הבטחתי לעצמי שלא אתן לג'ונתן להשפיע עליי, אבל בין ההחלטה לביצוע יש מרחק. ובכל זאת לפני שאני עונה לו אני מזכירה לעצמי שאני עכשיו עם אימא, ומה שזה לא יהיה שמטריד אותו, אני לא אתן לו במה.
אני נושמת עמוק ומחייגת לג'ונתן. "את לא מבינה, אבא לא מוכן לתת לי אפילו דולר אחד מסריח," הוא יורה לעברי מייד.
"תקן אותי אם אני טועה. אבא מימן לך את הלימודים ואת השהות בפריז, לפחות כך הוא טען בפניי כשאמר שאיננו יכול לעזור לי וביקש שאעזוב את הבית ביום שטסת," אני עונה לו מאופקת. הגיע הזמן שאתעמת איתו בנושא.
"את רק שוכחת פרט קטן, והוא שהיה עליי לשלם עבור הלימודים, שכר דירה, אוכל ובילויים," ג'ונתן.
"הבנתי כמעט הכל פרט לקטע של הבילויים," אני אומרת עדיין באיפוק.
אני לוחצת על 'השתק,' ואומרת לאימא שתיכנס. "אני רק אסיים את השיחה ואגיע," אני אומרת.
"אל תעמידי פנים שאתן הנשים לא אוהבת שהגבר ישלם עליכן הכל, שיעניק לכן מתנות, שייקח אתכן למסעדות," הטון של ג'ונתן נעשה תקיף יותר.
"אני לא זוכרת מתי פעם אחרונה גבר שילם עבור משהו עבורי, אבל זו בעיה שלך. ועדיין עם הסכום החודשי שקיבלת יכולת לחסוך סכום יפה, ואולי אבא סתם המציא את הסכום כדי לא לעזור לי," אני אומרת לו.
"את כזאת אנוכית. את תמיד מאירה את עצמך, כאילו אני לא קיים," הוא מתלונן. המילים שלו מרתיחות אותי ואני לא מסוגלת להתאפק.
"אני מקווה שלא הבנתי את מה שאמרת. את התרוץ הזה שאתה גבר, אני שומעת מהיום שאבא קנה לנו את המרצדס, ואתה טענת שהגבר הוא זה שמסיע את האישה, ולכן הרכב צריך להיות שלך.
עד מתי לדעתך צריכים לפרנס אותך? ולמה לעזאזל חשבת שאתה צריך להוציא עד הסנט האחרון של סכום שהועבר לך?" אני שואלת. "אני אישה נשואה, וכעת החיים שלי מתנהלים מול בעלי. אין לי אפשרות לעזור לך," אני אומרת.
"אני מצטער שהתפרצתי כך עלייך. אני לא כמוך, אני לא יודע להסתדר לבד," הוא אומר.
"אתה חי אצל אימא כעת. יש לך קורת גג ואוכל. תתרכז בלימוד החומר למבחן. כשתהיה בידך התעודה תוכל להתחיל לעבוד ולהרוויח כסף," אני מנסה להרגיע אותו.
"אני לא יודע איך את עושה זאת. החלום שלך היה לעצב תכשיטים, למרות שלמדת פיננסים. החלום שלי הוא להיות עיתונאי, לא עורך דין כפי שאבא רצה, אני לא אוהב את המקצוע הזה," אומר ג'ונתן, "אבל לא הייתה לי ברירה. הוא אמר שרק כך אוכל לעבוד עבורו."
אני מודה שאני המומה. לא היה לי מושג שג'ונתן רוצה לעבוד עם אבינו. הייתי בטוחה שהוא יעתר להצעה של סאם שמאפשרת לו להיות יותר עצמאי.
"אם אתה רוצה להיות עיתונאי, תיזום. תמצא מה מעניין אותך לכתוב, תשב ותכתוב כתבה, ותציע אותה לרשתות השונות.
בכל מקרה על תוותר על הרישיון שלך. לעולם אין לדעת לאן יובילו אותך החיים. הרי את הלימודים סיימת, מה יש לך להפסיד?"
"את לא תסתכלי עליי ככשילון אם אבחר להיות עיתונאי?" הוא שואל בחשש.
אני רוצה לענות לו שהוא צריך לחשוש מאבא, לא ממני, אבל ממהרת להרגיע אותו.
"כל מה שתבחר לעשות, אתמוך בך. רק תראה לי שאתה מסוגל לעמוד בזכות עצמך, ואני יודעת שאתה מסוגל," אני עונה לו.
