בר אבידן -מאמינה באהבה

מעבר לגבולות היגיון 12- טורנדו

אני יורד אחרי אן למטבח. היא יורדת במהירות את המדרגות, כאשר החולצה מתרוממת מעט, ואני חייב להתיק מבטי ממנה, כי המראה של גופה החשוף מקשה עליי להישאר מאופק.

אן נכנסת למטבח ועורכת הכרה קצרה איתו. היא פותחת את המקרר, בודקת את תכולתו, ומוציאה את מגש הביצים ממנו. היא מוציאה ממגירת הגבינות גבינת שמנת, וגבינה צהובה, וממשיכה לחפש מה יש בו עוד.

עכשיו תורו של הלחם, אותו היא מכניסה למצנם, בזמן שהיא מחפשת אחרי המחבת.

המהירות בה היא מוצאת כל דבר מפתיעה אותי. אני שוב חושב על ליליאנה.

*

"אני רעבה," אמרה ליליאנה בקולה המתפנק.

"המקרר מלא מצרכים. קחי מה שבא לך," אמרתי לה בזמן שהייתי עסוק בכתיבת מייל בחדר העבודה שלי.

"אבל בא לי שאתה תכין לי. אני לא מכירה את המטבח שלך," היא אמרה באותו טון של ילדה שרגילה שעושים למענה הכל. העניין הוא שהיא שכחה שהיכרתי את אימה, וידעתי שזה לא המצב.

"ילדה שלי, מה את עושה בבית אימך? גם ממנה את מבקשת שתכין לך לאכול?" אני שואל בתמימותי.

"אתה צוחק עליי? אתה חושב שהיא יודעת בכלל לבשל? אני בספק אם היא הכינה משהו מעבר לקפה אותו היא שותה בכמויות," היא ענתה וגרמה לי להפסיק לעבוד.

"נו באמת ליליאנה, את לא נראית אחת שמרעיבים אותה," אני עניתי לה לא מרוצה.

"אני יכולה לאמר לך היכן להזמין כל אוכל שתרצה. בזה אימא מומחית, ולאחרונה היא פשוט העבירה לי את הידע שרכשה ואני עושה זאת בעצמי," אמרה ליליאנה וצחקה. אותי זה ממש לא שיעשע.

"אני חייב לשלוח את המייל. עמיתי מחכה לו," עניתי לה, "כשאסיים אכין לך לאכול."

אם הייתי צריך הוכחה לשוני ביניהן, הוא ניכר מאד כעת.

*

אני מביט על אן, ששוברת את הביצים, מקשקשת אותן, מוסיפה להן מהגבינות שהוציאה, ושופכת אותן בזהירות לתוך המחבת המשומנת. אן מקטינה את האש, בדיוק בזמן שהלחם הקלוי קופץ מהצנם.

היא מוציאה את קרש החיתוך, חותכת עליו פרוסות דקות של עגבניה, וחוזרת למקרר להוציא חמאה כדי למרוח על הלחם הקלוי.

לבסוף היא פותחת את הארון בו נמצאות הצלחות, מתרוממת מעט כדי להוציא אותן. אני כבר יכול לדמיין את החולצה מתרוממת וחושפת בפניי את גופה המושלם.

אני מפחד שלא אצליח להתאפק, ויכול לדמיין אותי מניח אותה על שולחן האוכל וחודר לתוכה בעוצמה.

היא כנראה מרגישה את המבטים שלי ואוחזת בחולצה כדי שלא תתרומם.

הביצים כבר מוכנות, והיא מניחה אותן על הצלחות, מקשטת עם פרוסות העגבניה, ואת הלחם המרוח היא מניחה על צלחת נפרדת.

"המתח של כל הימים האחרונים התיש אותי. גם העובדה שנאלצתי לשאת את ההרצאה באופן לא מתוכן, סחטה ממני כוחות. בסוף הערב כבר לא יכולתי להחזיק מעמד," אומרת אן להפתעתי.

"נראית לי כל כך מלאת אנרגיה. לא יכולתי לחשוב שזה המצב. התפלאתי כשראיתי שנרדמת מייד כשהתחלתי לנסוע," אני אומר לה.

