"את מפחדת ממני?" הוא שואל אותי.
"לא," אני עונה ללא היסוס, "אני לא מכירה אותך. איני יודעת אפילו בן כמה אתה."
"את רוצה לומר לי שלא הצצת בדף שלי ברשתות החברתיות?" הוא מרים מולי גבה.
"לפני החתונה אפילו לא ידעתי את שמך, וגם אם הייתי יודעת זה לא היה משנה את העובדה שהחתונה תתקיים," אני עונה לו, "וכעת זה באמת לא משנה לי. אין לי רצון לראות תמונות שלך עם הנשים בחייך."
"את מקנאה בהן?" הוא שואל משועשע.
'נו באמת. אתה לא רציני,' אני חושבת בליבי. 'אז עכשיו אתה רוצה להתרברב בפניי על כיבושיך? עובדה היא שאף אחת מהן לא הפכה להיות אשתך.'
"במה בדיוק עליי לקנא?" אני שואלת, "זכותך לחיות את חייך כרצונך."
"באמת?" הוא מגחך, "גם היום?"
"עכשיו אנחנו לבד. אין צורך להעמיד פנים שמה שקורה בינינו זו ברית נישואין קדושה," אני עונה לו. אני בטוחה שזה לא מה שהוא ציפה לשמוע, אבל אני רוצה שיידע שמבחינתי אין משמעות למה שקורה בינינו.
"אני מבין אם כך, שאת מתכוננת לחיות את חייך כרצונך, לצאת לבלות עם גברים אחרים, ו…" הוא אומר באיפוק, "כבר ראיתי איך החברים שלי מסתכלים עלייך. אני בטוח שהם לא היחידים."
"בקשר לחברים שלך, אני חייבת לך תודה," אני אומרת כשאני ניזכרת בשיחה שלו איתם.
"על מה בדיוק?" הוא באמת לא מבין למה אני אומרת זאת.
"על כך שאמרת להם שאני שייכת רק לך. אתה לא מכיר אותי. נאמנות זה אחד הדברים הכי חשובים בעיניי. אני לעולם לא אבגוד בך. מבחינתי הנדרים שהתחייבתי בפניך הם ללא תנאי או תאריך תפוגה."
"אז כפי שאמרתי לך," אני משנה בחדות את הנושא כדי לא לאפשר לו להגיב, "הכעסים שלי לא היו מופנים כלפיך. וכעת אבקש את סליחתך. הבגדים דבוקים לגופי מרוב זיעה, ואני עולה להתקלח."
אני עוזבת את החדר בזריזות ומשאירה אותו לבד בחדר הכושר הביתי.
אחרי שטיפה מהירה, אני נכנסת למיטה ומצטופפת בפינה שלי, משקיטה את הנשימות שלי כך שיחשוב שאני ישנה. אין לי כל רצון שיגע בי הלילה.
"את ישנה?" אני שומעת אותו לוחש קרוב אליי.
אני לא עונה. אני לא אחת שנוהגת לזייף הנאה, ולכן עדיף שלא אגיב. אני לא יכולה לדמיין את עצמי מתמסרת לו הלילה.
אני שומעת אותו מתהפך במיטה, ושוקעת בשינה.
כשאני מתעוררת בבוקר, הוא כבר לא בחדר. אני לוקחת את הטלפון הנייד שמונח על שולחן הלילה שלי, וקוראת שוב את ההודעה של ליאה הפעם בריכוז.
ליאה רוטשילד:
הקדמת אותי.
רציתי לספר לך שנפגשתי היום את תיליון מלכת המדבר שלך.
יש בידי ההוכחה שא. אפל טען שהוא יצירה מקורית שלו.
הוכחתי לה שהוא משקר בזכות החותמת שמוטבעת עליו.
יש בידי את ההוכחה כמה כסף היא שילמה עבורו.
ביקשתי ממנה שלא תאמר לו מילה.
אז מסתבר שהמחיר שלי גבוה בהרבה ממה שהערכתי בעצמי, אם התכשיטים שלי נמכרים בסכומים כאלה. מעניין מה יאמר על כך קרטר.
אני נכנסת לענן שלי ומגיעה לקבלה של תעודת לידה מאתיים, מלכת המדבר . אני בוחנת אותה בעיון, ומגלה לשמחתי שהיא קבלה חוקית, מה שאומר בעצם שכנראה כל המכירות של התכשיטים שלי באמצעות א.אפל רשומות בספרים שלו, מה שייקל עליי במידה ואבין שאין לי ברירה, אלא להלחם בו.
יש לי הרגשה שגם ליאה מתחילה לחשוב על כך.
