שרה לא מבחינה במצוקה שלי. היא מפטפטת ללא הכרה. היא כל כך שיכורה מהעובדה שלא דחיתי אותה, שהיא לא מבחינה בכך שאני לא באמת מקשיב לה.
אני משנן לעצמי כמנטרה שאני זקן מידי, שאין לי מה להציע לאן. מעולם לא הרגשתי את כובד שנותיי כמו ברגע זה.
אני מנסה לשכנע את עצמי שאן שבורה ממותה של ליליאנה. בסופו של דבר אן הייתה חלק מאד ניכר מחייה של ליליאנה. אפילו כשליליאנה ביקרה אותי, היא הייתה מדברת עם אן פעמיים שלוש. תמיד נידהמתי מהשיחות שלהן. אף פעם זה לא נדמה לי סתם שיחות.
"אני חייבת לשתף אותך ש…" זה היה המשפט הכי שגור בפיה של ליליאנה.
אני בטוח שהשיחות האלה מאד חסרות לאן, מעבר להלם בעקבות מותה הפתאומי של בתי.
אנחנו מגיעים לבית הקפה בריסטה, מזמינים קפה, והולכים לשבת ליד החלון המשקיף על הרחוב. שרה לא מפסיקה לפטפט. אני מחייך כשאני ניזכר שתמיד לא הבנתי איך ליליאנה הייתה מסוגלת לדבר משפט אחד בלתי נגמר במשך דקה ארוכה. אבל היא הייתה ילדה שעדיין לא התבגרה, לא אישה בגיל העמידה, ואולי לכן זה צורם לי.
"משהו מצחיק אותך?" היא שואלת נעלבת.
"אני מעריץ את הכושר שלכן הנשים להאריך בדיבור, בעוד שאנחנו הגברים מתמצתים זאת במשפט אחד," אני עונה לה משועשע.
"אתם הגברים נכים ריגשית. נולדתם נטולי רגשות. הלב שלכם עשוי אבן," היא אומרת לי ואני לא יודע מה בכלל יש לי לענות לה.
"כשאתם רואים אישה," היא ממשיכה בהרצאה שלה, "אתם חושבים רק ממקום אחד, וזה לא מהראש שלכם, בטח לא מהלב."
"אני ממש מצטער בשבילך שאלה הגברים שפגשת בחייך," אני עונה לה לבסוף, כיוון שהיא משתתקת ומצפה שאענה לה.
"אתה רוצה לומר לי שפעם הרגשת משהו כלפי אישה שגרם לך, לא יודעת… להתגעגע אליה כשאיננה לידך, שרצית לעשות הכל בשבילה כדי שתהיה מאושרת, ש…" היא מחפשת את המילים. בתור מרצה באוניברסיטה, מפתיע אותי הקושי שלה להתבטא.
"הדעה שלך על גברים מופלאה בעיניי," אני עונה לה.
"אתה רואה, אתה לא מסוגל להודות שאני צודקת," היא אומרת בטון מנצח.
"הלב שלי בוכה על מותה של בתי, ומלא עד גדותיו באהבה לאישה," אני עונה לה.
"מישהי שאני מכירה?" היא שואלת, ומעקמת את פיה.
"שאלת שאלה בקשר לרגשות, ועל כך עניתי לך," אני עונה באסרטיביות, "על האישה שלי אינני מעוניין לדבר."
שרה קמה בהפגנתיות ועוזבת את בית הקפה, עוד לפני שסיימה לשתות.
אני מוציא מכיסי את הטלפון הנייד שלי וכותב הודעה לאן.
ליאו רוקפורד:
מתגעגע אליך יותר משאי פעם תדעי.
אני מסתכל על מה שכתבתי ולא שולח את ההודעה, אבל גם לא מסוגל למחוק אותה.
את השיחות עם אן אני מקיים בדימיוני, ובעיקר בחלומות. אני מנסה לשכנע אותה שאין לנו עתיד יחד, בגלל הפרשי הגיל בינינו, ואחרי כל שיחה כזו אני קם מותש.
