בר אבידן -מאמינה באהבה

מסתורי הלב

אם יש משהו שאי אפשר לומר עליי, זה שאני גבר רגשן. מעטים הם הדברים שמרגשים אותי. אין ספק שהמח הוא ששולט בכל דבר שאני עושה, והלב הוא רק משאבה שמזרימה את הדם בגופי ותו לא.

*

גרהם ניופנלנד, אבי, הוא גבר קשוח, שחי חיים סגפנים, ואיני זוכר שראיתיו מחייך. הוא מתחיל את יומו עוד בטרם זורחת השמש, ועובד כמעט ללא הפסקה הרבה אחרי שהשמש שוקעת.

לעומתו, אימי לייסי היא אישה חייכנית, מלאת חיים, ומוקפת חברות. היא ההיפך הגמור ממנו. היא תמיד תהיה הראשונה לעזור, ומי שזקוק לעזרה, ואין זה משנה אם הוא אדם או חיה, תמיד ימצא את הדרך אליה.

כמעט מיומי הראשון היה ברור שאני העתק מדוייק של אבי.

מה שמפליא הוא שאבי נולד בעיר גדולה, ודווקא זו אימא שגדלה בכפר, והייתה רגילה לאורח החיים הקשוח הנובע מגידול בעלי חיים. היא לא יצאה מעולם לחופשה משפחתית, או יכלה לאפשר לעצמה לישון עד שעה מאוחרת.

את אבי היא פגשה בארבע שנות החסד בהן למדה באוניברסיטה את מה שהתאים לה ככפפה ליד, פסיכולוגיה.

אבי למד אז לתואר שני, והם נפגשו באקראי בבית הקפה הסמוך לאוניברסיטה. האור הגדול שהיא הפיצה לכל מקום שנכנסה, הוא שמשך אותה אליו.

יש משהו בסיפור של ההתאהבות שלהם שאף פעם לא הסתדר לי, אבל קיבלתי זאת כעובדה ולא שאלתי שאלות.

שתי אחיותיי הצעירות בחרו עם סיום לימודיהן לעזוב את הכפר. "לא השכלתי להחדיר בהן את האהבה לטבע. הראש שלהן מאז ומתמיד היה שייך לחיים הסוערים בעיר," אמרה אימי בהשלמה כשהצעירה שבהן הודיעה שהיא עומדת להינשא, ופרשה בפניי הוריי את דרישותיה לחתונה המפוארת שהייתה 'חלומה מיום שנולדה.' כדבריה. אבי לא אמר מילה.

איש לא דחף אותי ללמוד ולהצטיין בלימודיי. בניגוד לאחיותיי, אני מעולם לא נמשכתי לחיים בעיר. ההשכמה המוקדמת, העבודה הפיזית הקשה, מעולם לא הרתיעה אותי.

היה לי מעגל חברים בני הכפר שאיתם הייתי מבלה בלילות. הבנות פחות עניינו אותי. נושאי השיחה איתן תמיד שיעממו אותי בשיטחיותם. זה לא מנע ממני להיות איתן כדי לפרוק את תשוקותיי.

גם כשסיימתי את לימודיי בבית הספר התיכון האיזורי, ועברתי להתגורר בעיר הגדולה בזמן שלמדתי באוניברסיטה, לא השתנה יחסי לנשים. למרות שיצאתי עם נשים שלמדו איתי, והיו לנו תחומי התעניינות דומים, כשיצאנו לבילוי באחד מהפאבים או המועדונים, הן שעממו אותי עד מוות, ובקושי עצרתי בעד עצמי לא לפהק כשהן התחילו לדבר על ידוען זה או אחר.

פעם עוד שאלתי מה יש בו בידוען חוץ מפנים יפות, וגוף מטופח. התגובה שקיבלתי לימדה אותי שאין טעם שאנסה להבין.

*

אני לא טוב בפרידות, ובכל זאת אני מעיף מבט אחרון לאחור על הדירה אותה חלקתי עם חבריי ללימודים בשנים האחרונות.

הטנדר שלי עמוס בקרטונים המכילים את ספרי הלימוד שלי והחפצים שלי. בעל הדירה דרש שאפנה גם את הרהיטים שהבאתי איתי, שכן קיבלתי חדר ובו מיטה בלבד.

לשמחתי בטנדר יש מקום להכל, מה שאינני יכול לומר על חבריי. הייתי מציע להם עזרה, אבל כל אחד מהם גר במדינה אחרת, מרחק שעות מהישוב שלי.

אני מתנהל הבוקר בצורה ענייני, אין בי טיפת עצב על שאני נפרד מהמקום שהיה ביתי, גם לא שמחה.

מבט אחרון, ואני נכנס לטנדר. אני נותן הוראה למכשיר הניווט לקחת אותי דרך הכבישים המהירים, אין לי כל חשק לערוך מסע פרידה בעיר, אלא רוצה כבר להגיע לחווה ולהתחיל בחיי.

אני שולח הודעה לאבי שאני יוצא לדרך, ושולח גם הודעה לג'רמי.

*

ג'רמי הוא חברי הטוב. התבגרנו יחד, כל אחד בדרכו, אבל השוני באופיינו לא מנע מאתנו להיות חברים טובים. ג'רמי הוא מאלה שנוהגים להתרבב על כיבושיהם, הכי רחוק ממי שאני. מעולם לא הרגשתי שאני בתחרות איתו, ולא חשבתי שזה נכון לשתף עם מי הייתי אמש.

בניגוד אליי, ג'רמי שחלם לכבוש את העולם, בחר לא להמשיך ללמוד ונשאר לעבוד בחווה המשפחתית. איכשהו הוא מצא את עצמו נקשר לנינה, למרות שאם תשאלו אותי, לא נראה לי שהוא באמת מאוהב בה. יותר הגיוני בעיניי שזו היא שהחליטה על הקשר ביניהם.

"אני מחכה בכיליון עיניים שתחזור," אמר לי ג'רמי בסמסטר האחרון ללימודיי, "אני מרגיש שאני טובע בלעדיך." האמירה הזו נראתה לי מוזרה, אבל הבטחתי לו שהוא הראשון שידע כשאהיה בדרכי חזרה.

וזה בדיוק מה שאני עושה כשאני שולח לו מסרון שאני בדרך הביתה.

*

אני מוצא את עצמי מהר מאד על הכביש המהיר המוביל צפונה. יש משהו ברגע הזה שאתה עוזב את העיר הצפופה, שמאפשר לך לנשום.

אני לוחץ על דוושת הגז, המנוע מגיב מייד ונעור לחיים, כאילו אומר שזה מה שהוא נועד לעשות. במשך שנות לימודיי נמנעתי מלהביא אותו העירה. לא היה לי צורך בו, שכן הרביתי ללכת ברגל, ובשעת הצורך השתמשתי בשרותי הרכבת התחתית.

ביום הזיכרון האחרון שחל לפני כחודש, נסעתי לחווה וחזרתי איתו מתוך ידיעה שאזדקק לו ביום האחרון של לימודיי.

אני אוהב לשמוע מוסיקה, אבל היום אני זקוק לשקט. יש משהו במעבר החד הזה בין התזזיתיות של העיר, לשקט של הכפר, שדורש ממני להתכונן אליו.

אני יושבת מול מרלי שעומדת לסיים את  לימודיה התיכוניים עוד שנה, ותוהה האם אשמע גם ממנה את אותו פזמון חוזר ששמעתי בימים האחרונים מפי חברותיה לכיתה. 'האם היא תפתיע אותי? אני בספק.'

בפעם המי יודע כמה, ג'קסון נכנס לספריה בה אני יושבת, כאילו שזה לא ברור שהוא מחפש את קרבתי.

*

"תהיה רגע בשקט," אמרתי לו באחת הפעמים, "אתה שומע?"

  "אני לא שומע כלום," הוא ענה כשעמד מולי בעיניים עצומות חזק, עד שנחרצו קמטים עמוקים סביב עיניו.

"זה בדיוק העניין," עניתי לו, "השעון הביולוגי שלי עוד לא מתקתק, ואני לא מחפשת כעת זוגיות רצינית."

"מה שאת אומרת זה שאת רוצה רק סטוץ'?" הוא שאל מופתע.

"מה שאני אומרת זה שאני לא מעוניינת כעת בקשר מכל סוג שהוא," עניתי לו, והוא עיקם מולי את פרצופו.

לפעמים נדמה לי שהוא חוזר להסתובב לידי, רק כדי לשמוע אם נשמעים סוף סוף תיקתוקי השעון שלי.

 בדרך כלל אינני רואה אותו, אלא שהיום ביושבי מול מרלי, אני מתפלאת לראות שהיא דווקא כן מעוניינת בו. העובדה שיש ביניהם פער של לא מעט שנים, לא מטריד אותה כנראה.

לרגע אני חושבת שאולי אני טועה, והוא בעצם כאן כדי לראות אותה, אבל כאשר הוא מניח לפניי פרח שקטף בצידי הדרך ומחייך אליי, אני יודעת שמרלי לא מעניינת אותו.

*

"אני חושבת שמיציתי את הלימודים," אומרת מרלי. דווקא לגביה אני מתפלאת.

"מונח לפניי גיליון הציונים שלך. את התלמידה המצטיינת של השיכבה. יש לך פוטנציאל עצום. אני לא מבינה למה את לא רוצה להמשיך ללמוד," אני אומרת לה.

"ונאמר שאלך לאוניברסיטה. מה אחר כך? אני אחזור לכפר ומה אז?" היא אומרת/שואלת.

"איך את רואה את עצמך עוד עשר שנים?" אני מנסה דרך אחרת.

"בטח לא כמוך. אישה בגילך שאין לה חיים," היא אומרת בטון מתנשא.

"בואי רגע ננתח את מה שאמרת," אני אומרת לה והיא מעקמת את פרצופה.

"מה אנחנו בשיעור כעת? אני בכלל לא מבינה למה אני צריכה לדבר איתך," היא אומרת לא מרוצה.

"כי אולי אישה בגילי שאין לה חיים, יכולה לתרום לך משהו," אני עונה לה, "בת כמה את חושבת שאני?"

"אני לא יודעת," היא מושכת בכתפיה.

"אמנם אומרים שגיל של אישה לא מגלים, אבל אני עדיין בגיל שמותר. אני בת עשרים ושתיים, שזה סך הכל חמש שנים יותר ממך, שזה יכול להיות הרבה, אבל גם לא. האם את חושבת שבעוד חמש שנים גם את תהיי זקנה?"

"לא באמת התכוונתי. את דווקא נראית ממש ילדה," היא אומרת.

'האם היא מנסה להתחנף אליי, או אולי היא חושבת שזו מחמאה?'

"לגבי החיים שאין לי, את לא יודעת עליי כלום. לא על עברי, ולא על הסיבות בהן בחרתי לגור דווקא בכפר. את מסכימה איתי?" אני שואלת.

*

כאשר קיבלתי עליי להיות היועצת החינוכית של התיכון האזורי של כפרי האזור, איש לא שאל אותי מדוע בחרתי לעבור לגור בכפר. מה גם שלו היו שואלים אותי הייתי בטח שולפת תרוץ שרחוק מהאמת.

