מי קבע
שהבגד שעליך
הוא מי שאתה?
הרי הבגד לא מספר
היכן גדלת,
איזה ערכים ספגת,
איך עולם הרגש שלך,
איזה זכרונות חרוטים בך.
מי יודע
לקרוא מילים,
ופרושן
בין השורות?
כמה מאתנו,
מראים את עצמם
כפי שהם
באמת?
אני יודע
שאני לא.
ב.ק.
#גלי_האוקיינוס
אופנוע ים מתקרב לעברי במהירות מטורפת, עד כי נדמה לי שהוא עומד לזנק עליי מהמים. אלא שהרוכבת עליו נעצרת פתאום, מתיזה מים לכל עבר, ועולה לקפיצה על המזח.
אני מעיף מבט זועף לעברה. היא לובשת בגד ים בצבע שחור, אם אפשר לקרוא כך לפיסות הבד הזעירות שעל גופה. אני מתעב נשים שמוכנות לחשוף את גופן רק בשביל תשומת לב. למה שלא תלכי כבר ערומה, הרי כמעט כולך חשופה?
החצופה הזאת חייבת להסתובב הלוך ושוב, דווקא במקום בו אני יושב כדי לתפוס שמש באין מפריע. חוסר השקט שלה גורם לי לצאת מדעתי.
"מכל החוף העצום הזה את חייבת להסתובב דווקא פה?" אני מסנן לעברה בכעס, "את מסתירה לי את השמש."
"ברור, איך תראה אותי אם לא אסתיר לך אותה?" היא אומרת בטון מתחנחן.
עוד לפני שאני מספיק להגיב, היא נעמדת במקומה. "אני ברציף ששים ושבע," היא אומרת בטון אסרטיבי, "אני על טיפות הדלק האחרונות. תביא לי את הנשר הלבן שתיים שתיים ארבע שבע."
"ברור שהוא שלי,"היא עונה לשאלה שהיא נשאלת, "אחרת למה אני מבקשת דווקא אותו? ויותר מזה, איך אני יודעת שהמיכל שלו מלא, אם זו לא אני שדאגה למלא אותו?"
"אני לא כועסת," היא אומרת ומביטה לשמים. לפחות היא לא מגלגלת את עינייה כאומרת 'נו באמת!'. "אני מעדיפה שתשאל, מאשר שתעשה טעויות. לא הייתי צריכה להגיב כך. אני מצטערת. אבל תבין שכעת הזמן לפעול לפי הוראות. בלוקר יש שני תיקים שלי. אני צריכה את שניהם, אחד אדום והשני לבן שנושא את ראשי התיבות שלי א.ד. תדאג שמישהו יגיע לכאן מייד."
'הדבר האחרון שאני צריכה כעת זה…' היא ממלמלת ומתרחקת ממני.
היא מתיישבת על קצה הרציף. לפחות היא כבר לא מסתירה לי את השמש.
כעבור דקות ספורות, מגיעה סירת מרוץ של משמר החופים, שגוררת אחריה אופנוע ים שעליו ציור של נשר לבן. גבר צעיר בבגד ים עולה על המזח ומגיש לה את התיקים שביקשה. "אני מצטער, אמרתי למישה שלא ברור לי למה נותנים ל'ירוק' הזה לענות לטלפונים. הוא כנראה לא מבין מה פרוש המילה חירום.
בעודו מדבר, היא פותחת את התיק הלבן, מוציאה ממנו חליפת צלילה, ולובשת אותה בזריזות. אני עוקב במבטי אחרי אצבעותיה המיומנות שסוגרוץ במהירות את הרוכסן מאחור. היא קושרת אליה את התיק האדום מלפנים, מסמנת באצבעה שהיא סיימה, מזנקת למים, עולה על אופנוע הים שלה ויוצאת לדרך. את המטרים הראשונים היא מתחילה בנסיעה איטית, ואני תוהה האם זה קשור אליי, ולעובדה שהתיזה עליי כמות מים הגונה כשהגיעה.
רק אז היא סוחטת את הגז עד הסוף, משאירה אחריה קצף של גלים שמסמנים את הדרך שעברה בזמן שהיא דוהרת קדימה.
סמוך אליה נוסעת הסירה ששולחת גלים גדולים אל החוף. משום מקום מופיעות עוד שתי סירות שממהרות לאותו מקום. במרחק רב ממני כולם נעצרים ויוצרים מעגל. מה קורה שם אינני יודע.