הגוף שלי רעב למגע שלה, להרגיש את הראש שלה סמוך ללב הפועם שלי. היא כל כך השקיטה אותו, וזה חסר לי בטרוף.
עברו שבועיים…
אני מתחיל את היום במזכירות. ארלין הודיעה לי שהתיבה שלי מפוצצת כיוון שסטודנטים הקדימו להגיש את העבודות.
"אתה יודע פרופסור רוקפורד, אתה המרצה היחיד שהסטודנטים שלו לא רק מגישים את העבודות בזמן, אלא לא פעם מקדימים להגישן?" אומרת לי ארלין וקמה להוציא את החומר מהתא שלי.
'מה הוא חושב לעצמו?!" היא מסננת בכעס.
"אמרת משהו?" אני שואל, משתדל לעטות על פניי פוקר למשמע מילותיה הבלתי מובנות לי.
"דוקטור מקלאוד מהמכון שבו עבדה אן לואיז, צורח כבר רבע שעה על הדיקן. כולם ראו שביום ההתרמה מישהו אחר היה אמור לשאת את ההרצאה, ואחר כך ראו אותו פונה לאן לואיז שהיא תישא את ההרצאה במקומו.
קרה שם משהו, אני לא יודעת מה, אבל מה שאני כן יודעת שלאן לואיז נמאס בסופו של דבר. אני בהחלט מבינה את ההחלטה שלה," אומרת ארלין ומביטה בעוינות על הדלת.
אני מחכה שהיא תמשיך לדבר, אבל היא משתתקת כיוון שהדלת נפתחת וד”ר מקלאוד יוצא אדום כולו, שיערו מבולגן, והעניבה שלו משוחררת.
"נגמרה ההצגה!" הוא נובח על ארלין.
"מה אני עשיתי?" היא שואלת נעלבת.
הדיקן יוצא, והוא בניגוד לד”ר מקלאוד נראה רגוע לגמרי.
"אתה בסדר?" שואלת ארלין בדאגה.
"את שמעת אותי צועק?" הוא שואל אותה, "הד"ר הנכבד איים על כל העולם ואישתו בתביעות. אם אן לואיז לא מתרגשת, גם לי אין סיבה להתרגש.
הוא זה שהפסיד עם המשחקים שלו איתה. היא אמרה לו שהיא מתכוונת לשלב את הלימודים עם העבודה במכון. אז עכשיו אני זה שעשיתי מחטף לטענתו, כאילו שאחת כמוה אפשר לחטוף. שיבושם לו."
"הוא יכול לתבוע?" היא עדיין שואלת בחשש.
"על מה? על זה שאן אישה מבריקה וחכמה ממנו? היא סיימה את העבודה על לינה. חוץ מזה שהיא לא היחידה שעבדה עליה, היא היתה אחת מצוות שלם. ברור שהוא יודע שכל ההצלחה היא בזכותה, אבל כמובן שהוא לא יודה בכך.
הוא ניסה להקטין אותה. שאלתי אותו, למה הוא כל כך כועס, אם היא 'לא משהו מיוחד כדבריו?'
בכל מקרה אין לך מה לחשוש ארלין. אין לו עילה לתבוע אותנו, או את אן לואיז. אגב היכן היא, האם היא כבר הגיעה?"
"היא אמרה שהיא בספריה, ושאודיע לה במקרה ואתה צריך משהו ממנה," עונה לו ארלין.
"ותגיד לה שלא תעז להכנס למחשבי המכון. ביטלתי את ההרשאה שלה," אומר בקול רם דוקטור מקלאוד שחוזר בסערה למזכירות.
"איכפת לך לא לצעוק? יש אנשים שעובדים פה," אני אומר לו בכעס.
הדיקן עוקב בעיניו אחרי ד"ר מקלאוד שעוזב את המזכירות, ומחזיר מבטו רק אחרי שהוא רואה שהוא הלך.
