אני לא מתכוון לוותר.
אני מתכופף לעברה. "אני מחכה לך בחוץ, אני מבקש שנדבר," אני אומר לה כמעט בלחישה.
שפת הגוף שלה לא מעידה אם שמעה את מילותיי. אני מותש כבר מקצב הלב שלי שמשתנה כל הזמן.
אני יוצא החוצה וממתין ליד דלת הכניסה.
מחשבותיי שוב מתפזרות. אני מנסה להבין למה ליליאנה כל כך התנגדה לכך שאפגוש את אן. אני מניח שבתוך תוכה היא ידעה שאן תכבוש את ליבי. כמה עצוב שזה קרה אחרי שחיפשתי אצלה נחמה על מותה של בתי.
"אתה מבין שהקשר בינינו נוצר רק כדי לנחם את הלב השבור של שנינו," אני שומע את קולה של אן לידי, "אין בו דבר מעבר לזה."
"שרה לא שפויה," אני יורה מייד, "לא היה בינינו קשר מעולם. היום משום מקום היא סיפרה לי סיפור על כך שהרכב שלה מושבת וביקשה שאאסוף אותה לארוע, זאת אחרי ששאלה אותי מוקדם יותר עם מי אני מגיע לאירוע.
כשבאתי לאסוף אותה, הבהרתי לה מייד שאין לי כוונה להיות בקשר איתה. הורדיתי אותה בפתח האולם, והלכתי להחנות את הרכב מתוך כוונה ברורה שלא היה לי רצון להיכנס איתה יחד, למרות שחשבתי שתעדרי מהארוע."
"אתה מדבר כאילו אתה חייב לי הסברים. אני שוב חוזרת על כך ש…" אני לא נותן לאן לסיים את המשפט.
"דברים לא נאמרים בינינו בקול, אבל העיניים שלנו מספרות הכל. ניסיתי להילחם בזה בעזרת ההיגיון, אמרתי לעצמי שאני במצב נפשי רגיש ולכן אני מפרש דברים אחרת. אבל בתוך תוכי אני יודע מה עושה הנוכחות שלך לידי ללב שלי, לגוף שלי. ואן, גם את יודעת."
אן שותקת.
"ביום ששמי יקשר עם שמה של אישה, זה יהיה רק עם השם שלך," אני מפר את השתיקה, "עכשיו את מבינה למה ליליאנה לא רצתה שניפגש? כי היא מכירה אותך, ומכירה אותי, והיה לה ברור שברגע שניפגש תבער בינינו אש גדולה שאיש לא יוכל לכבות.
את חושבת שאני לא יודע שאני מבוגר מידי? אבל האם באמת יש גיל לאהבה? כשהיא מגיעה לפיתחך, היא לא מתחשבת בכלום, היא פשוט מכריזה בקול 'אני פה להישאר.'"
"לא יכולתי לסבול את האופן בו סוזן התנהגה כלפיך. הרי היא הפסידה אותך מזמן. שתניח לך כבר, וגם ללילילו," היא אומרת ואני רואה את עיניה מתמלאות דמעות.
"אני יודע שעמדת על רגלייך מולה למעני," אני אומר לה ומושיט יד לנגב דמעה שנשרה מעינה.
"אהבת את ההרצאה שלי?" היא מפרה את האינטימיות שנוצרה בינינו.
"הייתי מאד גאה בך, בעיקר כשאת לא היית זו שהייתה אמורה להעביר אותה. זכית לתשואות ממושכות, והן הגיעו לך.
אבל היה בך משהו מרוחק. האם נדמה לי שאת עומדת לעזוב את המכון?" אני שואל.
"מאיפה אתה מסיק את זה?" היא תולה בי מבט שואל.
"זה לא משהו שעשית. אני מאמין שאיש לא הרגיש בכך. כבר למדתי את שפת הגוף שלך, וראיתי את חוסר השקט מאחורי החיוכים שלך," אני אומר.
