אני מתקשה לנשום לידה. היא נראית כל כך שונה מהאישה התעוררה לצידי הבוקר. היא לובשת אוברול שחור קצר שמבליט את מתאר גופה היפה, לרגליה נעלי התעמלות לבנות עם פס בצבע כסף.
פניה מאופרות באיפור עדין והשפתיים שאני כל כך מכור להן, צבועות בצבע כמעט לא נראה.
'האם היא בחרה להופיע כך לפניי כדי להדגיש את העובדה שהיא עדיין ילדה-אישה?'
הפנים שלה מרוכזות במחשב שלפניה. 'אוי לילילו,' היא ממלמלת, 'למה את כזאת מסובכת?'
היא נושפת את האוויר ממנה. ידיה מקלידות על הטלפון הנייד של ליליאנה במהירות מסחררת. לבסוף היא מניחה את הנייד לפניי.
"הטלפון של ליליאנה גלוי כעת לפניך. היסרתי את כל הסיסמאות, למעט אלה ששמורות בו, כך שאתה רק צריך ללחוץ על כל אפליקציה והיא תפתח. הורדתי את סיסמת הפתיחה של הטלפון, ואתה יכול להיכנס אליו מתי שאתה רוצה."
אן מניחה את הטלפון לפניי, סוגרת את המחשב שלה, מכניסה אותו לתיק, ועוזבת לפני שאני מספיק לומר מילה. היא יוצאת בצעדים מהירים לכיוון ממבואה.
אני שומע את פתיחת שער הכניסה. "תנעלי בבקשה את השער אחריי, ותמסרי לפרופסור רוקפורד את המפתחות שלו חזרה," אני שומע אותה אומרת, ומייד לאחר מכאן נשמע צלצול הטלפון הנייד שלה.
"עצרתי בדרך למסור משהו לאבא של ליליאנה. אני בדרך."
'אבא של ליליאנה, זה כל מה שאני עבורה.'
ואז נשמעת סגירת דלת הכניסה לבית, ואני מרגיש את טריקתה בתוכי.
אני יוצא מחדר העבודה לעבר המבואה ומספיק לראות אותה מבעד לחלון לצד הדלת יוצאת לעבר הרכב שלה שחונה על הכביש. היא מתניעה את הרכב ועוזבת מייד.
אני קולט שהטלפון הנייד של ליליאנה עדיין בידי. אני לוקח את המפתחות מידיה של עובדת הניקיון, חוזר לחדרי, מחזיר אותם למקומם, ובוהה בטלפון. 'האם אני באמת רוצה לפלוש לפרטיותה של ליליאנה? האם באמת מותר לי לגלות את סודותיה הכמוסים ביותר?'
הדבר הראשון שאני עושה הוא להיכנס לגלריית התמונות שלה.
כמה לא מפליא אותי לראות שרוב התמונות הן שלה ושל אן. למרות געגועיי הבלתי ניגמרים לליליאנה, אני קולט שדווקא את אן אני מחפש באלבומים שלה.
תמונתה של אן באותו אוברול שהיא לבשה היום עולה לפניי על רקע בריכת שחיה באחד הבתים של חבריה. אם אני לא טועה זה ביתה של משפחת סבסטיאן.
אני מסתכל בעיון על התמונות של השתיים ומבין שאן זו הדמות הדומיננטית ביניהן. אין ספק שליליאנה הייתה תלויה בה, ולא להיפך, ועדיין ניכר בעיניה של אן שליליאנה חשובה לה.
'למה כל כך כעסתי עליה היום? הרי היא לא אשמה בשום דבר."
אני מהסס האם להיכנס לצ'אטים של ליליאנה, אבל משהו דוחף אותי לעשות זאת.
השיחה האחרונה, כמה לא מפתיע, היא עם אן.
אן לואיז מגריי:
מה את לא מבינה?
יש לי מחר מבחן מסכם של התואר השני.
אני חייבת לעבור עוד פעם על החומר
וללכת לישון.
ליליאנה רוקפורד:
את כזאת מעצבת.
חנונית שכמוך.