בניגוד לכל בני שכבת הבוגרים כאן בבית הספר, אני בחרתי דווקא לברוח מהעיר למקום שקט יותר. לרגע לא הטרדתי את עצמי בעובדה שסיכויי למצוא כאן בן זוג קלושים, מהטעם הפשוט שזוגיות זה הדבר האחרון שחיפשתי אחרי מערכת היחסים השתלטנית עם דניאל, בנו של הסנטור, שחשב שעליי לנשק את האדמה עליה הוא דורך, ולהודות למזלי הטוב שהוא בחר בי.

אז בחרתי בחיים שקטים, ומאז אני שוב מחייכת.

*

"אני לא כמוך. אני רוצה להתחתן ולגור בעיר," היא חוזרת על המשפט שאמרו חברותיה.

"חיית פעם בעיר?" אני שואלת.

"אני יודעת מה את מנסה לעשות. אני כבר החלטתי," היא אומרת.

"אני מאחלת לך בהצלחה מרלי," אני מסיימת את השיחה.

מרלי לא מחכה דקה וממהרת לעזוב, משאירה אותי למלא כנראה את הדוח האחרון לגביה לשנת הלימודים הנוכחית.

כמובן שאני לא מספרת לה על הנערות שלייסי ואני מטפלות בהן, אלה שחזרו מבויישות מהעיר הגדולה, מאוכזבות עד עמקי נשמתן משברי החלום.

אני שולחת את הדוח למזכירות בית הספר ויוצאת חזרה לכיוון הקליניקה.

אני מתקשרת ללייסי ומודיעה לה שסיימתי עם הראיונות של הבוגרות, ואני בדרך.

"את זוכרת שיש פסטיבל בכפר ואני צריכה לאפות עוגות?" היא שואלת.

"אם כך אבוא לעזור לך," אני אומרת ומשנה את כיוון הנסיעה.

"את מכירה את זה שיש לך רשימת מטלות בלתי נגמרת, ואת לא יודעת במה להתחיל?" שואלת אותי לייסי מייד עם היכנסי למטבח.

"כמה שאני מכירה את זה," אני נאנחת, "כשזה קורה אני פשוט עורכת רשימה על הנייר, או אם לדייק במחשב שלי, ומקציבה זמן לכל דבר. איכשהו זה אף פעם לא קורה בזמן, אבל לפחות זה מאפשר לי לנשום."

"אני אוהבת אותך מדיסון. את תמיד מצליחה להעלות חיוך על פניי. ועכשיו בואי תעזרי לי לארגן את הדברים," היא אומרת ומתחילה להכתיב לי מה עליה לעשות. אני בהחלט מבינה אותה. זאת רשימה בלתי נגמרת.

"אני חושבת שכדאי שנתחיל עם אפיית העוגות, ובזמן שהן בתנור נוכל להתעסק עם מטלות נוספות," אני אומרת לה.

"אני לא יודעת אם זה הגיל, העייפות, או ההתרגשות, שלוקחים ממני כוחות היום," נאנחת לייסי.

"ואת החום הלוהט את לא מחשיבה כמה שיכול לגרום לכל אדם, ללא כל קשר למה שציינת, לאבד את הריכוז?" אני שואלת בעודי ניגשת למזווה להוציא מצרכים לאפיית העוגות.

"כפי שאמרתי, את טובה בלאפס אותי כשאני מתפזרת," אומרת לייסי שנראית כעת יותר מאוששת. אני לא אומרת דבר על כך שבזמן שהבאתי את המצרכים הפעלתי את המאוורר הגדול, רק מחייכת אליה. העיקר שהיא רגועה יותר.

"אני חושבת שכדאי שתתרכזי בארוחת הערב. זה יוריד ממך הרבה לחץ." אני מניחה את המצרכים על האי באמצע המטבח וניגשת להוציא את המערבל.

תוך זמן קצר מתערבבים ריחות התבשיל עם הריח המתקתק של עוגות התפוחים שבתנור.

אני עובדת ללא הפסקה, מכינה את הבצק, חותכת את הפירות, ומפזרת אותם עליו.

החום במטבח שוב עולה, ואני ניגשת להגביר את המאוורר. אני רואה את לייסי עומדת מול החלון המשקיף על שער הכניסה. המבט בעיני חולמני, וחיוך דק מסתמן על קצות שפתיה. אני תוהה מה היא רואה שם שאני לא.

אחרי דקה ארוכה היא מסתובבת אליי. "ספרי לי איך היו הפגישות הבוקר," היא מבקשת, וכעת מבטה כולו מרוכז בי.

"את מאמינה שכל בנות השכבה לא רוצות להמשיך ללמוד? הן רוצות בעל וחיים בעיר. אני תוהה כמה מהן תשארנה לחיות בעיר," אני מתחילה לספר לה, "אחת מהן, שלא אזכיר את שמה, אמרה לי שאישה בגילי שאין לה חיים, לא תוכל להבין אותן. לך אני לא צריכה להסביר לה על החיים בעיר. את כמוני באת ממנה לכאן."

"בזה את טועה. אני עזבתי את הכפר רק כדי ללמוד. פגשתי את גרהם והוא בא לכאן בעקבותיי." אני המומה. כל כך הייתי בטוחה שזה גרהם שהביא אותה לכאן.

"אני כנראה באמת לא מבינה כלום. הייתי בטוחה שאת בת העיר. מהמעט שאני מכירה את גרהם, הייתי בטוחה שהכפר הוא מקום הולדתו.

איני יודעת מה גרם לו לאמץ את החיים כאן, וכמובן שאין זה ענייני, אבל אני בהחלט יכולה להבין את הצורך להתרחק מהעיר הרועשת ולהתחבר למקור, לטבע. אני לא יודעת מה גורם לי לפטפט יותר מידי היום." אני אומרת ומשתתקת מייד.

השיש הולך ומתמלא במגשי עוגות, ורשימת המטלות הולכת ומצטמצמת. "אני ממש מרוצה," אומרת לייסי ומסמנת וי על מה שכבר בוצע.

"אני יכולה להשאיר אותך כאן לבד? אני צריכה לקנות כמה מצרכים בחנות," אומרת לייסי.

"ברור. יש לי עדיין מה לעשות," אני עונה לה.

כשלייסי עוזבת אני מרכיבה אוזניות ומעלה רשימת שירים אקראית מהנייד שלי. כיוון שאני לבד במטבח אני מרשה לעצמי להתנועע לקצב המוסיקה, כאילו אני לבד בעולם. זה היה יום ממש עמוס ריגשית, ואני זקוקה להתפרק.

"איפה אישתי?" אני שומעת את קולו של גרהם מבעד לצלילים, מה שגורם לי לקפוץ ממקומי.

"לייסי הלכה לקנות כמה דברים," אני עונה לו, "ארוחת הערב שלך מוכנה. אתה רוצה שאגיש לך אותה?"

"אין צורך שתגישי לי, אני יכול לקחת בעצמי," הוא אומר לי בטון חסר רגש. לפחות הוא לא כועס עליי.

אני נושמת לרווחה כאשר השעון בתנור מודיע שהסבב האחרון של העוגות מוכן. אני מוציאה את התבניות ומניחה אותן על הרשת להתקרר.

אני שומעת רכב מתקרב, ונושמת לרווחה כשאני רואה שלייסי חזרה.

"אגב," אומרת לייסי שנכנסת בסערה למטבח, "שתי בנותיי עזבו את הכפר בדיוק כפי שהבוגרות שלך, ואין להן כוונה לחזור אי פעם ל'חור הזה,' כך הן מכנות את המקום."

היא מבחינה בגרהם. "הקדמת לחזור," היא אומרת בפליאה.

"אתה בבית!" היא קוראת בשמחה, מה שגורם לי להסתובב לאחור.

"סוף סוף," אני שומעת קול של גבר שאינני מכירה. אני משירה עיניי אליו. הוא העתק של גרהם. אותו שיער קצוץ, אותן עיניים בוערות ושותקות, רק צעיר יותר. אני קולטת כמה מעט אני יודעת על לייסי.

"סיימתי את כל המטלות," אני ממהרת לומר, "אם את צריכה אותי, אהיה בבית."

"אז מה אימא, את מעסיקה עוזרת בית כעת?" אני שואל מופתע לנוכח האישה הזרה שמסתובבת במטבח כבביתה. זה ממש לא מתאים לאימא שנוהגת לעשות הכל לבד. 'מה אני מפספס?'

 "שתי בנות גידלתי. הן בחרו בחיים בעיר הגדולה. מדיסון היא חברה טובה, ותמיד מוכנה להושיט לי יד," עונה אימא.

"היא לא צעירה מידי להיות חברה שלך?" אני לא מתאפק ושואל. כמובן שרגע אחרי שיוצאות המילים מפי אני אכול חרטה, שכן אני יודע שזאת הייתה הערה שלא במקומה.

"אני זקנה מידי בעיניך ליצור חברויות חדשות?" שואל אימא וגורמת לי למבוכה. אבל כאשר היא מחייכת הוקל לי.

"מדיסון היא הפסיכולוגית של התיכון האזורי. אמנם תפקידה מוגדר כיועצת חינוכית, אבל אני יכולה בהחלט להעיד שהיא מתפקדת כפסיכולוגית סביב השעון. לא פעם תמצא בביתה את אחד התלמידים בשיחת נפש.

מולי שלך כרוכה אחריה. לפעמים נדמה לה שהיא שייכת אליה. היא מצאה בה נחמה בהעדרך."

"איפה היא אגב?" אני שואל ומסתכל סביבי.

*

כאשר הביע בפניי אחד החוואים מהישוב השכן את רצונו שהכלב שלי סטאר ירביע את הכלבה שלו, לא התנגדתי. כששאל מה אני רוצה בתמורה, לא ידעתי לענות לו.

ליידי שלו המליטה שבעה גורים כתוצאה מהמפגש עם סטאר. באחד הימים באתי איתו לבקר את ליידי וגוריה.

סטאר התנהג בנימוס עם ליידי, אבל הייתה גורה אחת קטנה שהוא נמשך אליה במיוחד. היא היייתה לבנה כמו אימה, בשונה מאחיה שהיו דומים כמו שתי טיפות מים לסטאר. הוא ניגש ונשכב לידה.

כשעמדתי ללכת סטאר התקשה להיפרד ממנה. היה לי ברור שהיא שייכת לו והיא חוזרת איתנו הביתה. את השם מולי לא אני נתתי לה, אבל החלטתי לא לשנות אותו. הפליא אותי מאד לראות שסטאר לא מתנגד שמולי תלך עם מדיסון. מסתבר שדברים קרו בהעדרי, ויהיה עליי להתרגל אליהם.

*

אני יושב לאכול עם אבא. הוא אחרי יום עבודה מאומץ, ואני אחרי נסיעה מתישה. אני מביט עליו. הוא אוכל בשתיקה כולו מרוכז באוכל שלפניו. ניכר שהוא אוכל מתוך צורך, כאילו הארוחה היא אחת המטלות ברשימה הכמעט בלתי נגמרת בסדר יומו.

אני חושב על כך שכל החודשים הארוכים ששקדתי על לימודיי בעיר, נטל החווה היה על כתפיו. אימא צדקה, האחיות שלי עזבו את המקום ברגע שסיימו את לימודיהן. הייתי מעז לומר שהן נמלטו על נפשן.

אימא מביטה עליי באהבה. נראה שהיא שמחה שחזרתי, אולי אפילו מרגישה הקלה.