"להוציא משפט כזה מהפה כשאתה יודע מה היכולות של אן לואיז? אם היא רק רוצה, היא יכולה להיכנס לכל אתר. היא פשוט לא כזאת. זה מדהים איך ההערכה שלי כלפיו הולכת ופוחתת."
קול טפטוף עקבים נשמע מסדרון, והוא הולך ומתקרב למזכירות.
אן נכנסת בסערה. היא לא מבחינה בי, שכן אני יושב על הספה מול ארלין.
"את יכולה לומר לי מה קרה פה?" שואלת אן את ארלין, "קיבלתי ממקלאוד הודעה עצבנית. יש לו תעוזה לאדם הזה, אחרי ההשתוללות שלו כלפיי במכון.
הוא הצחיק אותי כשכתב שמנע ממני גישה למחשבים. הוא כנראה לא מכיר אותי, ולא את היכולות שלי להכנס לכל מחשב, הרי לא סתם מה שמעניין אותי הוא נושא האבטחה, וגם את העובדה שכאשר אני סוגרת דלת, אני לעולם לא מסתכלת בעדה. ו…" היא שוב משתתקת ומסתגרת בעצמה.
היא מרימה את עיניה לארלין. "רק אם היא נסגרת בפניי, כמו הדלת שדרכה עברה לילילו לעולם אחר," היא אומרת בקול רועד.
"אני מצטערת ארלין. אני מתקשה להתמודד. ישנם מצבים בחיים שאדם חייב לעבור אותם בעצמו, אף אחד לא יכול לשאת אותם עבורו. זה ממש קשוח."
ארלין ממהרת לקום ממקומה. "אני בסדר," אומרת אן, "מין משברון חולף. הכנתי לך רשימה. תבקשי מהדיקן את אישורו."
"למה שלא תכנסי אליו. אני בטוחה שהוא ישמח לראותך," אומרת ארלין בחיוך, אבל כשאן נכנסת לחדרו של הדיקן החיוך נמחק. "הייתי מוכנה לעשות עבור הילדה הזאת, אבל היא צודקת." פתאום היא קולטת שהיא מדברת בקול רם ומשתתקת.
"אני מצטערת פרופסור רוקפורד. איזו חוסר רגישות מצידי," היא אומרת ומביטה עליי בעצב.
כעבור דקות ספורות אן יוצאת כשעיניה ברשימה שבידה. "הדיקן אישר את כל הרשימה. אני משאירה לך אותה כאן. תעבירי אותה בבקשה במייל לסטודנטים."
אן מודה לה וממהרת לצאת. אני שמח שהיא לא ראתה אותי. הדבר האחרון שאני צריך זה שהמפגש בינינו יעשה לעיניה של ארלין. אני נושם לרווחה.
כיוון שאינני שייך למחלקה ללימודי מחשב, אני מקווה שלא אתקל בה כאן.
מסתבר שטעיתי.
אני יושב בחדרי ועובר על העבודות. ימים אחרונים של סמסטר האביב, והסטודנטים משתוקקים כבר לצאת לחופש. כל אחד מסיבותיו. יש מי שיינצל את הזמן לחופשה, ויש מי שיעבוד. שלושה מהם הגישו בקשה ללמוד בסמסטר קיץ.
היום עומד להסתיים, ואני מחזיר את העבודות שבדקתי למזכירות.
אני נכנס לחדר המורים כדי לפגוש את חבריי ולהתעדכן בחדשות.
"את לא יודעת כמה אני שמח שאת פה," אני שומע את ראש המחלקה למחשבים אומר. אין לי מושג עם מי הוא מדבר כיוון שהוא מסתיר בגופו את מי שהוא מדבר איתו. יש לי הרגשה שאני יודע מי זה. 'מה היא עושה כאן?'
ואז אני שומע את קולה.
"פעם אחרונה שנפגשנו, הייתה סמוך למותה של חברתי הטובה. לא יכולתי לדמיין את עצמי אז ממשיכה עם החיים. אני עדיין מנסה לאסוף את השברים של ליבי.
היה לי ברור שלא ארצה להסתפק בתואר שני, אבל לא ידעתי מאין אגייס כוחות.