דקות ספורות לאחר מכן אני שומע צופרים של רכבי הצלה ברקע. קולם מתחזק עד שהם מתקרבים לעבר הרציף, ונעצרים מולו. אני ממהר לקום ומפנה להם מקום.
עד מהרה מונחות על הרציף שלוש אלונקות, והפרמדיקים ממתינים בפנים מתוחות.
"אני מבקש מכולם לפנות את השטח," נשמע קול קורא ברמקול.
אני רואה אותה חוזרת עם אופנוע ים נוסף. הם נוסעים קרוב וביניהם יש מזרון שעליו קשור אדם פצוע.
כשהם מתקרבים לחוף הם מאיטים את הנסיעה, ומסתובבים לאט.
הפרמדיקים על המזח עוזרים להם להעלות את המזרון, ורק כשהוא מונח על ריצפת המזח, היא עולה. כולם מקיפים את הפצוע ואינני יכול לראות מה קורה שם.
פתאום אני רואה אותה יוצאת בריצה וניגשת לאחד מרכבי ההצלה. "אני זקוקה לצוללנים מייד!"
"שוב אתה מתווכח איתי? נראה לך שאם הייתי צוללת בעצמי הייתי יוצאת מהמים כדי לפטפט איתך? אני לא עובדת אצלכם, רק עוזרת כעת. יש טובע במים ואנשיך זקוקים לצוללנים מייד!"
'מי משאיר ילד חסר ניסיון כמוקדן בתחנת חירום? זה נבצר מבינתי. אוףףף,' היא מסננת לעצמה.
היא משחררת את הגומיה שאוספת את שיערה הארוך, נותנת לו לגלוש על גבה. היא מנערת את ראשה בתנועה שנראית בעיניי כמו גלי הים שנושקים לחוף.
אחרי כמה דקות היא ניגשת לדבר עם הפרמדיקים שמתחילים להכניס את האנשים לרכבי ההצלה. רק כאשר המזח מתרוקן, וסירות הצלה נוספות דוהרות לאזור הארוע, היא עולה שוב על אופנוע הים ועוזבת בנסיעה איטית לעבר המרינה בה מאחסנים את כלי השייט.
האוקיינוס, גם אם הוא סוער, משרה עליי תמיד שלווה. כאילו יש משהו בקולות המים שמנקה מתוכי את המתח בו אני שרוי. הוא מאפשר לי להסיר מעליי את החליפות והמסכות שהם חלק בלתי נפרד ממני. לא כי אני בוחר בכך, אלא כי זה מה שמחזיק אותי שפוי.
אמנם אני גבר חזק, שמקרין סמכות וכוח סביבי, אבל לפעמים זה מעייף אותי.
לא פעם אני מפרק את המתח במפגשים עם נשים, כאלה שתעשנה הכל כדי לזכות בתשומת ליבי. אין להן מושג מי אני באמת. הן נעתרות לכל גחמה שלי, ומודות לי על כך.
הדבר היחיד שיאמר לזכותי, הוא שכשאני בוחר להיות עם מישהי, אני לעולם לא משלה אותה שאני רוצה אותה בגלל שאני מאוהב בה, שזה מושג שזר לי, אלא אומר לה מראש שאני רק מעוניין לפרוק את יצריי. זה שהיא חושבת שהיא תצליח לכבוש אותי, להפוך אותי לשלה, זו כבר בעיה שלה.
יש משהו בבוקר הזה שמונע ממני להרגע. אולי זו התזכורת כמה האוקיינוס יכול להיות אכזר.
אין לי חשק לחזור למשרד. במקום זה אני נוסע למעדניה, ממלא סלסלה מלאה בדברים שאימא אוהבת לאכול, ונוסע אליה.
כשאני מגיע לבית הוריי, אבא מקבל את פניי בשמחה. "כמה טוב לראות אותך בן," הוא אומר לי.
"איפה אימא?" אני שואל.
"היא ישנה, היה לה לילה לא כל כך טוב, היא חזרה למיטה." הוא אומר. אני רואה את הכאב בעיניו. "זו הסיבה שנשארתי היום בבית." הוא אומר בדיוק כשאני עומד לשאול אותו מה בעצם הוא עושה בבית.
"הייתי בסביבה והבאתי לה מאכלים שהיא אוהבת," אני אומר לאבא, "תמסור לה את אהבתי."
