אני חוזר לדירה ומרגיש כמו ארי בסוגר. אני מוצא עצמי הולך הלוך ושוב חסר מנוחה.
אין לי חשק לצפות בשום תוכנית בטלויזיה, ולא סבלנות לקרוא.
תמיד כשאני חסר מנוחה כמו היום, אני יוצא לצייד ומפרק את כל המתח שהצטבר בי על אחת שבטח לא אראה יותר לעולם. בתוך תוכי אני יודע שזה לא נכון עבורי היום.
אולי אם הייתי יודע מה מציק לי, הייתי מסוגל להתמודד עם זה טוב יותר.
אני מרגיש שאני יוצא מדעתי. אני חייב לעשות משהו כדי לשחרר את הלחץ.
אני מתלבט האם ללכת להתאמן, או לנסוע לחוף האוקיינוס למרות שלילה כעת.
הגורל קובע עבורי שלא אעשה אף אחד מאלה. שמו של אחי ריבר מופיע על הצג.
*
ריבר לא מרבה להתקשר אליי. אנחנו מאד שונים באופיינו.
הוא תמיד מרגיש כקורבן. יש בו שנאה כלפיי כל העולם.
ניסיתי לדבר אל ליבו שישתנה, ואמרתי לו שלב מלא שנאה לא יקדם אותו לשום מקום, אבל לא הצלחתי להגיע אליו.
הוא בוגר ממני בשנה וחצי, אבל מתייחס אליי כאל אחיו הבכור, ומשכך אני מחוייב לתת מענה לגחמות שלו, ולטפל בו.
כיוון שהוא ראה שאני מצליח, והוא מדשדש במקום, הוא מצא אלף תרוצים לכך, ואף אחד מהם לא קשור אליו.
ההצלחה שלי, העובדה שהצלחתי להתגבר על השריטות נחרטו בי, היא התרוץ שלו לכך שעליי לשאת הכל על גבי לבד.
מקאיה אחותנו הבכורה אני לא מצפה שום דבר. מעולם לא הצלחתי לתקשר איתה, למרות שהיא יודעת שתמיד אהיה שם בשבילה.
אינני יכול להאשים את הוריי בקשרים בין האחים, שכן יש להם התמודדות לא פשוטה משלהם, והם עושים כמיטב יכולתם למעננו. גם הם יודעים שיוכלו להשען עליי, לא בגלל שהגעתי רחוק מילדיהם האחרים, אלא בגלל אופיי.
'אתה מבין שהייתי חייבת שיהיה לי אותך,' אמרה לי פעם אימא ברגע של חולשה, 'ידעתי שאתה תהיה האוצר האמיתי שלי.'
אני נושם עמוק, מכין את עצמי לשמוע מה עכשיו מציק לו.
*
"מה בסך הכל ביקשתי מאבא," הוא יורה מייד כשאני עונה לטלפון, "אפשר לחשוב שיש לו עשרה ילדים לפרנס."
"תזכיר לי בן כמה אתה שאתה זקוק לעזרה של אבא?" אני עונה לו בטון רגוע.
"לא כולם כמוך בן," הוא מתרעם, "אתה בכלל יודע מהי מצוקה?"
"אני? ממש לא. הרי אבא בנה לי את העסק, ומה שנותר לי זה רק לקנות חליפה, שגם אותה הוא קנה לי, להתרווח על כורסת העור, ולספור את המזומנים שזורמים ללא מאמץ לחשבון הבנק שלי," אני עונה לו בשלווה.
"אתה חושב שאתה מצחיק?" הוא שואל.
אני מתעלם מהשאלה שלו. אני מתאפק לא לומר לו את דעתי. "במה אני יכול לעזור לך?" אני שואל.
"יש לך עשרה מיליון לתת לי?" הוא שואל בטון עצבני.
אני מנסה להבין מה הוא באמת רוצה, "ואתה חושב שלאבא יש?" אני עונה.
