"אני מת לנשק אותך," אמר אוליבר מקלאוד. לא ידעתי אם הוא צוחק עליי, או מתכוון לדבריו. "מה את מסתכלת עליי כך? יש לך שפתיים מושלמות. אני בטוח שכל מי שרואה אותך רוצה לנשק אותך."
כמובן שלא הייתה לי כוונה לספר לו שלמרות שהייתי בת שש עשרה, אף פעם לא נישק אותי אף אחד.
הוא לא המתין, רכן לעברי, הצמיד אותי קרוב אליו, ונישק אותי נשיקה שנדמה היה לי שלא תיגמר לעולם.
את טעמה של הנשיקה נשאתי איתי שעות רבות אחרי ששפתיו ניתקו משפתיי, והיא גרמה לי לסערה בגופי שלא ידעתי מהי.
זה היה מפגש חד פעמי, ואני מודה שלא ציפיתי לראות אותו שוב.
בפעם הבאה שזה קרה, להטו בינינו הרוחות.
זה קרה ערב צאתו ללימודים באוניברסיטה. "אין לי כוונה לחזור לחור הזה," הוא אמר בקול מתנשא. "לאחד כמוני מצפה קריירה מזהירה בעיר."
הוא שוב נישק אותי בלהט. "את המזכרת המתוקה ביותר שתשאר בזכרוני מכאן," הוא אמר לי ולא ידעתי האם להאמין לו.
ובכל זאת משהו קרה בינינו, ובסופו של הערב הוא היה הראשון שלי, זה שקיבל את בתוליי.
כשעזב לא הייתי עצובה. מה שקרה בינינו היה אמור לקרות מתישהו. התנחמתי שזה קרה עם מישהו מנוסה, שהיה רגיש אליי, וידע לפרוט על מיתרי גופי, ולגרום לי עונג רב.
אתם בטח תוהים איך זה קרה. יתכן שעלה בדעתכם שאוליבר היה החבר הכי טוב של אחי, וזה מה שקרב בינינו. האמת היא פחות רומנטית מזה. הם אמנם שיחקו יחד בקבוצת הכדורסל של בית הספר התיכון, וכך היכרתי אותו, אבל אני בספק אם אחי אי פעם נפגש איתו מחוץ למסגרת של הנבחרת.
*
ארבע עשרה שנים עברו מאז…
כאשר אני שומעת את צלצול הטלפון, אני בטוחה שזה השעון המעורר שמתריע בפניי שהבוקר הגיע. אני לוחצת בעיניים עצומות למחצה על המסך, אבל דבר לא קורה. אני רוטנת ומתרוממת לקחת את הטלפון ומופתעת לראות את פניה של מינדי על המסך. 'מה לה ולשעון המעורר שלי?' אני מתפלאת.
אי אפשר להאשים אותי. הלכתי לישון בארבע בבוקר, שזה לפני…ארבעים וחמש דקות!
אני מנערת את ראשי, כאילו שזה מה שיעיר אותי, מחניקה פיהוק, ועונה לשיחה. "אל תשאלי מה קרה," אומרת מינדי בבכי חנוק.
אני מתיישבת מייד. "דברי איתי," אני אומרת עירנית לגמרי.
"אני במסעדה. החלקתי ונפלתי על הריצפה, כולי כאובה. את יכולה לבוא?" היא שואלת תוך שהיא מושכת באפה.
"תני לי כמה דקות להתארגן," אני אומרת.
אני מתלבטת מה לעשות לגבי איליי. למרות שמלאו לו שלוש עשרה שנים, אני לא אוהבת להשאיר אותו לבד בבית. בלית ברירה אני מעירה אותו. "אני חייבת לעזור למינדי במסעדה. תפעיל את האזעקה שאני יוצאת. אני אהיה איתך בקשר.
אני שורקת לסטרונג, כלב הזאב שלנו. "לך תישן עם איליי ותשמור עליו." סטרונג קופץ מייד על המיטה של איליי ומתכרבל ליד הכר שלו.
אני ממהרת לשטוף את פניי ולצחצח שיניים, בזמן שאני מתפשטת מבגדי השינה שלי, ומחליפה לגופית טריקו ואוברול ג'ינס.
איליי מלווה אותי לדלת בעיניים חצי עצומות, ואני נושמת לרווחה כשאני שומעת את הקול שמשמיעה מערכת האזעקה בזמן שהיא ננעלת.
