אני מודה שפחדתי לפגוש את ליאו באוניברסיטה. חשבתי שאוכל להתחמק מהמפגש איתו.
היה לי ברור שאם זה יקרה, אהיה אסרטיבית כלפיו. לא אתן לו לראות מה אני מרגישה.
ברגע שהוא הבין שאני שם, בחדר המורים, כשניגש למזוג לעצמו קפה, הוא הכין גם לי, וכך הוא מוטט את כל החומות שהצלחתי לבנות.
הוא גבר מוכר ומאד מחוזר על ידי הקולגות שלו, שכעת הן גם שלי, שלא לדבר על כך שהסטודנטיות מתעלפות למראהו. המעשה שלו הייתה הצהרה לעיני כולם. לא יכולתי להישאר אדישה לכך.
עכשיו אנחנו עומדים להיכנס לבית שלו. הג'יפ חונה בחניה, והוא יוצא ממנו, מקיף אותו וניגש לפתוח לי את הדלת.
"עכשיו זה רק אנחנו, גבר ואישה ושום דבר לא עומד בינינו יותר," הוא אומר במילים בודדות את מה שהוא מרגיש, כשהוא מושיט לי יד לעזור לי לצאת מהג'יפ. הוא מקרב שוב את ידי לשפתיו ונושק לה.
אני מרגישה שאני עולה בלהבות. אני טובעת במבט הבוער בעיניו.
ליאו לוקח מידי את התיק שלי, ומוביל אותי לתוך הבית. הוא לא עוזב את ידי עד שאנחנו מגיעים לחדר העבודה שלו.
הוא מניח את התיק לרגלי השולחן, ופותח את אחת המגירות.
"זה שלך," הוא אומר ומגיש לי צרור מפתחות של הבית. "יש כאן את השלט של שער הכניסה, של המוסך, ושל הבית שלנו. את מבינה שאת כאן להישאר, נכון אישה שלי?"
"איפה שאתה, שם אני רוצה להיות," אני אומרת לו.
העיניים שלנו לא מפסיקות לדבר.
"אני לא יכול להתאפק יותר," הוא אומר ואני רואה שהנשימה שלו משתנה.
"אז לא רק אני מתרגשת מהמעמד הזה," אני לוחשת לו.
הוא מקרב אותי אליו הכי קרוב שאפשר. הוא מפתיע אותי כשהוא מקיף אותי, נעמד מאחוריי ונושק לי בעדינות לצווארי. אני עוצמת את עיניי מרוב עונג.
"אני צריך לשמוע שאת רואה את הגבר שבי," הוא אומר לי בקול חרוך.
אני מסתובבת אליו, ומפשקת מעט את שפתיי. אני מקרבת אותן אל השפתיים היפות שלו. "יש לך שפתיים כל כך יפות," אני לוחשת לו, "אני חולמת על המגע שלהן על שלי כבר שבועות."
ליאו מצמיד מייד את שפתיו לשלי ומנשק אותי בתשוקה גדולה, כזאת שלא היכרתי מעודי. אני נענית לו, מרגישה את הרעב בגופי לאהבה שלו.
"הלב שלי בחר בך להיות הגבר שלי, ולא יהיה לי אחר," אני אומרת לו.
ליאו לא ממתין אפילו דקה, מניף אותי בזרועותיו ונושא אותי לחדר השינה. הוא מפתיע אותי כשהוא מתחיל להפשיט אותי באיטיות. אני מתאפקת לא להאיץ בו.
כשהשפתיים שלו שוב מציירות על עורי נשיקות עדינות, אני לא מתאפקת ומתחילה לגנוח. "אף פעם לא חוויתי מגע כה. אני עולה בלהבות בגללך," אני לוחשת לאוזנו, "אני רוצה אותך בטרוף, תבוא כבר."
"האישה שלי חסרת סבלנות?" הוא מחייך מרוצה.
אני לוקחת את ידו ומניחה אותה בין רגליי. "עכשיו אתה מבין מה אתה עושה לי?" אני שואלת.