אני כבר חסרת סבלנות, ומחכה שיגיע יום שני, למרות שהחנות של א. אפל פתוחה גם ביום ראשון.
קרטר חוזר לחדר כולו נוטף זיעה, ונכנס להתקלח.
אני מנצלת את הזמן שהוא במקלחת ונכנסת להתארגן בחדר הארונות שלי.
זה בדיוק הזמן שלוקח לקרטר להתקלח ולהתלבש. אני לובשת סקיני ג'ינס וגופיה לבנה, ומעליה ז'קט ג'ינס.
"אני הולך להיפגש עם חברים. אני לא בטוח שאחזור לפני ארוחת ערב," אומר לי קרטר.
"האם זה בסדר מבחינתך שאלך להיפגש עם חברה?" אני שואלת. אני רואה את המבט הלא מרוצה בעיניו. אני לא בטוחה שהוא מאמין לי.
אבל לפני שהוא עונה, ליאה מצלצלת. "בדיוק שאלתי את בעלי אם זה בסדר שאלך איתך," אני אומרת לה, נמנעת במתכוון להזכיר את שמה.
"מה לאמר לה?" אני שואלת את קרטר.
"תעשי מה שאת רוצה," הוא מפטיר ומושך בכתפיו.
"אני אשלח לך את הכתובת ותאספי אותי. אין לי רכב," אני אומרת לליאה.
אני מכניסה לתיק את התיבה עם האבנים, את גלילי הקטיפה בהם התכשיטים המשובצים, ואת הניירת שהכנתי לא. אפל.
כשאני יורדת למטה אני שומעת את קרטר אומר לדזירה שהוא לא יאכל הערב בבית, וכנראה שגם אני לא.
ליאה מגיעה עם הבנטלי הלבנה שלה. החלונות הכהים מקשים לראות מי ברכב, מה שמשמח אותי, שכן איני יודעת אם הוא מכיר אותה. בסופו של דבר היא דמות מאד מפורסמת בעיר.
אני נבלעת ברכב וליאה מאיצה על דוושת הגז. אני רואה במראה שלי את קרטר מסתכל על הרכב. רק אז אני קולטת שכל כך מהרתי לצאת, שלא נפרדתי ממנו.
"לפני הכל," אומרת ליאה, "הנה השיק הבנקאי עבורך. את קולטת כמה שווה העבודה שלך? אם אישה מוכנה לשלם סכומים כאלה לא. אפל, לא תהיה לך בעיה לבקש סכומים כאלה בעצמך, בעיקר כשאת יכולה להוכיח שאת המעצבת המקורית של התכשיט.
שאלתי את הקונה של מלכת המדבר האם היא קיבלה את תעודת הלידה של התכשיט. היא לא הבינה על מה אני מדברת.
ועכשיו תסבירי לי מה קורה איתך ועם הנישואים המפתיעים שלך," אומרת ליאה ומכבה את המערכת שניגנה שירים שקטים ברקע, כדי להתרכז בי.
"את מבטיחה לי שלא תספרי לאימא?" אני שואלת, "הדבר האחרון שאני רוצה זה לגרום לה למתח מיותר. אני מכירה אותה היטב. היא בוחנת כל הזמן שאני בסדר, ושאין לי שריטות מהגירושים שלה. אם תדע את האמת היא עלולה לעשות מעשה קיצוני. תבטיחי לי ליאה."
"זה לא נשמע כמו סיפור אהבה," אומרת לי ליאה בפליאה, "ברור שאני מבטיחה. את יודעת כמה את יקרה לי."
"אין לי מילה אחרת לתאר זאת, פרט לכך שאבי מכר אותי ואיני יודעת למה," אני בוררת את מילותיי.
"אני יודעת שחתמת על הסכם ממון. הייתה שם פיסקה שהטרידה אותי, משהו בקשר לחובותיו של אביך," אומרת ליאה.
"אז זהו שאין לי מושג במה מדובר. אני רק יודעת שנישאתי לאדם זר שאינני יודעת עליו דבר, פרט לשמו וכתובת מגוריו," אני עונה לה.
"זה לא מדוייק," עונה ליאה, "את יודעת שיש לו חברים בלתי נסבלים," חוזרת ליאה על מה שסיפרתי לה, "אומרים שחברים יכולים ללמד על האדם עצמו."
"נכון, אבל במקרה שלו אני מאמינה שהחברות ביניהם נובעות מהעובדה שהם חברי ילדות. הוא לא מתנהג כמוהם. החברים שלו חסרי גבולות, אבל יותר מפריעה לי החברה, או מה שהיא לא תהיה, של אחד מהם, ובעצם גם האחרות.