פתאום אני מרגיש שאין לי כוחות להישאר כאן. "אני חייב לחזור לעבודה," אני אומר, למרות שאין לי כוונה לעשות זאת.
אני נכנס לרכב ונוסע לכיוון הכביש המהיר מערבה, לכיוון העיר. אין לי חשק לעשות כלום, ולכן אני נוסע לדירתי. אני שמח שהשארתי את התריסים מוגפים הבוקר, מה שעוטף את הדירה בקרירות ומעט חושך.
אני ממלא את האמבטיה במים, מוסיף לתוכה מלחים, מפעיל מוסיקה שקטה, ועוצם את עיניי, מייחל לשווא לשקט שיגיע.
הייתי צריכה לסרב לבקשה להושיט עזרה. אני כבר לא שם. מה שהתאים לי בגיל שש עשרה, כבר לא מתאים עשר שנים אחרי. אני בעולם אחר לגמרי.
כשהעובדים בתחנה ראו אותי נכנסת למים, נראה להם טבעי לבקש את עזרתי. אני מבינה שיהיה עליי לחפש מקום אחר להחנות בו את אופנוע הים שלי, כדי שהם יבינו שאני כבר לא איתם. אולי אמצא זאת בצד השני של לונג איילנד.
*
בניגוד למחלקות אחרות, החיים ביחידת הפגים של בית החולים, מלווים במתח תמידי מעצם היות המחלקה טיפול נמרץ לתינוקות שנולדו טרם זמנם. זה העולם שלי, ואני מאמינה שהשליחות שלי בעולם הזה היא להעניק להם אהבה מהרגע הראשון.
אני מתקשרת למחלקה, אבל איש לא עונה לשיחה, ולכן אני מתקשרת לעמיתתי ד"ר מילה מקסים. "כשקמתי בבוקר להשתעשע קצת במי האוקיינוס, לא חשבתי שאמצא את עצמי בלב ארועים דרמטיים. חמש פעמים נכנסתי למים לסייע בהצלת אנשים.
אני נוסעת לדירה שלי להתקלח ולהחליף בגדים. ייתכן שאאחר בכמה דקות למשמרת. תודיעי בבקשה למחלקה שלי, הם לא עונים לטלפון."
השבוע הזה קשה במיוחד עקב אובדן של תאומים. לא שזה לא היה צפוי, שכן הם נולדו בחודש בשישי, ולא רק, אלא הם אובחנו עם מספר מומים קשים, אבל עדיין זה כואב לא פחות.
התאומים היו בהשגחתו של ד"ר מת'יו לורנס. אפשר לומר עליו הרבה דברים באופן אישי, אבל כרופא הוא אחד הטובים במחלקה.
*
ד"ר מת'יו לורנס הוא גבר יפה תואר, מהסוג הזה שגורם לנשים להתבלבל כשהוא מדבר איתן. יש לו עיניים חודרות וקול עמוק, וגם כשהוא מדבר בשקט, ההשפעה שלו על נשים גדולה. ואולי הייתי צריכה לדייק ולומר שדווקא כשהוא מדבר בשקט.
עם כל הרוך שהוא מפגין כשהוא ליד תינוק שנולד טרם זמנו, יש בו צד מאד קשוח ואפל.
משום מה נדמה לי שדברים קורים מתחת לפני השטח, וניסתרים מעיניי. לא באמת התעמקתי בכך שכן הקסם שהוא מפעיל על כולן, לא עובד עליי. יש לי חוק בל יעבור והוא שלא נכנסים למערכת יחסים, מכל סוג שהוא, עם גבר שאיתו אני בקשרי עבודה.
*
"מה הפלא שזה קרה כשהראש שלו עסוק באחת האחיות?" אומרת מונטנה.
"נו באמת! אין ספק שהוא אחד הרופאים הטובים. מה שהוא עושה בזמנו הפנוי לא קשור לתפקוד שלו במחלקה. את יודעת שלא היה להם סיכוי. זה רק אנחנו שלא רצינו לוותר," אני אומרת לה בטון אסרטיבי.
אם יש משהו שאני לא אוהבת, זה דיבורים מאחורי הגב על מישהו מעמיתיי. מונטנה מצטיינת בזה. אבל גם היא אחות מאד מסורה, ולכן אני סולחת לה על השטויות שהיא פולטת בלי לחשוב.
אני מאמינה שההערה שלה באה מתוך קינאה בכך שד"ר לורנס לא מעניק לה תשומת לב כמו לאחרות במחלקה. ואולי זו היא שדווקא זקוקה לזה יותר ממנו.