"שלווה גדולה נפלה עליי בזכותך. הקירבה אליך, והבטחון שאני יכולה להסיר את כל המסיכות מעליי, עזרו לי להרדם מייד. זה לא תמיד קורה לי בקלות בימים אלה."

היא מפסיקה לרגע את דבריה. "כך אני רוצה לחיות בזמן שהוקצב לנו,"היא אומרת.

המילים שלה מהדהדות בחדר, ואני רואה את העצב מוחק את האור שהיה בהן.  

משום מקום, אן פורצת בבכי. אני קם לעברה, אבל היא שולחת יד ועוצרת אותי. "אני אלך," היא אומרת, ומשאירה אותי המום.

היא עולה בריצה את המדרגות, וחוזרת אחרי זמן קצר לבושה בשמלה שלבשה אמש.

אני לוקח את המפתחות.  "אני אסיע אותך…" אני מתחיל לומר, אבל היא נדה בראשה לשלילה.

אני עוקב אחריה. היא יוצאת בצעדים מהירים מהדלת לעבר שער הכניסה. ביד אחת היא מצמידה אליה חזק את התיק שלה, ובשניה היא אוחזת את הטלפון הנייד ומדברת. אני פותח את השער עבורה, אבל נשאר נטוע במקומי. הלב שלי נשבר לרסיסים.

אני לא יודע מה גרם לה להישבר כך פתאום, ולדחות את הרצון שלי לעזור לה.

'למה התכוונה במילים 'בזמן שהוקצב לנו,' שגרם לה להישבר כך. האם סוף סוף הבינה שפער הגילים בינינו הוא כזה שלא נזדקן יחד, שהיא תמשיך להתקיים אחרי?'

אני חייב לשחרר אותה. לתת לה לחיות את חייה.

אני מרגיש שרגליי לא נושאות אותי. בקושי רב אני נכנס לחדר האירוח, ומתיישב על הספה. אני כבר לא נלחם בדמעות. לראשונה מאז האסון, אני מרשה לעצמי להתפרק. אני מזיל דמעות על ליליאנה שזכתה רק לעשרים ושתיים שנות חיים, על אן שאבדה לי, ועל עצמי שידעתי רגעי אושר נדירים והם אבדו לי לעולם.

אני מרגיש את כובד שנותיי, ומתקשה לנשום. 'למה?' אני מרים עיניי לשמים. 'למה נתת לי את שתיהן, אם ידעת שתקח אותן ממני?'

אני מתקשר לאחי.

"דונובן, אני הולך ומאבד את שפיותי. אני זקוק לך," אני אומר לו בקול שבור.

אני יושב ובוהה באוויר. מוחי ריק ממחשבות, והדמעות זולגות מעיניי ללא הפסקה. הצלצול של האינטרקום מהשער מקפיץ אותי. אני מוחה את הדמעות ומנסה לקום, אבל מתקשה לעמוד על רגליי, ולכן עונה לאינטרקום מהאפליקציה בטלפון הנייד שלי

"זה אני," אני שומע את קולו של דונובן.

אני נושם עמוק. 'אתה חייב להתאפס מייד,' אני מורה לעצמי וקם מהספה.

"מה עובר עליך אח שלי," שואל דונובן בדאגה כשאני פותח לו את הדלת.

"היה לי משבר היום. פתאום אני מרגיש שפיספסתי את החיים," אני משתף אותו.

"אין דבר שמשקה טוב לא יכול לרפא," הוא אומר לי וניגש לחפש משהו לשתות. הוא מבחין בשתי הצלחות על השולחן.

"אתה מוכן לספר לי מה קרה כאן?" הוא שואל.

"החברה של ליליאנה הייתה כאן. זה היה מפגש טעון לשנינו. היא עדיין לא התאוששה ממותה של ליליאנה," אני משקר לו.

"ואתה רוצה לאמר לי שכך קיבלת את פניה?" הוא אומר ומצביע בידו על תחתוני הבוקסר שלי.