אני רצה לג'יפ שלי, מתניעה אותו, וחוגרת את חגורת הבטיחות בזמן שאני כבר נוסעת במורד הגבעה לכיוון המסעדה של מינדי.
בבקרים רגילים אני מרשה לעצמי להתחיל את היום ברוגע, ולהנות מהמראה המרהיב של שדות הלבנדר שלי בפריחתם. היום כל מחשבותיי נתונות למינדי.
למזלי הדלת של המסעדה פתוחה ואני מתפרצת לתוכה.
אני מוצאת את מינדי יושבת על אחד הכיסאות ונאנקת מכאבים. "התקשרת לפרמדיק?" אני שואלת אותה. היא נדה בראשה לשלילה.
ברור לי שהדבר האחרון שהיא רוצה זה להפגש עם לירוי שאותו עזבה כדי להתחתן עם הבעל ה… לא משנה. בימים אלה הם נמצאים בתהליך גירושים כואב, ולכן היא עוד יותר מתביישת מלירוי. אבל מה לעשות שהוא מנהל את יחידת ההצלה בכפר?
אני מתקשרת ללירוי שמתחיל לשאול אותי סדרת שאלות לגבי הפציעה. "תקשיב לירוי, לא הייתי כאן כשזה קרה, וגם אין לי השכלה כפרמדיקית. פשוט תבוא לפה." אני מנתקת את השיחה ולא מאפשרת לו להגיב.
מסתבר שכל הזמן ששאל אותי שאלות, הוא היה כבר למעשה בדרך, שזה ההסבר היחיד לכך שתוך דקה הוא נכנס ותיק העזרה ראשונה בידו.
"איך את?" הוא שואל את מינדי בטון רך. אין ספק שהוא עדיין מאוהב בה.
"אני לא יודעת למה נפרדתי ממך," היא עונה לו לא לעניין.
"האמת שגם אני לא, אבל עכשיו בואי נתרכז במה שקרה לך הבוקר," אומר לירוי ובוחן את רגלה של מינדי.
"אני מתגרשת," היא עונה לו.
"אל תגידי לי מתוקה שגרמת לעצמך חבלה ברגל, רק כדי לשפוך את ליבך בפניי. אני מודה שכל מילה שאני שומע משמחת אותי, אבל קודם כל עליי לדאוג לרגל הפצועה שלך, אחר כך אטפל בליבך."
"אני אהיה במטבח," אני אומרת למינדי, ומשאירה אותם לבד. בינינו, גם אני אף פעם לא הבנתי מדוע היא נפרדה ממנו והלכה בעקבות העורך דין השחצן, הכלומניק, שהוא בעלה.
"מה כבר מוכן?" אני שואלת את ג'וליאן הטבח.
הוא מראה לי את התפריט להיום, ואני עוברת עליו בזריזות.
"אם כך בוא נתחיל במלאכת האפיה," אני פונה לדבי שמביטה עליי עדיין בהלם. "זה לא היה צריך לקרות לה," היא אומרת על סף בכי, "אני אשמה שהפרזתי עם כמות המים ששפכתי על הריצפה. אני לא יודעת למה היא נראתה לי יותר מלוכלכת מתמיד. ובאמת שהתכוונתי…" אני עוצרת את שטף דיבורה כבר ברור לי שאם לא אעשה זאת, היא תדבר עוד דקות ארוכות ושום דבר לא יקרה במטבח, ואת זה אני לא יכולה להרשות כשהסועדים הראשונים יתחילו להגיע עוד שעה.
"מה את מעדיפה?" אני שואלת אותה.
"שאני אהיה במקומה," היא קוטעת אותי ביבבות חנוקות.
"אבל את לא. אני צריכה להזכיר לך שאם הדמעות שלך ירטיבו את הבצק, המאפים יהיו מלוחים מדמעותייך?
מינדי בידיים הכי טובות שאפשר לבקש, ואת תרגעי מייד ותחליטי אם את רוצה לאפות את הלחמים או את המאפים המתוקים," אני אומרת באסרטיביות.
"אני אוהבת ללוש את הבצק ללחמים וללחמניות," היא אומרת.
