אני נהנית מחברתן של חברותיי. החיים נראים כל כך חסרי דאגות לידן. אלא שהאמת שונה.
העדרה של ליליאנה כל כך בולט, שכן היא איזנה תמיד את 'השיחות על כלום,' כפי שהיא נהגה לקרוא לזה, בכך שתיבלה אותן בשיחות על נושאים רציניים יותר.
רק כעת אני קולטת כמה היו בה צדדים רציניים, והעובדה שהיא התנהגה כפי שהתנהגה הייתה מהסיבה הפשוטה שהיא רצתה שיאהבו אותה. איתי היא יכלה להיות כפי שהיא ללא מסיכות, וזה היה סוד הקשר העמוק שלנו.
אני מנסה לדחוק את ליאו ממחשבותיי, אבל הוא השתקע בלב שלי ולא נותן לי מנוחה. את האהבה העצומה שיש לי כלפיו אי אפשר לכבות בנשיפה אחת.
קיוויתי שאימא תחזור הביתה ותספק לי תרוץ להפסיק את החגיגה הזאת, אבל אני נזכרת שיש לה אירוע היום והיא תחזור מאוחר.
"אני לא מאמינה שכבר חמש," אני מעמידה פני מופתעת, "אני חייבת לסיים משימה בעבודה ולשלוח אותה לדיקן."
הבנות מביטות עליי מאוכזבות, אבל אני לא משאירה להן פתח לומר לי שהן תחכנה לי פה בבריכה. "זה בטח יקח עד שעות הלילה המאוחרות."
מסתבר שאני שחקנית טובה והן קונות את הסיפור שלי. אנחנו נפרדות בנשיקות ומבטיחות להיפגש שוב בקרוב.
אני מלווה אותן לרכביהן, ורק אחרי שהשער נסגר אחריהן אני עולה לחדרי.
אחרי מקלחת קצרה, אני מתיישבת מול המחשב ומפעילה אותו. אני נחושה בדעתי לא ללמד את איב לקרוא לי חברה שלי, כפי שנוהגת לינה. לא מתוך נאמנות לבינה המלאכותית שפיתחתי במכון, אלא כי זה נראה לי מטופש. מה גם שזה לא היה רעיון שלי.
אני שוקעת בעבודה ולא שמה לב לשעה. אני מרגישה את הבטן מקרקרת, ומרימה את עיניי לראות מה השעה. 'לאן ברח הזמן?' אני ממלמלת כשאני רואה שהשעה שתיים אחרי חצות.
זו הופכת להיות שיגרת חיי. העולם שלי סובב סביב המסכים שלי.
"היית כל כך שקועה בעבודה שלא שמת לב שנכנסתי לחדרך. תראי איך את נראית," אומרת לי אימא, 'את בכלל אוכלת משהו?"
"כזו אני כשאני מתמסרת לעבודה," אני אומרת, ניגשת לחדר האמבטיה, ועולה על המשקל. "תראי אימא, ירדתי פאונד אחד בלבד. זה לא נקרא להרעיב את עצמי."
"את צודקת. אולי העובדה שאת חיוורת, ולא מאופרת, היא שנטעה בי את המחשבה שרזית כל כך. אני מודה שהדאגה של רקלה השפיעה עליי."
"עכשיו זה מובן לי. היא מנסה להאכיל אותי באוכל לא בריא. מה הפלא שאני מסרבת לה בנימוס. מתי ראית אותי אוכלת המבורגר נוטף שומן וצ'יפס מטוגן בשמן עמוק? זה לא שאני לא אוכלת בשר, או תפוחי אדמה. דווקא מחית תפוחי האדמה היא האוכל האהוב עליי, ואת יודעת את זה." אני רואה את ההקלה בעיניה של אימא.
"את בעצמך מעירה לה על האופן בו היא נוהגת לבשל לפעמים. זו את שגידלת אותי על הערכים שיש להקפיד לאכול אוכל בריא. קורה שמידי פעם אני חורגת, אבל מבחינת רקלה זה מה שהיא מצפה שאוכל כל יום. לכן אני מעדיפה להכין לעצמי אוכל לבד, וזה שהיא חושבת שסלט עם נתחי עוף או טונה זה לא אוכל, זה כבר העניין שלה."