"כל החברים שלי נוהגים ברכב חדש, ורק אני נוסע עם גרוטאה בת שלוש," הוא עונה, אין ספק שהוא לא מרוצה מתשובתי.
"ואיזה רכב אתה רוצה לקנות בעשרה מיליון?" אני עוקץ אותו.
"אתה נוסע לך בעולם, מטייל במקומות אקזוטיים, ומה איתי? אני נרקב בעיר המזדרגגת הזאת, ומטפס על הקירות," אומר ריבר.
אני רוצה לענות לו שטיפוס על קירות זה דווקא דבר חיובי. זה בדיוק מה שתיכננתי לעשות הלילה.
*
כשהייתי בן חמש לקח אותי אבא לראשונה ללמוד לטפס על קיר. מבחינתו זו הייתה הדרך לנטוע בי אומץ. "אני יודע שהקיר נראה מפחיד, אבל אני רוצה שתלמד להתגבר על הפחד. תנסה, גם אם תכשל. תראה את ריבר, גם הוא מפחד, ובכל זאת הוא מנסה.
הבטתי על אחי שהניח את רגלו בהיסוס על הסלע ועלה מעט לגובה. אני זוכר את הפחד בעיניו.
עמדתי מול הקיר המאיים, בחנתי את מסלול הטיפוס, נשמתי עמוק, והתחלתי לטפס עד שהגעתי לפסגה.
מאוחר יותר סיפר לי אבא שהוא צפה בי בתדהמה. "איש לא האמין לי כשסיפרתי לו שזו הפעם הראשונה שלך על הקיר. אני כל כך גאה בך."
אני חושב שזה היה הרגע שבו התאהבתי בספורט אתגרי. הבנתי אז את הקשר שיש לרגשות שלך עם הגוף.
כבר אז ראה ריבר בהצלחה שלי את הכשלון שלו, למרות שעודדתי אותו להמשיך לנסות. "הכל בא לך בקלות," הוא אמר לי אז את המילים, שימשיך לומר לי לאורך חיי.
*
הפעם אני לא מסוגל להיות מאופק. "אתה רק שוכח שהנסיעות שלי בעולם הן לצורכי עבודה. ממש תענוג לישון בבית מלון קר ומנוכר, להיות תלוי בלוח זמנים של אנשים שעושים לך טובה שהם נפגשים איתך למרות שקבעתם מראש, ולהמתין בשדות תעופה נידחים כשמטוס שהיה אמור להסיע אותך חזרה התקלקל, והטיסה הבאה תהיה רק מחר, במקרה הטוב. ממש חיים מרגשים," אני עונה לו.
"אבל אתה רווק," הוא שולף לי את הקלף שנראה לו הקלף המנצח. מין תשובה שלא מובנית לי.
"ומה זה שייך? מישהו קבע שעליך להיות בזוגיות? לא טוב לך, תלך, או שהיא," אני אומר לו. הוא מתיש אותי עם השיחה, שגם כך אין לי סבלנות אליה.
"איזה מין אח אתה. אני ממש מאוכזב ממך," הוא אומר ומסיים את השיחה בלי להיפרד ממני לשלום.
*
בעבר הצעתי לריבר לבוא לעבוד איתי. כשהוא הבין שבמסגרת העבודה אני מצפה ממנו באמת לעבוד, וכי אני מנהל את החברה לבדי, הוא מצא תרוצים מתרוצים שונים להתחמק מכך. פתאום הוא לא היה זקוק לעבוד כפי שאמר לי.
מילותיו של ריבר עדיין תלויות האוויר כשהטלפון מצלצל שוב. אין לי כח אליו היום ואני בוחר להתעלם מהשיחה. אלא הטלפון לא מפסיק לצלצל. בחוסר רצון מופגן אני לוקח אותו וליבי קופא. שמו של אבא מופיע על הצג. זו בהחלט לא שעה שיגרתית עבורו.