"תודה אחות קטנה," הוא אומר, "כעת אני מרגיש טוב יותר."
אני שמחה שהוא נרגע, אני דווקא לא. אין לי כוונה לשתף את אימא בתוכן השיחה הזאת.
'אתה מבין קרטר כמה אני זקוקה לך כעת?' אני מדברת אליו בליבי, 'איזה מין נישואים הם אלה שאין לי על מי לשים להניח את הראש?'
אני עוטה על עצמי חיוך ונכנסת לתוך המוזיאון. אני לא מתקשה למצוא את אימא, כיוון שהיא עומדת ומדברת עם מנהלת המוזיאון מיס בלום.
היא רואה אותי והעיניים שלה מחייכות. "תכירי את ג'וי הבת שלי," היא מציגה אותי בפניה, "היא עוסקת בעיצוב תכשיטים, וגם מציירת."
"מתי נזכה לראות עבודות שלך?" שואלת אותי מיס בלום.
"אני נשואה טרייה, וכולי עסוקה בהקמת הבית החדש שלי," אני שולפת את התרוץ הקבוע שלי. תרוץ שכל כך רחוק ממציאות חיי.
"כשתהיי מוכנה ניפגש," אומרת מיס בלום בחיבה.
אנחנו נפרדות ממנה ופונות לאולם בו מוצגים הציורים של אימא. אני עוברת בחרדת קודש ליד כל אחד מהם. "את כל כך מוכשרת. הציורים שלך מרעידים לי את הלב," אני אומרת לאימא.
"את אוהבת את האופן בו הם משתלבים יחד?" היא שואלת.
"מאד," אני עונה לה.
ואז היא לוקחת אותי לקיר ריק שלמרגלותיו מונחים שני ציורים. "אם את שואלת לדעתי, הסיבה שאת לא מצליחה להחליט איך לתלות אותם היא פשוטה מאד, הם לא זורמים עם הציורים האחרים. תשמרי אותם לתערוכה אחרת. אני אישית הייתי כותבת כמה מילים עלייך ועל ציורייך, ותולה אותן על הקיר הריק."
"אין לך מושג איך את מדייקת את ההרגשה שלי, ואני שמחה שאת מרגישה כך. רק בגלל שהם קיימים, הרגשתי צורך להציג אותם, למרות שחשתי כמוך שאין הם שייכים לנושא התערוכה.
אני שמחה שבאת איתי. עזרת לי מאד," אומרת אימא, "ועכשיו אני רוצה להזמין אותך לכוס קפה. כיוון שהבוס יודע שאת איתי, אני בטוחה שהוא לא יכעס אם תתעכבי עוד קצת."
אנחנו נכנסות לבית הקפה הסמוך למוזיאון, ואימא מזמינה עבורנו קפוצ'ינו ושני קרואסון שקדים. "רגע, אני רואה שיש לכם גם קרואסון פיסטוק, הייתי רוצה אחד ממנו והשני קרואסון שקדים."
"צרפתיה שכמוך," אני אומרת לה בשקט בחיבה.
"כאילו שזה לא המאפה האהוב עלייך," היא עונה לי ובוחרת להתיישב ליד החלון.
"אני יודעת שאת באמצע יום עבודה ולכן אקצר. ג'ונתן ביקש ממני שאתן לו הקצבה חודשית. מסתבר אביכם מסרב לתת לו כסף. אני לא אחזור על הסכום שהוא ביקש, רק אומר לך שסרבתי. הבהרתי לו שאני לא עובדת, ואיני יכולה להתחייב בפניו. אין לי מושג מה אביכם אמר לכם כל השנים, אבל זה מה שאני רוצה שהוא ידע.
הוא כמובן זרק שאלות אגביות, שכן הוא יודע שאת כבר שנים בקשר איתי. הוא התעניין כמה כסף אני נותנת לך. הסברתי לו שמעולם לא ביקשת ממני דולר אחד. 'אתה בטח יודע שמגיל ארבע עשרה היא עובדת בכל מיני עבודות ומפרנסת את עצמה,' אמרתי לו."
אני מקשיבה למילותיה ושותקת. אין לי כוונה לספר לה שמהכספים שהרווחתי, ג'ונתן ביקש ממני שאתן לו, וכשהוא עזב לפריז, זה היה אבא שביקש ממני שאתן לו כסף.
"את שותקת," אימא לא מרפה.
"את יודעת שהוא לא עובד עדיין. הוא קצת אבוד, אבל הוא ימצא את עצמו ויעמוד על רגליו בזכות עצמו," אני אומרת לה את מה שהיא רוצה לשמוע.