"אני שמחה שאתה בבית," שלא כהרגלה, היא לא מרבה במילים. דווקא היום זה חסר לי.

"מה עובר לך בראש אימא?" אני מפתיע אותה.

"לא חשוב," היא אומרת ופונה לפנות את המדיח שסיים את פעולתו.

"את תמיד אומרת לי שצריך לדבר על דברים, לא להשאיר אותם בבטן," אני מצטט את מה שהיא מרבה לומר לי.

"סיפרו לי… מדיסון סיפרה לי, "היא מסתובבת אליי ותולה בי מבט שואל, כאילו מבקשת את אישורי להמשיך לדבר. אני נד בראשי כאומר לה שתמשיך.

"עכשיו כששנת הלימודים עומדת להסתיים, היא מנהלת שיחות אישיות עם התלמידים לגבי עתידם. זה מדהים איך כל הבנות רוצות לעזוב, לחפש בעיר את מזלן וכמובן גבר להתחתן איתו, כאילו שבכפר אין יותר גברים פנויים. אין לי זכות לומר דבר. אני את הבנות שלי לא הצלחתי להשאיר כאן. למקום הזה יש הרבה מה להציע, עובדה שמדיסון…" אימא משתתקת.

"אל תסתכלי על זה ככישלון שלך. את עשית כמיטבך למענן. אני זוכר כמה השקעת בהן בזמן שלמדו, אבל הן עשו כרצונן," אני מנסה לגרום לאימא לא להרגיש רע.

"אתה מבין, שאני הפסיכולוגית, לא ידעתי איך לכוון את בנותיי שתלכנה בדרך הנכונה," היא אומר והכאב ניכר על פניה.

"ולי אמרת כל הזמן, העיקר שהן תהיינה מאושרות," מתערב אבא בשיחה, "הניחי להן. כל אחת בוחרת את גורלה, ולנו כהורים אין שליטה על כך."

"את יודעת שמיום שהן נולדו הן סלדו מהעבודה בחווה. זה לא קשור אלייך, אלא למי שהן. כשם שההבנה שלי שאני שייך לכאן זה לא משהו שלימדתם אותי," אני אומר לה.

"אני מניחה ששניכם צודקים," אומרת אימא ומתיישבת לידנו.

"ומה איתך, את לא אוכלת?" שואל אותה אבא, ומשהו במבטו מתרכך. זה חדש לי, אף פעם לא ראיתי אותו מסתכל עליה כך. אחר כך הוא מפנה מבטו אליי.

"חשבתי לויד, שתרצה פינה משלך. כשתסיים לאכול אני רוצה להראות לך משהו," אומר אבא.

אני מסיים לאכול, מוריד את הצלחת ושוטף אותה. אימא מביטה עליי בשתיקה. "את שוכחת שגרתי לבד, ואני רגיל לנקות אחריי," אני אומר לה.

אבא קם ומסמן לי בראשו לבוא אחריו. כאשר הגעתי לבית הייתי עייף ולא הסתכלתי מסביב. אולי זאת הסיבה שלא הבחנתי בשינוי שחל בחווה. סמוך לאורווה, אני רואה מבנה גדול ותוהה למה הוא משמש, שכן הרפת והאורווה מרווחים דיים.

ככל שאנחנו מתקרבים, הריח המוכר שעולה מהמקום מעורר בי זכרונות ילדות. אני מרגיש שהריאות שלי מתרחבות ואני שוב נושם אוויר נקי.

"זה עדיין לא מוכן. השארתי לך לסיים את המלאכה," אומר אבא בזמן שאנחנו נכנסים למבנה, "יש לך למעלה יחידת שינה מרווחת, וכאן המטבח, וחדר נוסף לעבודה, והשאר, טוב אתה רואה בעצמך." הוא מצביע בתנועה רחבה על האולם הגדול.

למרות דבריו שהוא השאיר לי לסיים את המלאכה, איני חושב שיש משהו שהייתי רוצה להוסיף. פינת הישיבה מרוהטת כולה, ועל הקיר תלוי מסך טלויזיה גדול.אין לי ספק שאם אפתח את ארונות המטבח, אמצא שהם מלאים כולם בכלים.

"זה הדבר האחרון שציפיתי לו," אני אומר לו מופתע.

"אף פעם לא דיברנו על כך," אומר אבא וניגש למקרר, מוציא ממנו בקבוק בירה קר, ומגיש גם לי אחד. "אני מכיר את העיר היטב. אני יודע איך מרגיש המעבר מהעיר לכפר. אמנם אתה נולדת פה, אבל לא ידעתי האם העיר תכבוש אותך ותשאר בה, או תחזור אליי.

הייתי מבין אם היית מחליט להשאר. יש דברים בעיר דברים שקוסמים לך לחיות בה. אני הרגשתי שאני נחנק בה. קצב החיים המטורף לא התאים לי. כשהיכרתי את אימא שלך, לא חשבתי שהחיבור בינינו יעבוד. למרות שהיא נשמה חופשיה, ולא בת כפר טיפוסית, חשבתי שהיא לא תראה אותי נכון. אני אסיר תודה לה על שקיבלה אותי בהכלה כזאת.

יש מי שחושב שקצב החיים כאן הוא מטורף. הוא לא מבין שעם כל העבודה המאומצת והתובענית, הכפר משרה עליך שלווה, החיבור לטבע, החברויות האמיתיות בין האנשים כאן, כל זה שווה הכל."

"אני יודע אבא, ולכן אני פה. לא יכולתי לדמיין את עצמי חי בעיר. חיכיתי כבר לסיים את לימודיי ולחזור הביתה," אני אומר לו, עדיין נרעש מהמילים שאמר לי.

"אני אשאיר לך להתארגן, וכשתרגיש מוכן, נדבר." אבא מניח על השולחן צרור מפתחות ויוצא.

אני מביט על הצרור. יש בו שני זוגות מפתחות, שבכל אחד יש זוג מפתחות. אני בוחן אותם ומבין שאלה אותם מפתחות. אני ניגש לדלת הכניסה, וכפי שחשבתי, אחד מהם פותח אותה. השני, אני משער, שייך לכניסה אחורית. אני ניגש לבדוק ורואה שצדקתי. אני פותח את הדלת לרווחה, והמראה הנשקף לעיניי עוצר את נשימתי. החווה שלנו ידועה כאחת החוות היפות והמושקעות באזור כולו.

אני נושם את האוויר מלוא ריאותיי. 'כך מרגיש בית,' אני אומר לעצמי, כשריח של מבשם הפריחה נישא באוויר, מעורב עם ריח האדמה הרטובה מהגשם שירד הבוקר.

לצרור מחובר גם מחזיק מפתחות עם הסמל של חוות ניופנלנד, ואליו מחובר מפתח של רכב.

אני חוזר לבית הוריי. "אני מקווה שהוא אוהב את הבית שהיכנתי לו," אני שומע את אבא אומר לאימא.

"הוא מושלם בעיניי. לא הייתי משנה בו דבר," אני אומר. אבא מסתובב אליי, ואני רואה את עיניו מאירות, עוד דבר שאינני רגיל לראות אצלו.

אני מנתק עותק אחד של המפתחות. "אני משאיר כאן עותק אחד של מפתחות הבית," אני אומר ומכניס אותו למגירה במטבח. "וגם יש פה מפתח של הרכב שלך," אני אומר לאבא ומגיש לו את הצרור.

"בוא איתי," אומר אבא ופונה לעבר החלון המשקיף על שביל הגישה. "אתה רואה את היפיוף השחור שחונה ליד הג'יפ הלבן של אימא?" הוא שואל ונד בראשו.

"בהחלט מרשים," אני עונה לו.

"זה שלך," הוא מפתיע אותי.

"מה רע בטנדר שלי?" אני שואל.

"זה שקיבלת ליום הולדת שש עשרה?" הוא שואל, "הגיע הזמן שתתקדם." לשמוע את זה מפיו של אבי משאיר אותי פעור פה. "וילסון הזקן רוצה לרכוש את שלך עבור הנכד שלו."

אני יוצא עם אבא החוצה. "תודה על הכל. אין מילים בפי. לא ציפיתי לכלום. עדיין לא עבדתי יום אחד וכבר אתה…" אני משתתק.

"לא עבדת יום אחד? ומה עשית עד היום בו עזבת לאוניברסיטה? בוא נלך לפרוק את הדברים שלך בבית החדש שלך. מחר מחכה לך השכמה מוקדמת." בכך סוגר אבא את הנושא.

שעתיים אחרי, הג'יפ ריק מחפציי, וכל דבר מונח במקומו. אני פותח את המקרר ומוצא בו מוצרים בסיסיים. מבט על השעון מראה שיש לי עדיין זמן להספיק למכולת שנסגרת היום מאוחר. אני נכנס למזווה לבדוק מה יש בו, עורך רשימה בראשי וחוזר לבית הוריי.

"את צריכה משהו מהמכולת?" אני שואל את אימא.

"תודה, ערכתי קניות מוקדם יותר," היא עונה.

"איפה אבא?" אני שואל ומניח את מפתחות הטנדר הישן שלי על השולחן.

"במקלחת," עונה אימא בפיזור הדעת. 'אני לא מאמינה שזה קורה,' היא ממלמלת לעצמה. אני משאיר אותה עם מחשבותיה, וניגש לטנדר החדש.

המנוע מתעורר בשאגה. מזמן לא נהגתי על רכב שמגיב בשניה. בסופו של דבר הטנדר בו נהגתי היה משומש שקיבלתי אותו, ועברו מאז שמונה שנים.

אני משאיר את החלון פתוח ונותן לרוח הקרירה ללטף את עורי.

אני מגיע למכולת, ויורד מהרכב בקפיצה.

בכניסה אני רואה את מדיסון יושבת בג'יפ שלה ומדברת בטלפון. באמת שלא מעניין אותי עם מי היא מדברת, ובכל זאת משהו מושך אותי להקשיב כשאני שומע את מילותיי.

"אני לא כועסת עלייך מתוקה. אני רק בת עשרים ושתיים, בכל אופן שתסתכלי על זה אני עדיין אישה צעירה מאד, כך שהמילים שלך לא פגעו בי. גם לא האופן שבו תיארת את חיי. אתן חושבות שהחיים בעיר הם חגיגה אחת גדולה, בואי נדבר אחרי שתגורי בעיר הגדולה כמה חודשים."

"אני רוצה למות," אומרת מרלי וגורמת לי לקפוא.

"איפה את, אני באה אלייך כעת," אני עונה לה ומתניעה את הרכב.

 "מדיסון מה עם המצרכים שלך?" קוראת אחרי בברלי בעלת חנות המכולת.

"אני מצטערת, אני חייבת לנסוע," אני עונה לה.

"לא חבל? כבר שילמת על הכל. אני סוגרת עוד כמה דקות. לחכות לך?" היא קוראת אחריי.

"אל תחכי לי," אני עונה לה ויוצאת במהירות לכיוון הפארק בו נמצאת מרלי.

"תראי לי מה יש לך ביד," אני אומרת למרלי ולוקחת את חפיסת הכדורים מידה. אני נושמת לרווחה כשאני רואה שהיא עדיין חתומה. "יש לך עוד אחת?" אני שואלת עניינית.