"איך מתקדמת העבודה על איב?" מתעניינת אימא, כעת כשנחה דעתה שאני לא מרעיבה את עצמי, אנחנו גולשות לשיחה על העבודה שלי.
כבר יותר מחודשיים אני בבית.
אני לא מרגישה כל כך טוב. מדי בוקר תוקפות אותי בחילות, ועד היום יחסתי זאת לעובדה שעכשיו כשאני עובדת בבית, אני לא נוהגת לאכול ארוחת בוקר.
אחרי השיחה עם אימא אני מתחילה לחשוב שאולי יש בכך יותר מזה. קרה בעבר שהמחזור החודשי שלי איחר. הוא אף פעם לא היה קבוע. רופאת הנשים הסבירה לי שמתח בעבודה יכול להשפיע. גם האובדן של ליליאנה הוסיף לי לא מעט מתח.
אבל אני מסירה ממוחי את המחשבה שיש סיכוי שאני בהיריון, שכן כשהייתי עם ליאו זה היה יום אחרי המחזור האחרון. ובכל זאת אני מחליטה לעשות בדיקה.
"אני יוצאת לקנות משהו," אני אומרת לרקלה, "את צריכה שאקנה משהו במרכז הקניות?"
"תודה אן, רק הבוקר ערכתי הזמנה של מצרכים," היא עונה לי לשמחתי. כמובן שאני לא משתפת אותה לאן אני הולכת באמת.
אני נוסעת לבית המרקחת ורוכשת ערכה של בדיקת היריון עצמית. משם אני נכנסת למעדנייה לקנות כריך, אלא שהריחות גורמים לי לדחיה, ואני מרגישה שאם אשאר שם עוד דקה אחת, ארוקן את כל מה שיש בקיבתי.
'איך זה קרה?' אני ממלמלת. שוב דבר לא מעניין אותי כעת, פרט למה שתגלה לי הבדיקה.
שעה קלה אחרי, אני עומדת בחדר האמבטיה הפרטי שלי, בידי הערכה שלא מותירה בידי ספק.
אני מתקשרת לד"ר ג'ודי פרידמן ומבקשת להיפגש איתה.
"מתי היה המחזור האחרון שלך?" היא שואלת.
"אני לא יכולה לענות לך," אני עונה בכנות, "משהו השתבש עם המחזור שלי."
"דיברנו על כך. תנסי להיזכר. בכל מקרה תגיע לכאן. תני לי לבדוק מתי יש תור פנוי," אומרת ג'ודי. אני ממתינה בחוסר סבלנות. פתאום דחוף לי להבדק. ברור לי שאין לי כוונה להשאיר את ההיריון הזה.
אחרי מה שנראה לי נצח, למרות שעברה פחות מדקה, מבקשת ג'ודי שאגיע בשעה שלוש.
אני מרגישה שאני יוצאת מדעתי. מה אני אמורה לעשות עד למועד הבדיקה.
"יש לי פגישת עבודה בעיר, אני לא יודעת מתי אחזור," אני אומרת לרקלה, ויוצאת במהירות מהבית. רק כאשר אני יוצאת מהרחוב, אני מתקשרת לל.א.ר., למשרדה של ליאה רוטשילד.
"מדברת אן לואיז מגריי, אני מבקשת להיפגש עם עורכת הדין רוטשילד," אני אומרת לאינדירה מזכירתה האישית.
"תמתיני," היא עונה לי.
כשהיא חוזרת אליי אחרי דקה, אני מבינה שהזמן היום מרגיש לי כנצח, אבל זה לא באמת כך. "את רוצה לראות אותה היום?" שואלת אינדירה.
"אני בדרך למנהטן," אני עונה לה.
"היא אמרה שהיא תתפנה אלייך מתי תגיעי." אני מרגישה שאני נושמת שוב.
אני מגלגלת במוחי את המילים שאני רוצה שהיא תכתוב עבורי. 'אני לא אהיה סוזן שניה עבורך,' אני ממלמלת.
כל כך הייתי עסוקה בניסיון לדייק את דברי, וכמעט הופתעתי כשמצאתי את עצמי מול הכניסה לחניון של מגדל הנהר בו ממוקם משרד ל.א.ר.