גם אם יעירו אותך באמצע השינה תקבלי מאה במבחן.
אן לואיז מגריי:
כמה פעמים סירבתי לך?
לא יקרה כלום אם פעם אחת תוותרי לי.
את יודעת שאני שונאת את היציאות לפאב.
ליליאנה רוקפורד:
את יודעת שאני מכורה ליציאות האלה.
ואז יש הקלטה בקולה של אן.
"תבטיחי לי, לא , תשבעי לי, שאת לא מגזימה בשתיה.
כשתסיימי תשלחי לי הודעה ואזמין לך מונית.
תבטיחי לי שלא תנהגי כשאת מוצפת אלכוהול."
ליליאנה רוקפורד:
חנונית!!!!
אן לואיז מגריי:
תבטיחי לי!
ליליאנה רוקפורד:
אני מבטיחה לך לשמור על עצמי.
אן לואיז מגריי:
תודה!
אני חוזר לתמונות ומעתיק אותן למחשב שלי. 'מה אני אמור לעשות כעת?'
שעה ארוכה אני צופה בסרטונים שהשתיים צילמו. אני שוב שם לב שכל אותו זמן העיניים שלי על אן, ופחות על ליליאנה.
נקישה על הדלת מקפיצה אותי. "אני יכולה להגיש לך משהו לאכול?" שואלת אותי המנקה שלא פעם מבשלת עבורי.
"אני לא רעב," אני עונה לו.
"כל אחד צריך לאכול," היא עונה לי לא מרוצה.
"אכלתי באוניברסיטה," אני משקר לה. היא מעקמת פרצוף, לא נראה שהיא מאמינה לי.
"יש לנו בחדר המורים כריכים כל היום," אני מנסה לשכנע אותה.
"ואת הגוף שלך אתה מאכיל רק כריכים, ולכן נראה…" היא אומרת לי בכעס כבוש. אני מתאפק לא לחייך ולשאול אותה למה התכוונה. האם היה בכך מחמאה? ברור לי שאי אפשר לומר מילה רעה אחת על איך שאני נראה, שכן חשוב לי להשקיע בתחזוקת גופי.
אני חוזר לטלפון הנייד של ליליאנה.
אני קופא כשאני רואה את שמו של הסנטור ילוסטון. 'האם אני מוכן לקרוא את ההתכתבות ביניהם?'
שוב אני נושם עמוק ופותח את השיחה ביניהם. אני מחייך במרירות כשאני רואה שכל התוכן נמחק. אני נכנס למנוע החיפוש ושואל כיצד לשחזר שיחות שנמחקו, פועל לפי ההוראות, אבל מגלה שאין באפשרותי לשחזר את השיחות.
אני מאמין שאן תוכל לעשות זאת, אבל מעדיף לא לפנות אליה.
רק כשעמדתי מול הפרופסור, כך אני מעדיפה לחזור לקרוא לו, קלטתי שלא החלפתי בגדים. את היום ביליתי בניקיונות יסודיים של הדירה שלי, ובאריזה של הבגדים שלי, ולכן בחרתי באוברול הקצר.
רק אתמול הודעתי לבעל הדירה שאני מפנה אותה. אין לי כוונה לחזור בי.
הפרופסור צדק כשאמר שהחדר שלי לא נראה חדר של נערה מתבגרת. בקיץ לפני שהתחלתי ללמוד, שיניתי את פניו. היה לי ברור שאלמד עד לקבלת התואר דוקטור למחשבים, לא יכולתי לדמיין אותי נישאת לפני סיום לימודיי, ולכן הרגשתי שאין זו הוצאה מיותרת.
גם כשהתברר לי ששעות העבודה והלימודים גוזלות ממני זמן רב, ובחרתי להשכיר דירה, לא העתקתי את המגורים שלי באופן קבוע אליה. בעיקר כשלא היה לי הרבה זמן להשקיע במערכות יחסים רציניות.
כשאימא התקשרה ושאלה מתי אני מגיעה, קימצתי במילים. לא רציתי, למקרה שהוא מקשיב לשיחה, שידע עם מי אני מדברת.