"מה הטעם? היא שואלת, "אני לא יכולה להתחתן איתו."

"הוא נשוי?" אני שואלת. מרלי מרכינה את ראשה.

"הוא הבטיח לי שאני מוגנת." היא מדברת כך שאני בקושי שומעת אותה. "בכלל לא רציתי לשכב איתו."

"הוא כפה את עצמו עלייך?" אני שואלת, ועדיין אין לי מושג במי מדובר.

"הוא אמר שאני מתגרה בו ומשחקת משחק לא הוגן. היה לי לא נעים," היא מתוודה בפניי.

אני מתאפקת לא לשאול אותה מיהו. אני חייבת לתת לה את הזמן לספר לי בעצמה. מה שחשוב יותר כעת זה למצוא לה מקום עד שתחליט מה היא רוצה לעשות.

"את נמצאת בשלב מאד ראשוני של ההיריון ולכן יש לך זמן להחליט מה את רוצה לעשות. האם את רוצה להשאיר את התינוק, או להפסיק את ההיריון. אני אתמוך בך בכל מה שתחליטי. יש מקום שאת מרגישה בטוחה להיות בו כעת?" אני שואלת, שכן ברור לי שאין לה כוונה לשתף את הוריה בדבר הריונה.

אני מסיעה את מרלי לבקשה לבית הוריה כדי שתקח איתה כמה דברים. היא החליטה לספר להם שהם ישנה אצל בריטני חברתה הטובה, כדי להתכונן יחד למבחנים הסופיים ולמסיבת הסיום.

עכשיו כשאני לבד אני יכולה לשחרר את המועקה של השיחה שלי איתה. הזיכרונות צצים ועולים.

*

"נדפקתי" אמרה ג'ולי חברתי, "אני בהיריון. הוא הבטיח לי שהוא גומר בחוץ, אז איך זה קרה?"

לא טרחתי להסביר לה שעוד לפני שגבר גומר, נפלטות טיפות של זרע, קדימון למה שעתיד לקרות בקרוב.

"כמה זמן את בהיריון?" שאלתי עניינית, כאילו זה עניין שבשיגרה עבורי לדון בנושאים כאלה.

"רק עכשיו גיליתי. כמה זמן זה כבר יכול להיות," היא עונה לי בזעף.

"ומה את חושבת לעשות?" שאלתי, לא כי סיקרן אותי לדעת, אלא כיוון שרציתי לדעת האם היא כבר חשבה על כך.

"את והשאלות המעצבנות שלך!" היא הרימה עליי את הקול, "אם זה היה קורה לך לא הייתי שואלת כל כך הרבה שאלות. אז הנה לך כל התשובות. הוא נשוי, הוא לא ירצה את הילד, ואני רוצה למות. טוב לך?"

"איך אני יכולה לעזור לך ג'ולי?" ניסיתי להרגיע אותה.

"תעשי שזה לא יהיה קיים," היא ענתה והרביצה קללה עסיסית.

"את רוצה שאמצא לך רופא?" שאלתי מתוך רצון לעזור.

"אני רוצה למות, מה את לא מבינה? ועכשיו תלכי מפה. אני לא רוצה לראות אותך יותר," היא צעקה עליי, כאילו שאני אשמה בהריונה.

הייתי בת שש עשרה. מה כבר ידעתי על הדברים האלה. אבל העובדה שהיא אמרה כבר פעמיים שהיא רוצה להתאבד לא הניחה לי.

"אימא אני צריכה לדבר איתך," אמרתי לאימי וביקשתי ממנה שתעלה איתי לחדרי.

אחרי שסיפרתי לה על מה שקרה היא הביטה בי באריכות. "תבטיחי לי שמדובר בג'ולי," היא אמרה.

"למה שאשקר לך לגביה?" שאלתי מופתעת.

"אני רוצה לדעת שלא מדובר בך," היא השיבה מייד.

אני לא יודעת ממה נעלבתי יותר, מעצם המחשבה שחשבה שזה קרה לי, או מכך שהיא חשבה שאני משקרת.

"אני נשבעת לך שמדובר בג'ולי, אני חושבת שהיא זקוקה לעזרה," אמרתי לאימא.

ואז צלצל הטלפון בביתנו ואימא נקראה לטלפון.

"אל תשאלי מה קרה בבית משפחת מילקובסקי. אם המשפחה נעצרה לאחר שהיכתה את בתה. ג'ולי נלקחה לבית החולים באמבולנס, והאם למעצר," סיפרה לאימא חברתה בטלפון.

ג'ולי לא חזרה יותר לבית הספר, ומשפחתה עזבה את העיר. נועד לי, ואינני יודעת האם זו שמועה או אמת, שג'ולי אושפזה במחלקה סגורה לאחר כמה ניסיונות התאבדות.

הזיכרון הזה מציף אותי כעת ואני מרגישה מחנק בגרון. אני יודעת שאעשה כל שביכולתי לעזור מרלי.

*

"תזכרי שאת יכולה להתקשר אליי בכל שעה משעות היממה," אני אומרת למרלי כשאני נפרדת ממנה מול ביתה של חברתה בריטני. אני לא עוזבת את המקום דקות ארוכות עד שאני רואה את האור בקומה העליונה נדלק, ורואה בחלון את שתי הבנות מדברות ביניהן.

בריטני גרה באחד הכפרים השכנים. העובדה ששתיהן לומדות בבית הספר האזורי, היא שהפגישה ביניהן והפכה אותן לחברות הכי טובות. אני תוהה האם מרלי תספר לה את האמת.

משום מה נדמה לי שהדרך חזרה לכפר אורכת זמן רב יותר, למרות שהתנועה מתנהלת באותו קצב. אני מרגישה שאני חייבת להתפרק ממה שקרה לי הלילה ומתקשרת ללייסי. "אני זקוקה ל… אני לא יודעת אפילו מה," אני אומרת לה, "היה לי לילה מאד קשה."

"בואי לכאן," היא אומרת לי ללא היסוס.

"יש משהו שלא מסתדר לי במה שקרה." אלה המילים הראשונות שאני אומרת כשאני מתפרצת למטבח, בלי לראות מי נמצא בו.

"תשבי," אומר לי גרהם, ומושך לאחור את הכיסא, ניגש למקרר ומוציא קנקן של מים קרים ומוזג לי. "אני מצטערת על ההתפרצות," אני אומרת לו מבויישת.

"לייסי תקשרה ואמרה שאת בדרך. היא הלכה לבית הוריה ותחזור בקרוב," אומר לי גרהם.

אני מרגישה שאני חייבת להוציא ממני את הדברים. "לפעמים יש לך הרגשה שמשהו לא נכון, למרות שאתה לא יודע מהו. אתה מבין על מה אני מדברת?" אני תולה בו מבט שואל.

"לפעמים הלב יודע את מה שהראש עדיין לא מבין," הוא מפתיע אותי בתשובתו. מכל האנשים שבעולם לא הייתי מנחשת שמילים כאלה יאמרו על ידו.

ואז אני מבחינה שגם הבן שלהם יושב גם הוא ליד השולחן.

"אני מצטערת שאני מפריעה." אני ממהרת לקום.

"התחלת לומר שמשהו לא מסתדר לך. אולי נחשוב על זה יחד." אני כל כך המומה מגרהם שאני מתיישבת שוב על הכיסא.

"אם מישהי נכנסת להריון מגבר, לאחר שהוא לכאורה כפה את עצמו עליה, כלומר הוא לא אנס אותה, אבל נתן לה להרגיש לא נעים אם לא תשכב איתו…לא יודעת. אני בכלל לא מבינה את העניין הזה שגבר מסוגל לעשות זאת אם היא לא רוצה. אוף, אני מתפזרת…" אני לוקחת נשימה עמוקה.

"אם הוא גבר נשוי, למה לא דאג להגנה? אולי אני לא מבינה כלום. אני לא יכולה להסביר את זה, אבל משהו פה לא מרגיש לי נכון."

"את יודעת במי מדובר? כלומר מי הגבר, מין הסתם מי היא את יודעת," ממשיך גרהם להפתיע אותי.

"היא איימה שתתאבד. הוצאתי מידה את חפיסת הכדורים שרצתה לרוקן לתוך גופה, בתוך פארק חשוך ריק מאדם," אני אומרת לו.

"זה נשמע קשוח. אני אכין לך שוקו חם," אומר גרהם.

אני יושבת ביניהם ומתחילה לרעוד מקור.

"לויד," אומר גרהם. אני לא מצליחה לקלוט מה נאמר ביניהם במבטים שמובנים רק להם.

לויד, אני מנסה להזכר אם ידעתי את שמו של הבן, קם ויוצא מהבית. הוא חוזר אחרי זמן קצר עם שמיכה בידו, ועוטף אותי בה, כמעט בלי מגע.

"אני כל כך מצטערת שחיכית," אומרת לייסי שחוזרת הביתה, "אימי נחבלה והזמנתי לה רופא שיבדוק אותה. לשמחתי זו רק חבלה, ואין שום עצם שבורה."

"בכל מקרה היא כעת במקום מוגן," אני אומרת בלי להסביר ללייסי מה קרה, "כדאי שאלך לישון."

"תודה על האירוח," אני אומר לגרהם, ופונה ללכת. מולי מקשקשת בזנבה ורצה לדלת.

"מולי, אני אוהבת אותך, אבל את לא שלי," אני אומרת לכלבה, שמסתכלת עליי ולא זזה מהדלת.

"היא מרגישה אותך," אומר לייסי, "זה בסדר שהיא תישן איתך היום."

"המצרכים שלך," אומר לויד.

"סליחה?" אני שואלת.

"הדברים שקנית במכולת. בברלי ביקשה שאקח אותם עבורך," הוא אומר לי ומגיש לי את הסל שלי.

"תודה," אני אומרת לו וממהרת לעזוב.

עייפות גדולה עוטפת אותי, שכאשר אני מגיעה הביתה אני מכניסה רק את החלב למקרר, ומשאירה את הסל על השולחן. השינה מגיעה בחטף.

לשמחתי השעון המעורר מכוון מידי בוקר להעיר אותי, אחרת אני לא בטוחה שהייתי מתעוררת הבוקר בעצמי.

אני נכנסת לשטוף את עצמי, מוציאה את מולי לטיול, ומסיעה אותה לבית ניופנלנד. "אני צריכה ללכת לעבודה," אני מסבירה לה, כשהיא מביטה עליי בעצב.

אני נכנסת לרכב ונוסעת לכיוון בית הספר האיזורי. אני רואה במראה את מולי עוקבת אחריי במבטה דקות ארוכה ולבסוף פונה לכיוון הבית.

בהגיעי לבית הספר, אני מחנה את הרכב רבע שעה לפני הצלצול ופונה לתוך בית הספר. אני רואה מרחוק את מרלי עם חברותיה. היא נראית שונה לגמרי הבוקר. שוב היא אותה נערה צחקנית ששום דבר לא מטריד אותה. אני יודעת שאני אמורה לשמוח, אבל משהו מאד צורם לי בהתנהגות שלה.

בחדר המורים אני פונה למחנכת שלה מיס וילסון. "הייתה לי שיחה עם כמה בנות אתמול, בקשר לעתידן. יש לי בקשה, אבל מבקשת שזה ישאר בינינו, אני מבקשת שתעקבי אחרי מרלי. אני רוצה לדעת איך עובר היום שלה. הנה הרשימה של הבנים שהייתי רוצה לדבר איתם היום," אני אומרת ומוסרת בידה את הרשימה.