"אם כך לא נותר לי אלא …" הוא לא מסיים את המשפט, כשאני מרגישה אותו חודר לתוכי. הזיקפה הקשה שלו לא יכולה להסתיר את מה שהוא מרגיש כעת, את התשוקה שבוערת בו.
אנחנו נעים יחד בתיאום מושלם, ממלאים את החדר בגניחות ללא בושה. הוא מגביר את הקצב, ואני מתאימה את עצמי אליו. מעולם לא חשתי הנאה כזאת כשהייתי עם גבר.
השיא מגיע בהפתעה. אף פעם לא חשתי התפרקות כזאת. הדופק פועם בתוכי, ומפזר גלים לכל חלקי גופי.
מייד אחריי, הוא מרשה לעצמו להתפרק, ואני מרגישה את הזרימה יוצאת ממנו לתוכי. "אני רוצה שיהיה לנו ילד," הוא ממלמל, ונשכב לצידי.
"היום זה לא יקרה," אני עונה לו חסרת נשימה, "סיימתי רק אתמול את המחזור. הייתי רוצה שזה יקרה רק אחרי…"
"אמרתי לך כבר שאני עומד לשאת אותך לאישה כשתהיי מוכנה," הוא אומר. הוא מסתובב אליי, ונושק לשפתיי ברוך בלתי נגמר.
"אני לא רוצה שמישהו יאמר שנשאת אותי לאישה כי היית חייב," אני אומר לו, "כי גנבתי ממך ילד."
"אם כך אדאג שיעבור לפחות חודש," הוא אומר, "תאמרי לי מתי את מוכנה להתחייב אליי, כי אני מוכן ברגע זה לרדת על ברכיי ולבקש ממך להיות האישה שלי לנצח."
"אני האישה שלך לנצח," אני עונה לו.
"אני לא אחסיר ממך את הצעת הנישואים המסורתית. ארד לפנייך על ברכיי ואענוד לך טבעת שכולם יראו את ההבטחה שלי לך. את תחליטי איך את רוצה לחגוג את החתונה שלנו. אני אקבל כל בקשה שלך," הוא אומר לי ומלטף את פניי.
"אני חושבת שאתה יודע את התשובה. אני לא אישה של אירועים נוצצים," אני עונה לו.
"את תשאי את שם משפחתי?" הוא מפתיע אותי.
"ברור שכן," אני עונה לו מייד.
"את מרשה לי לספר לדיקן על יחסינו?" הוא שואל, "אני לא רוצה להסתיר זאת מאיש."
"אין לי שום בעיה שהוא ידע. הייתי רק רוצה לשמור על פרופיל נמוך עד אחרי שנתחתן. יש לי הרגשה שיש מי שתנסה להפריע לנו. לא שאיכפת לי מה היא חושבת.
העיקר שאתה יודע שאני איתך לא כי אני מחפשת תחליף ללילילו. אין לה תחליף. היא לעולם תהיה חלק מאתנו, אבל מה שבינך לביני שייך רק לשנינו. ברור לי שהיא ידעה שכשנפגש לא יוכלו עוד להפריד בינינו," אני אומרת ומניחה את ראשי עליו.
ליאו אוחז בסנטרי ורוכן לנשק אותי. נשיקה שתחילה כנשיקה תמימה, הופכת להיות סוערת ושוב הכל בוער סביבנו.
"תראי מה את עושה לי," אומר ליאו כשהוא נשכב שוב לידי מנסה להשקיט את נשימותיו.
"אתה רוצה שאפסיק?" אני מתגרה בו.
"אף פעם אל תפסיקי. החזרתי אותי לחיים. את מעצימה אותי כגבר בצורה שאת אפילו לא יכולה להבין," הוא אומר לי ומלטף את לחי, כשמבט מלא אהבה בעיניו.
"אני רעבה," אני אומרת ומתמתחת, "כל כך התרגשתי להיות איתך, שלא סיימתי את הכריך המפואר של הפקולטה למדעים. בוא נראה מה יש במקרר.