אני נוסעת לבית הוריי. אני מפעילה את הפלייליסט של לילילו בקולי קולות ושרה מלוא גרוני. רק כעת אני שמה לב שרשימת השירים שלה מכילה שירי אהבה עצובים.
'את מבינה לילילו, הקשר שלך עם אבא שלך הוא לא ענייני, גם לא מה שיגלה בטלפון הנייד שלך. את איננה, ואני צריכה להשלים עם עולם בלעדייך,' אני מדברת אליה בליבי.
אני מחליטה שכשאבוא הביתה אנקה את חדרי מהנוכחות שלה. 'אני צריכה לתת לך ללכת, כדי שתנוחי על משכבך בשלום.' אני מסיימת את השיחה.
כאשר אני גולשת עם המכונית לשביל הגישה של בית הוריי, אימא יוצאת לקראתי. "איך את קטנה שלי?" היא שואלת ובוחנת אותי.
"אני בסדר גמור," אני עונה לה.
"זה בסדר. אנחנו לא צריכות לדבר על זה," היא אומרת, וניגשת לפתוח את תא המטען כדי לעזור לי להוציא את המזוודות שלי.
"על מה אימא?" אני שואלת אותה.
"על העובדה שאמרת לי שהיית אצל אבא של ליליאנה," היא עונה באגביות.
"אין מה לומר. הוא מבוגר מידי עבורי, והוא אבא של ליליאנה. זה לא מתאים לי," אני עונה לה בטון נטול כל רגש.
"כפי שאמרתי, אנחנו לא צריכות לדבר על זה", היא שוב חוזרת.
"הוא לא מכיל את האובדן שאני חשה. הוא לא השכיל להבין שהוא וליליאנה הם שני עולמות נפרדים עבורי, אז לא צריך," אני אומרת.
אני מכירה את אימא , וברור לי שהיא לא מקבלת את דבריי. "לזוגיות צריכים שניים," אני אומרת.
"הזמנו הערב כמה חברים," אומרת לי אימא, "אני מקווה שזה לא מפריע לך."
"מכיוון לא הזמנת את סוזן או את פרופסור רוקפורד, אין לי בעיה," אני עונה, וממשיכה לרוקן את הקרטונים מתא המטען שלי.
אני עולה לחדרי, ולמרות שאין בו שום סימן לנוכחותו של הפרופסור, אני ממהרת לפתוח את החלונות כדי להזרים לתוכו רוח קרירה.
אני יורדת בריצה את המדרגות, וחוזרת לחדרי עם שקיות זבל שחורות.
"מה את עושה?" שואלת אימא.
"אני מרוקנת את הארון מהבגדים שליליאנה לבשה. אני חייבת לשחרר אותה מהקשר שלה לכאן," אני עונה לה.
אין לי רגשות כלפי אף בגד. כל בגד שאהבתי, היא לקחה ממני, ולמדתי לא להיקשר לאף אחד מהם.
אני עורמת את הבגדים על המיטה שלי בשתי ערמות. לראשונה אני שמה לב לשוני בין שתי הערימות. "את רואה מה שאני רואה?" שואלת אימא. רק עכשיו אני רואה שהיא עומדת בפתח החדר וצופה בי. "נראה כאילו יש לך שתי מלתחות. זו מימין היא בדיוק מי שאת."
"אז אני לא מדמיינת. נראה לי שהיו בגדים שקניתי בעצם בגללה," אני אומרת, "ותראי את הבגדים שלקחתי איתי לדירה בעיר? הם דומים להפליא לערימה 'שלי.'
"אם כך לא יקשה עליך להפרד מהערימה האחרת," אומרת אימא וניגשת לעזור לי להכניס את הבגדים לשקית הזבל.
"אף פעם לא הייתי קשורה לחפצים אימא. הדבר היחיד שקונה אותי קשור לעולם הטכנולוגיה.