הראשון שמגיע הוא ריאן. הוא תלמיד חסר שקט, אם כי הוא מאד חכם, וזה מה שמציל אותו מלהיכשל בלימודים. אין זאת הפעם הראשונה שהוא מבקש לדבר איתי.

אני מוציאה מהמקרר שלי בקבוק של משקה מוגז ומניחה לפניו. "יש משהו שמציק לך, או שזה סתם תרוץ לא להיות בכיתה?" אני שואלת אותו.

"בואי נאמר שכמו כולם באתי להתייעץ איתך בקשר לעתידי. זה מה שאני מבקש שתאמרי למיס וילסון, ותשבעי לי שאת לא מספרת לאיש על השיחה שלנו." לפעמים הוא נוקט בשפה ילדותי, שלא כתמיד. בדרך כלל אוצר המילים שלו מרשים אותי בעושרו.

"אני מחויבת לשמור על סודיות מתוקף תפקידי, אלא אם כן מישהו נמצא בסכנה," אני עונה לו.

"אז אני מודיע לך שאני לא בסכנה, מכאן שאת חייבת לשמור על סודיות," הוא קובע בטון נחרץ.

"אני מקשיבה לך," אני אומרת ופותחת את הפקק של הבקבוק.

"אף פעם לא עשיתי…" הוא אומר ומשתתק.

"לא עשית מה." כמובן שאני מבינה על מה הוא מדבר, אבל רוצה לגרום לו לאמר זאת.

"את יודעת," הוא אומר נרגז.

"נכון, אבל רצית לשמוע באיזה מילה אתה בוחר להשתמש. אני מבינה שלא, בעצם מה לא עשית?"

"אז כולם חושבים שאני הומו מזדיין," הוא רוטן.

"את זה אני לא אוהבת לשמוע. אני מצפה ממך לכבד כל אדם, גם אם נטיותיו המיניות הן לא לטעמך."

"אני לא כזה!" הוא מרים מעט את הקול.

"אני מבינה. מה שאתה מנסה לאמר זה שאין לך ניסיון מיני עם בנות," אני אומרת והוא נד בראשו לאות להסכמה.

"אתה יודע לומר לי למה?" אני שואלת.

"אני יכול להיות איתך פתוח עד הסוף?" הוא שואל.

"הרי לשם כך אנחנו מדברים פה לבד, ולא לעיניי אחרים," אני אומרת ומשעינה את סנטרי על כף ידי.

"כולן כאן זונות," הוא מסנן, "אני לא רוצה לזיין מישהי שהייתה עם כל השכבה."

"בוא אני אלמד אותך משהו. גברים, וגם בנים בגילך, נוהגים להתרברב על כיבושיהם, הרי זה מעצים את גבריותם. אז אגלה לך סוד. לא פעם הסיפורים שלהם הם לא משהו שקרה במציאות. בדיוק כפי שאתה חושש שיחשבו שאת אוהב גברים, רק בגלל שעוד לא היית בקשר מיני עם בת, כך גם האחרים. חלקם גם אומרים זאת כדי שלא ידעו על נטיתם המינית. אף פעם אל תשווה את עצמך לאחרים. 

אני יכולה לומר לך באחריות שלא מעט מהבנות שמדברים עליהן, הן עדיין בתולות. כמובן שלא אוכל לנקוב בשמות, אבל משיעורי הדרכה מינית שערכתי עם הבנות אני יודעת בדיוק מי עשתה זאת ומי לא.

בשבוע הבא אני אערוך לבנים שיחה בנושא. אתה תתפלא לגלות דברים על חבריך שיפתיעו אותך."

"אני יודע שהבנות מחפשות להתחתן. אני עדיין לא מוכן לזה," הוא אומר לי, "אז אם שאלת אותי מה אני מתכנן לעשות כשאסיים, אני רוצה ללמוד באוניברסיטה מתמטיקה. אני יודע שיש לי קשיים בריכוז, אבל את תמיד מעודדת אותי אומרת לי שאני מסוגל," אומר ריאן, "מה דעתך?"

"אני בטוחה שאתה מסוגל. חשבת מה תעשה עם מה שתלמד?" אני שואלת.

שלא כאחרים, השיחה עם ריאן אורכת שעתיים ובסופה הוא יוצא ממני עם חומר שיעזור לו להחליט מה באמת הוא ירצה ללמוד. אנחנו קובעים פגישה נוספת כדי שאעזור לו למלא את הבקשה לאוניברסיטה. לשמחתי הוא כבר נרשם לפקולטה למדעים, ויתכן שיצטרך לשנות מעט את רשימת הקורסים שבחר."

אנחנו יוצאים יחד מהמשרד שלי, ושוב אני רואה את מרלי עליזה כתמיד. צחוקה המתגלגל נשמע במסדרון. אני מעמידה פנים שאני מרוכזת עדיין בשיחה עם ריאן. "תודיע לי מה דעתך על מה שדיברנו," אני אומרת לו וחומקת לחדר המורים.

"נו…" אומר לי מיס וילסון, "אומר לך בכנות, חשבתי שריאן סתם מחפש תרוץ להתחמק מהשיעורים שלי. אני סקרנית לשמוע מה היה."

אני מתאפקת לא לשאול אותה דבר על מרלי. "דנו בעתידו. עליו לבחור בין כמה מקצועות שמעניינים אותו. הוא התקבל לפקולטה למדעים, ודיברנו בפירוט על תוכנית הלימודים. קבעתי איתו פגישה נוספת."

"שכה אחיה. מי היה מאמין?" אומרת מיס וילסון, "האמת שאת תמיד האמנת בו. יש לך טביעת עין מאד יחודית. את צדקת לגבי כל אחד מהתלמידים שביקרו אצלך. אני רוצה לקוות שאת נשארת איתנו, ולא התייאשת מחיי הכפר."

"ממש לא. אני מרגישה כאן הכי בבית," אני עונה לה.

אני מחליטה שאם היא לא תאמר דבר על מרלי, לא אשאל אותה. "לגבי מרלי, היא מתנהגת כרגיל. מפטפטת, לא מקשיבה, ומצחקקת ללא הפסקה."

"אני שמחה לשמוע," אני עונה לה.

"למה שאלת?" היא מביטה עליי בסקרנות. היא לא רגילה שאני שואלת אותה על אחד התלמידים.

"כפי שאמרת, היא תמיד מצחקקת ועליזה, אבל בשיחה איתי היא התנהגה אחרת. כנראה שהשיחה על עתידה לא הייתה נוחה לה," אני ממציאה.

עכשיו יותר מתמיד אני בטוחה שמה שקרה אתמול בלילה, לא היה כפי שהוא נראה.

אני מרגיש שהשנים ששהיתי מחוץ לכפר הפכו לזיכרון רחוק. אני כל כך שלם עם החזרה שלי הביתה. העבודה הרבה מעולם לא הפריעה לי. אני מגלה שלמרות שסדר יומי עמוס מאד, אני מרגיש רגוע יותר. שום דבר לא קשה לי.

העבודה המשותפת עם אבא, גורמת לנו להתקרב יותר מתמיד. אני זוכה לראות אותו מחייך. אני מגלה שהוא בעל חוש הומור מאד מפותח, ותוהה איך לא שמתי לב לכך.

'האם זה אני שהשתניתי, או שפשוט לא ראיתי אותו כפי שהוא?'

את התשובה לכך אני מקבל בארוחת הצהריים.

"כל השנים האלה שנעדרת, לא הייתי בטוח שתחזור. אני יודע מה יש בעיר, ומה ההשפעה שלה על האדם, ביחוד אחד שחי בחממה של הכפר כל חייו.

שיננתי לעצמי שאני חייב לתת לך להתנסות ולהחליט. אני מודה ששמתי חומות על הלב שלי, כדי שלא אתאכזב. העובדה שעבורי המקום הזה הוא עולם ומלואו עבורי, אין בה להעיד מה היא עבור אחרים, גם לא עבור ילדיי. עובדה שאחיותייך עזבו לתמיד.

אין בי טיפת מרירות על כך. הן לא אהבו את הכפר. מאז ומתמיד הן חלמו על חיים אחרים. אתה כמוני. די מסוגר בעצמך, לא מדבר על רגשותיך. לא יכולתי לדעת מה יקרה איתך, ולכן הייתי מאופק בעצמי.

אין לך מושג כמה אני מאושר שאתה פה, שאתה חולק איתי את האהבה למקום הזה, שמבחינתי הוא גן עדן עליי אדמות." אני מקשיב בשקיקה למילותיו.

אני רואה את השינוי גם באימא. אני מתחיל להבין שהקירבה למדיסון משפיעה עליה לטובה. רק עכשיו אני קולט כמה השפיעה עליה העובדה שאחיותיי עזבו. מה שנראה לי טבעי בזמנו, נראה לי היום אחרת.

אימא שלי נולדה כאן בכפר, והיא נשמה מאד חופשיה ולא מתוסבכת. לעומתה מדיסון נולדה בעיר והיא בעלת אופי דומה, מה שאומר שזה פשוט מי שאתה שקובע את אופייך. 'אתה מתחיל לחשוב כמו פסיכולוג,' אני מגחך לעצמי.

"את יכולה לבוא לעזור לי?" אני שומע את אמא מדברת בטלפון כשאני נכנס למטבח בבית הוריי לקחת בקבוק מים קר. "אני רוצה לבקר את אימי. אמנם היא אומרת שהיא בסדר, אבל נראה לי שלא תזיק לה עזרה."

כעבור דקות ספורות נכנסת מדיסון למטבח, מכניסה איתה ריח של בושם עדין שמציף את חושיי.

"אז מה בתפריט?" היא שואל עינינית.

"הוצאתי את הבשר להפשרה. חשבתי להכין קציצות. אבל מה שאני מבקשת ממך זאת עזרה באפייה. אני יודעת כמה את אוהבת לאפות," אומרת לה אימא.

"אין בעיה," אומרת מדיסון, ניגשת למזווה וחוזרת עם שקית גדולה של קמח.

היא לא שואלת את אימא מה להכין, אלא מוציאה את המערבל, שוטפת היטב את ידיה, ומתחילה בהכנת הבצק.

'שמרים, ביצים, מלח,' היא משננת בקול את המצרכים ואני מביט בתנועות הלישה המיומנות של ידיה.

'איך אפשר לאפות בלי מוסיקה?' היא ממלמלת, ופותחת את מקלט הרדיו הישן. עם השמע הצליל הראשון, הגוף שלה מתחיל להתנועע בקצב, בעוד הידיים ממשיכות ללוש את הבצק.

היא מסיימת את הלישה, מניחה את הקערה בצד, ומכסה אותה במגבת. 'נתראה עוד שעה,' היא אומרת לבצק, וניגשת למקרר.

מדיסון מוציאה בקבוק מים קרים ומוזגת לקערה של הכלבים. "מולי בואי לשתות, ותביאי את אבא שלך," היא מדברת עם הכלבה מבעד לחלון.