"ובכן תגשי למזווה ותביאי את החומרים לאפייתם," אני אומרת וניגשת לבדוק איזה עוגות מופיעות בתפריט היום. אמנם אפייתם לא נעשית על ידי לישת הבצק, אלא בעזרת המערבל הגדול, אבל אין זה משנה לי.
אני מתלבטת האם להכין את מה שמופיע בתפריט, או להיות יצירתית. את התשובה אני מקבלת בדמות מה שנמצא במזווה, שלא בדיוק מאפשר להקפיד על התפריט של יום שלישי, שזה היום.
יש לי ברירה להכין רשימת קניות ולשלוח מישהו להביא את המצרכים החסרים, או פשוט לעבוד עם מה שיש. אני בוחרת באפשרות השנייה כיוון שאיבדנו זמן יקר.
אני מפעילה שני מערבלים בו זמנית, וקולם המונוטוני ממלא עד מהרה את המטבח, בזמן שהם מערבלים את החומר לכדי עיסה חלקה.
התנור כבר מתחמם לקראת הכנסת התבניות לתנור, ואני מבקשת מג'וליאן שיפתח את החלון כדי לקרר מעט את האוויר החם.
אני מכניסה את התבניות לתנור ומאחלת לעוגות בהצלחה, מין מנהג שלימדה אותי אימי.
תוך זמן לא רב מתחיל ריח מתקתק לעטוף את המטבח, ואני יודעת שנצליח לעמוד בלוח הזמנים.
בזמן שהעוגות נאפות בתנור, אני מנקה את המערבלים ויוצאת לסבב נוסף של אפייה. השעון מצלצל ומכריז שהעוגות מוכנות, אני מוציאה אותן מהתנור, מניחה אותם על המדפים המיועדים לכך, מכניסה סבב נוסף, וחוזרת על הפעולה בשלישית.
רק אחריי שאני מסיימת, דבי מסיימת את מלאכת ההתפחה והלחמים מוכנים לתורם להאפות.
הריחות במטבח מדגדגים לי את הבטן, שכן אפילו לא הספקתי לשתות כוס קפה.
אני מביטה על השעון. "אני חייבת לחזור הביתה, לבדוק שאיליי התעורר, ולהכין לו את ארוחת הצהריים לבית הספר," אני אומרת למינדי שיושבת על הכיסא ומדברת עם לירוי בשקט. אין ספק שהאש ביניהם שוב בוערת.
'לכל דבר יש סיבה בעולם,' אני חושבת לעצמי בזמן שאני נוסעת להכין את איליי לקראת יום הלימודים החדש.
כשאני נכנסת הביתה, אני מוצאת אותו יושב לבוש מול קערה מלאה בדגני בוקר האהובים עליו. הוא אוהב לערבב כמה מינים. "זה עושה לי שמח בפה," הוא הסביר לי פעם.
"אוכל זה עניין של טעם. תאכל מה שטעים לך," עניתי לו.
השעות האלה בבוקר אהובות עליי במיוחד. הזמן שאני מכינה לו את ארוחת הצהריים הוא זמן האיכות שלנו, מין מרווחי נשימה ביום העמוס לעייפה.
"מינדי נפצעה ברגלה, כך שעליי לעזור לה היום במסעדה," אני משתפת אותו. "דיברתי עם אימו של ג'ארד שתסיע אותך למסעדה עם סיום יום הלימודים.
לא הספקתי לספר לך. פגשתי את מיסיס מקנזי במסעדה. היא באה לקנות לחמניות. היא סיפרה לי בסוד שאתה עומד לקבל תעודת הצטיינות במקצועות המדעים, אבל תעמיד פנים שלא ידעת. אני מאד גאה בך."
"כפי שאמרת, הגנטיקה עובדת. אני אוהב מאד את המקצועות האלה," הוא מחייך אליי.
*
האמירה של איליי לא נאמרת סתם. הוא סקרן לדעת יותר פרטים על אביו.
האמת לאמיתה היא שאינני יודעת דבר עליו. פרט לכך שיש דימיון גדול במראהו ומבנה גופו לאביו, אין לי מושג מה באישיותו אכן איליי קיבל בתורשה ממנו.
היה לי ברור שככל שהוא יתבגר, הנושא יעסיק אותו יותר.
התשובה שיקבל ממני תמיד תהיה זהה. "הוא מבחינתי רק תורם זרע, ואין לו מושג על קיומך. ההחלטה להמשיך בהריון שלי איתך, הייתה שלי בלבד."