אני מחנה את הרכב ועולה לקומה החמישית. אני מרגישה חולשה ברגליים כשאני נכנסת ללובי. אני מבינה שהמילים שאכתוב לו, תהיינה האחרונות, ובכך לעולם לא יהיה לי עוד קשר איתו. הלב שלי מתרסק לרסיסים.
ליאה יורדת לקראתי ומובילה אותי ללשכה שלה. היא אומרת משהו לאינדירה, אבל אני לא מרוכזת.
היא בוחרת לשבת לידי ולא על כיסאה מולי. אינדירה נכנסת ומגישה לי בקבוק מים. "תשתי אן, את נראית חיוורת."
אני מחכה שאינדירה תצא מהחדר. "אני בהיריון. אני לא יודעת איך זה קרה," אני אומרת ומביטה על ליאה.
למרות המשפט הלא הגיוני, ליאה לא מגיבה ומחכה שאמשיך.
"כיוון שלא הייתי בזוגיות, הפסקתי לקחת גלולות. הייתי איתו יום אחרי שסיימתי את המחזור, לא האמנתי שאכנס להיריון. אני זוכרת שהוא רצה שיהיה לנו ילד, ואני ביקשתי שזה יקרה רק אחרי החתונה, כדי שלא יאמרו שהוא נאלץ להתחתן איתי בגלל הילד.
עכשיו הוא יחשוב שרימיתי אותו, שגנבתי את זרעו.
אני רוצה שיהיה לו ברור שאני לא רוצה ממנו כלום, לא כעת ולא בעתיד, בין אם אחליט להמשיך עם ההיריון ובין אם לא.' אני עוצרת כדי לנשום.
"ולמה את כאן אן, ולא מדבר איתו?" שואלת ליאה.
"אישתו לשעבר סחטה ממנו כל השנים כספים בגלל ליליאנה, למרות שלא הייתה בתו. אני לא רוצה שיחשוב שאני כמוה. הלב שלי באמת מלא אהבה אליו," אני אומרת ובקושי נושמת, "לעולם לא אפגע בו."
"והוא?" היא שואלת.
"הוא נפרד ממני," אני עונה קצרות.
"אני מבינה. מה את מבקשת שאעשה למענך?" היא שואלת ומניחה את ידה על זרועי.
"אני מבקשת שתנסחי עבורי מסמך, שלא יהיה לו ספק. בעוד חודש תתחיל שנת הלימודים. אני לא אוכל להתחמק מלראות אותו. אני מבקש שהעניין הזה יוסדר לפני שאנחנו שבים לאוניברסיטה," אני אומרת לליאה.
"יש לי פגישה עם ד"ר פרידמן. תודיעי לי מתי המסמך מוכן, וכמה עליי לשלם עבור שרותייך," אני אומרת וקמה ללכת.
"את רוצה שאבוא איתך לבדיקה?" שואלת ליאה.
"אני רוצה לעבור את זה לבד," אני עונה לה.
"אני ממתינה לשמוע ממך," היא עונה ומתעלמת משאלתי לגבי התשלום.
*
בית החולים הר סיני
המחלקה לרפואת נשים
אני מביטה על השלט המבשר על כך שהגעתי לקומה הנכונה. 'רפואת נשים,' אני קוראת את המילים במרירות. 'איך אפשר לקרוא כך למקום בו נשים מסיימות את הריונן?'
ד"ר פרידמן מקבלת את פניי. "איך את מרגישה אן לואיז?" היא שואלת אותי בטון רך.
"אני מרגישה לא טוב, ורוצה כבר לסיים את זה. אני לא מבינה איך זה קרה," אני אומרת ודמעות זולגות מעיניי ללא שליטה, "בדיוק סיימתי את המחזור. איך אפשר להיכנס להיריון יום אחרי מחזור?"
"המחזורים שלך השנה מאד לא צפויים. האם המחזור הגיע בזמן?" היא שואלת עניינית.
"דווקא הוא הפתיע אותי כשהגיע שבועיים אחרי המחזור הקודם," אני עונה לה.
"מה שקרה, וזה יכול לקרות, שהיה לך דימום שאיננו המחזור החודשי, דווקא בזמן הביוץ. אני מניחה שהוא היה קצר מתמיד," היא אומרת.