אני מבינה שליבן נשבר כשנודע להן שהוא התחתן במפתיע. לפחות לגבי אחת אני בטוחה שהיא מאוהבת בו, למרות שהיא חברה של חבר שלו.
לשמחתי הוא הלך להפגש עם חברים. לפחות כך אמר. אני אודה על האמת, זה לא באמת מעניין אותי עם מי הוא נפגש."
ליאה מביאה אותי לבקשתי לדירה שלי שם חונה הג'יפ שלי. אני מופתעת לראות שהוא שטוף.
"היי יפיפיה," קורא לעברי מוריס השכן הג'ינג'י שלי, "אני יודע כמה את לא אוהבת שהג'יפ שלך מלוכלך. כיוון שלא היית, והיה לי משעמם, ניקיתי לך אותו. את לא כועסת עליי, נכון?" הוא שואל.
"ברור שלא," אני עונה לו.
אני שולפת שטר של מאה דולר, אבל הוא מעווה את פרצופו. "השתגעת? את רוצה לשלם לי. ומה עם כל העוגות שהבאת לי, אני שילמת לך עליהן?"
"merci מוריס," אני אומרת לו. הוא יליד צרפת ונהנה לפטפט איתי בצרפתית.
אני נפרדת מליאה בהבטחה שאתקשר אליה כשאסיים, מתניעה את הג'יפ ונוסעת לחנות של א. אפל.
הוא מבחין בג'יפ שלי ויוצא לקראתי בשמחה. "מה הבאת לי היום?" הוא שואל בזמן שאנחנו נכנסים לחנות.
"באתי להחזיר לך את האבנים בהן לא השתמשתי," אני אומרת לו והוא מביט בי מופתע שכן ציפה לראות אותן משובצות בתכשיטים.
"בוא נעבור יחד על הרשימה ונסמן כל אחת שאני מחזירה לך," אני אומרת. אני רואה שהוא עומד לומר משהו, אבל לא נותנת לו לדבר, אלא מתחילה להוציא אבן אחר אבן ונותן לו לסמן אותה ברשימה.
אני מוציאה את גלילי הקטיפה ומראה לו את האבנים ששובצו בתכשיטים. "עבור האבנים האלה אני רוצה לשלם," אני אומרת וממשיכה לסמן אותן.
"נותרה כעת רק הקבוצה של אבני הספיר הכחול, שגם עבורם אני רוצה לשלם," אני אומרת.
אני מבקשת ממנו שיבדוק את החשבון שעשיתי. הוא כל כך המום שאיננו מנסה לשנות את המספרים.
"אני מבקשת שתחתום לי שהחזרתי לך את האבנים בסך מאה שבעים אלף דולר ועשרים סנט." הוא לא מרוצה, אבל חותם בלית ברירה.
אני מגישה לו את שהשיק הבנקאי על סך שבעים ושבעה אלף דולר ושמונים סנט.
"אבל מה עם הרווח שלי?" הוא שואל.
"התכשיטים לא נמכרו עדיין. בחוזה כתוב שאם לא אוכל לשלם עבור האבנים, התכשיטים יועברו לידיך. אבל היות ואני משלמת לך, אין סיבה שאשלם לך רווח מהמכירות כשתתבצענה," אני אומרת לו ומצביעה על הסעיף עליו הוא חתם. אני מרגישה שהאווירה נעשית מאד מתוחה ומתפללת בליבי שאצליח במשימתי.
אני מבקשת ממנו שיאשר שהחוב כולו כוסה וכי אין לו שום דרישות מכל סוג ומין שהוא ממני, וכי החוזה בינינו מבוטל.
"אני מרגיש נבגד, אחרי כל השנים האלה שתמכתי ועזרתי לך," הוא אומר מסנן לעברי בכעס.
"אני אסירת תודה לך על כל מה שעשית למעני," אני אומרת לו בחיוך, "יש לך אבנים יפיפיות."
"אני לא יודע מה גרם לך לעשות צעד כזה דרסטי, אבל אני לא אעבור עליו בשתיקה," הוא אומר בהרמת קול.
אני לוקחת את הנייר עליו חתם ומכניסה לתיקי, לא לפני שאני מצלמת אותו ושולחת לו עותק ממנו.
אני מושיטה לו את היד ומראה לו את טבעת הנישואים שלי. "אני נשואה כעת, ובעלי לא מתלהב מכך שאני מעצבת תכשיטים," אני עונה לו.
