אני מרגיש שקשה לי מידי להתעמק בטלפון הנייד של ליליאנה.
עבר עליי יום קשה עם הישיבה שנקטעה באיבה, והעזיבה של אן. אני עייף מאד, אבל יודע שכשאעלה לחדרי, אהיה בו שוב לבד. מה שעד היום לא הפריע לי, הופך להיות קשה מנשוא עבורי.
אני מתהלך בבית חסר שקט.
כשהטלפון מצלצל אני מקווה בכל ליבי שזו אן, למרות שאני לא רואה סיבה לכך שהיא תתקשר אליי. על הצג מופיע שמו של אחי דונובן. אני יודע שאני עומד לשמוע ממנו על החיים האומללים שלו, על האישה שהוא לא סובל, ועוד דברים שגורמים לחיים שלו להיות בלתי נסבלים. למרבה הפלא, זה בדיוק מה שאני צריך כדי להסיח את דעתי. אני שמח שלא סיפרתי לו על רצוני לשאת את אן לאישה.
"אתה בא אליי?" אני שואל אותו.
"זה מדהים איך שאתה מרגיש אותי," הוא עונה לי, "עשר דקות אני אצלך."
אני פותח את השער, ניגש למקרר המשקאות להוציא ממנו בקבוק וויסקי, ממלא קוביות קרח בשתי כוסות, ומוזג לאט את הויסקי עליהן.
מהמזווה אני מביא קופסה של פיצוחים 'בסגנון פאב', כך קוראים להם, ומוציא מהמקרר מגש מוכן של גבינות שונות חתוכות, וקרקרים.
את הכל אני מארגן על השולחן בחדר האירוח האינטימי, וניגש לפתוח את הדלת עוד לפני שדונובן מקיש עליה.
"איזה חיים חרא," הוא אומר.
"וזו בדיוק הסיבה שהלילה נשתכר שנינו," אני עונה לו ופונה לחדר האירוח.
"מי שמדבר. מה כל כך רע בעולם המושלם שלך?" הוא רוטן, "אין לך אישה שהורסת לך את החיים, או ילדים שדורשים ממך דברים ללא הפסקה."
"העניין הוא שלי יש אקסית שממררת לי את החיים, ואין לי יותר ילדה," אני עונה לו. הוא מביט עליי המום. מעולם לא שמע אותי מתלונן על משהו.
"מצטער ליאו. איזה חוסר רגישות מצידי. אני יושב ומקטר לך ושוכח לרגע ש…" הוא אומר נבוך.
אני מגיש לו את הכוס המלאה בויסקי, אוחז בשלי בידי, ומקרב אותה לשלו. קול נקישה נשמע באוויר, חזק קצת יותר מידי, עד כי נדמה לי שהכוס תתנפץ. "לחיינו אח שלי," אני אומר ולוגם לגימה ארוכה, מזרים את הויסקי לתוכי.
כיוון שאינני מרבה לשתות, ההשפעה עליי מיידית.
אני ניגש למטבח, ממלא שוב קוביות קרח בכוס, וחוזר למלא שוב אותה בויסקי. אני רואה שדונובן שותה כוס נוספת, הפעם בלי קרח, וחושב לעצמי שאולי גם אני הייתי צריך לשתות אותו נקי.
העיניים של דונובן מראות את השפעת האלכוהול עליו.
"אף פעם לא הסכמת לשתות איתי כך," הוא אומר לי.
"אף פעם לא נשבר לי הלב כמו היום," אני עונה לו.
"אני לא רוצה אפילו לדמיין איך זה לאבד ילד," הוא אומר לי.
"עם מותה של ליליאנה, עם כל הכאב שנילווה אליו, השלמתי," אני מפתיע אותו, "זו אן שלקחה איתה את הלב שלי."
"אן? מי זו אן? זו לא החברה של ליליאנה?" הוא מביט עליי במבט לא מפוקס, כאילו לא שמע את שמה מעולם.
"היא אהבת חיי. פגעתי בה היום באופן אנוש, ואני יודע שהיא לא תרצה לראות אותי יותר לעולם," אני מתוודה בפניו.
"היא לא צעירה מידי בשבילך?" הוא שואל, "חשבתי שהקשר ביניכם הוא רק בגלל ליליאנה."
"אף אישה לא מילאה את כולי כמוה, והיו לי לא מעט נשים בחיי," אני אומר לו.