'שנינו גדלנו אצל אותו אבא, איך קרה שיצאנו כל כך שונים?'
למרות מה שג'ונתן סיפר לי, אני לא מספרת לאימא על כוונתו לבחור בקריירה של עיתונאי. זה גם לא תפקידי לבשר זאת לסאם. משום מה יש לי הרגשה שההצעה מצידו של סאם באה רק כדי לצאת ידי חובה, מה שלא קרה איתי.
"אני כל כך מתרגשת לקראת התערוכה שלך. יש לך מושג מה תכתבי עלייך?" אני שואלת את אימא ובכך מסיימת את השיחה על ג'ונתן.
אימא קולטת את המעשה שלי. "את משהו מיוחד ג'וי," היא אומרת בחיוך ומוציאה מחברת. "בואי נחשוב מה לכתוב," היא אומרת ומחפשת עט.
"ג'וי הודיעה שהיא מתעכבת," מודיעה מיני. אני תוהה האם זה בגלל שקרטר נמצא כאן.
"אני מודה לך על כך שהקדשת לי מזמנך," הוא אומר לאחר שתיקה ארוכה, "כפי שאמרתי לך, לא הייתי מוכן לפגישה הזאת. כעת עליי לשקול את צעדיי."
כיוון שלא היה לקרטר מושג שאני יודע שהוא בעלה של ג'וי, הוא לא שם לב שבחנתי את שפת הגוף שלו כשהוא הבין שג'וי בחדר. היא התעלמה ממנו, והוא לא הגיב לכך.
'מדוע נדמה לי שזה הפריע לו?'
אם הייתי צריך להמר מה קרטר יחליט, הייתי אומר בבטחון מלא שהוא יחזור לכאן עם התיק שלו, ויתנה זאת בכך שרק ג'וי תטפל בו. ימים יגידו אם אני צודק.
אני מתקשר לג'וי. "קרטר עזב. הייתה לי שיחה אישית איתו. אמרתי לו שאני יודע שהוא בעלך, מה שגידאון לא יודע. הסברתי לו שאין לי עניין לדעת מה היקף התיק שלו, רק הצעתי לו לשקול היטב לפני שהוא נותן אותו בידי חבר קרוב.
כפי שחשדתי, מסתבר שגידאון הזמין אותו לבקר בחברה מתוך כוונה 'לדוג' את התיק שלו, דבר שהוא לא אמר בגלוי לקרטר.
אם התיק שלו יגיע לריידר זה יהיה לידייך בלבד. אני יודע מה את רוצה לומר לי. תני לו להחליט. אני משאיר את זה לשיחה ביניכם.
אני חייב להודות שהתרשמתי מקרטר מאד. נראה לי שהוא היה מאוכזב שהלכת."
"אמרתי לך שבכוונתי להיפגש הבוקר עם אימא בקשר לתערוכה שלה. ההגעה של קרטר רק הקדימה את השעה. אני יושבת איתה עדיין בקשר לנוסח שמציג את התערוכה. אנחנו נסיים בקרוב ואחזור למשרד," היא עונה לי, ולא אומרת מילה על קרטר.
כעבור עשרים דקות ג'וי חוזרת למשרד ואני מבקש לדבר איתה.
"השהות בת שנה בלונדון שינתה את גידאון. יש לי הרגשה שהוא הרגיש שם חופשי יותר, כאילו שמרותי לא חלה על הסניף ההוא.
שמעת בעצמך איך הוא מדבר כעת, כאילו יש לו סמכויות יתר. אין לו מושג מי את עבורי, ולכן אינו יודע כמה כח הענקתי לך.
אני צופה שיהיה לו מה לומר כשיבין שבידך זכות לאשור עסקאות עד מיליון דולר. תזכרי שמה שלא יהיה אני איתך," אני אומר לה.
"אני מאמינה שאתה כבר מכיר אותי מספיק כדי לדעת שאני חזקה מספיק כדי להתמודד איתו," עונה ג'וי בטון שליו.
יש משהו שמאד מטריד אותי מהבוקר. אני שוקל איך להעלות אותו בפניה, אבל עדיין מרגיש שעליי לשאול זאת.
"בעלך היה כאן, לא התייחסת אליו," אני מחליט לשתף אותה בהרגשתי.
"כפי שציינת, לגידאון אין מושג על הקשר בין קרטר לביני. לקרטר יש סיבה שלא רצה לשתף אותו עדיין בקשר בינינו, אני מניחה שהוא רצה לבחון אותו לפני שהוא אומר לו זאת," היא עונה. התשובה שלה בהחלט מרגיעה אותי. היא בהחלט אישה חכמה ואני כל כך גאה בה.