"נראה לך שזיינתי אותה?" אני מסתכל עליו, מעמיד פני מופתע. "רציתי להחליף בגדים, אבל בדיוק הגעת ולא הספקתי. זה כל הסיפור."

למרות שאנחנו קרובים, אני כמעט לא משתף את דונובן בחיי הפרטיים. מבחינתו אני גבר פנוי שחי את החיים במלוא העוצמה, בניגוד אליו שכבול לנישואים שמרגישים לו כמו כלא. הוא כל כך משוכנע שזה המצב, שמעולם לא התעניין מה קורה בחיי באמת.

אני שוב מרגיש שאני מסוגל להתמודד עם העולם. 'לא קרה כלום,' אני משכנע את עצמי, ושוב אוגר כוחות.

אני יושבת ברכב של אימא שמסיעה אותי לבית ההורים.

"קרה משהו אן?" שואלת אימא בדאגה.

אני נדה בראשי אבל לא עונה לה.

"הוא עשה משהו שלא ראוי היה שיעשה?" שואלת אימא.

אין לי כוח או רצון לדבר איתה על מה שקרה, ובכל זאת מאלצת את עצמי לענות. "מה פתאום."

"אז מה קרה שאת נסערת כל כך?" אני מבינה אותה. היא יודעת שבכיתי, עיניי, כך אני רואה במראה ברכב, אדומות מבכי.

"קשה לי שליליאנה נעלמה לי כך," אני אומרת לבסוף.

אני מסיטה את ראשי ממנה ובוהה בחלון לידי.

אני לא יודעת מה הוא הבין כשנשברתי פתאום. מה חשב כשהשתמשתי במילים 'בזמן שהוקצב לנו.'

אני קולטת פתאום שהן יכולות להתפרש בשני אופנים. האחד שהתכוונתי לכך שאני מבינה שאיש לא יודע מהו גורלו, עד מתי יחיה. וזאת באמת הייתה כוונתי.

אבל גם יכול היה להתפרש כרמז על כך שהוא מבוגר בהרבה ממני, ומי יודע כמה זמן קצוב לנו יחד.

אין לי כוחות להתמודד עם זה כעת. גם אין לי מושג מה הוא חושב עליי כעת אחרי עזבתי אותו באמצע בלי הסבר.

"הפרופסור הוא גבר מדהים. אין לי מילה רעה לאמר עליו," אני מפרה את השתיקה, "אבל אני חווה את החסרון של ליליאנה בשונה ממנו. ישנם דברים שכל אחד צריך לעבור בעצמו כדי להחלים או לפחות להיות מסוגל לחיות איתו," אני אומרת לאימא.

"נכון אן שלי, וזו הסיבה שאני נותנת לך את המרחב כדי להתמודד עם האבל שלך. אני יכולה להיות לידך, לחבק אותך, אבל לא לקחת ממך את הכאב ולשאת אותו במקומך."

"מעניין איך לילילו הייתה מגיבה, לו זו הייתי אני," אני אומרת את מה שעובר לי בראש.

"למרות שליליאנה התייחסה לכל דבר בחיים בקלילות, היא הייתה נשברת לרסיסים. את היית העוגן שלה, האי של השפיות שלא היה לה במקום אחר," אומרת אימא.

"גם לא אצל אביה?" אני שואלת.

"הוא אהב אותה מאד, והיה מוכן לעשות הכל עבורה, אבל אל תשכחי שהיא לא גדלה אצלו. מין הסתם היה ביניהם מרחק שלא היה קיים בינך לבינה. איתך היא הירשתה לעצמה להיות חשופה. אני יודעת שהיו סודות שהיא הסתירה מפניו," עונה לי אימא וגורמת לי להרהר בדבריה.

"את מבינה אימא שקשה לי להבין זאת? תמיד היו לי יחסים מאד פתוחים איתכם. נכון שלרוב באתי אלייך כשמשהו הטריד אותי, אבל לא הסתרתי זאת מאבא. קרה שהוא נכנס לחדר באמצע שיחה שלנו, ולא חשבתי שעליי להפסיק לדבר איתך בשל כך," אני אומרת לאימא.

"אני חושדת בכך שסוזן סיפרה לה שהיא אימה הביולוגית והוא לא באמת אביה.