"במקום לשבת ולהשתכר, לך אליה, רד על ברכיך ותתחנן בפניה שתחזור אליך." הוא ממש מפתיע אותי.
"לא דונובן," אני אומר לו בעצב, "אני צריך לשחרר אותה מהנוכחות התובענית שלי. מגיע לה חיים נטולי דרמות. אחרי שהיינו הכי קרובים שאפשר, היא שוב קוראת לי אבא של ליליאנה. אני חייב לשחרר אותה."
*
אני לא זוכר הרבה מליל אמש. אני מוצא עצמי ישן על הספה. דונובן ישן על הספה לידי. בקבוק ויסקי ריק מוטל על השולחן, ושתי כוסות ריקות זרוקות על השטיח הלבן, רחוקות זו מזו.
מגש של גבינות וקרקרים, מונח בשלמותו על השולחן. קופסה של 'בנוסח פאב' פתוחה, אבל גם היא כמעט מלאה.
הראש שלי כבד, ואני לא מצליח לחשוב איזה יום היום. אני מרגיש שאני שוכב על משהו קשה, מושיט את ידי ומוצא את הטלפון הנייד שלי.
יש לי שלוש שיחות שלא נענו. אני מתיישב בקושי, מנסה להתאפס, ונושם עמוק. 'בבקשה שזה יהיה ממך,' אני מדבר אליה בליבי.
שלושת השיחות הן מעורך דיני ג'ון רוטשילד.
אני קם בצעדים לא יציבים וניגש לשטוף את פניי. ריח האלכוהול נודף ממני. אני מצחצח את שיניי דקה ארוכה, ושוטף את פי בכמות נדיבה של שטיפת מי פה.
אני אף פעם לא משתכר, ולא יודע מה בדיוק יעזור לי, ולכן ניגש לשתות מים קרים.
'תראי אותי אן. את שניסית להציל את ליליאנה משכרות, גרמת לי להשתכר.'
אני ניגש בצעדים כבדים לחדר העבודה שלי, סוגר את הדלת וצונח על כורסת העור שאני כל כך אוהב, אבל לא מוצא תנוחה שמרגישה לי נוחה.
אני מניח את הטלפון הנייד, מחבר את האוזניה לאוזני, ומחייג לג'ון. הרקות שלי הולמות מרוב כאב.
"סוף סוף," אומר ג'ון ואנחת רווחה נשמעת מפיו.
"היא עזבה אותי," אני אומר לו בקול חנוק.
"לא ידידי, אתה גרשת אותה. אתה שוכח שלא נתת לה בכלל סיכוי. מה ציפית שהיא תעשה?" אומר ג'ון. אין במילותיו שום תוכחה, רק הצגת עובדות.
אני עומד לענות לו כשהטלפון על שולחנו מצלצל. "המשלוח המיוחד' בדרך עבורך," אני שומע את קולה של המזכירה בוקע ממנו, "הוא אמר שיגיע עוד שעה."
"אתה מסוגל להגיע לכאן תוך שעה?" הוא שואל.
"אני אגיע," אני אומר ומצלצל להזמין מונית.
נהג המונית שבא לאסוף אותי, הודי במוצאו, נוהג כמו מטורף. לשם שינוי אין לי כוונה להעיר לו. העיקר שאגיע בזמן.
אני מגיע לבניין של ג'ון, ועולה במעלית. הגבר שניבט אליי במראה נראה מאושש יותר. 'לפחות אני לא מסריח מאלכוהול,' אני חושב לעצמי ומתבייש בכך שאיבדתי שליטה אמש.
מייד אחרי שאני מתיישב בחדרו של ג'ון נשמעת נקישה על הדלת.
"היכנס," אומר ג'ון ומביט בציפיה על דלת חדרו.
לחדר נכנס גבר לבוש בחליפה ומשקפי שמש כהים על עיניו.
"שלום מייק," אומר ג'ון ומסמן לו לשבת.
מייק מפנה מבטו לעברי. משקפי השמש מונעים מבעדי לראות מה עיניו מביעות. ג'ון כנראה מבין את מה שלא נאמר במילים. "תכיר את פרופסור רוקפורד," הוא מציג אותי בפניו, ונד בראשו.
מייק מסיר את משקפי השמש, ואני נפעם לראות את עיניו הירוקות מחייכות אליי.