"אתה מרגיש אותי," היא אומרת כמעט לוחשת.
"הנה אתה!" קוראת לעברי שרה שיוצאת בסערה מבעד לדלת הכניסה, וצועדת לעברי בצעדים מהירים. "מה אתה עושה כאן איתה?"
"אני מחמיא לה על ההרצאה הרהוטה והמרתקת," אני עונה לה. אני מבין שעדיף להרחיק את האש מאן.
"היה בסדר," אומרת שרה, "ועכשיו תשאירי אותי ואת בן זוגי לבד."
"אני לא מבין מה נותנת לך ההצגה הזאת. אן לואיז יודעת שאין בינך לביני דבר וחצי דבר," אני עונה לה בקור.
"נו באמת פרופסור, בא לי לרקוד, ואנחנו גם צריכים לתת את התרומה שלנו," היא אומרת בטון מתחנחן.
אני מביט על אן. אני חייב לוודא שהיא לא קונה דבר ממה ששרה אומרת.
"אשאיר אתכם לבד," אומרת אן וממהרת להכנס חזרה לאולם. 'האם היא לא מאמינה לי?'
אני מוציא את הטלפון הנייד מכיסי ושולח לה הודעה.
ליאו רוקפורד:
תגידי לי שאת יודעת שהיא משקרת.
אן לא עונה. אני נכנס בצעדים מהירים לאולם ורואה אותה מוקפת באנשים. מישהו אומר לה משהו, והיא צוחקת. אני מבין שיהיה עליי להמתין עד שהיא תקרא את ההודעה שלי.
האם אני מאמינה להצגה של ד"ר המילטון? ממש לא, ועדיין אני מעדיפה להתרחק ממנו.
לשמחתי אני מוקפת באנשים מיד עם היכנסי חזרה לאולם. ברור לי שהוא לא יעשה צעד לעברי כשאני לא לבד. אחר כך אני ניגשת לשולחן של המכון ומתקבלת בשמחה.
"את כועסת עליי?" שואל ג'ושוע בפנים מתוחות, כשהוא מאגרף את כפות ידיו עד שהן מלבינות.
"למה שאכעס עליך?" אני שואלת מופתעת, "אני מאמינה שבפעם הבאה אתה תבוא מוכן יותר נפשית. בסופו של דבר אתה לא רגיל לשאת נאומים, בטח לא בפני קהל כזה גדול.
ראית מה עשיתי? התנתקתי מכולם, והתרכזתי רק במסך מולי. אנחנו עובדים על פרויקט כזה שמאפשר לנו זאת. בכל מקרה ניסית. אל תהיה קשה עם עצמך."
"אני בטוח שהוא יפטר אותי," אומר לי ג'ושוע בשקט.
"ואני בטוחה שהוא יודע שאתה מתכנת מעולה, והוא לא," אני עונה לו.
"אני מודה לך," אומר לי גיא שמבחין בי, "הייתי מבין אם היית מסרבת."
"זה לא משנה כמה זמן עוד אעבוד במכון," אני זורקת לאוויר פצצה, "המכון הזה יקר לי, וגם הפרוייקט של לינה."
גיא מנסה לעכל את מה שאמרתי, אבל לא מגיב.
לשמחתי הערב עומד להסתיים, והאנשים מתחילים להיפרד.
הנייד שלי מתריע על כניסת הודעה. אני מתעלמת. אני יכולה לנחש ממי זה, ולכן זה יכול לחכות. אבל כשאני קמה ללכת ופונה לכיוון של השולחן של הוריי, אני מופתעת לראות שליאו יושב ומדבר איתם.
הוא מרגיש אותי עוד לפני שהוא רואה אותי. הוא מסתובב לאט לעברי, ומישיר מבט ישר לתוך עיניי.
אני מפנה מבטי ממנו. "אני מבינה שאנשים תרמו ביד רחבה," אני אומרת בטון עליז.