הדברים שלה נשמעים לי כעת הגיוניים, אבל זה עדיין לא משנה את העובדה שאני בהיריון.
"בואי נבדוק אותך," אומרת ד"ר פרידמן, "כיוון שאת לובשת שמלה אין צורך שתתפשטי לגמרי, רק תוריד את התחתונים."
ד"ר פרידמן מחייכת כשהיא רואה שמה שאני מורידה הוא זוג תחתונים מהליין החדש של מיו מילאן. "גם אני רכשתי מהליין הזה. הבד כל כך נעים ומלטף את הגוף," היא לא מתאפקת ואומרת. אמנם היא מנסה להרגיע אותי, אלא שזה לא עוזר. אני מתוחה כמו קפיץ.
אני נשכבת על המיטה וחושפת את בטני השטוחה. 'איך יתכן שיש בפנים תינוק, אולי זה טעות?'
"שתית מים כפי שביקשתי?" היא שואלת.
אני מהנהנת בראשי שעשית כדבריה. אני לא מסוגלת לדבר.
אני עוצמת עיניי ומחכה שהבדיקה תגמר.
ואז נשמעות בחדר פעימות לב מהירות של העובר. אני עוצמת את עיניי חזק יותר, אני לא רוצה לשמוע זאת. אסור לי לפתח רגש אליו.
"אני מבקשת שתסתכלי על המסך," אומרת ד"ר פרידמן.
"לא!" אני עונה מייד.
"אן לואיז בבקשה," היא אומרת.
אני פוקחת את עיניי בחוסר רצון, אבל לא מסתכלת על המסך. "הרגע הזה שאני מסתכלת פעם ראשונה על המסך לראות האם יש היריון, והאם הוא נראה תקין, מרגש אותי כל פעם מחדש," אומרת ד"ר פרידמן.
אני רוצה לענות לה, אבל היא ממשיכה.
"מה שמרגש אותי יותר, הוא כשאני מגלה שיש יותר מעובר אחד," היא אומרת, "אן את נושאת ברחמך תאומים."
אני מפנה את עיניי למסך. אני מתקשה להאמין למה שרואות עיניי. "שניים?" אני חוזרת על דבריה.
"הנה אחד והנה השני," היא אומרת, "את כבר יכולה לראות אותם בברור. אין ספק שאת בחודש השלישי להריונך."
המילים שלה ממוטטות אותי. אני לא אוכל לחיות עם הידיעה שסיימתי חייהם של שני עוברים. אני מבינה שגם לא הייתי יכולה לסיים את חייו של אחד.
"שיהיה לנו מזל טוב," אני מדברת על המסך.
"אני שמחה לשמוע. כבר חשבתי מה אומר לך כדי שלא תמהרי לקחת החלטה שאין חזרה ממנה," אומרת ד"ר פרידמן, "סיפרת למישהו על ההיריון?"
"הייתי הבוקר אצל ליאה. ביקשתי ממנה שתכתוב תצהיר לאבי התינוק. אני מסירה ממנו כל אחריות," אני עונה לה.
אני נפרדת מד"ר פרידמן אחרי שהיא עורכת לי בדיקות דם ושתן. "נפגש עוד חודש," היא אומרת.
אני נוסעת חזרה למשרדה של ליאה.
"אני רוצה שתקראי את המסמך ותאשרי לי אותו," אומרת ליאה.
"אני ממשיכה עם ההיריון," אני אומרת. ליאה מביטה עליי בפליאה. היה לה ברור שאני לא. "ראיתי אותם, יש לי תאומים. אני לא יכולה …"
"אני שמחה לשמוע שהחלטת להמשיך עם ההיריון. אני לא יודעת אם את מכירה את הסיפור שלי. בעלי לא רצה את ההיריון, ואני בחרתי בתינוק, לא ידעתי שיש לי תאומים."
אני קוראת את המסמך שכתוב בדיוק כפי שרציתי שיכתב.
"מושלם," אני אומרת לליאה, שמדפיסה אותו בשלושה עותקים, מחתימה אותי, וחותמת כעדה בצירוף החותמת שלה שבה מצויין שהיא נושאת בתואר שופטת.