"נעים להכירך פרופסור. אני משתתף בצערך. נעשה הכל כדי לגלות את כל האמת. הבאתי לכם תמונות מאירוע שהיה אתמול בבית מגריי."
"ג'ון?" אני שואל. אני לא מבין מדוע הוא שלח חוקר אחרי אן.
"בוא נראה מה יש במעטפה," עונה ג'ון ומתעלם משאלתי.
מייק מניח מעטפה תפוחה על שולחנו של ג'ון ומוציא ממנה תמונות ודף מודפס. "יש לנו הקלטה של מה שנאמר במפגש ביניהם, אבל לנוחיותך תמללנו את השיחה עבורך," הוא אומר ומצביע על הדף.
אני מביט על התמונות. הסנטור נראה בברור בכל אחת מהן, האישה איתה הוא משוחח היא ללא ספק אן. אני מרגיש בעירה בכל הגוף. הכעס מבעבע בי, אבל אני שולט בעצמי.
ג'ון קורא את תמליל השיחה, וכשהוא מסיים לקרוא, הוא מעביר אותו אליי. מסתבר שטעיתי בגדול. מה שקרה שם הוא ניסיון של הסנטור לכבוש את אן, אבל היא עמדה מולו באומץ רב.
עכשיו כשאני יודע מה קרה שם, אני מביט שוב עליה, על האישה שאליה אני כל כך מתגעגע.
"בואו ננסה לדבר עם אן. נראה אם היא תשתף פעולה," אומר ג'ון.
בבוקר אני קמה לעולם חדש שאין בו את ליליאנה, ולא את הגבר שליבי הלך שבי אחריו.
אני נחושה בדעתי להתחיל מייד ביצירת בינה מלאכותית חדשה. אני נכנסת לאפליקציות שמהן אני בוחרת תמונות לפרויקטים השונים שלי, כדי לקבל השראה.
אבל לפני כן אני נכנסת לרשימת שמות של בנות, כיוון שהחלטתי שהבינה המלאכותית שלי תהיה אישה. כאשר מופיע השם איב, אני יודעת שזה השם שאני מחפשת, שכן איב הייתה האישה הראשונה, והיצירה שלי היא הראשונה בעולמי החדש.
עם השם הנבחר איב, אני שבה אל התמונות. כעת קל לי יותר לדמיין אותה. אני מצמצמת את האפשרויות, ורק כשיש לי תמונה בראש, אני פונה ל AI ומגדירה מה אני מחפשת.
אישה צעירה, בשנות העשרים המוקדמות, בעלת שיער קצר ועינים חומות יוקדות.
אין בתאור הזה להזכיר דבר ממני, שכן עיניי כחולות, ושיערי ארוך. רק כאשר אני מנסה לדייק את התיאור, אני קולטת שאני מתארת את העיניים של ליאו.
אני יושבת ונאנחת כל פעם שהתמונה שעולה לא מדייקת את מה שעובר לי בראש. עד לרגע שכן.
'את מהממת,' אני מדברת אל התמונה, 'בדיוק כמו מי שהיית בדימיוני.'
עכשיו שיש לי תמונה ושם, הגיע הזמן לתכנתת אותה. אני מעלה את האפליקציה בה אני רושמת את ההערות שלי, כאשר הטלפון הנייד מצלצל.
אני תוהה מה רוצה ממני עורך הדין ג'ון ברוקלין. יש רק דרך אחת לקבל תשובה, והיא לענות לשיחה.
"שלום עורך הדין ברוקלין," אני עונה לשיחה ברישמיות.
"תקראי לי ג'ון," הוא מבקש, "מה שלומך אן?"
"שקועה בעבודה," אני מתחמקת. את הלב שלי שדוהר במהירות מטורפת אין לי כוונה להראות לו.
"אני רוצה לשאול אותך כמה שאלות, ואשמח אם תעני במידה ואת מרגישה בנוח," אומר ג'ון.
אני עדיין מנסה להבין מה הוא רוצה ממני. "אני מקשיבה," אני עונה קצרות.
"הגיע לידי מידע על שיחה שהתנהלה אמש במסיבת בבית הורייך, בינך לבין הסנטור ילוסטון. קיבלתי תמונות שלכם," הוא מתחיל לומר.
