות איתם. גם העובדה שמטרת המשחק היא לא לצוד מישהי ללילה של פריקת יצרים.
אני נפגש עם חברים לארוחת צהריים מאוחרת במסעדה האיטלקית הנחשבת לאחת הטובות בעיר מאמא מריה. למרות שלא אכלתי הרבה, אני בוחר להזמין מנת פסטה קלה.
אני מקשיב לשיחות שלהם, ומרגיש פתאום שהשיחות הן רדודות, אין בהן את העומק שאליו אני מגיע עם חברי למשחק. אני מוצא את עצמי חושב עליהם.
"ספר לנו עליה," מבקש גיא.
"על מי אתה מדבר?" אני מקמט את מצחי בניסיון להבין על מה הוא מדבר.
"זאת שכבשה את המחשבות שלך," הוא מסביר, ואני מנסה להבין מאיפה באות המילים שלו.
"מה אתה רוצה ממני? אני באמת לא מבין," אני עונה לו ומושך בכתפיי.
"אנחנו מנהלים פה שיחה, ונראה שאתה נמצא בעולם אחר," הוא אומר.
"הלכתי לישון מאד מאוחר אתמול. היה לי שבוע מאד מאתגר, ולא יכולתי להרדם. זה הכל. לא מעורבת בזה אף אחת," אני עונה לו חלקי אמיתות.
הזמן חולף באיטיות ואני חוזר לביתי להתארגן למשחק.
אני מתקלח, מתקן את זיפי הזקן שלי, ומורח דיאודורנט. אני שואף לתוכי את הריח. יש משהו שמשדרג את ההופעה שלך כאשר אתה עושה זאת. כאילו שבלעדיו אתה מרגיש קצת ערום.
אני מתלבט האם ללבוש מכנס שחור מחויט, או ג'ינס. אני בוחר בג'ינס, ומזכיר לעצמי שיש סיבה שאני לא מגיע למפגש עם חליפה. גם לגבי החולצה אני מתלבט. אני מוציא חולצת בד לבנה, אבל מחזיר אותה וניגש לבחור חולצה טריקו פשוטה לבנה.
'אתה נראה לא פחות טוב כך,' אני חושב בליבי רגע לפני שאני יוצא מהבית.
כשאני מגיע לחניה של המועדון אני רואה שהוא עדיין לא מלא. אני תוהה האם אחרים עדיין לא הגיעו, או שאולי לא כולם בחרו להשתתף במשחק הלילה. את התשובה אני עומד לגלות בקרוב.
אני נכנס למועדון, הכניסה אליו חשוכה. "ברוך בואך למשחק ברנדון, " אני שומע את קולו של אנדרה. "שים עליך את כיסוי העיניים," הוא מבקש ומניח בידי את הבד שאמור למנוע ממני לראות מה נעשה.
אנדרה מוביל אותי לתוך האולם החשוך. "אתה לא לבד באולם, ואני מבקש שלא תדבר. סידורי הישיבה היום הוא בשתי שורות, אחת מול השניה," הוא מסביר לי, "תבחר לך מקום."
"אני מזכיר לכם להסיר את השעון, הטבעת, הצמיד במידה ושיש לכם," אומר אנדרה. "המשחק עומד להתחיל עוד דקות ספורות. כולכם כאן, פרט לשני חברי קבוצה שאמורים להגיע כל רגע."
"את קולטת שכל חברי הקבוצה אישרו את קבלתך לקבוצה?" אומרת מילה נרגשת.
"לא ידעתי שנערכת על כך הצבעה," אני עונה לה. בהחלט הייתי מופתעת כשקראתי את ההודעה.
"את לא קולטת את הפואנטה? זה אומר שגם מיס לילי הצביעה עבורך, שכן נכתב שחברותך אושרה פה אחד," אומרת מילה בגאווה.
אנחנו כמעט מגיעות למקום כאשר מתקבלת הודעה של מצב חירום ואני נאלצת להסתובב.
מה רבה הפתעתי כאשר אני מגלה שמריה, האחות התורנית, הקפיצה אותה כדי לחתום על תרופה. "אני לא מבינה היכן הרופאה התורנית?"
"את קולטת?" אומרת מריה ומראה פניה מעיד שהיא מזועזעת, "היא נשואה ומזד…, את מבינה, עם אישה."
"אני רוצה להבין, את קראת לי כדי לספר לי רכילות? זה נשמע לך הגיוני? כשם שזה לא עניינך עם מי אני נכנסת למיטה, כך גם לגביה," אני אומרת לה באיפוק.
"מה ש…רציתי…לומר…את צודקת. זה לא היה ענייני אם היא לא הייתה עושה זאת במשמרת שלה," היא עונה לי נבוכה.
"ומה כל זה קשור אליי? למה את קוראת לי ביום החופשי שלי כאשר אני לא במצבת הכוננות?" אני שואלת.
"אני חייבת אישור דחוף על תרופה…" אני קוטעת אותה מייד.
"לשם כך יש רופא תורן, או במקרה של היום רופאות תורניות, שמסוגלות לרשום מרשם בדיוק כמוני," אני אומרת חסרת סבלנות.
"כן..אבל איפה הן? שלחתי להן כבר שלושה מסרונים," היא עונה, הפעם בקול יציב.
אני מסתכלת על התיק של התינוק שמונח לפניי. הוא תינוק שהגיע לפני כמה שעות. אני צריכה להתעמק בתיק שלו לפני שאני חותמת על מרשם.