"אם כך תשאירי לי את התכשיטים שעיצבת," הוא אומר, מתעלם מהעובדה ששילמתי עבור האבנים שלהם.
"את זה אני משאירה כמזכרת עבורי," אני משקרת לו בלי להניד עפעף."שיהיה לך יום טוב, נהניתי לעשות איתך עסקים, ושוב תודה על הכל."
אני ממהרת לצאת החוצה, לפני שהוא יקלוט מה קרה פה.
אני מתניעה את הג'יפ ומשתלבת מייד בתנועה. רק אז אני משחררת את האוויר שהיה כלוא בי. כבר ברור לי שהוא ינסה להלחם בי. כיוון שהיה לי דחוף כל כך לצאת משם, לא הזהרתי אותו שלא ינסה לפגוע בשמי הטוב.
"אני בדרך," אני אומרת לליאה.
"נו?" היא שואלת חסרת סבלנות.
"עשיתי זאת, אני חופשיה! כמובן שהוא איים עליי שזה לא יעבור בשתיקה. סיפרתי לו שאני נשואה, וכי בעלי אוסר עליי לעבוד בעיצוב תכשיטים. לגבי התכשיטים שנותרו בידי, אמרתי שהם עבורי," אני אומרת לליאה.
כעבור רבע שעה אני מחנה את הג'יפ בחניון של מגדל הנהר, ועולה לדירתה של ליאה.
אני מניחה את הנייר החתום על הדלפק במטבח, וצונחת על כיסא הבר הסמוך לו.
"את מבינה מה עשיתי?" אני שואלת את ליאה שקוראת את הנספח החתום על ידי א. אפל.
"כן, שיחררת עצמך מההסכם איתו," היא אומרת, "אין לו אפשרות לתבוע אותך. אני גאה בך ילדה."
"ו…?" אני מחניקה חיוך. ליאה מביטה בי בחוסר הבנה. "תקראי שוב," אני מבקשת ממנה.
היא מקריאה לאט את כל הסעיפים. "אני לא מאמינה, את פשוט גאונה! ולחשוב שאת רק בת עשרים ושתיים," היא אומרת ומחבקת אותי.
אלכס נכנס למטבח ואני זוכה לחיבוק גם ממנו. "למה אתן צוחקות?" הוא שואל. ליאה מניחה לפניו את ההסכם. "תקרא לאט," היא מבקשת.
"את פשוט מבריקה. אני לא מבין איך איש עסקים כמוהו, שמגלגל עסק של מיליונים, לא שם לב לכך שאת לא חתמת שלך אין תביעות כלפיו. ממה שהבנתי מליאה, יש לך קייס גדול נגדו," אומר אלכס.
"למרות שיש לי כבר הוכחות לכך שהוא שילם לי עשרים אחוז מהמחיר שאני ביקשתי, ולא מהמחיר שהתכשיטים נמכרו בפועל, ומוגדר בחוזה שהמחיר המכירה הוא הקובע לעניני האחוזים, אין לי רצון להילחם בו. די לי בכך שהתנתקתי ממנו.
אני כבר יודעת מה המקור ממנו הוא רכש את האבנים שמכר לי, כך שאינני חייבת לקנות אצלו יותר," אני אומרת. המבט בעיניה של ליאה אומר לי שהיא דווקא מוכנה להילחם עבורי.
"אני רוצה לפתוח דף חדש, חברה חדשה," אני אומרת לה, "אני רוצה להשאיר את העבר שלי, את כולו, מאחוריי. אני במקום אחר היום."
"אני איתך," עונה ליאה.
ריחות של רוטב עגבניות מבעבע מציף את המטבח. "הכנתי לך את הפסטה האהובה עלייך, וכמובן בתוספת לחם שום," היא אומרת לי ומניחה על הדלפק קערה עמוסה בפסטה שאדים עולים ממנה.
היא עורכת את השולחן לשלושה, ואלכס מתיישב לידי.
ליאה מביאה קנקן של לימונדה קרה, ואני מרגישה שזה בדיוק מה שאני צריכה. בלי שביקשתי אלכס מוזג ממנה לכוסות ומגיש אחת לליאה ואחת לי, ורק אחר כך מוזג לעצמו.
הנייד של ליאה רוטט על הדלפק. "יום ראשון אחר הצהריים, מי היה מאמין," אומרת ליאה, "שההצגה תתחיל עוד היום."
ליאה מפעילה את הרמקול ומסמנת לי לשתוק.
"תדעי לך שאני מכין ללקוחה שלך תביעה שהיא תתחרט על כל מילה שאמרה," נובח לעברה מישהו.