כשאני מסיימת לעבור גם על התכשיטים שלי, אני ניגשת ללוח מעל שולחן הכתיבה שלי. אני מסירה את התמונות, ואת הפתקים ומכניסה אותם לקופסה, משאירה רק תמונה אחת של ליליאנה בה היא נראית צוחקת מכל הלב.
אחר כך אני משנה את המקום של השולחן, ומסובבת אותו כך שאשב עם הפנים לכיוון הדלת, ולא לקיר כפי שהיה עד כה.
רק בסוף אני ניגשת לפרק את הקרטונים שלי. את צמד המסכים הגדולים אני מניחה על השולחן ומחברת אותם למחשב הנייד שלי.
"עכשיו אני בבית," אני אומרת לאימא.
אני מסדרת על הכוננית את הקלסרים שלי, ואת ספרי הלימוד שהחלטתי לשמור. "הדוקטורנטית אן לואיז מגריי מוכנה להתחיל ליצור את הבינה המלאכותית הפרטית שלה," אני מכריזה וקדה קידה.
"אן, איזה יופי סידרת את החדר," קורא אבא שמצטרף אלינו. אני מביטה עליו ומחכה לשמוע מתי כבר ישאל אותי מה קורה. במקום זה הוא ניגש אליי ומאמץ אותי לחיבוק ללא מילים. "תודה אבא," אני אומר לו ומניחה את ראשי עליו.
"תשאירי לי להוריד את השקיות למוסך, וכנסי להתקלח. עוד שעה יגיעו האורחים ואני מניח שלא תרצי להופיע בפניהם כך," הוא אומר ואוחז בכל יד שתי שקיות.
"מי מגיע היום? עמיתים מאקדמיה, או חברים מכאן? אני שואלת כדי שאדע מה ללבוש," אני מסבירה להם את שאלתי.
"החברים," עונה אימא.
"אני אתקלח וארד לעזור לך," אני אומרת וממהרת להחזיר את הבגדים לארון שלי. אני בוחרת שמלה שחורה ונעלי עקב תואמות ונכנסת לשטוף ממני את היום.
"זו בהחלט את," אומרת אימא כשאני יורדת למטבח.
מישל, חברתה של אימא, הגיעה מוקדם לעזור. היא מקבלת את פניי בשימחה והתרגשות.
"איזה כייף שאת כאן," אומרת מישל, "התגעגעתי אלייך, את נראית מאוששת." היא הכירה את ליליאנה ושמעה על האסון שקרה.
"במה אני יכולה לעזור?" אני שואלת, מתעלמת ממה שאמרה, אבל זה לא מונע ממנה להמשיך לדבר.
"היא הייתה בחורה מתוקה. את אימא שלה אני לא סובלת, אבל אבא שלה גבר מדהים. הוא כל כך אהב אותה ודאג לה, למרות שלא הייתה באמת בתו."
אני מהנהנת בראשי, אבל לא נותנת לה לגרור אותי לשיחה. "היא חסרה לי מאד," אני אומרת לבסוף.
אנחנו מתחילות להניח את המגשים על השולחן, כאשר האנשים מתחילים להגיע. אני מכירה את כולם מילדותי, ומסתבר שהשמועה שאני כאן הגיעה לאוזניי כולם, כיוון שכמה מחבריי הגיעו עם הוריהם.
"מה שמעתי אן?" שואלת אותי ליז.
אני מחסירה פעימה ומתפללת בליבי שהיא לא תדבר על הפרופסור. "מה שמעת?" אני מעמידה פני תם.
"היה ברור שאת תמשיכי לתואר שלישי, אבל עדיין זה מרגש לשמוע שאת עושה את זה!" היא קוראת בהתרגשות.
"וגם…" היא מחייכת כממתיקת סוד, ושוב אני נושאת תפילה. "שמעתי… שהתקבלת להרצות באוניברסיטה."
"התפוח לא נופל רחוק מהעץ," אומר הסנטור ילוסטון שרק עכשיו אני מבחינה בו. אני מרגישה שצמרמורת אוחזת בי. המבט שהוא מביט בי שטוף זימה, ואני מרגישה שבא לי להקיא. אני בוחרת להתעלם ממנו.