*
אני לא יודעת מה מיוחד במה שאמר היום שגורם לחומה שהיקפתי את עצמי להיסדק. אני מרגישה חוסר שקט בלתי מוסבר בתוכי, כאילו משהו עומד לקרות.
אני מסיימת להכין את ארוחת הצהריים של איליי, אורזת אותה בתיק האוכל ומוסיפה לו כמידי יום פתק עם כמה ברכות ליום החדש.
סטרונג לא מוותר והוא קופץ לג'יפ עוד לפני שאיליי נכנס אליו. אמנם אני לא הולכת לחנות שלי היום, אבל אני מניחה בכל זאת לסטרונג לבוא איתנו.
אני מורידה את איליי בכניסה לבית הספר, עוברת דרך החנות שלי שדות הלבנדר ומודיעה שאני היום במסעדה של מינדי, וחושבת שסטרונג ירצה להשאר בחנות, אבל הוא שוב הולך בעקבותיי וממהר לקפוץ לתוך הג'יפ.
אני לא מתווכחת איתו, הוא כלב טוב וידידותי, ואני בטוחה שהוא ימצא לו פינה על המרפסת בקידמת המסעדה וירבוץ בה.
אני נכנסת למסעדה דרך הדלת האחורית. "תתרחק מאישתי!" אני שומעת את עורך הדין ג'וני מנהטן צורח.
אני ממהרת למקום בו יושבת מינדי. "אירגנת לך פציעה דימיונית כדי להיפגש איתו מאחורי גבי?" הוא מסנן בכעס לעברה של מינדי.
"אתה שומע את עצמך?" אני יורה מייד לעברו, "אישתך מתפתלת מכאבים, וזה מה שיש לך לאמר?"
"אל תתערבי אמיליה. את הפסדת את זכות הדיבור כשסרבת להתחתן איתי. את יודעת שאם היית מסכימה, לא היית בוחר במינדי, ולא היה מעניין אותי עם מי היא מתעסקת."
"אתה ממשיך עם הפנטזיה הזאת? מעולם לא היה ביננו כלום. אל תקשור ביני לבין הבחירה שלך לשאת את מינדי לאישה," אני אומרת לו בכעס.
"את יודעת שבחרתי בה כי היא חברתך הטובה," הוא ממשיך.
"אתה הזוי," אני אומרת וממהרת למינדי, "אל תקחי ללב. את כבר עם חצי רגל מחוץ לנישואים הלא ראויים האלה."
אני בוחנת את רגלה החבושה של מינדי. "היה לה מזל גדול. אמנם המקום נפח וכואב, אבל נראה שאין שבר," אומר לירוי.
"אתה בטוח שאתה לא צריך לקחת אותה לצילום?" אני שואלת בשקט חזרה.
"ועדיין אני חושב שכדאי שאקח אותה לבית החולים לצילום, רק כדי להיות בטוח," הוא משלים בקול רם את המשפט לשימחתי.
"אני אקח אותה," מתנדב פתאום ג'וני.
"יש לך רישיון לאמבולנס?" שואל אותו לירוי, מניף את מינדי בזרועותיו ומוביל אותה לרכב ההצלה שלו.
"אני מבין," אני אומר לאימי וחושב איך הגורל מתעתע בי, שדווקא היום היא התקשרה להודיע לי שאימה נפטרה.
הבוקר קמתי בשמחה לקראת הערב החגיגי בו עמדתי לקבל את התואר דוקטור למשפטים.
כבר שבוע שלם שבת זוגי דיאנה מטריפה אותי עם השאלות מה היא תלבש, ואיזה תכשיט מתאים יותר לשמלה שלה, ועוד שאלות שפשוט לא הקשבתי להן.
אני מודה על החלטתי לא לאפשר לה לעבור לגור בדירתי.
*
"אבל למה?" היא שאלה אותי באחת הפעמים ששוב סרבתי לבקשתה לעבור להתגורר איתי בדירתי, והביטה בי במבט הזה שהיא מאמצת לה כשהיא לא מבינה את דבריי. לפעמים היא מזכירה לי את מבטו התמים של עגל.
למה דווקא עגל? כי זה מה שליווה אותי במשך ימי ילדותי בכפר, משק הפרות של הוריי, ומזה ברחתי כל עוד נפשי בי.