במחשבה שניה, אימא שלי הכינה היום רוסטביף עם תפוחי אדמה. זה אחד המאכלים שאני הכי אוהבת," אני אומרת ומופתעת לראות את המבט על פניו. "אתה לא רוצה ללכת להוריי?"
"אני מוזמן?" הוא שואל מביט עליי בשאלה.
"מה שאתה אומר בעצם שאנחנו לא יחד? כנראה שלא הבנתי אותך נכון," אני אומרת ומרגישה שאני לא נושמת.
"מאיפה ההבנה הזאת?" הוא עונה מייד.
"לא ברור לך שאם אני רוצה ללכת להוריי אתה בא איתי?" אני שואלת בשקט.
"הבנתי שאת לא רוצה שהיחסים בינינו יהיו…" אני קוטעת אותו מייד.
"אם כך עליי להבהיר לך את מה שאמרתי. רק בסביבתה של סוזן אני לא רוצה שידעו עדיין עלינו. בכל מקום אחר, אם זה באוניברסיטה, ובטח בקרב משפחתי וחבריי, וגם שלך, אני לא מתכוונת להסתיר זאת. אני שלך ואתה שלי וזה לא עומד להשתנות," אני אומרת, ורואה את ההקלה על פניו.
"אני שמח שדיברנו," הוא אומר ומושך אותי אליו לחיבוק, שמסתיים בנשיקה סוערת. "את מטריפה אותי."
אני מתקשרת לאימא ואומרת לה שאנחנו באים לארוחת ערב. "את כל כך משמחת אותי," היא אומרת לי, "לא העזתי לבקש."
ליאו עולה להתלבש. "אני אשאיר לך לסדר את חדר הארונות כרצונך," הוא אומר לי ומפתיע אותי כשהוא לובש מכנס ג'ינס שחור, וחולצת טריקו לבנה.
"רק עכשיו אני קולטת שאף פעם לא ראיתי אותך בלי חליפה. זה כל כך הולם אותך," אני קוראת בהתפעלות.
"אני לבוש יפה לטעמך?" הוא שואל.
"כל בגד שאתה לובש הולם אותך," אני עונה, "אבל כמובן שאני משוחדת, שהרי אני כבושה לחלוטין על ידך."
ליאו מחייך חיוך של גבר שמרוצה מעצמו. בזה בדיוק התאהבתי, בגבר שמלא בטחון במי שהוא.
"את רוצה לנהוג?" הוא שואל אותי.
"אני אוהבת שהגבר הוא זה שנוהג. אני לא אחת שמתרגשת ממכונית יוקרתית ומרגישה שאני חייבת לנהוג בה," אני עונה לו.
"ידעתי שזה מה שתעני, ובכל זאת רציתי לשמוע אותך אומרת זאת," הוא אומר וקורץ לי.
אני מכניסה את הכתובת של בית הוריי למכשיר הניווט, ומתרווחת על כיסא העור המרופד של הג'יפ המפואר שלו.
"אני מודה שאני אוהב מכוניות מאובזרות. אבל רק שתדעי שאין לזה קשר למה שאחרים חושבים על זה, אלא פשוט כי כך אני אוהב אותן כך," אומר ליאו. "אני אוהב לנסוע מחוץ לעיר, לא פעם לנסיעות ארוכות, ולכן חשוב לי שהמושבים יהיו נוחים, שהמערכת תהיה ידידותית לשימוש, ושאפשר יהיה לפתוח את הגג לרוח המלטפת."
"אני מחכה שכבר תיקח אותי לאחד הטיולים שלך," אני אומרת לו.
"יש לי הרבה תוכניות לגבייך. עכשיו כשאני יודע שאת מרגישה כמוני, אני עומד להגשים עבורך את כולן."
"אן התקשרה. היא סיפרה לי שהיא עם ליאו. היא תגיע מאוחר יותר לקחת בגדים מהבית," אני מספרת לבריאן ומחכה לשמוע איך יגיב.
"מה מפריע לך קלי, שהוא מבוגר ממנה, או שהוא אבא של ליליאנה?" הוא שואל.