"בוא נתחיל מזה שלמרות שהיום יום ראשון, אם עניתי לך, היה נחמד לו הייתי יודעת עם מי אני מדברת," עונה לו ליאה בשלווה.
"מדבר עורך הדין בראון," הוא אומר, "בקשר לג'וי. היא זייפה מסמך והיא חייבת למרשי הרבה מאד כסף."
"אני לא מבינה, על איזה מסמך אתה מדבר?" מעמידה ליאה פנים שאיננה יודעת.
עורך הדין שולח לליאה את המסמך עליו חתם א. אפל לא מזמן.
"אם המסמך מזוייף, איך יש לך אותו?" היא מעמידה פנים שהיא מתפלאת.
"בכל מקרה יש בידיה תכשיטים ששמונים אחוז מהתמורה עבורם שייכים למרשי," הוא מעלה את טיעוניו.
"בוא נקרא יחד את המסמך. במקרה וג'וי לא תוכל לשלם תמורת האבנים… אתה מבין שאתה מבקש אחוזים מהתכשיטים שג'וי שילמה עבור האבנים ששובצו בהם? על מה בדיוק אתה מבקש אחוזים?" שואלת ליאה. "מרשך חתם על מסמך שאתה בעצמך היצגת בפניי שאין לו כל טענות מכל מין וסוג שהוא כלפיי מרשתי."
שקט משתרר מעבר לקו, ולחישות נשמעות ברקע.
"תרשה לי להאיר את עיניך. ממה שאני קוראת מהמסמך ששלחת לי, מרשתי לעומת זאת, לא חתמה שאין לה טענות כלפי הלקוח שלך," אומרת ליאה, "אני יכולה לספר לך שג'וי יודעת שא. אפל טוען שהוא המעצב של התכשיטים, שזה דבר חמור בעיניי. זו התחזות."
"נו באמת עורך הדין רוטשילד. אני מתפלא עלייך. את מאמינה לילדה הזאת יותר מאשר לאיש עסקים מכובד ? נפגש בבית משפט," הוא אומר בטון שחצני.
"אשמח להיפגש איתך. רק קח עיצה קטנה ממני בחינם. יש בידינו הוכחות מלקוחות שקנו את התכשיטים, שהם שילמו מחיר גבוה בהרבה מהמחיר שקבעה ג'וי, ואילו א. אפל לא שילם לה בהתאם," אומרת ליאה.
"את ממש מתבלבלת. כמות התכשיטים שהוא מכר עבור ג'וי הייתה מזערית לעומת מה שהוא עיצב בעצמו, ולכן מדובר בתכשיטים בעיצובו," מגחך עורך הדין בראון.
"יש משהו אחד שאתה לא יודע. כל תכשיט שיצרה ג'וי מקבל מספר, מעין תעודת לידה שלו, והוא מוטבע יחד עם חתימתה על גבי התכשיט עצמו.
יש בידי אישור מכירה של מלכת המדבר, שעליו ישנה ההטבעה כפי שציינתי. ג'וי ביקשה עבורו עשרים אלף דולר ואילו מרשך מכר אותו ב…מאתיים אלף דולר. ג'וי כמובן קיבלה אחוזים רק מעשרים אלף, שגם על כך יש לי אישור. חשבתי לעצמי שמעניין על איזה מהסכומים הוא דיווח לרשויות המס.
כמובן שזו רק דוגמא אחת. בידינו יש הוכחות לדרך בה נקט מרשתך כלפי מרשתי. אני מחכה לתביעה, ונפגש בבית משפט."
עורך הדין טורק את הטלפון.
"עשיתי משהו שאני לא עושה מעולם. הינחתי חלק מהקלפים על השולחן. אני מבטיחה לך שבזכות זה לא תשמעי ממנו יותר. יש לי הרגשה שגם אחרים לא ישמעו יותר ממנו. אני לא אתפלא אם ברגעים אלה ממש הוא פועל להעלים את עצמו מהחנות," אומרת ליאה.
"כבר מאוחר," אני אומרת, "תודה על הכל."
"הייתי רוצה שניפגש השבוע. הגיע הזמן שתעברי על תיק ההשקעות שלי," אומר לי אלכס.
"בעלי אמר שיחזור השבוע מאוחר. נפגש אצל אימי ונשב על הכל," אני אומרת לו.
אני נפרדת מהם ויורדת לחניון. "יש לך בית חדש," אני מדברת את הג'יפ שלי, ומכניסה את כתובתו של קרטר למכשיר הניווט. אני לא מסוגלת לשמור אותו בשם הבית ובוחרת בשם בית קרטר ג'ורדן.