אני מגישה לה מכתב בכתב ידי ומבקש שתצרף אותו למסמך.
ליאה לוקחת עותק אחד ושמה אותו במעטפה עליה היא כותב פרופסור ליאו רוקפורד, את השני מגישה לי, ומשאירה את השלישי אצלה.
השעה כבר שעת אחר צהריים. יש סיכוי שליאו נמצא כעת כבר בביתו, היות ואנחנו בחופשת הקיץ כעת.
אני רוצה כבר להיות אחרי המפגש איתו, וכאשר אני חוצה את הגשר חזרה ללונג איילנד אני מתקשרת אליו.
"מדבר אן לואיז, אתה בבית?" אני שואלת מייד, בלי שום גינוני נימוסים.
"כן," הוא עונה קצרות.
"אתה לבד בבית?" אני שואלת. אין לי כוונה לראות אותי עם מישהי.
"כן," הוא עונה באותו טון חסר רגש.
"אני מבקשת לראות אותך כמה דקות," אני אומרת לו.
"אני כאן," הוא אומר ומנתק.
הלב שלי משתולל כשאני פונה לרחוב בו הוא מתגורר. אני מפסיקה לנשום כשידי נשלחת ללחוץ על האינטרקום.
הוא לא עונה, אבל השער נפתח ומאפשר לי להכנס לחצר.
אני מוציאה את המעטפה מהתיק שלי הנושא את התצהיר שלי בליווי כמה מילות הסבר על איך קרה שאני בהיריון, ומספר הטלפון של ד"ר פרידמן שתאשר את דבריי. אני אוזרת אומץ ועולה במדרגות למרות שרגליי בקושי נושאות אותי.
אני מקישה על הדלת, וממתינה שהדלת תפתח. 'אז זהו, זה קורה,' אני אומרת לעצמי.
"יש לי משהו בשבילך," אני אומרת. הוא עומד נטוע בפתח ולא מזמין אותי להכנס.
"אז גם את," הוא אומר לי בקור שגורם לי לרעוד. ברור לי למה הוא מתכוון.
"זה ממש לא מה שאתה חושב. אין לי כוונה…" אני אומרת אבל הוא קוטע.
"תעבירי את זה לעורך הדין שלי מר ג'ון ברוקלין," הוא אומר, "אני לא חושב שיש לי עוד משהו לומר לך."
אני יורדת במדרגות במהירות, נכנסת לרכב ומסתלקת מהמקום כמה שיותר מהר. 'תודה לך פרופסור. אתה עושה את זה קל יותר עבורי.'
אני מתקשרת לליאה ומספרת לה מה שקרה. "אני אשלח באימייל את המסמך לעורך הדין ברוקלין," היא אומרת.
"אני מבקשת שלא תשכחי לצרף את המכתב שכתבתי לו בכתב ידי," אני מזכירה לה.
"ברור אן, הוא חלק בלתי נפרד מההסכם," היא עונה לי.
"אנחנו צריכים לדבר," אומר לי בטלפון עורך הדין שלי, "איפה אתה?"
"אני מניח שזה בקשר לתביעות של אן ממני," אני עונה לו, "אני משאיר לך לטפל בזה."
"אתה בבית?" הוא שואל.
"כן," אני עונה.
"אני בדרך אליך. אני רוצה שתקרא מה שכתוב במסמך, וגם את המילים של אן לואיז," הוא אומר.
"מה היא כתבה לא מעניין אותי," אני עונה לו מייד.
"עוד נראה," הוא אומר לי, "אני אצלך עוד חמש דקות."
אני מביט על בן דמותי במראה. אני לא מגולח, עיניי מתות. אני לובש חולצת טריקו לבנה, וג'ינס. אני מתנחם בעבודה שאני נקי ומריח טוב.
'אני מוכן לתת לך את כל העולם, רק שתחזרי אליי כפי שהיית,' אני מדברת אליה בליבי.
צלצול האינטרקום מקפיץ אותי. אני פותח את השער, וניגש לפתוח את הדלת.
"זה ממש לא מה שאתה חושב," חוזר ג'ון על מילותיה של אן, מייד כשאני פותח את הדלת.
