תמיד חלמתי שתהיה לי מרפסת בחזית הבית,
כמו בסרטי העיירות האמריקאים.
דימיינתי את עצמי יושבת עם המחשב,
ועפה עם הסיפורים שלי.
כמו מכונית פאר עם גג נפתח,
שמוציאה עיניים מקינאה,
לשבת בתוכה כשהשמש קופחת על הראש,
זה לא תענוג,
גם כשהרוח פורעת את השיער כשאת נוהגת,
אז אצלי הגג נשאר סגור.
כך גם הכתיבה בשמש המלטפת.
קרניה מקשטות את המסך,
ואני לא מסוגלת לקרוא אפילו
מילה
אחת.
ובכלל,
לא עדיף לגמוע את היופי שמסביב?
אני גרה קרוב מאד לאגם,
מחלונות חדרי השינה משני צידי הבית,
רואים את המים.
בכניסה לישוב יש שלט שמצהיר
שזה כפר הנופש הראשון.
ואכן,
חלק מהבתים משמשים את האנשים
רק לחופשה,
ושקט פסטורלי עוטף את האזור.
לקירבה לאגם יש את הקולות משלו.
ספינות הדייג מחממות מנועים
בשעות שאנשים שפויים ישנים,
רעשי אופנועי הים,
אלא שאני מרבה לכתוב עליהם,
וסירות המרוץ לצידם,
נשמעים בתוך הבית הסגור.
אבל כל זה כאין ואפס
לעומת המיית הגלים הסוערים,
שנשמעים ברקע,
ואלה מרעידי את המיתרי הלב,
ומפצים על הכל.
בית ילדותי היה מוקף בירוק ופרחים.
אני מאד מחוברת לטבע,
אוהבת להקשיב לו,
וללגום את מראותיו.
בחצר יש לנו מבחרי ציפורי שיר,
ומעלינו טסים נשרים ושחפים.
על הדשא תמצאו משפחות של ארנבים,
וסנאים, בעיקר ננסים.
הוא יודע שאני מעדיפה עציצים על זר פרחים.
זה התחיל כבדיחה, והפך לקבע,
שהוא מביא לי עציץ עם ריחן (בזיליקום.)
הפעם הביא לי גם וורד ננסי
בצבע אדום.
הילדים בחרו לערוך מסיבת חוף,
בפארק הסמוך לביתנו,
שם יש חוף ים עם חול לבן ורך.
שקט של שבת יעטוף עלינו.
רק נלה הכלבה תהיה פה,
והיא בכל מקרה מעדיפה את הרביצה שמש
בחצר האחורית.
כך נראה השקט שלפני הסערה.
היום בשיחה אישית סיפרתי
שכשמתקרבת השבת
אני מאכסנת את כל טרדות השבוע
בארון דימיוני,
ונותנת לשבת להשקיט את השבוע שהיה.
ולא, אין זה עניין דתי,
אלא הגוף שזקוק למנוחה.
הגוף,
לפעמים כשאנחנו לא מקשיבים לו,
יש מי שמכבה לנו אותו בכח.
כשזה נעשה לאחת עם אנרגיה כמוני,
זה שיעור מאד גדול.
אז לא שוכחת את ימיני שמציקה לי,
וממתינה שהיא תתרפא.
הרופא העריך שזה ייקח
חצי שנה.
בהתחלה לא האמנתי לו,
עדיין לא למדתי את השיעור,
עכשיו אני יודעת שהוא כנראה
צדק.
מידי יום שישי
אני מקבלת תזכורת
על הפריצה שארעה לאתר שלי
ומחקה שנה וויותר ממנו.
את הסיפורים ניתן לשחזר,
אבל המילים מהלב שכתבתי
נכתבו רק שם,
ולהם אין תיעוד.
יש בי שרידי כעס על כך
שלא דאגו לו לגיבוי כראוי.
מידי יום שישי,
אני מביטה בשמחה
על הגיבוי הכפול שיש לאתר שלי
ומרגישה שנתתי אותו
בידים נאמנות,
שדואגות
שזה לא יקרה שוב.
בימים לא פשוטים שעוברים עלינו
צריך לנסות לראות
רסיסי יופי.
שתהיה שבת שלווה
כמו האגם כשהוא רגוע.
בר