לפעמים קורים דברים שזורקים אותך למים הקפואים, גם אם את לא מוכנה. אני מאמינה שמה צריך לקרות קורה, וכנראה שכמה שהייתי זקוקה לפסק זמן, כנראה שדווקא עליי לקום ולהתמודד עם החיים במלואם.
מי כמוך יודע שנושא ההוראה לא חדש עבורי. הייתי עוזרת הוראה, למרות שעבדתי משרה מלאה במכון. אולי העובדה שלינה מוכנה לצאת לשוק, הייתה הסימן עבורי שגם עליי לשחרר את המקום הזה, ולחזור לכאן.
אני רגילה לחיים באקדמיה. גדלתי בבית של שני הורים מרצים, כך שזה מאד טבעי לי לבחור בדרך הזאת."
אני לא יודע מה לעשות עם עצמי. שוב אני חסר מנוחה.
'תפסיק להילחם בלב שלך,' אני אומר לעצמי.
אני ניגש לפינת הקפה, ומכין לעצמי קפה. אני מוזג קפה לכוס נוספת, והולך עם שתי הכוסות לעבר שולחנה.
"שמעתי שמכונת הקפה בפקולטה למדעים עולה על כל אחת בפקולטות האחרות. אני מאמין שהם צודקים, בכל מקרה אני יכול להעיד שאני בהחלט אוהב את הקפה שהיא מייצרת," אני אומר ומניח את הכוס לידה.
"ואני שמעתי שבפקולטה למדעים יש כריכים הכי טעימים, בהשוואה לפקולטות האחרות. זה יהיה מוגזם מצידי לבקש שתביא לי אחד? לא אכלתי כלום היום."
"את יכולה לבקש כל מה שאת רוצה," אני עונה לה כמעט בלי קול.
"אני רוצה," היא עונה לי ומישירה מבט אליי.
אני ניגש להביא לה כריך, מתלבט מה לבחור. מסתבר שנשארו רק כריכים מסוג אחד. אני לוקח אחד וחוזר לשולחנה.
"תודה פרופסור, אני מעריכה זאת. סיימתי להיום, אני חושבת שאפרוש."
אן מכניסה את המחשב שלה ואת הניירת שמונחת על שולחנה, לתיקה. היא לוקחת בידה את הקפה והכריך ויוצאת החוצה.
אני מסתכל על מעשיה בעיון, ומנסה לפרש את מעשיה.
אני לא יודע האם היא בורחת ממני או אולי מחכה שאלך אחריה. "לא שמתי לב לשעה," אני אומר לחבריי, "הסטודנטים שלי הזדרזו להגיש את עבודות הגמר, ושקעתי כולי בהם. לא שמתי לב לזמן שטס."
אני לוקח איתי את כוס הקפה ופונה לעבר החניה. הלב שלי משתולל כשאני רואה אותה נשענת על הג'יפ שלי, עסוקה בקריאה בנייד שלה, ונוגסת בכריך.
'את פה,' אני לא מתאפק ולוחש.
"בוא נלך מפה כבר," היא אומרת חסרת סבלנות.
אני פותח את הדלת בפניה וממהר להכנס לג'יפ.
"אתה חושב שאני לא יודעת שיש בינינו פער גילים גדול? שיש סיכוי שתשאיר אותי לחיות עוד שנים בלעדייך? אבל לצערי אתה יודע שהגיל לא קובע מתי נעזוב את העולם.
אני יודעת מה אני מרגישה כשאני איתך, ועל זה אני לא מוכנה לוותר. חשבתי, אולי רציתי להאמין, שזה רק בגלל לילילו, אבל שנינו יודעים, כך אני מאמינה, שזה לא." היא מדברת בשטף, כאילו שהיא חוששת שאקטע אותה ואסתור את דבריה, "זה הגורל שלנו ואין טעם להילחם בו."
אני נסער מהמילים שלה, והפעם לא מתכוון להסתיר זאת. אני מתניע את הג'יפ ופונה לכיוון ביתי. הפעם אני לא שואל אותה לאן היא רוצה לנסוע.