אני מכירה את הפרופסור מהאקדמיה. אני חייבת להודות שמעולם לא הבנתי את החיבור ביניהם.

הוא גבר מאד מרשים בחיצוניותו ובעוצמתו. סוג של גבר אלפא כפי שאתם מכנים בדור שלך. אחד שאיש לא יכול להכתיב לו מה לעשות. עם זאת גברים כאלה כשהם אוהבים, הם מראים זה במלוא העוצמה. האם סוזן הייתה ראויה לו? אני בספק."

"לא קרה בינינו כלום, למרות שישנתי אצלו," אני אומרת לאימא, "הוא עטף אותי בזרועותיו, ואני הנחתי את ראשי על חזהו. הרגשתי כל כך שלווה. הוא לא ניסה ליזום יותר מזה."

"היית רוצה שהוא יזום?" אני פותחת זוג עיניים גדול מול אימא. מאיפה השאלה הישירה הזאת.

"אימא!" זה כל מה שאני מסוגלת לאמר.

"אני מרגישה חשמל באוויר כשאתם אחד בקרבת השניה. העיניים שלו בוערות כשהוא מסתכל עלייך. העובדה שלא ניסה לחצות את הגבול, רק מראה כמה עזים הרגשות שלו כלפייך. כמה הוא לוקח אותך ברצינות."

"זה נראה לך טבעי שגבר שיכול להיות אבא שלי יחזר אחריי?" אני שואלת אותה.

"ילדה שלי. לאהבה אין מתכון שאם תדייקי בו הוא יצליח. בואי נדבר עלייך ועל האחים שלך. שלושתכם גדלים באותו בית, אצל אותם הורים. נכון שיש ביניכם אהבה גדולה, אבל האם אתם בנויים בדיוק אותו דבר?

לעיתים קיימים ביניכם חילוקי דעות. נכון שאתם יודעים להתנהל איתם, ואתם לא מגיעים לטונים גבוהים, אבל עדיין.

עכשיו בואי נדבר על אבא ועליי. שנינו באנו מאותו רקע. את באמת חושבת שתמיד הכל מתנהל בינינו על מי מנוחות? כפי שציינתי לגביכם, גם אנחנו יודעים לנהל את הויכוחים שלנו בשקט, אבל עדיין זה לא אומר שאנחנו רואים כל דבר עין בעין.

זוגיות היא מפגש בין שני אנשים זרים שבחרו לחיות ביחד. המפגש הזה מתחיל בדרך כלל במשיכה גדולה והתאהבות. אבל זה לא מספיק. אם אין בסיס איתן, אם אין חברות אמיתית, זה לא יחזיק מעמד.

זה המתכון לאושר, לגיל אין כל קשר. אין כזה דבר הפרש גילאים נכון. הלב לא קורא את תאריך הלידה כשהוא מתעורר.

תראי את האחים שלך. אחד בזוגיות עם אישה שצעירה ממנו בשש שנים, והאחר בזוגיות עם אישה בת גילו. האם את יכולה לומר שהאחד מאושר יותר מהשני?

אל תלחמי בלב שלך. הוא יודע מה את צריכה. אני יודעת שאת אישה שחושבת דרך הראש, לא דרך הלב. הגיע הזמן שתקשיבי לו.

ההגיון שלך אומר שהקשר ביניכם הוא בגלל האובדן של ליליאנה. אני מסתכלת על שניכם מהצד ורואה שיש בזה הרבה מעבר לזה."

אני המומה מהדברים של אימא. "אני מבינה נכון? את מעודדת אותי להיות איתו בקשר?"

"אני לא אומרת לך אם להיות איתו או לא. להזכירך זו את שאמרת שהרגשת לידו מאד שלווה. את לא חושבת שזה אומר משהו? ראית שהוא בא לדבר איתנו. הוא בהחלט גבר מאד מרשים וחכם."  

אני עולה לחדרי ויוצאת למרפסת הצמודה לו, מביטה על הגן הקסום שנפרש לרגליי, וחושבת על ילדותי. כמה חום ואהבה עטפו אותי כשגדלתי כאן.