"הבנתי שלעבוד במכון המחקר בזמן שאני עובדת על הדוקטורט, לא יסתדר לי, ולכן נענית למשרת ההוראה," אני אומרת לה.
אני עוברת בין האורחים של הוריי ומברכת כל אחד מהם לשלום. יש מי שאני נעצרת לידו ומנהלת איתו שיחה ארוכה יותר, ויש שעוברות בינינו רק כמה מילות נימוס. אני רואה את המבט הזה המרחם בעיניהם, כשהם יודעים כמה אני שבורה ממותה של ליליאנה.
"את בקשר עם סוזן?" שואלת אותי אחת מהן.
"היא לא מעוניינת בקשר איתנו. קשה לה מידי," אני מוצאת עצמי מגנה על סוזן.
"את סקסית בטירוף," אני שומעת את קולו של הסנטור מאחוריי, ומרגישה את נשימתו על עורפי.
אני פוסעת צעד קדימה ומסתובבת אליו. הוא שוב מתקרב אליי. "אני מבקשת ממך להתרחק ממני, אתה עומד קרוב מידי."
"אני רוצה אותך בטירוף," הוא ממשיך ללחוש לי.
"אותי? אני יכולה להיות הנכדה שלך," אני אומרת לו בהגזמה.
"אני אוהב אתכן בתוליות," הוא עונה.
"אני לא מעוניינת," אני עונה לו בתקיפות.
"את תעשי מה שאני אומר לך. אם אומר לך לזחול על הריצפה…" הוא אומר ומושיט יד לאחוז בידי.
"שלא תעז לגעת בי!" אני אומרת לו בקול.
"את יכולה להתנגד. את תהיי שלי כמו הכלבה שלך ליליאנה. גם היא אמרה שלא תתן לי לגעת בה," הוא אומר לי.
אני מתרחקת ממנו, אבל נעצרת כשאני רואה את אשתו עומדת ומקשיבה לשיחה.
"כל הנשים כאן הן שלי," הוא מתרברב בפניי.
"לא כולן. אימא שלי לא," אני יורה לעברו.
"חוץ ממנה," הוא מודה בפניי.
"ומה את אומרת על כך גברת ילוסטון?" אני פונה לאישה.
"מה את עושה פה?!" צועק הסנטור על אישתו.
אני ממהרת להתחמק מהמקום, ורואה את אבא ניגש אליו בצעדים מהירים. "אני מבקש ממך ללכת. אתה לא רצוי יותר בביתי, ואני מזהיר אותך שלא תתקרב יותר לבת שלי."
אבא מסיים את דבריו, ממהר אליי, ומחבק אותי. "הבן אדם הזה הזוי. הוא כל כך היה עסוק בשיחה איתך ולא שם לב שכולם עצרו הכל והקשיבו לו. אני גאה בך. לא כל אחת הייתה מסוגלת לעמוד כך מולו."
לאחר לכתו של הסנטור, שבים האנשים לשוחח אחד עם השני ולהתענג על הכיבוד שאימא הגישה, ואני זוכה למחמאות רבות על האופן בו התנהלתי מול הסנטור.
"תדעי לך שאנשים רועדים מפניו. יש בו משהו מאד מאיים," אומרת לי רות' חברתה של אימא.
הערב מסתיים סמוך לחצות, ואני עוזרת לאימא לסדר ולארגן את הכל במקום. "היה לך יום ארוך," אומרת אימא, "תשאירי לי לסיים."
"אני בסדר," אני עונה לה, "אני נהנית לעזור לך, וחוץ מזה אני רוצה שנדבר. כשהייתי היום אצל עורך הדין ג'ון ברוקלין הוא הזכיר את הקשר בין הסנטור לסוזן ואולי לליליאנה."
"ואני רוצה לשמוע ממך מה קרה שעזבת את ביתו של מי שעמד לשאת אותך לאישה.
בכל מקרה כבר מאד מאוחר. נדבר על הכל בבוקר. אני מבטיחה לענות לך על כל השאלות, בלי שום קשר אם תשתפי אותי במה שקורה בחייך."