"הכל בסדר?" אני משתדל להשמע מאופק.
"אחיך התקשר," הוא עונה לי.
"הוא לא חושב על זה שיש אנשים שישנים בשעה כזאת?" אני שואל בכעס.
"הוא אפילו לא טרח להתנצל. אני לא מתרשם מהשטויות שהוא פלט, אם לדבר איתך בכנות, לא ממש הקשבתי.
זה מדהים איך תמיד איכשהו אתה אשם בדברים שקורים לו, ומצופה ממך לתקן אותם עבורו.
כשם שברור לו, כך גם לקאיה ברור, שכל מה שקשור לאימא אתה הכתובת," אומר אבא ואני שומע את הכאב בקולו.
“אני בסדר אבא. אני לא לוקח ללב. בכל מה שקשור אליכם אני מוכן לעשות הכל באהבה," אני אומר לו ושומע אותו משחרר אנחה.
“הוא הודיע שלא יגיע לארוחת הערב מחר," מספר אבא, "מה שמבחינתי בסדר גמור."
“אני מקווה שזה לא בגללי," אני ממהר לומר.
“ממש לא," אבא ממהר לומר, "אני מודה שדי מעיק עליי לארח אותו. אין מילה אחרת לתאר את הביקור שלו. איתך זה מרגיש כמו בן שבא הביתה, איתו אני צריך לצאת מגידרי כדי שירגיש בנוח בבית בו גדל."
"אני מצטער שכך פני הדברים. זה לא קשור אליכם, יש לו כעס על כל העולם, כולם דפוקים בעיניו, חוץ ממנו."
“לפעמים אני חושב עליכם שלושת ילדיי, וחושב איך קרה שאתם כל כך שונים אחד מהשני. ובעיקר כמה אתה שונה מהם."
“תלך לישון אבא, כבר מאוחר." מי כמוני מבין כמה הוא זקוק לשעות שינה, לאגירת הכוחות. מי יודע לאיזה יום הוא יתעורר.
אני מותשת. לתומי חשבתי שכשאבוא הביתה, בקושי יהיה לי כח לשטוף את עצמי. אבל כאשר אני נכנסת לחדר המקלחת, ארועי הבוקר חוזרים ועולים לנגד עיניי. אני לא יודעת היכן להתחיל, האם לאסוף את הבגדים שבאופן כל כך לא אופייני לי זרוקים על הריצפה, או לטפל בבגדי הים שעדיין ספוגים במים.
העובדה שלא טרחתי לזרוק את בגדיי לסל הכביסה, רק מזכיר לי באיזה לחץ הייתי.
מחשבותיי נודדות למקרי הטביעה שנוכחתי בהם היום. אני מרימה טלפון לחדר המיון ומתעניינת בשלומם של האנשים.
"והילד?" אני שואלת בהיסוס, נושאת בליבי תפילה שהצליחו להציל אותו.
"אני לא יודעת מה לומר לך ד"ר דלתון. הוא שרוי בתרדמת, ואין לדעת מה יעלה בגורלו. בסופו של דבר את יודעת שהצוללנים הוציאו אותו לאחר ששקע במים," היא אומרת בעצב, "גם אחרי שנים כאחות חדר מיון, קשה לראות את המקרים האלה, בעיקר כשמדובר בחיים של ילד."
אם חשבתי שארגיש טוב יותר אחרי שאדבר עם חדר המיון, מסתבר שטעיתי. עכשיו אני כבר יודעת שלא אצליח להרדם.
אני חוזרת לחדר האמבטיה, אוספת את הבגדים שעל הריצפה, מכניסה אותם לסל הכביסה, לוקח אותו ושופכת את תוכנו למכונת הכביסה.