"תבטיחי לי שתדברי איתי, שתשתפי אותי ברגשות שלך. אל תחסכי ממני את הכאב שלך. אני מבקש שלא תעלמי לי יותר. אני זקוק לך, ואני שמח שאת מבינה שזה בגללך ולא בגלל שום דבר אחר. אני כל כך אוהב אותך, ורוצה אותך בחיי."
"אני מבטיחה לך," היא עונה לי.
"אני רוצה שיהיה לך ברור, אני רוצה ממך הכל. שנקים יחד בית, ומשפחה." אני חייב לומר לה הכל, שלא יהיה לה ספק.
"את תמיד מביאה אותי לקצה. אני כבר רוצה להיות איתך בבית ולהראות לך כמה אני חושק בך."
"אני לא יכולה לחכות לראות אם גבר קשיש כמוך עוד זוכר מה לעשות עם ילדה כמוני," היא מתגרה בי.
"את משחקת איתי. את תשלמי על כך ביוקר," אני אומר לה.
אני מתרחק מעט ממנה, והיא מביטה בי נבוכה. "אתה יודע שלא התכוונתי נכון?" היא שואלת בשקט.
"את יודעת שהפעם הראשונה שגבר בא אל אישה מלווה לא פעם בחששות לגבי התיפקוד שלו. האם יהיה לה נעים, האם יצליח לספק אותה. אני מאמין שאהיה בסדר, אני רק צריך להיזכר מה גורם לאישה עונג," אני אומר לה בפנים רציניות.
"ליאו!" היא גוערת בי, אבל לא מוסיפה מילה.
"אני מאושר ששוב את קוראת לי בשמי. שרף לי בבטן כשקראת לי פרופסור רוקפורד," אני מתעלם ממה שנאמר.
"אתה חושב שלאישה אין חששות שמא הוא לא יאהב את מה שהוא רואה, ואולי לא יהיה לו נעים איתה?" היא מפתיעה אותי לגמרי.
"בבקשה תגידי לי שאת לא רצינית," אני אומר לה, "אל תגררי אותנו שוב למקום הזה שכבר יצאנו ממנו.
נכון שאני חושק בך בטרוף, מפנטז על הרגע שנלך עד הסוף, אבל אני מקווה שאת יודעת שאתן לדברים לקרות בקצב שלהם. אין שום סיבה למהר, כל החיים לפנינו. כבר אמרתי לך שאני רואה אותך איתי עד הסוף, ואני מתכנן שהוא יקרה עוד הרבה מאד שנים. אני לא שונה מכל גבר שהיה לך לפניי. אין לך מה לחשוש."
"בזה אתה טועה," היא עונה לי, "אף פעם לא אהבתי גבר כמו שאני אוהבת אותך."
אני לא מתאפק ומחייך לעצמי. המילים שכל כך הייתי צמא לשמוע ממנה, ממלאות את חלל הג'יפ, ואני יודע שהן נאמרו מליבה לליבי.
"היכן הרכב שלך?" אני שואל כשאני מגיע הביתה ומחנה את הג'יפ בתוך המוסך. פתאום אני קולט ששנינו יצאנו יחד מהאוניברסיטה.
"הגעתי היום לאוניברסיטה עם אימי. היה לה שיעור מוקדם. טוב שהזכרת לי, אני צריכה לשלוח לה הודעה שאני לא חוזרת איתה."
אן מעיפה מבט על השעון בטלפון הנייד שלה. "אני יכולה כבר להתקשר אליה," היא אומרת.
"הי מאמי, איך עבר היום שלך?" היא פותחת את ה השיחה. ניכר שהיא מחפשת את המילים. אני אוחז בכף ידה, והיא מחייכת אליי.
"רציתי לאמר לך שנסעתי הביתה עם ליאו. אני איתו אצלו," היא אומרת לה, "אני מניחה שאעבור מאוחר יותר לקחת בגדים. את כבר מבינה ."