"למה את חושב שזה מפריע לי? ראיתי איך הוא מסתכל עליה. המבט שלו מלא אהבה כלפיה. זה לא מבט של אבא שמסתכל על הבת שלו.
זה נכון שהוא ביקש ממנה להפגש איתו כדי לשמוע ממנה על ליליאנה, אבל ברור לי שהוא כבר ממש לא שם. הוא מסתכל עליה כמו שגבר מסתכל על אישה.
אמנם העיניים שלו בוערות כשהוא מחפש את העיניים שלה, אבל ברור לי שהוא לא מחפש רק להכניס אותה למיטה. יש במבט שלו עומק שאני מכירה ממך, כשאתה מסתכל עליי," אני עונה לו.
"מה שאת אומרת שאת לא חושבת שהוא רואה בה תחליף לליליאנה," אומר בריאן באיפוק.
"נו באמת. אן שלנו כל כך שונה מליליאנה, אי אפשר לטעות ביניהן. אני מאמינה שהיא מנחמת אותו, והוא אותה, אבל אני מרגישה שליליאנה לא עומדת ביניהם.
לפני כמה זמן פגשנו את סוזן. היינו בדרך לבקר את ליליאנה. גם ליאו היה שם. כמובן שסוזן השתוללה, ואן עמדה מולה והגנה עליו. מה שקרה בין אן לליאו ללא מילים הראה לי שהוא מאד יקר לליבה."
אני לא מספרת על השיחה שהייתה לי איתה לפני כמה ימים. אני רוצה לשמוע מבריאן מה הוא מרגיש. כי אני יודעת שאני מאד שמחה שזה קורה ביניהם.
"אני שמח שהיא מצאה בו את מה שהיא חיפשה. אן היא ילדה מאד בוגרת, הרבה יותר מגילה, ואילו הוא… אתה יודעת שאף פעם לא הבנתי את הקשר בינו לבין סוזן.
אני תוהה האם הוא יודע שליליאנה היא… הייתה בתה הביולוגית של סוזן ולא של אחותה כפי שהציגה זאת."
"יש הרבה דברים שאן לא יודעת על סוזן. מבחינתי הם ישארו קבורים יחד איתה. כל מה שאני רוצה הוא את אושרה של הבת שלנו," אני אומרת לו מהורהרת.
הטלפון הנייד מצלצל. זו אן שמודיעה שהם באים לארוחת ערב.
"אן וליאו מצטרפים אלינו לארוחת ערב," אני משתפת את בריאן.
"את חושבת שאני צריך להחליף בגדים?" שואל בריאן שלובש ג'ינס וחולצת טריקו שחורה.
"ממש לא. זה לא ביקור רישמי. הילדים באים לאכול איתנו," אני עונה וגורמת לבריאן לחייך.
מהרגע הראשון שאן וליאו נכנסים לבית האווירה כל כך נינוחה, שקשה להאמין שזו זוגיות שרק נולדה.
אני צופה בבריאן שמרגיש כל כך בנוח עם ליאו. השיחה ביניהם זורמת, ואין אפילו לא דקה אחת של שתיקה. אן שותפה ערה בשיחה וגורמת לשניהם לצחוק מכל הלב עם ההומור המיוחד שלה. מה הפלא שליאו כל כך כרוך אחריה, בדיוק כפי שהייתה ליליאנה.
עם סיום הארוחה אן עוזרת לי להוריד את הכלים מהשולחן, בזמן שאני מגישה לשולחן קינוח.
"יש לכם בת מדהימה," מרצין פתאום ליאו, "אני רוצה שתדעו שיש לי כוונות רציניות לגביה. אני רוצה לשאת אותה לאישה, לבנות איתה משפחה, ומבקש לקבל את ברכתכם. יש לי מה להציע לה, אני פרופסור באוניברסיטה," הוא אומר וגורם לכולנו לפרוץ שוב בצחוק.
"אם היו לי ספקות לגבי הרגשות של שניכם אחד כלפי השניה, הערב הזה הסיר אות כולם. וכמו שאמרת אתה פרופסור באוניברסיטה, מה יותר אבא יכול לבקש עבור הבת שלו," אומר בריאן וגורם לנו שוב לצחוק.