אני שבה לקחת את בגדי הים. לפני שאני מכניסה אותם למכונה, אני שוטפת אותם, מין מנהג שסיגלתי לעצמי כדי להסיר מהם את ריחות האוקיינוס. אני מוסיפה אותם לתוך המכונה, ממלאת את התא בנוזל כביסה בריח בריזת ים האהוב עליי, ומפעילה אותה.
אני חוזרת פעם שלישית לחדר האמבטיה, הפעם עם חומרי ניקוי וכפפות גומי להגן על עורי. אני צוחקת כאשר על אריזת הכפפות יש תמונה של סינדרלה.
פעמיים בשבוע זוכה דירתי לניקיון יסודי, למרות שלאחרונה אני ממעטת לשהות בה עקב המשמרות הארוכות שלי.
*
מחלקות חדרי הלידה והילודים בבית החולים בלונג איילנד נסגרו באופן זמני. היו דיבורים על זיהום שנמצא אצל כמה תינוקות, אבל אני לא בטוחה שזו הייתה הסיבה האמתית.
כתוצאה מכך העומס עלינו הוכפל, שכן כל הלידות מופנות לבית החולים שלנו, ואנחנו מוצאים את עצמנו לא פעם במשמרות לא מתוכננות.
אמנם דובר על כך שהרופאים משם יעברו לעבוד אצלנו, אבל זה טרם קרה.
מבחינתי זה אומר שלא פעם אני נאלצת להישאר למשמרת כפולה, כיוון שאין מי שיחליף אותי.
את הפיצוי על כך אנחנו מקבלים בצורת ימי חופש לא מתוכננים, ולכן אינני יכולה לתכנן חופשה אמיתית, אלא רק אוגרת כוחות לסבב הבא.
*
אני במצב של עייפות יתר ואיני מצליחה להרדם. את התיסכול אני מוציאה כעת באמצעות ניקיון יסודי של חדרי האמבטיה, שגם כך נקיים.
מהם אני עוברת למטבח, שלמרות שהוא מבריק מניקיון, זוכה לניקיון נוסף.
רק אחרי שאני מסיימת לרחוץ את הריצפה, להחליף מצעים, ולקפל את הכביסה, אני נרגעת, וצונחת על הכיסא במרפסת, כשלנגד עיניי מתחילה לעלות השמש המקשטת את השמים בצבעי הזריחה.
'את לא נורמלית,' אני מדברת אל עצמי ועונה לי, 'אני לגמרי מסכימה.'
אני נכנסת להתקלח, וכשמסיימת לובשת ג'ינס וגופית טריקו כחולה בעלת הדפס של פרפרים בלבן.
אני לוקחת את הטלפון הנייד כדי לקרוא לראות האם יש לי הודעות, ורואה שמילה התקשרה. אני מתקשרת אליה מייד.
"אני לא מאמינה שישנתי כל הלילה רצוף," היא אומרת לי מייד, "את מצטרפת אליי לארוחת בוקר?" היא שואלת.
אני מפהקת פיהוק גדול, אבל עונה לה בחיוב. 'יום שישי היום, יש לנו חופש עד יום שלישי, יש לי מספיק זמן להשלים שעות שינה,' אני חושבת לעצמי.
מילה שמכירה אותי מזמינה לנו מקום בבית קפה קטן שמגיש ארוחות מזינות.
*
כשרק היכרנו, מילה ביקשה שנפגש באחת מרשתות המזון המהיר. המצאתי לה תרוץ לכך שאני לא יכולה להגיע.
כשזה קרה פעמיים נוספות, היא שאלה למה לא רוצה להיפגש איתה. התוודתי בפניה שאני אוהבת אוכל בריא.
להפתעתי היא הלכה בדרכיי. היום איש לא יצליח לשכנע אותה ,'לחטוף משהו' ברשת מזון מהיר. כמוני, היא מכינה מיכל עם ירקות ופירות חתוכים, למקרה שלא תצליח לצאת להפסקת צהריים, כדי להמנע מאוכל לא בריא.