"העובדה שאת מגינה עליו…" היא אומרת ומשתתקת.
"את מנסה לרמוז משהו?" אני קוטעת אותה בחדות, "אז תדעי לך שאני לא אחת שמתעלף למראה כל גבר מעלף. ד"ר לורנס הוא לא הטעם שלי."
היא משפילה את ראשה פתאום. אין לי ספק מה הסיבה.
"באמת למה את מגנה עליי ד"ר דלתון?" אני שומעת את קולו של ד"ר לורנס מאחור קרוב מידי אליי.
"מגנה? אני חושבת שכל מי שעובד במחלקת טיפול נמרץ פגים ראה באיזה מצב הם הגיעו לכאן. אנחנו עושים כמיטב יכולתנו, ועושים מעל ומעבר, אבל לא הכל בידינו," אני עונה לו בטון קר.
"אז מה? אני לא מושך אותך?" הוא לא מרפה. לא מעניין אותו שאנחנו לא לבד, ושמונטנה עומדת עם מבט מושפל מולי.
"אני פה כדי לטפל בתינוקות שנולדו טרם זמנם. לא כדי לחפש הרפתקאות עם גברים. מה שקורה פה, לא נוגע לחיי הפרטיים, שאינם עניינו של אף אחד," אני עונה.
הטלפון מצלצל . "טיפול נמרץ ילדים מדברת קים," עונה האחות בתחנת האחיות. היא מקשיבה לנאמר בפנים רציניות. אני כבר מכירה את המבט הזה שלה ונדרכת.
"את מתבקשת להגיע דחוף לחדר לידה מספר ארבע. תינוקת בשבוע שלושים. מנסים לעצור את הלידה, אבל כנראה זה מאוחר מידי," מעדכנת אותי קים.
"תודיעי להם שאני בדרך, ותדאגי לשלוח אליי אינקובטור," אני אומרת . אני מרגישה את האדרנלין בגופי. עוד מרוץ לחיים מתחיל, ואני מתכוונת לנצח בו.
"ניצלת," אומר לי בשקט ד"ר לורנס כשאני עוברת לידו מהר. אין לי זמן לענות לו כעת.
"אתה הזוי," אני מסננת לעברו בלי להעיף לעברו מבט, וממהרת לחדר המדרגות. כיוון שאני לא יודעת איך מתפתחת הלידה, אני מעדיפה לא לחכות כעת למעלית.
אני מגיעה בריצה לקומת חדרי הלידה, ניגשת לחטא את ידיי, שמה כפפות ונכנסת לחדר ארבע. המבט על פניי לא מראה מה מתחולל בי כעת.
"שלום, אני ד"ר דלתון," אני אומרת ליולדת, "אני כאן כדי לקבל את התינוקת שלך."
"היא לא אמורה להיוולד. אני לא מוכנה עדיין," אומרת לי היולדת, שאת גילה אני מעריכה בסביבות ארבעים.
"יש לך ילדים?" אני שואלת.
"זו הראשונה שלי," היא עונה ומביטה בי בתחינה.
"יש כל מיני סיבות לכך שתינוק נולד טרם זמנו, ואין זה משנה מה הן. עכשיו הזמן להתרכז בלידה עצמה. את צריכה להיות קשובה לגוף שלך. אנחנו כאן לעזור לך לקבל אותה," אני אומרת.
אני ניגשת לד"ר מילה מקסים שכותבת משהו בגיליון הלידה. "את מבינה למה אני תמיד קוראת לך? יש לך את היכולת להרגיע את היולדת, למרות שאת לא רופאת נשים," היא אומרת לי בשקט.
"שמעתי על התאומים. אני מצטערת. אני מקווה שאתם יודעים שזה לא באשמתכם. היה ברור שלא היה להם סיכוי."
"זה מדהים איך תמיד את מנסה לנחם אותי. אני יודעת. מה גם שהם היו בטיפול של ד"ר לורנס, ואת כבר מתארת לעצמך איזה גלים זה עורר," אני עונה לה, ומסמנת לה לחזור ליולדת שמשמיעה גניחות רמות.
כשמילה מתקרבת אליה, היולדת מצביעה עליי. "אני רוצה שהיא תיילד אותי."
"את ברת מזל שד"ר מקסים היא הרופאה שלך," אני אומרת ליולדת בחיוך, "אני רופאת ילדים שמתמחה בילודים שנולדו טרם זמנם. תפקידי לטפל בתינוקת בלבד."