"לא שמעתי עדיין מג'ונתן, מה שלא מפתיע אותי. יש לי הרגשה שהוא יסרב להצעה שלי," אני מגשש לשמוע האם היא יודעת משהו על ההחלטה של אחיה התאום.
"אני מציעה שתמתין עד שהוא יעבור את הבחינות ויקבל את התעודה, ואין לי ספק שהוא יעבור אותן בהצלחה רבה. אולי הוא חושב שאין טעם שידבר איתך כל עוד זה לא קרה," היא אומרת. הטון שלה מקרין בטחון, ואני נוטה להאמין שהיא צודקת.
היה לנו בוקר מאד סוער, ולכן נוותר היום על ישיבת אחר הצהריים," אני מתחיל לומר כאשר מיני מתקשרת בטלפון הפנימי ואומרת שגידאון מבקש לראות אותי.
"אני לא מבין למה כל פעם שאני פה, ג'וי חייבת להיות נוכחת," הוא מסנן בכעס כשהוא מתפרץ לחדרי לפני שנתתי לו אישור להיכנס.
"שוב אני צריך להזכיר לך שאני מנהל את החברה הזאת, ומשכך אני בוחר איך להתנהל בה?" אני עונה לו מייד, "מה לעשות שאתה בוחר לבוא לכאן תמיד בשעות שאני יושב עם ג'וי בישיבה?"
"מה יש לכם לשבת כמה פעמים בישיבה, אלא אם כן…" הוא משתתק ומחייך.
"מסתבר ג'וי, שיש לנו בוס חדש, ועליי לתת לו דין וחשבון," אני אומר, "אלא אם כן מה גידאון? יש לי הרגשה שההעדרות הארוכה שלך מהסניף הניו יורקי, השכיחה ממך כמה דברים. האחד מהם הוא שאני הבעלים והנשיא של החברה הזו, ואני זה שקובע בה את הכללים.
אתה רומז שאנחנו עוסקים פה בעניינים שאינם קשורים לעבודה? כי זה מה שעולה מדבריך. אני מצטער לאכזב אותך. השוק במזרח הרחוק מאד דינמי היום, ואני מבקש מג'וי שתנתח לי מניות מסוימות.
"את מוכנה שוב לבדוק את מדד ההאנג סאנג (המדד של הבורסה בהונג קונג ב.א.) מעניין האם יש שינוי מגמה, או הוא ממשיך לרדת?" אני שואל ג'וי שמשתפת מייד פעולה.
"אין ספק שהיקפי המסחר גבוהים משהיו באמצע מאי, שאז המדד היה בשיאו," היא עונה, "אני מציעה לא להתרגש. מי כמונו מכירים את הבורסות בעולם, ואיך כל פיסת חדשות גורמת להן לעלות או לרדת בחדות, ולבסוף הן שוב נרגעות," עונה ג'וי, "יש עוד משהו שאתה רוצה, או שאני יכולה לחזור לחדרי?"
אני מנסה לעבד את מה שקרה הבוקר. זה התחיל בגילוי העובדה שג'וי עובדת בריידר. אין ספק שזו חברה מהמובילות בתחומה. כשהגעתי היא הייתה עסוקה בביצוע כמה עסקאות ענק, ולא זיכתה אותי אפילו במבט, ואז הגיע הטלפון שגרם לה לעזוב.
למרות שהיה לי ברור שגידאון חושק בתיק ההשקעות שלי, לא חשבתי שהוא ילך כך כך רחוק, ויפגיש אותי עם בעלי החברה לפני שדיבר איתי מילה אחת.
אם היה לי ברור שלא אתן לו את התיק שלי, עכשיו אין לי ספק שיש סיכוי שהוא ישנה את דעתי. לא רק, אלא שגם החברות בינינו נפגעה כתוצאה מהעובדה שהתברר לי שהוא מעוניין בה כעת רק בגלל עושרי.
הבטחתי להיות במשרד בזמן, ואין לי ברירה כעת אלא לאסוף את עצמי ולשדר עסקים כרגיל. אני רוצה לסיים את היום מוקדם. יותר מתמיד, חשוב לי להגיע הביתה בזמן. אני רוצה להגיע בזמן לארוחת ערב איתה, אלא שכשאני חוזר למשרד מתברר לי שאי אפשר לשנות את הפגישה של שעה שמונה, וזה לא עומד לקרות.
אני קורא לקמילה. "אני מבין שלא התאפשר לך לדחות את הפגישה של היום," אני מתחיל לומר לה.