*
"את נראית עדיין מותשת," היא אומרת כשאנחנו נפגשות, "למה יש לי הרגשה שלא ישנת?"
"את לא תאמיני מה עשיתי. קיבלתי שגעת של ניקיון, ומצאתי את עצמי מסיימת עם זריחת השמש. את צודקת במה שאת חושבת כעת, אני לא שפויה."
"תתפלאי, אני דווקא מבינה איתך. במצב של עייפות קיצונית ישנן רק שתי אפשרויות, האחת שאת נרדמת מייד אפילו בלי להתקלח, כפי שקרה לי, או שיש משהו שמסיח את דעתך, ובהיותך מותשת את לא מסוגלת להתנגד לו, ואת נסחפת כפי שקרה איתך," היא מביעה את דעתה.
כשהיא אומרת זאת, זה נשמע לי הגיוני. 'אז כנראה שאני בכל זאת שפויה,' אני מחייכת לעצמי.
אנחנו מעיינות בתפריט ובוחרת בארוחת בוקר קלאסית.
"שיחקת פעם במשחקי הבקבוק?" היא שואלת אותי פתאום.
"לפי מה שאני יודעת, מי שמשחק במשחק אמור לשמור על כך בסוד," אני עונה.
"אם כך אנסח זאת אחרת, את יודעת מהם משחקי הבקבוק?" היא שואלת ומביטה בי בעיון.
"אני יודעת שאלה משחקים של אמת וחובה שרצים ברשת," אני עונה תשובה כללית שלא מסגירה האם שיחקתי אי פעם במשחק.
"בדיוק," היא מאשרת את מה שאני יודעת, "מידי פעם מתגבשות קבוצות של צעירי ניו יורק שמשחקים במשחק פנים מול פנים. לא הייתי מספרת לך זאת, אלא שנתבקשנו למצוא מישהי שתרצה להצטרף למשחק." היא מביטה בי בעיון.
"כמה זמן הקבוצה משחקת?" אני מנסה לקבל קצת מידע שיעזור לי להחליט.
"היו לנו חמישה מפגשים. אחת הבנות עזבה, ולכן מנהל המשחק, אנדרה, פנה אליי," היא שוב בוחנת את תגובתי. "את לא בזוגיות, וחשבתי שאולי תרצי לצאת לבלות עם צעירים כמונו. הגדרת הגיל היא בין עשרים וחמש לשלושים ושלוש. למה שלא תנסי?"
"אני מסכימה," אני עונה לה לאחר שהיא ממשיכה לספר על הקבוצה, ומבטיחה לי שאין מטרתה למצוא עם מי להכנס למיטה בסיום המשחק.
"איזה יופי! אני אשלח לך את הקישור להצטרפות. תקראי את התנאים, ואם מתאים לך תצטרפי." היא אומרת ומאיצה בי לפתוח את הקישור, דווקא עכשיו שהריכוז ממני והלאה.
אני לוחצת על הקישור.
ברוך בואכם למשחקי הבקבוק
תנאי הקבלה לקבוצת ה XOXO
- גיל – בין עשרים וחמש לשלושים ושלוש.
- מצב משפחתי – רווק/ה.
- לא במערכת יחסים.
- הרשמה בשם פרטי בלבד.
- אין לציין גיל.
- אין לציין מקצוע.
- אין ליצור קשר ישיר, אלא באישור, ובאמצעות צ'אט פרטי של הקבוצה.
נא לאשר את הסכמתך לתנאים.
'מה יש לי להפסיד? זה לא שאני חותמת על התחייבות.'
אני ממלאת את פרטיי בטופס ושולחת לאנדרה קלארק מנהל הקבוצה.
"תודה," אומרת מילה, "קיבלתי הודעה שאישרו לך להשתתף במשחק. אנדרה ביקש את רשותך להתקשר אלייך."
"תאמרי לו שאהיה פנויה עוד שעה," אני עונה ולא בטוחה שאני שמחה כמו מילה.