"אני רוצה שתשארי," היא אומרת לי בטון מצווה.
אני סופרת בליבי עד עשר, ומזכירה לעצמי שהיא מפוחדת וכי זאת הלידה הראשונה, ומעבר לכך אין זה מתפקידי לחנך אותה איך להתנהג. אני אוכל לקבוע את הכללים רק כשתהיה במחלקה שלי.
אני שולחת הודעה לקים שאני מבקשת שהיא תגיע מייד לחדר לידה.
מאת: ד"ר א. דלתון
אל: קים מרתה
מבקשת שתגיעי לחדר ארבע מייד.
צריכה אינקובטור דחוף.
מילה מסמנת לי בתנועת ראש קלה שאביט על המוניטורים.
"זה נראה מצויין," אני אומרת לה, למרות שהעוברית נראית במצוקה.
פתאום משום מקום היולדת מתחילה להשתגע. "כמה זמן זה עוד ייקח?? אני מרגישה שאני נקרעת מבפנים."
מילה קוראת לאחות שצמודה אליה ומבקשת שתכין חדר ניתוח דחוף. "ותבררי את תוצאות בדיקת הדם. ביקשתי גם אישור על סוג דם, כיוון שהיולדת לא הייתה החלטית לגביו."
"יהיה בסדר," אני לוחשת למילה, "היא רוצה תשומת לב."
"גם את חושבת כמוני?" היא עונה לי בלחישה.
אני מרגישה הקלה עצומה כשצירי הלחץ מתחילים פתאום, הלידה מתקדמת מהר והתינוקת מגיחה לאוויר העולם.
"איזה תינוקת יפיפיה את," אני אומרת בקול רם במטרה שהיולדת תשמע.
אני עורכת לתינוקת בדיקה ראשונה. אני מעודדת לראות את מצבה. "מה שאני מבקשת בנוסף לבדיקות הרגילות," אני מעדכנת את קים, "זה לבדוק אם אין לה זיהום. יתכן שנצטרך לתת לה אנטיביוטיקה. תרשמי שזה דחוף."
"בסך הכל אני מרוצה ממצבה של התינוקת שלך. אנחנו מעבירים אותה לטיפול נמרץ ילודים כנהוג בלידה טרם זמנה, שם נערוך לה בדיקות מקיפות יותר. אני מאמינה שהיא בסדר גמור, היא רק צריכה להשלים את השבועות שלא הייתה בפנים," אני מסבירה במילים פשוטות ליולדת.
"אני מעריצה אותך," אומרת לי מילה, "את מסתכלת על יולדת ויודעת איך תהיה הלידה. ואני, למרות שבזה אני עוסקת, אני לא מלאת בטחון כמוך."
"את רופאה מדהימה. את מחמירה עם עצמך יותר מידי," אני אומרת.
אני נפרדת ממילה וממהרת חזרה למחלקה שלי. גם הפעם אני בוחרת להשתמש במדרגות כדי לא לבזבז את הזמן.
היום ממשיך באותו קצב מטורף בו הוא התחיל. אין לי זמן לאכול, ולכן אני מכרסמת חטיף בריאות. על כוס קפה אני יכולה רק לחלום היום.
עם זאת הזמן עובר בלי שאני שמה לב. כאשר ד"ר מאדי רולר נכנסת למחלקה, אני מעיפה מבט על השעון הגדול על הקיר בתחנת האחיות ומתפלאת, לראות שהשעה חמש דקות לתשע.
לא רק שהמשמרת שלי הסתיימה, אלא גם השבוע. אני בודקת את הטלפון הנייד כדי לראות האם יש כבר שיבוץ לשבוע הבא, ורואה שאני לא עובדת עד יום שלישי. כמוני גם מילה. שתינו עבדנו השבוע פעמיים משמרות כפולות, מה שמסביר את החופש המפתיע שקיבלנו.
"את נראית מותשת, אבל עדיין החיוך לא שר מפנייך," אומרת לי ד"ר רולר.
"את מוכנה שאעביר לך את המחלקה?" אני שואלת.
"אני מעדיפה קודם לקרוא את התיקים," היא אומרת וניגשת לעגלה לקחת אותם.
אני מנצלת את הזמן והולכת לראות את התינוקת החדשה שלי. "היי מתוקונת, איך את?" אני שואלת בקול רך.
"רציתי להודות לך," אני שומעת את קולה של האם שיושבת בפינה על הכסא.