אני שומעת את ליאו נאנח. "את לא רואה שאני זקוק לך?" הוא לוחש כמעט בלי קול.
"אני מצטערת, אבל אין לי ידע בפסיכולוגיה," אני עונה לו חזרה בשקט. אני יודעת שאני מכאיבה לו, אבל אני לא יכולה לתת לו להיות תלוי בי רק בגלל החברות שלי עם לילילו.
אני רואה אותו שוב מתעסק עם הטלפון הנייד שלו. הפעם הוא לא מחכה שאקרא את ההודעה אלא מראה לי את המסך שלו.
ליאו רוקפורד:
אני מחכה לך בחוץ.
"אני יודעת שבת הזוג שלך הערב מלמדת בפקולטה למדעים, אבל איני זוכרת באיזו מגמה. מה שבטוח זה שאני לא למדתי אצלה," אני אומרת לו בקול.
"את נהנית לשחק," הוא שוב מסנן לעברי בשקט, "הבנתי אותך."
"שרה מרצה במחלקה כימיה," הוא עונה, "וכפי שכבר ציינתי מי יודע כמה פעמים הערב, היא לא בת הזוג שלי, לא הייתה, ולא תהייה. שיהיה לכם ערב טוב משפחת מגריי." ליאו קם ויוצא מהאולם.
"אן, מה עובר עלייך, למה את כל כך עויינת אותו?" שואלת אימא אחרי דקות ארוכות שהיא נאבקת עם עצמה אם לאמר לי מה היא חושבת.
"אני חושבת שדווקא הגנתי עליו מפני חיצי הרעל של סוזן," אני עונה באדישות.
"את צריכה להבין אימא שקשה לי מספיק לשאת את הכאב על מותה של לילילו בעצמי, לא תמיד יש לי כח לשאת זאת עבור מישהו אחר," אני אומרת את הדבר הראשון ההגיוני שעולה לי בראש.
'איך אומר לה שאני במלחמה עם עצמי?'
אני מזייפת פיהוק, נפרדת מהמשפחה, ויוצאת בצעדים מהססים מהאולם.
ליאו לא מחכה לי בחוץ, אבל אני בכל זאת מצליחה לקלוט אותו יושב בג'יפ היפה שלו, כשידיו על ההגה, ומבטו מופנה קדימה לנקודה בלתי נראית.
אני נושמת עמוק ופונה לכיוונו. כל צעד שאני עושה מקרב אותי לעבר הגבול אותו אני לא בטוחה שאני רוצה לחצות.
עוד כמה צעדים ואני עומדת ליד הג'יפ. רק אז אני רואה שהוא יושב בעיניים עצומות.
אני פותחת את הדלת של הנוסע, וצלילים מוכרים מציפים איתי. המבט על המסך של המערכת מראה לי שלא טעיתי, כאשר הכיתוב עליה מאשר שזו רשימת השירים שאן אוהבת.
"זה אחד האהובים עליי," אני אומרת ומתיישבת לידו.
"מה את עושה פה?" הוא שואל בקול חסר רגש, "אני יודע שלא קראת את המסרון ששלחתי לך."
"קח אותי הביתה," אני מבקשת ממנו.
"היכן את גרה?" הוא שואל ועדיין לא מסתכל עליי.
אני שולחת את ידי למסך, נכנסת לאפליקציית ומבקשת 'קחי אותי הביתה.'
"את מבינה שעבור המערכת שלי יש רק מקום אחר שמוגדר כ'הביתה.'" הוא ממשיך לדבר, מתניע את הרכב בלי להעיף בי מבט.
"אני יודעת, ולשם אני מבקשת שתקח אותי," אני עונה לו.
"אם היינו לבד כעת, הייתי מנשק אותך כעת עד שייגמר לך האוויר מריאותייך," הוא אומר, ובמקום זאת אוחז בידי, מקרב אותה לשפתיו, עוצם את עיניו ונושק לי.