אני קוטעת אותו באופן שמאד לא אופייני לי. "אתה מאשים אותי במשהו? אני צריכה לבקש מעורכת דיני שתהיה שותפה לשיחה?"
"ממש לא. יש לי תמליל של השיחה ביניכם. אני חייב לציין שההתנהלות שלך מולו מעוררת הערצה," הוא אומר.
'אז מה אתה רוצה ממני?' אני לא עונה לו וממתינה שיסביר לי. "הייתי רוצה לשמוע את ההתרשמות שלך ממנו," הוא מבקש.
"ברור לי שהוא מתרבב. הוא בגיל של הוריי. הוא כבר לא הגבר השרמנטי שאולי היה פעם. יש מי שמזדקן מהר יותר, ויש מי ששומר על עצמו והגיל לא ניכר עליו.
אני לא מאמינה שילדות בגילי נמשכות אליו, גם אם רק העושר בראש מעייניהן. כמובן שאינני יודעת מה נעשה בחדרי חדרים של חברותיה של אימי. אני מודעת לכך שלעיתים אנשים משדרים שלמות ואהבה גדולה, כשהמצב שונה, ועדיין. אם שאלת, אני לא מאמינה שהוא כבש את כולן, אם בכלל."
"את לא חושבת שנשים בגילך יכולות להתאהב בגבר מבוגר מהן?" מקשה עליי ג'ון. אין לי ספק למה הוא רומז.
"אני מקווה שאתה לא משווה בין פרופסור רוקפורד לסנטור. הם בכלל לא ברי השוואה," אני עונה.
"לגבי ליליאנה, תבין שהיא לא שיתפה אותי בחייה האינטימיים, ועדיין אני לא מאמינה לדבריו. היא אהבה גברים שטותניקים, פראים, חסרי גבולות. גבר בחליפה לא הרשים אותה בכלל. לצערי היא העדיפה בילוי פרוע על הבר בפאב, על שיחת עומק מרתקת."
"את אמרת שאינך חושבת שהסנטור אביה," הוא מזכיר מה שאמרתי, אם כי לי עצמי לא ברור למה.
"לסנטור אין ילדים. אני מאמינה שלו היא הייתה בתו, הוא היה מכיר בה. היא הייתה אדם מדהים. האם אני חושבת שלסוזן הייתה או יש מערכת יחסים איתו? את זה אינני יודעת. אני לא אתפלא אם כן, אבל גם אם לא.
כל שאני יודעת לגבי סוזן הוא שהיא סחטה כספים מהפרופסור ללא כל הצדקה, אבל את זה אתה יודע טוב ממני," אני מביעה את דעתי.
"רק אתמול אמר פרופסור שהוא עומד לשאת אותך לאישה," אומר ג'ון ומצפה לתגובתי.
"אני מניחה שהוא חשב שהעדפתי את ליליאנה על פניו. הייתי אמש בביתו," אני אומרת מתוך ידיעה שכנראה הוא שומע את דבריי, "פרצתי לטלפון הנייד של ליליאנה. זה לא היה קל, כיוון שהיא נהגה לשנות סיסמאות כל שני וחמישי. היסרתי את הסיסמאות, למעט אלא ששמורות בזיכרון שאותן אין צורך לדעת, וגם ביטלתי את קוד הכניסה.
הכל גלוי כעת לעיניו של הפרופסור, ובאפשרותו לעקוב אחרי השיחות של ליליאנה עם מי שזה לא יהיה. יותר אין לי מה לתרום בנושא.
ערכתי אמש טקס פרידה ממנה. ניקיתי את החדר שלי מכל מה שמזכיר לי אותה, ושיחררתי אותה מהקשר בינינו. הייתי רוצה שהיא תנוח על משכבה בשלום.
כל אחד מעבד אובדן אדם יקר בצורה אחרת. ברור שהפרופסור ואני לא באותו מקום. אני מקווה שימצא שלווה לנפשו, ויהיה מאושר.
אני חושבת שבזה מיצינו את השיחה. אני מאחלת לכם שתמצאו את התשובות לשאלות שאתם מחפשים."
כאשר אני מסיימת את השיחה עם ג'ון, אני נכנסת לפנקס הכתובות שלי ומוחקת ממנו את שמה של ליליאנה, ואת שמו של הפרופסור. אני מוחקת גם את כל התכתובות בווצאפ.