"מדוע?" אני שואלת.
"את קלטת את המצוקה שלי, והמילים שלך הרגיעו אותי," היא אומרת לי.
"אני יכולה להבטיח לך שהקטנטונת שלך בידיים טובות. אני מסיימת את השבוע כעת ואחזור רק ביום שלישי, אבל אני מבטיחה לך שאעמוד בקשר עם המחלקה לעקוב אחר ההתפתחות שלה.
העובדה שהיא נולדה טרם זמנה, נשמעת מאד מפחידה, אבל היום עם כל הניסיון והידע שיש לנו, יש לנו אפשרות לטפל בפגים שנולדו מוקדם יותר ממנה.
סידרנו לך חדר במתחם ההורים כדי שתוכלי להיות קרובה אליה. אני מבקשת שתנצלי אותו, שתנוחי הרבה. עוד נכונים לך מספיק לילות ללא שינה."
אני חוזרת לתחנת האחיות וד"ר רולר כבר ממתינה לי. "אני אוהבת לקבל ממך את המחלקה. את כותבת באופן כל כך מפורט שאין לי שאלות, כל התשובות כבר כאן," היא אומרת לי.
ובכל זאת אנחנו עורכות סיבוב קצר, והמחלקה מועברת לאחריותה באופן רישמי.
"ד"ר לורנס עזב כשראה שאת עורכת את הסיבוב עם ד"ר רולר," מסננת לעברי מונטנה. יש משהו שלא כל כך ברור לי בטון הדיבור שלה. 'נראה שהיא כועסת עליו.'
אני נפרדת ממנה ועוזבת את המחלקה לכיוון דירתי.
סוף סוף הגיע הערב ואני עושה את דרכי למועדון. כל היום הייתי חסר מנוחה ואני מקווה שהלילה ישקיט אותי, אם באמצעות אלכהול שיטשטש מעט את חושיי, או אם על ידי אישה שאעשה בה כרצוני.
מתחשק לי היום להתנסות עם מישהי שעדיין לא הייתי איתה. אני זקוק לריגושים יותר מתמיד.
אני נכנס למועדון ומייד מושך את תשומת הלב. אני כבר רגיל למבטים שמופנים לעברי, או יותר נכון לעבר הגבר שאני מציג שאני. מכנס מחוייט, חולצת בד שחורה פתוחה מעט, מקופלת שני קיפולים חושפת את השעון שמפגין את עושרי.
אני רואה קבוצה גדולה יושבת במרכז ומקשיבה לסיפורה של בלונדינית אחת, בעלת שפתיים מנופחות ואיפור מוגזם.
"…ואז היא הגיעה בפעם השניה. גם בגד הים השני שלה היה ספוג מים, אחרי שהייה כל כך ארוכה בעומק האוקיינוס. כמה בגדי ים כבר צריכה מישהי להביא איתה?" היא צוחקת, "הצעתי לה את שלי. אתם מכירים את הביקיני השחור שלי שיותר חושף ממכסה?
היא הביטה עליי נדהמת ואמרה שעדיף אולי שתקטוף כמה עלי תאנה ותכסה את עצמה. אבל אז הגיעה שוב קריאה שיש טובעים במים ובלית ברירה היא לבשה אותו. 'אני מקווה שהטובע לא יתעלף כשיראה אותי כך,' היא אמרה כשמיהרה לצאת."
"כל מה שהיא לובשת מחמיא לה. יש לה גוף סקסי בטרוף," אומר אחד הגברים.
"שזה ממש מעניין את הטובע," אומרת הבלונדינית.
"בכל מקרה היא לבשה בסוף את חליפת הצלילה שלה, כך שכל זה הפך להיות לא רלוונטי," מסיימת הבלונדינית את הסיפור.
התאור הכל כך מדוייק, מסיר ספק בליבי שמדובר באישה הזרה על רציף ששים ושבע. אני לא יכול להסביר את זה, אבל אני חש הקלה כשאני שומע שהיא לא נוהגת להתהלך כך תמיד. דמותה עולה לנגד עיניי. 'אין ספק שהיא סקסית בטירוף,' אני חושב לעצמי.
כבר אין לי חשק ללכת עם אף אחת, ואני מתעלם מכל הניסיונות למשוך את תשומת ליבי.
"היה לי יום מתיש היום," אני משקר לאחר שאני מסיים לשתות בירה אחת, ועוזב את המועדון.