אבל אז מופיעות הרופאות התורניות. האחת עם שיער סתור, והשניה מסדרת את חולצתה, ומכפתרת אותה לא נכון.
'את רואה?' לוחשת לי מריה. אי אפשר להתכחש למראה עיניים.
אני סוקרת את הרופאה שלא מרוצה מנוכחותי. "מי את?" היא נובחת לעברי. כיוון שהיא באה מבית החולים שנסגר זמנית, אין לה מושג מי אני.
"לימדו אותי שכאשר נשלחת לי הודעה באיתורית עליי לענות מייד, לא כל שכן כאשר נשלחות אליי שלוש הודעות. יותר מזה, לימדו אותי שכשאני במשמרת עליי להיות במחלקה. אני רוצה להאמין שכך זה גם בבית החולים שלכם," אני אומרת.
"שלא תעזי לספר דבר ממה שראית פה," היא מסננת לעברי בשקט.
"לגבי מה?" אני מעמידה פנים תמימות.
"יפה," היא עונה. היא חושבת שהצליחה להשתיק אותי.
"לגבי זה שנעדרת זמן רב מהמשמרת, או לגבי הסיבה שבגללה נעדרת, או שמא עליי לומר נעדרתן. בכל מקרה זה לא ענייני. יש תינוק שזקוק דחוף לטיפול, מן הראוי שתתעסקי בזה."
אני מסמנת למילה בראשי, ואנחנו עוזבות את המקום.
"מעניין מאיפה מריה יודעת פרטים עליה," אומרת מילה.
"אין לי מושג," אני אומרת, "בבקשה תניחי לנושא. אני מקווה שנגיע בזמן."
*
אנחנו נכנסות למועדון באיחור של שלוש דקות. לאחר הסבר קצר אנחנו נכנסות לאולם.
"מעכשיו רק אני מדבר," אומר אנדרה.
"ברוכים הבאים לערב המיוחד. חילקתי אתכם לשתי קבוצות, גברים ונשים. המשימה שלכם לבחור בן או בת זוג, כאשר בחירה נעשית רק על ידי מגע. האזור בו מותר לכם לגעת הוא רק הזרועות וכפות הידיים. הדיבור ביניכם אסור.
משחקי הבקבוק העניקו לכל אחד מספר, שאין לו קשר למקום בו אתם יושבים כעת. אני אסדר אתכם בשורה לפי המספרים שניתנו לכם.
הנשים תתחלנה את המשחק, ואחר כך יהיה תורכם של הגברים. לאחר סיום המשחק תדרשו לסמן את המספר של מי שבחרתם. יהיה עליכם לזכור את מקומו בשורה.
לא תוכלו לדעת האם מישהו בחר בכם, או אם כמה, רק עניין ההתאמה יהיה גלוי לפניכם. במקרה שאתם תבחרו את מי שבחר בכם, יפתח לכם חלון צ'אט פרטי שעה אחרי המשחק בו תוכלו לדבר. בואו נתחיל."
שקט משתרר בחדר. אני חולצת את נעלי העקב שלי כדי שצעדיי לא ישמעו.
אחרי דקות ארוכות, ניגש אליי אנדרה. "עכשיו תורך," הוא אומר, מוביל אותי לשורה הגברים ומעמיד אותי מול גבר מספר אחד.
אני לא מרגישה בנוח לגעת בהם, אבל זה המשחק. אני מתפלאת שדווקא מגע ידי על זרועו של הגבר מלמד אותי הרבה עליו. אני עובר בין הגברים וכשאני מגיעה למספר חמש, אני מרגישה משהו שונה מאחרים. מגע עורו נעים לי יותר ממה שחשתי עד כה, הוא מקרין חום.
'האם זה נשמע הגיוני?'
ידי יורדת באיטיות לאורך זרועותיו . ואופן לא מודע אני נוגעת בדופק שלו. פעימותיו מגבירות את קצבן. כאשר אני מגיעה לכפות ידיו, הוא מפתיע אותי, עוטף את ידי בכפות ידיו ואוחז בי. אני לא ממהרת להשתחרר, אלא סופגת לתוכי את הרגע. נשאר לי עוד גבר אחד, שמוחק את ההרגשה הנעימה שהייתה לי.
אחרי יש עוד מישהי שצריכה לעבור את אותו מסלול, מסתבר שהיא האחרונה.
"אני מבקש מכן להשאר עם כיסוי עיניים. גם לכן ניתן מספר, שאיננו הסדר בו אתן עברתן לפני הגברים, ואני עומד לסדר אתכן לפיו."
עכשיו כל אחד מהגבר עובר, ונוגע בי, מה שמרגיש לי יותר לא נעים. אני מתנחמת בעובדה שנשאר רק עוד אחד, והמשחק ייגמר. הוא לוקח את הזמן יותר אחרים.
'האם זה נדמה לי, או שזה כך באמת?'
ואז אני מרגישה את המגע של ידיו החמות. הוא יורד באיטיות מטריפה לאורך זרועי. הוא עומד קרוב מאד אליי, ואני יכולה לשמוע את הנשימה שלו. נדמה כאילו היא נעשית שקטה יותר. כשהוא מגיע לכפות ידי, הוא מעביר אצבע אחת לאורכן, ולבסוף לוקח את כף ידי, ומשלב את אצבעותיו בשלי. עכשיו ברור לי למה לוקח לו זמן רב לבחון כל אחת.
מסתבר שאני הייתי האחרונה בשורה. כיוון שכשהגבר עוזב אנדרה שב ומדבר.
"הגיע הזמן להצביע," הוא אומר וגורם לי לתהות במי אבחר.