אם יש משהו שלמדתי ביממה האחרונה, זה שאתה נושא את זיכרון של אדם בלבך. אין צורך להקים לו אנדרטאות כדי לזכור אותו.
אני לא מסוגלת להתרכז כעת בעבודה, ולכן מחליפה לבגד ים ומתכוננת לרדת לבריכה.
'למה שלא אזמין את החברות?' עולה המחשבה במוחי ואני שולחת הודעה לקבוצה שלנו.
אן לואיז מגריי:
אני בבריכה בבית הוריי.
מישהי מצטרפת?
תוך דקות אני מקבלת אישור מבריט, ליז, סופי וקרלה, שהן בדרך.
אני מודיעה לרקלה, מנהלת המשק בבית הורי, שאני מצפה לחברותיי בבריכה. "אני יכולה לבקש שתכיני לנו ארוחת צהריים קלה?" אני שואלת אותה.
"אני לא יודעת איך מכינה 'ארוחות קלות,'" היא עונה, "אני אכין לכם ארוחת צהריים."
"תודה רקלה אין כמוך. רק בבקשה אל תגזימי. אנחנו חמש בנות, וזו לא מסיבה, סתם מפגש חברתי סביב הבריכה," אני אומרת.
"אני אומרת לך איך לעשות את ה…איך את קוראת למה שאת עושה במחשב, שלך?" היא עונה לי וגורמת לי לחייך.
"בואי אני אראה לך," אני אומרת לה והולכת איתה לחדרי.
"איזה שינוי. יש אוויר אחר בחדר. אני לא יכולה להסביר את זה, אבל אפשר לנשום בו …אחרת," היא קוראת בהתפעלות.
"בסך הכל שיניתי את המקום של השולחן," אני יודעת שלא לזה היא מתכוונת.
היא מציצה לחדר הארונות. "יש משהו נקי יותר באוויר," היא לא מרפה.
רקלה יורדת למטבח, ואני ניגשת לקחת מגבות.
אני מופתעת לשמוע את קולן של חברותיי במעלה המדרגות.
"נראה היה כאילו רק חיכיתן להודעה ממני," אני אומרת, "באתן יחד?"
"האמת שכל אחת מאתנו הגיע עם הרכב שלה," עונה לי בריט.
"החדר שלך נראה מדהים. יש בו אוויר אחר לגמרי. לא נראה שקנית משהו חדש. אני לא יודעת לשים את האצבע על מה שונה בו, אבל הוא בהחלט נראה נפלא."
"שיניתי רק את המיקום של השולחן, והיקמתי פה את עמדת העבודה שלי," אני ממדקלמת שוב, ומעמידה פנים שזה השנוי היחיד.
"לא," היא עונה מהורהרת, "זה יותר מזה. יש משהו נקי באוויר."
"שיחררתי את נוכחותה של ליליאנה מהחדר. צריך לתת לה לנוח," אני עונה לה לבסוף.
"טוב עשית. אני בטוחה שהיא מרגישה שלווה יותר," היא מפתיעה אותי. "היא תהיה תמיד בליבנו."
"היא הייתה ברת מזל. היית החברה הכי טובה שהיא יכלה לבקש," אומרת לי ליז וניגשת לחבק אותי. חיבוק זה הדבר האחרון שאני צריכה.
'לו היית יודע כמה החיבוק שלך חסר לי כעת,' אני מדברת את ליאו בליבי, 'אבל גם אתה תהפוך עם הזמן לזיכרון רחוק."
"את לא מבינה, כולם מדברים עלייך," אומרת ליז, "אני לא חושבת שיש מישהי שהייתה מסוגלת לענות לסנטור כך."
"תענו לי בכנות, אתן חושבות שמישהי שהייתה אתמול במסיבה באמת הייתה איתו?" אני מחליטה להפתיע אותן.
"אני מתחייבת בפנייך שאף אחת מאיתנו הבנות לא הייתה איתו. מה לנו ולגבר הדוחה הזה. אני גם בספק שליליאנה הייתה, הוא כל כך לא הטעם שלה," אומרת סופי. "הוא בהחלט מבוגר ולא נראה טוב. אני גם לא חושבת שמישהי מהדור של ההורים שלנו הייתה איתו. אגב, אהבתי שאמרת לו שאת יודעת שאימך לא הייתה איתו."
