"היא חוזרת," אומר לי אייל בשמחה מייד כשאני עונה לשיחת הטלפון ממנו.
"איזה יופי," אני עונה לו. כמה הייתי רוצה להיות זה שאומר את המילים האלה.
"אני מארגן לכבודה מסיבה ליום הולדתה; ומתכוון להראות לה כמה היא חשובה לי," אומר אייל.
"אני שמח שאתה במקום הזה. בסופו של דבר הבית הוא הדבר החשוב ביותר," אני אומר ומקווה בליבי שלא עשיתי טעות עם בחירת המילים.
לשימחתי דור נכנס ומבקש את עזרתי. "אני חייב לסיים, אני צריך לעזור לדור." לו דור ידע כמה אני אסיר תודה על כך שהגיע בדיוק כעת.
את אפרת אני פוגש אחרי כמה ימים במקרה,ל בזמן שאני יוצא לקניות עם הבנים במרכול השכונתי.
היא מנסה להתחמק ממני, אבל בסופו של דבר אנחנו נפגשים פנים אל פנים מול המקרר של דברי החלב. הפעם זה אני שמעמיד פנים שלא ראיתי אותה.
"שלום דין," היא אומרת לי נבוכה.
"אפרת, ברוך שובך," אני אומר לה, ולא מזכיר במילה את מיקה.
"אני…" היא מתחילה לגמגם מולי, מחפשת מה לאמר לי.
"אז מה אתה אומר רז, מה בא לך היום מעדן שוקו או וניל?" אני מתעלם מהמבוכה שלה. אין לי צורך לשמוע ממנה על מיקה. אני יודע שאשמע ממנה בקרוב בזכותה של ליאה.
"בטח שמעת שאייל מארגן לי מסיבת יום הולדת," היא מתחילה שוב לדבר, "כמובן שאני לא אמורה לדעת על זה, אבל אתה יודע איך שומרים סודות אצלנו."
"שיהיה לך מזל טוב," אני אומר וממשיך לברר עם הבנים איזה מעדן כל אחד מהם רוצה.
"אני רוצה שתבוא למסיבה. אני יודעת שעזרת מאד לאייל כשלא הייתי. הוא אמר לי ששיתף אותך בכל," היא אומרת.
"הוא הזכיר אותך בשיחות שלנו," אני מנסה להקליל את המצב. אין לי כוונה לספר לה כמה הוא היה אבוד בלעדיה. אם אייל רוצה, שיספר לה בעצמו.
"הייתי במצב…"
אני קוטע אותה. "את מה שיש לך לומר עדיף שתאמרי לו. זה באמת לא ענייני," אני עונה ומאיץ בבנים ללכת לחפש דגני בוקר.
אנחנו מסיימים את הקניות, משלמים, ואני ממהר לרכב. אין לי כוונה להתקל בה שוב.
אנחנו חוזרים הביתה, והבנים עוזרים לי לסדר את הדברים במקומם.
"אבא, אימא לא מסדרת כך את המעדנים. לשם כך יש את המגירה הזאת," אומר דור ומסדר את הכל בסדר מופתי.
'מיקה שלי. אני כל כך מתגעגע אלייך. אישה מושלמת שלי.' אני משתוקק כבר שהבנים ילכו לישון
אם חשבתי שעם חזרתה של אפרת, לא אשמע מאייל, טעיתי בגדול. אייל מרבה להתייעץ איתי בקשר למסיבה. להתייעץ זו לא בדיוק המילה המדוייקת, כיוון שהוא בעיקר מדבר, ואני בעיקר מקשיב.
לעיתים אני מרגיש כמו פסיכולוג שיושב מול המטופל ששוכב על הספה, ומהנהן בראשו. אני יודע שזה לא באמת מה שקורה בפגישות, אבל זאת התדמית שנוצרה למרפאי הנפש.
אייל מצא את מי לשאול איזה צבע לבחור למפות על השולחנות. אני לא יכול לדמיין את מיקה מתעסקת עם הפרטים האלה לו הייתה כאן. היא בטח הייתה מוצאת משהו לאמר לו כדי להתחמק מזה.
כמה שאנסה להתחמק מהמפגש הזה, אייל לא מרפה ממני.
'איך הוא לא מבין שקשה לי מנשוא להפגש עם כל החברים שלנו, כשהיא לא כאן. ולא רק, אלא שאין לי מושג מה קורה איתה?'