אני מופתעת לטובה מהשיחה עם אנדרה. יש לו קול מאד נעים, והוא מסיר ממני את כל החששות מהמפגש פנים מול פנים במשחק.
"אין לי גישה לשאלון האישי שמילאת, כך שאינני יודע עלייך הרבה. רק מי שמנהל את המשחק מאחורי הקלעים יודע עלייך הכל. אנחנו בודקים בקפידה את המועמדים, כדי למזער את האפשרות של כניסת אנשים לא רצויים למשחק. למעט לקחת טביעות אצבעות, אנחנו עורכים תחקיר מאד יסודי.
אנחנו נפגשים הלילה, ומכאן הדחיפות של הבקשה שלי. את ההודעה תקבלי בצ'אט הכללי של המשחק. אני מקווה שתהני ממנו."
"יש לך עצות בשבילי. מה ללבוש למשל?" אני שואלת את מילה.
"ממש לא. תבואי ותהיי מי שאת, רק כמובן שאל תגלי במה את עוסקת," היא אומרת.
"ובת כמה אני," אני מוסיפה ומחייכת.
אני מקבל הודעה שמתקיים היום משחק ב XOXO. אני מאד מקווה שהמשחק הזה יפרוק לי את המתח שמצטבר בתוכי.
הצטרפתי למשחק מיום שהוקמה הקבוצה, ואני נהנה מהמפגשים האלה בהם אנשים מדברים בפתיחות על מערכות יחסים. לפחות הלילה אני לא צריך להרשים אף אחת בחליפה יוקרתית, ואני יכול להתלבש באופן לא רישמי. גם מרגיש לך כך יותר נוח להגיע לארוחת הערב בבית הוריי.
אני ניגש לחנות של יקביי קרטייה לקנות לאבא את היין שהוא אוהב, ומתרגל נשימות, אבל השקט לא מגיע.
אני לא יכול להסביר מה יש במשחקי הבקבוק שמרגיע אותי. בעיקר כשהם אינם כוללים מגע גופני.
אני מקדים לנסוע לבית הוריי. למרות שכבר מעל עשור אני לא מתגורר בביתם, אני תמיד מרגיש שם בבית. אני שם מוסיקת רקע שקטה, דווקא בגלל שאני לא רגוע. אני מוכן לעשות הכל כדי לזכות בשקט.
כשאני מתחיל להרגיש מעט נינוח, מגיעה השיחה מריבר.
"אני מצטער בן על ההתפרצות שלי. יש לי אלף סיבות למה זה קרה, אבל אף אחת מהן היא לא סיבה כדי להוציא את זה עליך שתמיד תומך בי. אומרים שאת מי שאתה באמת, אתה חושף רק ליד מי שהכי קרוב אליך, ומי שאני כעת, עדיף שלא אראה לאיש."
אני מודה שאני המום מהמילים שלו. לא רק בגלל שזאת הפעם הראשונה שהוא מתנצל בפניי, אלא בגלל שהוא מודע לכך שלא היה בסדר.
"אימא תשמח אם תגיע היום לארוחת הערב," אני אומר לו.
"אתה באמת חושב?" הוא שואל בהיסוס.
"כן ריבר. אני לא בן יחיד, גם אתה הבן שלהם. מאד ישמח לראות אותה את הבנים שלה יחד. לגבי קאיה אי אפשר לדעת. היחסים עם בן הזוג שלה לא יציבים, והעובדה שהיא בהיריון לא משנה את העובדה הזאת."
אני מסיים את השיחה איתו ומתקשר לאימא. "אני בדרך, ריבר מגיע גם."
"ישנם דברים שרק אתה מסוגל לגרום להם לקרות," היא אומרת.
'ישנם כל כך הרבה דברים שאני לא,' אני חושב לעצמי, ושוב אני חסר מנוחה. לו רק הייתי יודע למה.