אני חושבת על ליליאנה, שכשהייתה זקוקה לאהבה באה אליי, ועל ליאו שגר בבית גדול ויפה, אבל לבד.

אני יודעת שעליי להתאפס על עצמי, ולדבר איתו.

אני מחייגת אליו, אבל הוא לא עונה. המענה הקולי שלו מודיע שאינו פנוי לקבל כעת את השיחה.

אני משאירה לו הודעה קולית.

"מדברת אן.

רציתי להתנצל בפניך.

ישנם רגעים שאני לא מסוגלת להתמודד עם האובדן של ליליאנה.

הכאב כל כך גדול שחסר לי אוויר.

אני מצטערת שעזבתי כך."

אני מחפשת מה לומר לו עוד, אבל לא מוצאת את המילים, ולכן מנתקת. אני מתחרטת שהשארתי הודעה, אבל זה כבר נעשה.

אני ממתינה לשווא שהוא יתקשר אליי. מידי פעם אני בודקת שלא פיספסתי שיחה, אבל זה לא קורה.

בערב מתקבל מסרון ממנו.

ליאו רוקפורד:

אין צורך להתנצל.

אני מבין את הכאב שלך.

אני בוהה במסרון, כאילו שאם אעשה זאת הוא ישתנה.

אני מרגישה גל קור נושב ממנו לעברי. 'האם פגעתי בו? או אולי אין ביננו כלום מעבר לקשר בגלל ליליאנה, בדיוק כפי שחשבתי.

שבועיים עברו מאז…

לא שמעתי אף מילה ממנו, ואני כבר מבינה שלא אשמע יותר. אני משקיעה את כל כולי בלימודים.

בצהריי היום אני יושבת לישיבת סיעור מוחות עם חבריי באוניברסיטה, בפינה שקטה מתחת לעץ שמצל עליה.

"אחת הדרכים לשתול מידע לא רצוי," אני אומרת לבריאן וראג'ה, "היא להכניס אות בשפה זרה. כמו כאן."

"מה זה הסימן המוזר הזה?" שואל ראג'ה. לפעמים אני נדהמת מהשאלות שלו. הוא גאון במחשבים, אבל חסר לו ידע בסיסי בהמון תחומים.

"זאת אות ביוונית," אני עונה לו.

הוא מביט בי בהערצה. "יש לך תשובה לכל דבר."

פתאום אני מרגישה שהדופק שלי משתנה. יש משהו באוויר.

אני אוהב להשקיף על המדשאות של האוניברסיטה הנשקפות מבעד לחלון חדרי. זה משרה עליי שלווה.

הדבר האחרון שאני רוצה זה לראות אותה. היא יושבת עם שניים מחבריה, והם עובדים על פרוייקט ביחד.

אני מנסה לגרש אותה ממחשבותיי. 'אל תשכח שהיא צעירה מידי עבורך.' אני מזכיר לעצמי.

חוסר מנוחה מסעיר אותי, ואני מחליט לגשת לשתות קפה בבריסטה. אני רק מקווה שהיא תהיה עסוקה ולא אתקל בה.

הגורל רוצה אחרת. אני יורד לכיוון דלת היציאה. לא אחרת מאשר ד"ר שרה המילטון באה בעקבותיי. "אני מקווה שאתה לא כועס עליי," היא אומרת, "אני מבינה שעברתי את הגבול."

'זה בדיוק מה שחסר לי כעת, שיראו אותנו יחד,' אני חושב לעצמי אבל מגרש מייד את המחשבה, 'ואם יראו? אולי זה לטובה.'

אין לי דרך להתחמק מלעבור ליד המקום בו יושבת אן. היא מרימה עינייה ורואה אותי פוסע ושרה לצידי.

"אני סיימתי להיום," היא אומרת לחבריה, "אני אמשיך בבית."

"קרה משהו?" שואל אחד מהם בדאגה.

"אני לא מרגישה טוב," היא עונה מה שגורם לי להקשיב.

"מה קרה?" הוא שואל.

"כואב לי הלב השבור שלי," היא עונה, קמה ועוזבת את המקום.