אני מתכנן בראשי כמה תרוצים לכך שאני אאלץ לעזוב תוך זמן קצר. כמובן שהבנים הם התרוץ הטוב ביותר.
אייל שכולו באקסטזה מפתיע אותי יום אחד עם השאלה מה קניתי לאפרת ליום הולדתה. 'אתה רציני? מה היא ילדת בת עשר? ממתי אני קונה מתנות לחברות של אישתי. עכשיו אני צריך לנחש מה מיקה הייתה קונה לה?'
ככל שאני מפשפש בזכרוני, אני לא יכול לזכור אפילו מתנה אחת שמיקה קנתה לחברותיה, והיא קנתה להן מתנות מושקעות. אני מרגיש שיש לי בלאק אאוט.
אני מחליט שיהיה לי כאב ראש דימיוני ופשוט לא אגיע. האם זה עזר לי? לא.
קיבלתי משימה שלא יכולתי לסרב לה. הוטל עליי להביא את העוגה המושקעת שאייל הזמין עבורה.
כבר שכחתי איך זה לקום כל שלוש שעות להניק. נכון שאדריאנה כאן, אבל אמרתי לה שאני בסדר גמור. 'איך אומר לה שתמיד בתקופה שבה הינקתי את הבנים דין היה עוזר לי, ולא משנה כמה היה סדר יומו עמוס, מה שמקשה עליי כעת שלא להתגעגע אליו בטירוף?' לכן אני מעמידה פנים שאני מלאת אנרגיה.
"זה שאת מנהלת את החנות עבורי זו עזרה עצומה עבורי," אני משכנעת אותה. אני רק מחכה שהיא תעזוב את הדירה. אני גם מחמיאה לה על הבחירה שלה בבגדים, שאת חלקם אני עיצבתי עבורה, וכאשר אני שומעת את הדלת נסגרת, אני נועלת אותה ומתמוטטת על המיטה.
אדריאנה לא טיפשה. היא שמה לב שאני לא אוכלת כראוי. אני מופתעת לשמוע אחרי זמן לא רב את פתיחת הדלת, וקרקוש צרור המפתחות שמונח על הדלפק במטבח.
אני קמה לאיטי, עם חיוך על פניי, שוכחת שעדיין לא החלפתי בגדים.
"מה את חושבת ילדה שלי, שאני לא יודעת שעדיין לא חזרת לעצמך? בחנות הכל בסדר וחזרתי להכין לך אוכל. אני אדאג שתאכלי עד הפרור האחרון. ראית את עצמך במראה? לא רק שכל המשקל של ההריון נעלם, את ירדת הרבה יותר.
את מבינה שאת חייבת לאכול, לא רק בשביל אמה שיונקת, אלא גם בשבילך? לא פלא שאת עייפה."
אני מבינה שאני יכולה להעמיד פנים בפני כל העולם, אבל אדריאנה מכירה כל תנועה שלי, ואין עוד טעם שאעמיד פנים.
"לכי תתקלחי ותתלבשי יפה. יום יפה היום . אחרי האוכל נקח את אמה לטיול," אומרת אדריאנה ומסיטה קווצת שיער סוררת מעיניי.
אני עדיין רגישה, ההורמונים עדיין לא נספגו כולם בגופי, ואני נאבקת לא לבכות.
אני עושה כדבריה, נכנסת להתקלח ומקדישה זמן לטיפוח גופי כפי שהייתי רגילה בימים שלפני ההריון.
אני ניגשת לארון הבגדים לבחור בגד, ורואה את דמותי במראה על אחת מדלתות הארון. כבר שבועות שלא הבטתי על עצמי, ואני נדהמת לראותי כמה רזיתי. 'את חייבת לחדש את המלתחה,' אני מדברת לעצמי.
עד היום לבשתי את בגדי ההריון שטישטשו את מתאר גופי. אני מוציאה מהארון מכנס שהבאתי מהארץ מתחילת ההריון, ורואה שגם הוא גדול עליי.
אני מתלבשת, ניגשת לקחת את בלוק הציור שלי ומתחילה לעצב לי בגדים חדשים. אדריאנה שקולטת את מעשיי מבקשת שאקום, שולפת מתוך כיס שמלתה סרט מדידה, רושמת את מידותיי, ומבקשת שאתן לה את העיצובים.
השעון בתנור מתריע שהארוחה מוכנה, ואדריאנה ממהרת להוציא את התבנית ובה דג סלמון עסיסי וירקות. היא ממלאת לי צלחת עמוסה ומורה לי לאכול.