אני מופתע לראות את שני הכלבים נכנסים וניגשים לשתות. אחר כך הם ניגשים אליה ומתרפקים עליה. "חם היום. אתם חייבים לשתות יותר מתמיד," היא מדברת אליהם בחיבה. את הקשר שלה עם מולי כבר ראיתי. אני מגלה שסטאר כרוך אחריה לא פחות. אחר כך הוא ניגש אליי ומלקק אותי. הוא בהחלט מראה לי שהייתי חסר לו.

"ספר לי לויד מה עושה לך את זה?" היא מפתיעה אותי בשאלה, ואני לא בטוח שאני אוהב את הבחירה שלה במילים. אני מקשיח את פניי. "עוגת תפוחים, שוקולד נימוח בפה, או עוגת גבינה?"

אני מתאפק לא לצחוק. האמירה שלה הייתה כל כך נטולת כוונות, ואילו אני עם הרגישות שלי מבנות העיר כבר חשבתי…

"אני לא יכול לחשוב על משהו שאני לא אוהב. בעצם אני אוהב אותן עוגות פשוטות נטולות קרם," אני עונה לה.

"הבנתי," היא אומרת ונכנסת שוב למזווה להביא מצרכים.

אני לוקח איתי את בקבוק המים וחוזר לעבודה. כשהנייד בכיסי מצלצל אני קולט שמאז שחזרתי לכפר הוא לא צלצל.

"נחת מספיק?" אני שומע את קולו של ג'רמי.

"נחתי?" אני פולט צחוק קצר, "בוא נאמר שזה לא כפר נופש כאן."

"בכל מקרה, החברים מתאספים היום במועדון בכפר. להקה חיה, ריקודים, בירות, אתה יודע. אני מצפה לראותך. ולא רק אני, אם אתה מבין," הוא אומר ואני יכול לדמיין את החיוך שלו.

"אני מניח שנתראה הערב," אני עונה לו. יש משהו בקולו שנשמע לי מרוחק.

מהדיבורים בבית שמעתי שיש נטיה לעזוב את הכפר בקרב בני הדור שלי. אני סקרן לראות מי נשאר. בסיום יום העבודה, אני הולך לבית להתקלח ולהחליף בגדים.

בדרך למועדון אני עובר דרך הוריי לומר להם שאני יוצא לבלות עם חבריי.

"איך את מרגישה?" אני שומע את אבא שואל את מדיסון.

"אני לא יודעת," היא עונה לו, "מצד אחד אני מרגישה הקלה, אבל עם זאת יש בי מועקה מסויימת."

"בגללו או בגללה?" שואלת אימא.

"אני מעריכה את זה שאף פעם לא שאלתם אותי מה גרם לי לברוח מהעיר," היא מתחילה לספר להם ואני נעצר במקומי ומקשיב. דווקא מעניין אותי לשמוע מהן הסיבות של אדם אחר לעזיבת העיר.

"הייתי במערכת יחסים רעילה. הוא בנו של אישיות מפורסמת מאד, עשיר מאד, שפיזר עליי כספים ללא הכרה. יום אחד אמרתי לו שעם כמות היהלומים שהוא קנה לי, עדיף שיצמיד לי שומר ראש. גם הבילויים למסעדות יוקרה לא היו לטעמי.

זאת לא הייתה אהבה, אלא רכושנות. הייתי תכשיט יפה שקישט את החיים שלו. כולם דיברו על האישה היפיפיה שלו. איש לא טרח להכיר אותי באמת. גם לא הוא. הרגשתי שאני נחנקת. אם ניסיתי לומר לו מילה על כך, הוא היה מרים עליי את קולו, ואומר שאני  כפויית טובה, ושכל אחת הייתה מוכנה להיות במקומי. עד שיום אחד אמרתי לו שהגיע הזמן שיבחר לו אחרת.

ארזתי את כל המתנות שקנה לי, והחזרתי לו אותן. לא היה לו מושג שכל החפצים שלי כבר ארוזים בג'יפ שלי, ומהדירה שלו אני נוסעת הרחק מהעיר.

רק כשמצאתי את עצמי באחד המוטלים בצידי הדרך, ישבתי לחפש את עתידי במודעות באינטרנט.

הוא היה בטוח שאזחל על ארבע בחזרה אליו, מה שלא קרה.

אני מרגישה שוב כמו אז. העובדה שהוא הבן של ראש הכפר לא מעניינת אותי. נכון שהוא גבר מרשים, ויפה תואר, אבל יותר מזה לא ראיתי אצלו משהו שיגרום לי לרצות להיות איתו.

בפעם האחרונה שפגשתי בו, הוא ניסה להשפיל אותי, ואמר שמה 'שיש לי שם למטה,' הוא לא טוב יותר ממישהי אחרת. עם אחד כזה אני ארצה להיות?

מה גרם לו לערב את אחת התלמידות שלי כדי לגרום לי להיות איתו, את ההגיון הזה אני לא מבינה. אולי כי ידע שהיא מאוהבת בו מעל הראש ותעשה הכל למענו.

אני לא שופטת אף אחת. כל אישה מה שמתאים לה. יש מי שטוב להן עם העושר שמרעיפים עליהן, אני מחפשת דברים אחרים. וזה לא שאני מחפשת גבר להתחתן איתו. בסופו של דבר בגיל עשרים ושתיים יש לי זמן.

אני יכולה לאמר באחריות אחרי השיחות של השבוע, לא כולן תעזובנה את הכפר. עם זאת את לייסי לא צריכה לחשוב שמשהו בך לא בסדר אם זה מה שבנותייך בחרו, וגם לגביהן אני לא בטוחה שזה סופית הן עדיין לומדות, ונדבר כשתסיימנה את הלימודים.

אני מעורבת היטב בחיי הצעירים בכפר. רבים מהם חיים כאן ולא בעיר. זה אומר משהו לא?

אולי אני מסתכלת על דברים אחרת כי אני באתי מהעיר לכפר, בדיוק כמוך גרהם. אני לא נכנסת לסיפור האישי שלכם, ולא מבקשת תשובות, אבל אתה היית בתפר הזה שבו היית צריך לקבל החלטה מי מאמץ את חייו של מי אתה או לייסי, והנה אתה כאן."

"היה לי סיפור עם אישה שטענה שהכנסתי אותה להיריון ודרשה שאשא אותה לאישה.  גבר, גם אם הוא שוכב עם הרבה נשים, הוא עדיין זוכר עם מי הוא היה. לפחות אז, כי היום אין לי זיכרון של אך אחת מהן.

אני חושב שהמפגש עם לייסי, מעבר לעובדה שכשראיתי אותה הפסקתי לנשום, הראה לי שישנן נשים אחרות. היה לי ברור שאלך אחריה, בחירה שמעולם לא התחרטתי עליה."  

"את הולכת למסיבה של הצעירים היום?" שואלת אותה אימא.

"נראה לי שאשאר קצת אתכם הזקנים ואשתה קפה," עונה מדיסון, "אתם מאמינים שלא שתיתי אפילו ספל קפה אחד היום?"

זה ממש לא איכפת לי שהיא נשארת. אני כבר משתוקק לבלות עם חבריי.

כשאני מגיע למועדון אני מוקף מיד בבנות הכפר. אני מביט סביבי ורואה שבנגוד למה שחשבתי, כמעט כולם כאן. 'אז מסתבר שהמקרה של משפחתי הוא חריג.' אני מרגיש צער על אימא שכואבת את הפרידה מאחיותיי.

ג'רום מקבל אותי בחיבוק. "סוף סוף," הוא אומר לי בשמחה.

"תראו מי פה," קורא לעברי ג’קסון בנו של ראש הכפר, "איפה מדיסון?"

"אין לי מושג," אני עונה לו באדישות.

"נו באמת, אני יודע שאימך אימצה אותה כבת אחרי שהאחיות שלה ברחו מהכפר," הוא מגחך.

"לא הייתי קורא לעובדה שהן לומדות באוניברסיטה בריחה מהכפר. לפי מיטב ידעתי, אמנם הכפר שלנו מודרני, אבל אפילו בית הספר התיכון לא ממוקם בו, שלא לדבר על אוניברסיטה," אני שומר על טון רגוע.

"אני לא אתן לך לקחת אותה ממני," הוא יורה חעברי.

"את מי?" אני מקמט את מצחי, כאילו לא הבנתי במי מדובר.

"מתחכם, אה? אתה שוכח עם מי אתה מדבר," הוא אומר.

אני נאנח ומביט בו במבט משועמם. "כמה שנים עוד תשתמש בתפקיד של אביך כמגן? בגילך הגיע הזמן שתקנה לך שם בזכות עצמך," אני אומר ופונה ללכת.

"אם אתה חושב שתצליח להוות לי תחרות, ולהקים פה משרד לעריכת דין יש לי חדשות בשבילך, אני לא אתן לך לעשות זאת." הוא מתקרב אליי במבט מאיים.

"בינתיים מי שביננו אוחז ברישיון לעסוק בעריכת דין זה אני להזכירך, למרות שאתה מבוגר ממני בכמה שנים."  

ג’קסון יודע שעל כך אין לו מה לענות ולכן חוזר לדבר על מדיסון. "תתרחק ממנה, היא שלי."

אני מתעלם ממנו, שב לדבר עם חבריי, ומבלה איתם ערב מהנה. "טוב לחזור הביתה," אני אומר להם כשאנחנו נפרדים.

*

בימים האחרונים מדיסון לא באה לביתנו. לרגע עוברת בי המחשבה האם היא במערכת יחסים עם ג’קסון כפי שטען. בכל מקרה זה לא ענייני.

עם חזרתי אני מחוזר שוב על ידי בנות הכפר שמחפשות נואשות בעל. אני ממש לא שם. לא מחפש זוגיות, וגם לא לפרוק את יצריי איתן.

"הזמנתי את מדיסון לארוחת ערב," אומרת אימא כשאני נכנס למטבח. "עוברים עליה ימים לא פשוטים. יש לה שיכבה מאד בעייתית. מה שמעניין שדווקא לאלה שנחשבו לחלשים יותר, היא מצליחה לעזור מעבר למצופה."

מדיסון מגיעה ומגישה לאימא מגש עם שלוש עוגות שריחן האפיה עדיין נודף מהן.

"איך את?" שואלת אימא.

שתיקתה של מדיסון גורמת לי להביט עליה. היא נראית מותשת. "אני סופרת את הימים עד לסוף השנה," היא אומרת לבסוף.

"שמעתי שג’קסון עומד לשאת לאישה את מרלי," מפתיעה אותי אימא, "והם עוברים להתגורר בעיר."

"שיהיה להם בהצלחה," אומרת מדיסון בקול עייף, "זה עדיף לו מאשר להיות מואשם בבעילת קטינה."

"הוא איים עליי שלא אתקרב אלייך," אני לא מתאפק ואומר למדיסון.

"הבן אדם הזוי. אמרתי לו שאני לא מחפשת קשר מכל סוג שהוא. אני רק בת עשרים ושתיים ולא באתי לכאן למצוא חתן," היא עונה ומושכת בכתפיה.

אבא ואני מחליפים חוויות מיום העבודה. אימא מתעניינת ושואלת שאלות. האווירה סביב השולחן רגועה, ואין זכר למה שמטריד את מדיסון.

עם סיום הארוחה אבא ואני הולכים לצפות במשחק בטלוויזיה, ואילו מדיסון עוזרת לאימא להוריד את הכלים, ולנקות את המטבח.