"אני זקוק למרחב," עניתי לה באסרטיביות.
"אתה לא יודע להיות חבר," היא ענתה לי.
"אני לא מבין מה את רוצה ממני. הבטחתי לך שאינני יוצא עם נשים אחרות," עניתי ובכך הסתיימה השיחה.
אני לא יכול להסביר לעצמי מדוע אני נוהג איתה כך. היא אישה יפיפה, בעלת גוף מושלם, וחכמה במידה. ובכל זאת יש בה משהו שלא גורם לי לרצות לישון איתה בלילה. אני רק יודע שכשהיא לא לידי אני לא מתגעגע אליה.
כנראה משהו פגום בי.
אז עכשיו היא רוצה לבוא איתי לביקור בכפר, ואני לא יודע איך לאמר לה שאני לא זקוק לחברתה.
*
"אני לא מבין את ההתעקשות שלך לבוא איתי ללוויה," אני אומר לה לא מרוצה. את בת עיר, והכפר בו גדלתי הוא רחוק ממה שאת רגילה. זה מקום שהזמן בו עמד מלכת. אין בו חנויות כמו בעיר, בטח לא קניון. גם האוכל שמגישים במסעדות הוא אוכל בסיסי שאת לא רגילה לו.
ברור לך גם שאין לי כוונה לישון איתך יחד בבית אימי.
אני נוסע ואחזור עוד כמה ימים," ניסיתי לדבר אל ליבה, אבל היא התעקשה.
"אתה מתבייש בי?" היא שאלה.
"למי את חושבת שאני עושה חשבון?" רטנתי.
אז עכשיו אנחנו בדרך צפונה לכפר הולדתי.
דיאנה מסתכלת על המסך ברכב בו מוצגת המפה. "שכחתי להביא את הדרכון שלי," היא אומרת. אני חושב שהיא מתבדחת, אבל מסתבר שהיא לא.
"את יודעת שהכפר נמצא בארצות הברית," אני אומר, מנסה להבין מה עובר עליה.
"כן, אבל הוא לא במדינת ניו יורק," היא אומרת וממשיכה לפשפש בתיקה.
"היית פעם במדינות אחרות?" אני שואל אותה.
"ברור!" היא מסתכלת עליי כאילו נפלתי מהירח, "הייתי בלונדון, פריז, רומא, טוקיו…" אין לי סבלנות להקשיב לרשימה הבלתי נגמרת שלה.
"ובקליפורניה היית?" אני שואל.
"נו באמת! ברור שכן," היא אומרת.
"והיית זקוקה לדרכון?" אני שואל באדישות.
"לא, אבל זה כי טסתי," היא עונה.
"אז היום למדת משהו חדש. גם כשאת עוברת ממדינה למדינה ברכב, את לא זקוקה לדרכון," אני אומר לה.
"אה," היא עונה מהורהרת.
ככל שמתקדמת הנסיעה אני מבין שבעצם אין לנו על מה לדבר. היא יכולה לנהל שיחה עמוקה על גווני החום של צליליות העיניים, והיא נשמעת מאד משכילה, אבל כעת כשאנחנו לבד ברכב, אני מרגיש שאני משתעמם בחברתה.
"אני מקווה שהטלפון הנייד יעבוד שם," היא אומרת בחשש, "אני לא יודעת מה אעשה אם אהיה מנותקת לגמרי."
"אני עדיין יכול להחזיר אותך לניו יורק," אני אומר, למרות שנסענו כבר למעלה משעתיים.
"מקומי איתך," היא עונה ואני מסיט את ראשי ממנה שלא תראה כמה המשפט הזה לא עושה לי טוב.
"את מבינה שאהיה מרוכז בבני משפחתי," אני אומר.
"אני לא טיפשה. אתה מגיע ללוויה של סבתך," היא עונה נעלבת.
"הבאתי איתי חמשת אלפים דולר במזומן," היא ממשיכה את דבריה כאילו לא נאמר דבר, "לא הייתי בטוחה אם בכפר שלך עובדים עם כרטיסי אשראי," היא לא מפסיקה להפתיע אותי.
"אני מניח שאף פעם לא היית בכפר. אין שם חנויות כמו בעיר, אלא חנויות מקומיות. הקידמה לא הגיעה לשם. אין מרכזי קניות ובטח לא קניונים," אני מזכיר לה את מה שכבר אמרתי.