אמה מתעוררת ואני קמה לקחת אותה. "תאכלי," היא אומרת ומסמנת לי בידה להישאר לשבת.
אני מחייכת כשאני שומעת אותה מזמזמת שיר ילדים באיטלקית שגורם לאמה להפסיק לבכות. אדריאנה מביאה אליי את אמה, שברגע שהיא מריחה אותי, היא מחפשת מייד את הפיטמה ויונקת במרץ.
"תלמדי מהבת שלך," אומרת לי אדריאנה ומביטה באהבה על אמה הקטנה ששום דבר בעולם לא קיים עבורה כעת חוץ ממקור החלב שלה.
מסתבר שגם אני הייתה מאד רעבה, ואני מסיימת את האוכל, משאירה את הצלחת נקיה לאחר שניגבתי את שארית הרוטב בלחם.
אמה נרדמת עליי שבעה ורגועה. אני מניחה אותה בעריסה שלה וניגשת לסדר את החדר שלי. אני אישה מאד מסודרת, אבל קולטת שבימים האחרונים לא באמת תיפקדתי כפי שחשבתי.
אני מתמלאת שוב אנרגיה ומתיישבת לעבוד.
לאפרת יש יום הולדת עוד כמה ימים, ואני יושבת לעצב לה מספר פריטים. אני חושבת לשלוח לה את המתנה בדואר מהיר. אני לא יודעת מה דוחף אותי להיכנס לאתר הנסיעות ולבדוק כרטיס טיסה. ברור לי שזה רעיון מטורף, אבל ממתי זה מרתיע אותי?
אלא שהפעם זה מסובך יותר מתמיד, כיוון שאאלץ לשאוב חלב עבור אמה. אין לי כוונה לטוס איתה, שכן היא קטנה מידי כדי להיות במקום מלא אנשים שאין בו אוויר נקי.
אני ניכרת שעדיין לא רשמתי אותה, ונכנסת לנציגות ישראל לראות מה התהליך שעליה לעבור כדי להיות רשומה. המחשבה הזאת גורמת לי להבין שיבוא יום ואחזור לארץ. האם יהיה מי שיקבל את פניי בזרועות פתוחות?
אני מגרשת את המחשבות ממוחי וחוזרת להתרכז בעיצוב הבגדים לאפרת.
ד"ר שון מתקשר לשאול איך אני מרגישה. "ואל תשכחי לקחת את הויטמינים שרשמתי לך. אני מקווה שאת לוקחת אותם," הוא אומר. אני שותקת. "למה יש לי הרגשה שאת לא?"
"היו לי כמה ימים קשים. אני מתאוששת כעת," אני משתפת אותו.
"את מסכימה שאשלח לך את הויטמינים עם אנג'לינה?" הוא שואל.
"אני אשמח מאד לראות אותה," אני עונה לו, "יש לך את הכתובת החדשה שלי?"
"ברור. רשמת אותה בתיק האישפוז של אמה," הוא מזכיר לי את מה ששכחתי.
אני ניגשת למטבח לאפות עוגה. אני יודעת שהביקור של אנג'לינה ייערך זמן, ויש לי צורך לארח אותה כפי שאני רגילה.
בדיוק כשהעוגה מוכנה, ואני מוציאה אותה להתקרר, מודיע לי השומר בכניסה שמיס אנג'לינה מרקוס מבקשת לעלות לדירתי.
אני מאשרת לו לתת לה להיכנס, וניגשת לפתוח את הדלת. אני מביטה על בת דמותי במראה במבואה ומחייכת. כך אני מכירה את עצמי, מטופחת ולמרות שאני עדיין לא לובשת בגדים התואמים את גיזרתי החדשה, אני לבושה בצורה מרשימה.
אני מוותרת על נעלי העקב. נעים לי להתהלך על ריצפת העץ, והשטיחים הרכים שמפוזרים בכל מקום.
"תראי אותך!" קוראת בהתרגשות אנג'לינה שמקיפה אותי לחיבוק, כשהיא אוחזת בידה מספר לא מבוטל של שקיות. היא נושקת על לחיי וצועדת לאחור לבחון אותי שוב.
"אני לא יכולה לחכות לראות מה תעצבי כעת לעצמך. יש לך גזרה מושלמת, אם כי לא יזיקו לך עוד כמה קילוגרמים," היא אומרת.