"בואי מולי," אני שומע אותה קוראת לכלבה, "קחי אותי לטיול."

אנו צופים במשחק, מביעים דעתנו בקול על השחקנים, ועל השופט. טיפות של גשם נוקשות על החלון. "עומדת להיות סערה גדולה הלילה," אומר לי אבא.

"אם כך כדאי שאלך לפני שהגשם יתחזק," אני אומר.

אני מודה לאימא על הארוחה וקורא לסטאר לבוא איתי הביתה.

כשאני פונה לכיוון ביתי אני מבחין שמדיסון נרדמה על הנדנדה, כשמולי מכורבלת איתה. הגשם מתחזק ואני מתחיל להרטב. אני ניגש אליה במהירות ומנסה להעיר אותה. היא ממלמלת משהו, אבל לא מתעוררת.

אין לי הרבה זמן לחשוב. אני משחיל את זרועותיי מתחתיה, אוסף אותה אליי ,וממהר להיכנס לביתי.  למרות הדרך הקצרה שעברתי אני ספוג במים, וכך גם היא.

'מה אני אמור לעשות איתך כעת?' אני ממלמל.

היא ישנה כל כך עמוק ולא מגיבה.

אני מעלה אותה לחדר השינה שלי. "את חייבת להוריד את הבדים מעלייך," אני אומר. היא מרימה את ידיה שאעזור לה לפשוט אותם ממנה., בזמן שהיא מתיישבת על המיטה בעיניים עצומות. אני מביא מגבת, מנגבת את גופה, מסיר מעליה בתנועה מהירה את החזיה שלה, נמנע ככל יכולתי לא הביט על גופה הערום, מלביש אותה בחולצת מיזע שלי, ומשכיב אותה על המיטה.

רק אחר כך אני הולך להחליף את בגדיי. אני מכניס אותם, יחד עם הבגדים שלה לתוך מכונת הכביסה. לשימחתי אבא רכש עבורי מכונת כביסה משולבת עם מייבש, כך שאינני צריך לדאוג לייבוש הבגדים.

אני יורד לקומת הכניסה, מכניס עצים לאח, וניגש להביא מגבת לכלבים שנרטבו גם הם מהגשם השוטף. במשך כמה שעות הגשם מכה בזעם על הגג, תוך שהשמים מוארים מידי פעם במופע פירוטכני של הברקים המלווים ברעמים הרועמים.

אחרי שעה ארוכה שהכלבים יבשים ושקועים בשינה עמוקה ליד האח, אני עולה לראות מה קורה עם מדיסון. גם היא שקועה בשינה עמוקה, ונשימותיה השקטות כמעט ולא נשמעות. קבוצת שיער מכסה את פניה, ובהסח הדעת אני מושיט יד ומסיט אותה הצידה.

זאת הפעם הראשונה שאני מסתכל עליה בעיון. היא אישה יפיפיה ואיני יכול להסיר מבטי ממנה. העייפות מכריעה גם אותי. איני יודע איך יראה יום העבודה מחר, שכן לפי מה שנעשה בחוץ לא נראה שיש לסערה כוונה לעזוב.

אני נכנס למיטה ועוצם את עיניי. אני מתקשה להירדם. הנוכחות שלה לידי מקשה עליי לישון. פתאום היא מסתובבת לעברי, מקיפה בידה את החזה שלי ואני מרגיש את חום גופה על עורי. חמימות נעימה מתפשטת בכל גופי ואני מחבק אותה, ונרדם.

כשאני מתעורר בבוקר, הגשם עדיין מכה ללא רחמים על האדמה, כאילו לא די לו. לוקח לי רגע להבין שאני לא לבד. מדיסון ישנה ולא מרגישה שאני מסיר את ידי ממנה, ואת שלה ממני.

אני יורד למטה. סטאר ומולי ישנים צמודים על השטיח לפני האח שהאש בו כבתה מזמן. סטאר פותח עין תורנית ושב לישון. הוא כבר מבין בחוש הכלבי שלו שאין טעם לצאת החוצה לטיול בוקר.

"אני מציע שנשאר הבוקר בבית," שולח לי אבא הודעה, "האכלתי את החיות ומהרתי חזרה." אני מביט על השעון וקולט שכבר שבע בבוקר. החושך שבחוץ בהחלט מטעה.

אני שומע את קולה של מדיסון ועולה חזרה לחדר השינה. "איפה אני?…כלומר מה אני עושה פה?… אתה פה? אני לא מבינה… מה…"

"נרדמת על הנדנדה וירד גשם שוטף, ולכן אספתי אותך לביתי. לא קרה בינינו כלום," אני מנסה להרגיע אותה.

היא זורקת את השמיכה מעליה, ורוצה לקום. החולצה מתרוממת וחושפת בפניי את התחתונים שלה. "בבקשה תתכסי," אני אומר בלי לחשוב.

"מה אני עושה עם החולצה …שלך? ואתה אמרת שלא קרה בינינו כלום…אני לא זוכרת כלום ממה שקרה. לא יכול להיות שהשתכרתי, אני אף פעם לא משתכרת," היא לא מפסיקה לדבר.

"אני מבטיח לך שלא קרה בינינו כלום. הבגדים שלך היו ספוגים במים, והייתי חייב להוריד אותם ממך. הם במייבש, אני אלך להביא לך אותם. רק שתדעי שאת נשארת כאן, כי בחוץ עדיין משתוללת סופה."

"כשאני נבוכה, אני מרבה לפטפט" היא אומרת בקול מתנצל. את השעות הבאות אנחנו מעבירים בשתיקה. אני לא מרגיש שהיא מעיקה עליי, אבל לא יודע מה היא מרגישה.

עברו כבר כמה שבועות מאותו ליל סערה. אני מקדישה את כל זמני לתלמידים. אמנם שנת הלימודים הסתיימה, אבל אני ממשיכה לתמוך בהם. החוזה שלי לשנה הבאה כבר חתום, ואני כעת במעמד של עובדת קבועה. "מבחינתי הייתי רוצה לראות אותך כאן עד שתחליטי לפרוש לגמלאות," אומרת מנהלת בית הספר, "כלומר לפחות עד שאני. בכל זאת אני מבוגרת ממך ביותר מעשור," היא צוחקת.

הלילה יש שוב מסיבה לצעירים במועדון, ומאחר שקצב העבודה שלי מתמתן אני מחליטה להגיע.

לאחר שנה בכפר אני כבר מכירה את כולם, ומתקבלת בשמחה.

"התלמידים שלך מדברים עלייך בהערצה גלויה. אני לא מכירה מישהי ששייכת למערכת החינוך שמדברים עליה כך," אומרת לי ג'קי.

"את שוכחת שאני האוזן הקשבת שלהם, הכתף לבכות עליה, לא זו שנותנת להם שעורי בית ומבחנים," אני אומרת לה.

"מצד שני את לא היועצת החינוכית הראשונה בבית בספר האזורי. זאת אחת המשרות הכי לא יציבות בו. אני לא חושבת שיש מישהי או משהו, כי היו לנו גם כמה גברים במשרה הזאת, שחתמו על שנה נוספת. לפי מה שאמרה המנהלת , נראה לי שאת תשארי כאן לנצח," אומרת ג'קי.

*

ג'קי היא מורה למדעים, איתה התיידדתי מהיום הראשון שהגעתי לבית הספר.

מה שרבים לא יודעים הוא שאמנם אני הפסיכולוגית של התלמידים, אבל מנהלת לא מעט שיחות עם המורים, שנותנים בי את אמונם וחושפים את ליבם בפניי.

עם ג'קי עברתי תהליך לא פשוט, אחרי שהיא חשפה בפניי טראומת ילדות, עליה עבדתי איתה במשך חודשים ארוכים.

כל פעם שאני רואה את הניצוץ בעיניה, אני מרגישה נצחון. כמו היום למשל.

*

"אז בסוף מרלי התחתנה," היא אומרת. אני לא אתן לה לסחוף אותי לשיחה עליה.

"כך שמעתי," אני מצננת את השיחה בטרם התחילה.

"להביא לך בירה?" אני שומעת את קולו של לויד מאחוריי. אין לי מושג אל מי הוא מדבר, אבל בכל זאת מפנה את מבטי. "אני הולך לקחת לעצמי, איזה בירה את אוהבת?"

"בירה לאגר, סטלה אסטואה או משהו דומה," אני אומרת, ומסתירה את הפתעתי למחווה שלו. אני מושיטה יד לכיסי להוציא שטר אבל הוא נד בראשו לשלילה.

לויד חוזר עם שתי כוסות בירה, מניח אחת לפניי וחוזר לבר כדי להביא צלחת עם נשנושים, אותה הוא מניח באמצע השולחן. חבריו באים בעקבותיו לשולחן והם מנהלים שיחה ערה. לויד מתיישב לידי, רגלו נוגע ברגלי, אבל כולו מרוכז בשיחה.

"אני פורשת," אומרת ג'קי, "להקפיץ אותך הביתה?"

"אני גמורה מעייפות," אני עונה לה, "שיהיה לכם לילה טוב," אני אומרת ועוזבת את המקום.

"מה קורה בינך לבין לויד?" שואלת אותי ג'קי מייד כשאנחנו נכנסות לרכב שלה.

"העובדה שהוא הביא לי בירה לא הופכת את זה לרומן סוער," אני אומרת ופורשת ידי לצדדים.

"נו באמת, את חושבת שאני ילדה קטנה?" היא אומרת ואני כבר רוצה לקטוע אותה כשהיא ממשיכה, "המבטים שהוא מגניב לעברך, מספרים הכל."

"לא שמתי לב," אני עונה לה ומודה שאני גרה קרוב והשיחה הזאת מסתיימת עם המילים האלה.

ברגע שאני סוגרת את דלת ביתי אני מרגישה חוסר שקט גדול. מאז ליל הסערה אני נמנעת לפגוש בו, כדי שלא יהיו לו רעיונות רק בגלל שישנתי איתו כשלא הייתי בהכרה.

אני הולכת למיטה ונרדמת מייד.

קול נקישות רמות על הדלת מעיר אותי משנתי. לוקח לי רגע להבין מה קורה. זה נשמע כאילו מישהו לקח פטיש ומכה איתו על הדלת.

אני חוטפת שמלת טריקו מהארון, וניגשת לראות מי בפתח הדלת.

"יש לך שבועיים לפנות את הדירה. יש לי שוכר אחר," אומר לי גבר שאינני מכירה.

"מי אתה?" אני שואלת.

"אני הבן שלו,  ואני אחראי עכשיו על הבית," הוא יורה לעברי.

"קרה לו משהו שאני צריכה לדעת?" אני עונה לו באסרטיביות.

"אני חושב שהגיע הזמן שהנכס יטופל על ידי," הוא אומר לי.

"אני לא מכירה אותך, ועד שאביך לא יפנה אליי, אני לא אפנה את הבית." אני סוגרת את הדלת והולכת חזרה לחדר השינה. הוא ממשיך להלום על הדלת, אבל אני מתעלמת. לבסוף הוא הולך.

אני מחכה לשעה שמונה ומתקשרת ללייסי. "אני צריכה עורך דין," אני אומרת לה מייד.

"תגיעי לפה ונדבר," היא עונה לי, "אני מכינה פנקייק, בדיוק כמו שאת אוהבת."