"אני רק מבקשת שלא תדברו על כך בסביבתה של סוזן," אומרת אן.
"את לא צריכה לומר זאת. ברור שלא. אין לי קשר לא איתה ולא עם אף אחת שחברה איתה. מאז מה שקרה, מהיום שהתנהגה כלפייך בגסות. מאז שמנעה ממך להיפרד ממי שהייתה חלק כל כך חשוב מחייך, היא לא קיימת עבורי.
היא יודעת שעבור ליליאנה את היית במקום הראשון, יותר ממנה. ההתנהגות שלה נובעת מקינאה, אבל גם מפחד, שכן היא אינה יודעת מה ליליאנה סיפרה לך," אני אומרת ורואה את העצב בעיניה של אן.
"ליליאנה לא רצתה שאכיר את ליאו. היא ידעה שכשנפגש אי אפשר יהיה לכבות את האש בינינו. היא אמרה לי בעצמה שהוא יתאהב בי. אני לא חושבת שהיא יכלה לדמיין שאני אתאהב בו.
אמרתי לה שזה בלתי אפשרי כי הוא זקן מידי עבורי. כשנפגשנו לראשונה, כל מה שאמרתי לא היה קיים יותר. נלחמתי ברגשות שלי. ניסיתי לשכנע את עצמי למה זה לא יכול לקרות, אבל הלב שלי ניצח, ואני מודה לו.
חשוב שתדעו שזו לא ליליאנה שקשרה את הקשר בינינו. כשראיתי אותו לראשונה ראיתי לפניי גבר שגרם לי להחסיר פעימות. מעבר למראה מעלף שלו, כשהוא התחיל לדבר, הקול שלו, המילים שאמר עשו לי מהפיכה בבטן. הייתי עצובה כשנפרדנו, ולא הפסקתי להפסיק לחשוב עליו." אן מביטה על ליאו שמקשיב לדבריה בשתיקה, אבל העיניים שלו מביעות את עוצמת רגשותיו כלפיה, וכלפי המילים שהיא אומרת.
"את יודעת אן שתמיד יכולת לדבר איתי על הכל. תמיד עניתי לך על הכל בכנות. לימדתי אותך שחשוב לדבר על הכל, גם אם לא תמיד תאהבי את מה שאומר לך. את גם יודעת שטובתך היא בראש מעיניי.
אני מקשיב למילים שלך, וגאה במי שהפכת להיות. את לא מפחדת לבטא את הרגשות שלך בקול. לא ראיתי אותך כך עם אף גבר לפני ליאו, ואני מאמין שאת במקום הכי נכון עבורך.
ברוך בואך למשפחה ליאו. אני יודע שתדאג לבת שלי, שתהיה קשוב אליה. ואת זה, לא לומדים באוניברסיטה."
"תודה לכם," אומר ליאו, "מעבר לארוחת הערב הטעימה, אני בהחלט מבין מדוע אן אמרה שהיא אוהבת את האוכל שלך, אבל לא פחות מהאופן בו אתם מקבלים אותי למשפחה.
אני מודה שהיה בי חשש. סוזן מפיצה עליי כל כך הרבה שקרים, ולא ידעתי מה את חושבת עליי קלי. אני שמח שהתבדיתי."
הטלפון הנייד בכיסו של ליאו מצלצל. 'מי מצלצל בשעה כזאת?' הוא מתפלא ומוציא את הטלפון.
"עורך הדין ג'ון ברוקלין, מה עכשיו?" הוא אומר בקול מאופק.
"ערב טוב ג'ון," הוא אומר לו בפנים חתומות.
"אני לא בביתי. אני אצל משפחת מגריי, אצל הוריה של אן לואיז מגריי בת הזוג שלי," הוא עונה לשאלתו של עורך הדין.
הוא מקשיב רגע ופונה לאן. "הוא רוצה שניפגש," הוא אומר לה, "אין לי מושג למה."