את יתרת הדרך אני מעביר במחשבות, ולא מרוכז במה שהיא מפטפטת לצידי. אני מודה על כך שאהיה עסוק עם בני משפחתי, ולא אצטרך להתמודד איתה.
מכשיר הניווט מודיע כי עליי לרדת ביציאה הבאה. מרחוק כבר נראים השדות של הכפר. ביניהם שדה לבנדר מרהיב ביופיו. אני מנסה להיזכר אם היה מישהו בכפר שעסק בגידול צמח הלבנדר, אבל לא מצליח להיזכר. אני מבין כבר שיש הרבה דברים שהדחקתי.
אני קולט לראשונה שעם הגיעי לכפר, יש סיכוי שאפגש עם חברי ילדותי. אני מגחך למחשבה כמה אני שונה מהם היום, ואיך הם נשארו תקועים מאחור.
אני יורד במחלף וחוצה את הגשר מעל הכביש המהיר המוביל לעבר הכניסה לכפר.
אני נדהם לראות שלט אבן גדול מוקף בפרחים בשלל צבעים, ועליו שם הכפר.
גם הרחוב הראשי שונה בתכלית. הוא כביש רחב שנסלל מחדש, ובעל שני מסלולים לכל כיוון.
את מקומן של החנויות הקטנות תופסות חנויות מודרניות וביניהן חברות ידועות כמו חברת מוצרי היופי סאפורה, וחברות הבגדים מהמוכרות בעיר ניו יורק.
"ואני האמנתי לך," צוחקת דיאנה שקוראת בהתלהבות את השמות הכה מוכרים לה. "תראה איך הנשים מתלבשות פה, ממש כמו בעיר," היא אומרת.
אני מרים טלפון לאימי. "אני כאן."
"אני כל הזמן בסידורים. לא היה לי זמן ללכת לקניות, ובטח לא לבשל," היא אומרת בטון מתנצל, "אני מחוץ לכפר. יש בכפר כמה מסעדות ממש טובות. אני מציעה שתשתה בינתיים קפה, או תאכל משהו."
אני נוסע בנסיעה איטית לאורך הרחוב הראשי, רואה את המסעדה של מינדי, ומחליט לעצור לידה.
אני נוהג בטסלה מהדגם המפואר, אבל לא נראה שהיא מושכת את תשומת לב הסועדים שיושבים בפטיו ונהנים מהארוחה שמוגשת להם.
דיאנה מצביעה על חנות בקירבת מקום הנושאת את השם שדות הלבנדר. "אני רוצה לראות מה יש בה," היא מבקשת ממני.
"אני אחכה לך במסעדה," אני אומר לה.
דיאנה הולכת לעבר החנות ואני רואה אותה קופאת ומתחילה לרעוד. אני מתפלא מה גורם לה להתנהגות המוזרה, אבל אז רואה שליד הדלת עומד כלב גדול ומסתכל עליה. "יש…פה…זאב…" היא מגמגמת.
"סטרונג הוא כלב," אומר לה נער צעיר," תתנהג יפה," הוא פוקד עליו בעודו כורע לצידו, "כך לא מקבלים אורחים." הכלב מקשיב לו ונעלם.
"אני מתנצל," הוא אומר ומפנה את הדרך עבורה כדי שתיכנס לחנות.
הוא מתרומם ונעמד מולי. הוא בוחן את עיניי. 'מה בדיוק הוא מחפש בהן?' לבסוף הוא מסתובב וממהר להיכנס לחנות.
"איליי, מה אתה עושה כאן? למה אתה לא בבית הספר?" אני שומע קול של אישה מתוך החנות.
"אימה של מיסיס מקנזי נפטרה הלילה והכיתה שלי שוחררה היום," הוא עונה לה.
"אוי, אני מצטערת לשמוע. היא הייתה אישה מאד חביבה."
"את זוכרת מה שדיברנו הבוקר?" הוא שואל אותה.
"דברנו על המון דברים. לאיזה מהם אתה מתכוון?" היא שואלת.
"על כך שהגנטיקה עובדת חזק," הוא אומר לה ושוב מסתובב ומביט עליי.