"איפה הנסיכה שלנו?" היא שואלת אותי, ואני מובילה אותה לסלון בו שוכבת אמה בעריסה.
"זה בשבילך," היא אומרת, מניחה את השקיות על הריצפה ורוכנת לנשק את אמה.
"את רוצה לאמר לי ששון שלח לי כל כך הרבה ויטמינים?" אני מתבדחת איתה.
"עמדתי בחנות למוצרי תינוקות, ולא יכולתי לבחור, אז לקחתי הכל," היא אומרת, "אני רוצה כבר שתראי."
היא מתיישבת על הספה בסלון ומתחילה להוציא פריט אחרי פריט. אני מודה שאני אוהבת כל דבר, אבל עדיין חושבת שהיא הגזימה.
"האמת היא שרציתי לקנות לה גם בגדים, אבל חשבתי שאולי את תרצי להלביש אותה בעיצובים שלך," היא אומרת.
"זו בדיוק מה שעבר לי בראש הבוקר. אני אראה לך מה היא לובשת כעת. זה משהו שעיצבתי לה הבוקר," אני משתפת אותה.
אנג'לינה רוכנת שוב לעריסה של אמה. "אין מילים בפי. את כל כך מוכשרת! זה לא שזה חדש לי, אבל מעולם לא ראיתי תינוקת כזו פשיניסטה. איזה אוברול מהמם."
"קצת קשה למצוא בגדים במידה של קטנטונת כזו. אדריאנה הציעה שאעצב לה בגדים בעצמי, וזה בדיוק מה שעשיתי. ציירתי את הגיזרה ואדריאנה תפרה לה את הבגד," אני אומרת ומרימה את אמה מעריסתה.
אני שמחה שאנג'לינה רק מביטה בה, ולא מבקשת להחזיק אותה. היא עדיין מאד קטנה, ואני מעדיפה לשמור עליה.
אני מחזירה את אמה שממשיכה לישון לעריסתה וניגשת להכין קפה.
אנג'לינה מספר לי על הארוע האחרון בו הייתה, ועל המחמאות שקיבלה על הבגד שלבשה, ואנחנו גולשות לשיחה אישית, ועל החלטתה לשנות את שם משפחתה לשמו של שון. "הוא שונה מכל הגברים שהיכרתי. הוא נותן לי חופש ומרחב, ואינו כופה עליי דבר. הוא מעריך את משפחתי ומכבד את התרבות שלנו.”
אמה שוב מתעוררת רעבה ואני ניגשת לקחת אותה. "מאד נהניתי מהשיחה איתך מיקה. אני מקווה שיצא לנו להתראות שוב בקרוב. ושלא אשכח, בשקית הסגולה ישנם הויטמינים ששון שלח לך."
אנג'לינה עוזבת ואני שוב לבד עם אמה. אני נהנית מרגעי הלבד שלנו. אני מדברת אליה, מספרת לה על המשפחה שיש לה, על אבא דין, והאחים שלא יודעים שהיא קיימת.
"כשתגדלי קצת ותהיי חזקה מספיק, אני אקח אותך לארץ, כדי שתכירי אותם." אני אומרת בקול את המילים, אבל לא בטוחה שאכן זה יקרה. עצב גדול עוטף אותי.
לשמחתי מגיע הטלפון מליאה שמנתק אותי מהמחשבות. "איך הקטנטונת?" היא שואלת.
"היא בדיוק סיימה לאכול," אני אומרת ופותחת את המצלמה.
"היא יפיפיה, ונראית כל כך רגועה," אומרת ליאה, "גם את נראית קצת מאוששת."
"אני משתדלת. זה לא פשוט עם הרווחים הצפופים בין האכלה אחת לשניה. ובכל זאת אני מוצאת זמן לשבת ולתת לדימיון שלי לעבוד. בינתיים עמדתי יפה בכל ההזמנות של הלקוחות ב UNA וגם…"
אני משכיבה את אמה בעריסה ומראה לליאה את הבגד שהיא לובשת.
"פשוט מדהים. למה אני חושבת שכבר הכנתי לה ליין שלם?" אומרת ליאה בהתלהבות, "אני רוצה לראות עוד!"
אני ניגשת לחדר השינה, ומוציאה מהשידה של אמה את הבגדים שעיצבתי לה. "אדריאנה המטפלת שלה היא תופרת בחסד. אני לא יודעת אם סיפרתי לך שהיא הייתה המטפלת שלי, והיא זו שהדביקה אותי בחיידק האופנה," אני משתפת את ליאה.