"תסע בבקשה," אני אומרת לו, "אני רוצה כבר להיות איתך לבד."
כולי בוער מתשוקה אליה. סוף סוף היא באה אליי כאישה שבאה אל הגבר שלה. אני כל כך רוצה לעצור באחד הסמטאות ולטרוף אותה בנשיקות, כל חלקת עור גלויה ממנה, כמו נער בן שש עשרה שגילה לראשונה מהי אישה.
"עוד חמישים דקות תגיע ליעד," נשמע ברקע קולה המונוטוני של אפליקציית הניווט.
"אף פעם לא הרגשתי שאני גר כל כך רחוק מהעיר," אני אומר לה.
אן לא מגיבה. אני מעיף מבט זריז לעברה כיוון שהתחלתי כבר לנסוע. עיניה עצומות, היא מכורבלת על הכיסא, כשגופה מופנה אליי. "אן," אני אומר את שמה בשקט, אבל היא לא עונה.
אני מחליש את המוסיקה, ושומע את נשימותיה השקטות. היא נרדמה.
חשבתי שהיא תתרגש כמוני, לא תוכל לחכות שאסגור את דלת ביתי. כנראה שטעיתי.
גם כשאני מחנה את הרכב בתוך המוסך, ומדומם את המנוע, היא עדיין ישנה. 'מה אני אמור לעשות כעת?'
אני מעביר את אצבעי על לחיה, אבל היא לא מגיבה, ולכן אני נושא אותה בזרועותיי ונכנס איתה לתוך הבית. היא עדיין לא מתעוררת. לאחר התלבטות קצרה, אני עולה איתה לחדר השינה.
'היא מותשת, עדיף שתישן במיטה נוחה,' אני חושב לעצמי.
אני מניח אותה בזהירות על המיטה, וחולץ את נעליה. היא מסתובבת על צידה וממשיכה לישון.
"לילה טוב מתוקה," אני אומר לה ונושק לה קלות על שפתיה.
היא פוקחת את עיניה, מסתכלת סביבה, ומפהקת פיהוק גדול עליו היא מכסה בכף ידה. "כדאי שאפשוט את השמלה מעליי," היא אומרת, ועושה זאת מייד.
אני תוהה אם היא מבינה שהיא חשופה לפניי. "אתה יכול להביא לי חולצת טריקו?" היא מבקשת ומורידה מעליה את החזיה.
'את לא יכולה לעשות לי את זה," אני ממלמל, וממהר להביא לה את אחת מחולצות הטריקו שלי.
אני לא יודע מה דמיינתי לעצמי שיקרה כשסוף סוף נהיה יחד. האמת היא שלא יכולתי לדמיין את זה שהיא תבוא אליי כשכבר הייתי מיואש, ותאמר לי שאקח אותה הביתה לביתי.
אני מרגיש את התשוקה בוערת בי כלפיה, אבל יודע שעליי להיות מאופק. אני יודע שהיא לא משחקת, היא באמת מותשת.
אן לובשת את החולצה שלי בעיניים עצומות, מסניפה את הריח של מבשם הכביסה אליה, ומחייכת. אני לא מבין, הרי אין בה טיפת ריח ממני, ועדיין. היא מניחה את ראשה על הכר ושוב שוקעת בשינה.
כל מה שקורה הערב הוא בלתי צפוי, ואני מרגיש ששלווה נופלת עליי. אני כל כך מאושר שהיא כאן, ומרגיש שהחומות בינינו נושרות. אני יודע שהיא צועדת לקראתי.
אני נכנס לחדר הארונות, פושט מעליי את החליפה שלי, ומחייך כשאני ניזכר איך בחרתי בקפידה מה ללבוש מתוך חוסר ידיעה אם היא תהיה שם. מסתבר שאני מרגיש אותה באופן שאיני יכול להסביר, בטח לא כאיש שעולמו בתחום המדע.