"אביך הורה לי להשאירה בזמן שנקבע לה," היא עונה לי נבוכה.
"אם לא הייתי ברור, את מזכירתי האישית, וככזו את מקבלת את ההוראות שלך רק ממני," אני אומר לה בתקיפות, "אם לא הייתי מובן, אני גבר נשוי. אחרי שעות העבודה אני לא הולך להתהולל בברים, אלא חוזר הביתה לאשתי שמחכה להעביר את שארית היום והלילה איתי. העובדה שבגלל העבודה אני נאלץ לחזור קרוב לאחת עשרה בלילה, לא מקובלת עליי. מדוע נשאתי אותה לאישה, אם אני חוזר הביתה כשהיא כבר ישנה?"
קמילה לא מעזה להתסכל עליי בעיניים.
"אני מבקש שתדאגי שהיום שלי יתחיל בתשע ויסתיים בחמש. מי שלא יכול לפגוש אותי בשעות המקובלות, יצטרך להתגמש אם הוא רוצה להיפגש איתי, או להיפגש עם נציג אחר של החברה, כפי שיקבע על ידי אבי."
אין לי כוונה לשתף אותה בשיחה הקשה שהייתה לי עם אבי. אם הוא רוצה שאמשיך לעבוד איתו יהיה עליו לקבל את הדרישות שלי.
בלית ברירה אני מתנהל כל היום עם מסכת פני הפוקר הקבוע שלי. איש לא יראה כמה אני לא רוצה להיות כאן. למרות השעה המאוחרת אין לי כוונה להתגמש בשום סעיף עליו אני מנהל משא ומתן, מה שיצר לי שם של גבר קשוח.
כאשר אני חוזר הביתה, ג'וי כבר ישנה. גם הלילה היא לא מקפידה על לבושה. אני רוצה להאמין שהיא ישנה כך בגלל שחם, אלא שהמיזוג עובד בכל עוצמתו, ואני רק מרמה את עצמי אם אני מאמין שזו הסיבה.
כשעולה הבוקר אני מחליט לקום איתה. היא שוב מתפשטת לידי, אבל מתעלמת מקיומי.
"להזכירך את חולקת את חדר השינה עם גבר. לראות אותך מתהלכת כך ערומה, ככל שאשתדל להיות מאופק, משפיע עליי," אני מתחיל לומר.
היא מסתכלת עליי במבט חסר רגש, מושכת בכתפיה, ופונה לענייניה.
"אני מדבר אלייך ג'וי," אני אומר לה מאופק.
"לא חשבתי שאתה שם לב אליי, אני אקפיד להתהלך לידך לבושה," היא אומרת, נכנסת לחדר הארונות שלה וסוגרת אחריה את הדלת.
"השיחה הזאת לא הסתיימה," אני מדבר אליה מחוץ לדלתה הסגורה.
"מה אתה רוצה ממני? מראה גופי הערום מפריע לך, לכן אצא כשאהיה לבושה. אין לי זמן כעת לדבר, יש לי ישיבת בוקר דחופה," היא אומרת.
"מר בורדו דיווח לך על הפגישה בינינו?" אני מחליט להתקדם עם השיחה.
"אמרתי לו שכל מה שקשור לתיק ההשקעות שלך איננו מענייני, ואין לי רצון לדון בו. אם יש לו משהו לומר עליך שידבר עם גידאון," היא עונה ופותחת את הדלת לבושה בשמלה שחורה צמודה שמבליטה את תווי גופה המושלם, וגורמת לי לבעור בתוכי.
"אין לי כוונה לתת לו את תיק ההשקעות שלי," אני אומר לה.
"החלטה לגבי ההון שלך, היא שלך בלבד. תעשה מה שטוב לך. אין לי כוונה לשכנע אותך שריידר היא אחת החברות המובילות בעולם. אני רק יכולה להבטיח לך שלמרות שיש לי הרשאה להיכנס לכל התיקים במשרד, גם אם תשנה את דעתך, לא אגע בו.
אני חייבת לצאת מייד. יש לנו שיחה דחופה עם הבורסה בהונג קונג," היא אומרת לי.
"אם כך אסיע אותך למשרד," אני לא מוכן לתת לה להתחמק ממני יותר.
"תודה, אבל אני מעדיפה לנסוע לבד," היא אומרת ויוצאת במהירות מחדר השינה.
אני מחליט לשלוח לה הודעה.
קרטר ג'ורדן:
אשמח לאכול איתך ארוחת צהריים.
תודיעי לי מתי את פנויה.