אני רוצה לומר לה שאני מעדיפה לא להגיע לביתה, אבל בלית ברירה אני מתלבשת, הפעם עם מכנס ג'ינס וחולצה, מכניסה את החוזה לתיק, ונוסעת אליה.

"עכשיו תנשמי עמוק ותספרי לי מה קרה," אומרת לייסי בקולה המרגיע.

"אני זקוקה לשרותיו של עורך דין," אני חוזרת על בקשתי.

"יש  לך. לא אחד אלא שניים," היא עונה.

"באמת? אני לא מכירה אף אחד בכפר שעוסק במקצוע," אני עונה לה.

"לא אמרתי שהוא עוסק, אלא יודע את החוק על בוריו," היא עונה.

"זה כל מה שאני צריכה," אני אומרת.

"בואי תעזרי לי לערוך את השולחן," היא משנה את הנושא. אני יודעת שאני חייבת להיות סבלנית.

אני עורכת שולחן לארבעה, ושוב הידיעה שלויד כאן מציפה אותי.

כשאנחנו מתחילים לאכול, שואלת  אותי לייסי במה מדובר. אני מספרת לה הביקור שערך בנו של בעל הבית. "את מבינה, בעל הבית דרש שאחתום על חוזה של חמש שנים עם אופציה להארכה לעוד חמש. הוסכם בינינו שאשלם יותר כדי שאוכל בסוף לרכוש ממנו את הבית. הוא ידע שהיו לי הצעות טובות יותר, ולבית גדול יותר, אבל האפשרות של הרכישה היא שהכריעה בסוף."

"היכן החוזה שחתמת עליו?" שואל לויד.

"הוא כאן איתי בתיק," אני עונה לו, אבל לא טורחת להוציא אותו.

"אני יכול לראות אותו?" הוא שואל.

"אני יודעת מה כתוב בו, ויודעת שהכל לטובתי, אבל אני זקוקה ל…" הוא קוטע אותי.

"יש לך שתי אפשרויות, האחת לתת לאבי לקרוא אותו, והשניה לתת לי," הוא עונה לי בשלווה.

"אני מודה על הרצון שלך לעזור, אבל.."

הפעם זו לייסי שקוטעת אותי. "גרהם וגם לויד אוחזים ברישיון לעריכת דין."

"ועל זה ויתרתם?" אני שואלת בפליאה.

"לא ויתרנו, הרווחנו," עונה גרהם, "החיים כאן הרבה יותר מרתקים."

אני מוציאה את החוזה ומתלבטת למי לתת אותו. ידו המושטת של לויד לא מותירה בידי ברירה.

"בוא נלך לקרוא אותו," אומר לויד לגרהם, ושניהם קמים ויוצאים מהמטבח.

"לא הייתי מעלה על דעתי," אני מתחילה לומר.

לייסי מחייכת. "זאת כוחה של האהבה."

'אין ספק שגרהם אוהב אותה. האם גם אני אזכה להכיר גבר שיהיה מוכן לעשות הכל למעני?'

"ובכן," אומר לויד בטון ענייני כשהם חוזרים לשולחן, "כיוון ששכרת את הדירה מרוהטת, אני מניח שלא ייקח לך זמן רב כדי להתפנות מהבית."

אני המומה, זה לא הפתרון שציפיתי לשמוע. אני מסתכלת עליו בעיון. מה שתופס את תשומת ליבי היא העובדה פתאום ,שהוא לא הסתפר מאז שחזר הביתה. השיער הארוך הולם את פניו היפים.

"אבל איפה אני אגור?" אני שואלת אותו לבסוף.

"זאת בכלל שאלה? יש לך כאן בית," הוא עונה בחיוך. שגם זה מפליא אותי, שכן אני לא רגילה לראותו מחייך.

"ממש לא! אמנם אני מרגישה כאן בבית, אבל אני לא מתכוון להעיק על לייסי וגרהם," אני עונה לו בהחלטיות.

"מי דבר על בית הוריי?" הוא שואל ומרים גבה.

"אני לא מבינה," אני אומרת לו.

"את כן," הוא עונה ושולח יד להסיט קווצת שיער שמכסה את עיניי. הוא מישיר מבטו אליי ולא מסיר את מבטו עד שכל המילים נאמרות בינינו, למרות שלא נאמרת אף מילה בקול.

"אתה מציע לי לעבור לגור איתך?" אני שואלת בשקט.

"זו רק ההתחלה," הוא עונה לי, ומושיט ידו מתחת לשולחן לאחוז בידי.

לויד עוזר לי לארוז את הדברים ולהעבירם לביתו, בעוד גרהם מודיע לבעל הבית על עזיבתי ומנהל איתו משא ומתן לגבי הכספים שהפקדתי בידו.

זאנחנו מגיעים לבית. לויד ממהר להוציא את המזוודות שלי, ומעלה אותן לחדר השינה.

"כשאבא שלי בנה את הבית עבורי, הוא לקח בחשבון שאמצא אישה שארצה לחלוק איתה את חיי, ולכן בנה כאן חדר ארונות מרווח." הוא פותח את הדלת ואני נכנסת בעדה.

לצד בגדי העבודה, הג'ינסים וחולצת הטריקו, יש חלק לא מבוטל שמכיל חליפות וחולצות בד. אני עוצמת את עיניי ומדמיינת את לויד לבוש בחליפה. אני שמחה שהיכרתי אותו כשחזר הביתה, לכפר. אמנם אני בטוחה שהייתי מתעלפת למראהו בחליפה, אבל אין לי ספק שהוא מרגיש הרבה יותר נוח בג'ינס שנופל מעל מתחת למותניו, וחולצת טריקו פשוטה.

לויד מפנה לי בחדר העבודה שלו כוננית שתכיל את הספריה הקטנה שלי, ואני מסיימת לרוקן את אחרון הקרטונים שהבאתי איתי מהבית השכור.

"בואי נלך לנוח," הוא אומר כשהוא רואה שאני מותשת מההשכמה המוקדמת, והמתח שהצטבר בי כל היום.

הוא נשכב על מיטה, ומסמן לי לבוא לשכב לידו. הוא מניח את ידו על חזהו. "בואי," הוא אומר ואני נשכבת לידו ומניחה עליו את ראשי. הוא לוקח את ידי וכורך אותה סביב צווארו, ולבסוף כורך את זרועו סביבי.

"תעצמי עיניים," הוא מבקש. אני עושה כדבריו.

"זה כל מה שקרה בלילה ההוא של הסערה," הוא אומר לי, "זה הכל. הרגשתי את חום גופך על שלי, הירחתי את ריח השמפו משיערך, והקשבתי לנשימותייך השקטות, והלב שלי התמלא באהבה אלייך. אהבה כפי שלא ידעתי מעולם.

תמיד אמרתי שאיני גבר רגשן, שמעטים הדברים שמרגשים. אני גבר שהמח שולט בו. באותם רגעים הוכחת לי אחרת."

*

*

אם למישהו אהיה ספק בקשר לסיפור האהבה שלנו, הטבעת שענדתי על אצבעה של מדיסון לאחר שכרעתי ברך בפניה על הגבעה בשעת שקיעה, הייתה האישור שכוונותיי לגביה רציניות.  

לשמחתי מדיסון ביקשה לערוך חתונה צנועה, על הגבעה בה הצעתי לה נישואין. נשות הכפר התאספו יחד לעזור לנו בהכנות.

כמידי שבת בבוקר אנחנו מצטרפים להוריי לארוחת הבוקר.

"יש לי חדשות לספר לכם. מסתבר שמרלי לא הייתה בכלל בהיריון," מספרת אימא בזמן שהיא ממלאת לאבא את הצלחת.

"מה שמדיסון אמרה מהרגע הראשון," אומר אבא באדישות.

"ולא רק, אלא היא הגישה בקשה לפירוק הנישואים, שהן כדבריה בלתי נסבלים," מסיימת אימא את דבריה.

"שגם זה לא מפתיע," אומר אבא.

"לעומת זאת מדיסון כן מתחתנת איתי," אני אומר, "אבל את זה כל הכפר כבר יודע."

"לעומת זאת, מדיסון כן בהריון וממני," אני אומר.

אבא ואימא פותחים זוג עיניים. "ומתי תכננת לספר לנו?" נוזפת בי אימא.

"מה את רוצה, הרגע סיפרת לך שאנחנו מצפים לתינוק," אני עונה לה וממלא את פי בפנקייק נוטף סירופ מייפל.

"כמה זמן אתם יודעים זאת?" שואלת אימא באיפוק.

"מה את אומרת מתוקה, חצי שעה נראה לך סביר?" אני שואל את מדיסון.

"זה באמת קורה," אומרת אימא. היא נראית המומה.

"את יודעת אימא, כשגבר ואישה שמאד אוהבים אחד את השניה, והולכים לישון יחד, קורים דברים ו…"

"נו באמת," היא אומרת וממהרת לעבר הדלת.

אני מסתובב לעבר החלון ומופתע לראות את אחיותיי פורקות מזוודות מהרכב.

דלת הכניסה נפתחת. "ואני מבטיחה לך אימא," אני שומע את לילי אומרת בבכי, "שלעולם לא אעזוב עוד את הכפר."

לילי ולורה נכנסות למטבח ונופלות על צווארי בבכי. "חזרנו הביתה. אנחנו שונאות את העיר, וגם את הגברים שבה," הן אומרות ומתיישבות ליד שולחן האוכל.

"ואת חשבת שהחדשה הכי מרעישה היא שמרלי מתגרשת," אומר אבא ופורץ בצחוק. אני מביט עליו מופתע. אני לא זוכר מתי, אם בכלל, שמעתי אותו צוחק.

"הכל בזכותך מדיסון," אומרת אימא, "למדתי ממך הרבה. כל כך הרבה זמן נשאתי בתוכי את העלבון, והכעס על העזיבה של לילי ולורה, שהתרחקתי. מדיסון הזכירה לי איך ראוי להתנהל. כבר שבועות שאני מנהלת שיחה איתן, והנה הן פה," אומרת אימא.

פתאום אני מרגיש שצפוף לי מידי. אני רוצה להיות עם מדיסון לבד. "תודה על הארוחה אימא," אני אומר.

"השתנית לויד," אומרת לי לילי, "השלווה על פניך, זה משהו שלא ראיתי הרבה זמן. הכפר מיטיב איתך."

"אני מאושר כאן. אין לי ספק שזה המקום אליו אני שייך," אני עונה לה, "אבל מה שניכר על פניי זאת האהבה לאישה שלי, והשלווה שהיא משרה עליי. אני בספק אם זה יכול היה להתקיים בעיר. ברוכות השבות הביתה."

"מסתבר שאת פעלת מאחורי הקלעים להשיב אותן הביתה," אני אומר למדיסון.

"אימך תמיד משדרת שמחת חיים, אבל אני ראיתי את החסר בעיניה. אתה יודע, גם פסיכולוגים צריכים שיהיה מישהו שיקשיב להם," היא אומרת, "ולי יש מזל, יש לי אותך, שמבין אותי גם כשאני שותקת."

"כבר למדתי שאת מפטפטת כשאת נבוכה, לכן אני מקבל באהבה את השתיקות שלך. העיניים שלך מספרות לי את האהבה שלך, וזה כל מה שאני צריך."