העובדה שהיא כבר ישנה, לא גורעת מהעובדה שאנחנו עומדים לישון יחד הלילה. אמנם יש לי בארון מכנסי פיג'מה, אבל אני לא מרבה ללבוש אותם. 'מה עליי לעשות?'
אני מחליט שעליי לנהוג כמו תמיד, ונשאר רק עם תחתוני הבוקסר שלי. אם לא אוכל לשלוט על תשוקתי, היא הרי תבחין בזיקפה שלי גם אם אלבש מכנסי פיג'מה.
אני חייב לקרר את עצמי לפני שאני נכנס למיטה.
אני חוזר למיטה ורואה שאן שינתה את תנוחתה, וגופה פונה לכיוון בו אני אמור לשכב. אני נשכב במיטה, ומביט בפניה היפות. אני כל כך מאוהב בה.
"אני פה," אני לוחש לה. מה גורם לי לעשות זאת אין לי מושג.
היא מקרבת את גופה אליי בעיניים עצומות, ומחפשת מקום להניח את ראשה. אני מקיף אותה בזרועותיי ומניח אותו על החזה שלי.
פעימות הלב שלי מתגברות, אבל אני נושם עמוק ומשקיט אותן.
היא שוב חייכת, ומצטנפת בין זרועותיי. "אני שמחה שאתה כאן," היא אומרת כמעט בלי קול ושוב אני שומע את נשימותיה נעשות שקטות ומונוטוניות.
אני מוצף ברגשות. מתי פעם הרגשתי כך?
*
"אני אוהבת לישון לבד," אמרה לי סוזן.
"אז למה באת לכאן?" שאלתי אותה כשהיא הגיעה לדירת הסטודנטים שלי, ונשארה לישון איתי.
"אתה לא מבין. זה לא שאני לא רוצה לישון איתך, אני רק לא אוהבת שנוגעים בי כשאני ישנה."
"אני מבטיח לי שאין לי כוונה לגעת בך כשאת ישנה, אלא לישון בעצמי." לא בדיוק הבנתי מה היא רוצה ממני.
"נו באמת," היא ענתה לי כעוסה, "אני לא אוהבת להתכרבל, או לישון מחובקת. אני מרגישה שאני נחנקת, שאין לי אוויר."
המילים האלה שבות וצצות בעוצמה כעת. לא הבנתי אז את משמעותן.
אני רואה את אן עטופה בזרועותיי, צמודה לגופי עד שפרודת אוויר לא מפרידה בינינו, ושלווה עוטפת אותה, וגם אותי.
מין רגעים קסומים שלא ידעתי שיכולים להתקיים. רגע ששווה יותר מכל תשוקה של הגוף.
*
כבר תקופה שאני מרגיש את הבעירה בגוף שלי כשאני נמצא לידה, ולמרות שאני מרגיש רגוע אני לא מסוגל להרדם. אני מביט עליה וחושב באיזה קלות היא נרדמה. דקות ארוכות עוברות עד שאני נרדם.
אני מתעורר בבוקר כשהלחץ על השלפוחית גובר. אני רוצה לקום להתרוקן, אבל היא אוחזת בי. "אל תקום."
"אני חייב להשתין," אני אומר לה, ורק אז היא מרפה ממני.
אני קם מהמיטה ומובך לראות שלא רק אני ער , אלא גם הזין שלי התעורר לחיים. אני מעיף מבט מהיר אליה, אבל היא שוכבת עדיין עצומת עיניים.
כשאני מסיים להתרוקן ולהתרענן בחדר האמבטיה, אני רואה שהיא כבר קמה מהמיטה. היא מותחת את הסדין, ופונה לעבר חדר האמבטיה.
"אני רעבה," היא אומרת כשהיא חוזרת שוב לחדר השינה. היא לא מתלבשת אלא יורדת למטבח כפי שהיא, לבושה עם חולצת הטריקו שלי ומתחתיה רק תחתונים שלא מסתירים הרבה.
הדימיון שלי משתולל.