"ניקיתי את השולחן מכל התיקים שהיו לי, ואני מוכנה לצאת לדרך," אומרת ליאה.
"עכשיו כשאמה בבית, את מוזמנת לבוא מתי שאת רוצה." אני כבר חסרת סבלנות לפגוש אותה. בתוך תוכי אני מרגישה שמשהו גדול עומד לקרות מהמפגש איתה, משהו שחלמתי עליו כל החיים.
כעבור שעה אני מקבלת מסרון מליאה שהיא מגיעה למחרת עם המטוס הפרטי של תעשיות רוטשילד.
אמה ישנה ואני חוזרת לעצב את הבגדים לאפרת ליום הולדתה.
יש לי מלא רעיונות, ועד מהרה מונחים לפניי שנים עשר שרטוטים של פרטי לבוש שונים. אני יודעת שמה שלא אבחר עבור אפרת, ימסר לחנות לתצוגה.
אני חייבת כעת להתרכז באפרת ומצליחה לבחור עבורה שלושה דגמים שנראים לי הכי מתאימים עבורה.
מהתמונות ששלחה לי נדמה שהיא העלתה מעט במשקל, מה שדווקא הפתיע אותי, ולכן אני מעצבת לה בגדים שאינם צמודים. בדרך כלל אני בוחרת בכמה צבעים, אבל הפעם אני מבקשת שיתפרו את כולם בהדפסים של שחור ולבן. אני מצרפת את דוגמאות הבדים שבחרתי עבור כל פריט.
העובדה שליאה מגיעה פתרה לי את ההתלבטות. חשבתי לטוס לארץ לכמה שעות, וכעת אין לי אפשרות בגלל שליאה תהיה כאן. אני מחייכת וחושבת איך הגורל בא לעזרתי.
אני שולחת לאדריאנה את הדגמים ומבקשת שתתן להם עדיפות ראשונה כיוון שהם מיועדים למשלוח לארץ.
אדריאנה לא מאכזבת, ובערב היא חוזרת לדירה ובידיה שלושת הפריטים.
אני מוציאה בזהירות כל אחד מהקופסה שלו.
הראשון הוא אוברול שלם בעל כתפיות דקות. האוברול כולו מבד נשפך בצבע שחור, כאשר החגורה שלו תפורה מבד בשחור ולבן. המיוחד באוברול הוא שהחלק התחתון לא בנוי מזוג מכנסיים, אלא כל מכנס תפור רק בחלקו העליון, ופתוח בצדדים. כך שכאשר את יושבת שני החלקים נפתחים והרגליים נחשפות.
הבגד השני הוא שמלה שקופה ומתחתיה מכנס קצר, והשלישי היא שמלת מעטפת בעלת רצועות דקות בגב, ופתח מחמיא מלפנים.
אני עוטפת כל בגד שוב בנייר הדק שעטף אותו ועליו הלוגו של UNA, ומכניסה אותו לתוך אריזת הקרטון ששומרת עליו.
את שלושת הקופסאות אני שמה בשקית שעליה הטבעת הלוגו והכתובת של החנות. את השקית אני עוטפת בנייר אריזה.
"כמעט שכחתי," אומרת אדריאנה וטופחת על מצחה, "איך יכולתי לשכוח דבר כזה?"
אני מסתכלת עליה. בדרך כלל כשהיא מדבר בדרמטיות כזו, מתגלה שמה ששכחה לאמר הוא דבר פעוט חסר חשיבות.
"פגשתי בבית הקפה של לאונרדו חברת ילדות שלי שגרה בתל אביב. היא חוזרת מחר לישראל. שאלתי אותה אם היא יכולה לקחת עבורי חבילה לא גדולה ולמסור אותה במודיעין של בית המלון… לא זכרתי את השם, והיא הסכימה!"
עוד יומיים תערך מסיבת יום ההולדת של אפרת בבית המלון רויאל ביץ'.
אני רושמת את שם המלון על העטיפה, מציינת שזה עבור אפרת יהלום ומבקשת שימסרו לה את החבילה במסיבת יום הולדתה שתערך במקום.
הייתי מאד רוצה לחגוג איתה, הייתי מוכנה לשלם עבור כרטיס במחלקה ראשונה כדי להגיע בזמן, אבל האם אני מוכנה להיפגש עם דין?
שוב הגורל בא לעזרתי.