"בתור דוקטור לגנטיקה אני בהחלט יכולה לאמר לך שזה אכן אמת," היא אומרת, "אבל מה גורם לך להיזכר בזה?" היא אומרת ומתקרבת אליו.
היא רואה אותי ומביטה עליי לרגע.
"הבטחת לא לשקר לי אף פעם," אומר לה הנער בטון רציני.
"אתה יודע שזה חוק בל יעבור. אתה צודק איליי הגנטיקה עובדת," היא אומרת, "ועכשיו אחרי שפתרתי למר וילסון את הבעיה עם המזיקים בשדה שלו, אני חייבת לחזור למסעדה. אני אשמח אם תבוא לאכול משהו בעצמך."
היא חולפת על פניי בלי לאמר מילה.
"אימה של מיסיס מקנזי הייתה סבתא שלי," אני אומר לאיליי.
"אני משתתף בצערך," הוא אומר לי ויוצא בעקבות אימו למסעדה.
אני רואה אותו מגביר את צעדיו ומשיג אותה.
"למה לא אמרת לי שמיסיס מקנזי היא…" מתחיל איליי לאמר.
"היא מה?" אני שואלת אותו מופתעת.
"שהיא אימא שלו," אומר איליי, "אני לא חושב שאוכל להסתכל לה בעיניים. עכשיו אני גם מבין למה יש לה יחס מיוחד אליי."
"אתה בטוח במה שאתה אומר. זאת אימא שלו?" אני שואלת מופתעת.
"זה מה שהוא אמר כעת," אומר איליי.
"תסתכל לי בעיניים איליי. לא היה לי מושג שהיא אימו. תבין שאני לא יודעת כלום על חייו הפרטיים. שם המשפחה שהוא נושא הוא שונה משלה, כך שלא יכולתי לדעת," אני אומרת לו, "אתה מאמין לי?"
"אני יודע שאת לא משקרת. יכולת להכחיש את מה שראיתי היום, אבל את לא," אומר איליי.
"אני רוצה שתבין. פרט לי, וכעת לך, אין מושג מיהו הגבר שממנו נכנסתי להיריון. אפילו לסבא וסבתא סרבתי לגלות. מבחינתי אתה רק שלי וזהו.
היה לי ברור שאני לא צריכה לספר לך שאת העיניים שלך לא קיבלת בירושה ממני. לא אמרתי זאת במפורש, כיוון שלא רציתי שתחפש אותן בכל גבר שתראה."
"איך את מרגישה?" שואל איליי.
"אני מודה שלא ציפיתי לראותו יותר בחיים. הוא כל כך היה נחוש בדעתו לא לחזור לכאן לעולם. אז עכשיו הוא חזר עם אשתו והרכב הנוצץ שלו, בנסיבות עצובות. יפה שהוא הטריח את עצמו להגיע," אני אומרת.
"את חושבת שיש לי אחים?" שואל איליי וגורם לי לקפוא. זו מחשבה שמעולם לא עלתה במוחי.
"באמת שאני לא יודעת עליו כלום," אני מושכת בכתפיי ונכנסת למסעדה.
"אני חייב עוד בשר. נראה שהאנשים בכפר רעבים יותר מתמיד," אומר ג'וליאן מייד עם היכנסי.
"תשלח הזמנה לחנות הבשר ואני אדאג לאסוף אותה," אני אומרת.
"הכל בזכותך," אומרת מינדי, "אנשים לא מפסיקים לדבר על המנות שלנו היום. אני שמחה ששינית את התפריט. אולי הייתי צריכה לעשות זאת מזמן, אבל הראש שלי היה עסוק במלחמות עם ה'לשעבר' שלי."
"זה לא שרציתי לחולל כאן מהפיכה. בסך הכל ניסיתי לעבוד עם המצרכים שהיו במזווה ובמקררים, מה שאילץ אותי לערוך כמה שינויים," אני מסבירה לה מדוע.
"כמה זמן אני מבקשת שתצטרפי אליי למסעדה? את תמיד נושפת רוח חדשה בכל מה שאת נוגעת," מנסה שוב מינדי לשכנע אותי להצטרף אליה.
אני מתקשרת לאיליי ומבקשת שיגיע למסעדה. "קח מהקופה ארבע מאות דולר ותיגש להביא מחנות הבשר את ההזמנה של המסעדה," אני מבקשת בעודי עסוקה בהכנת בצק לעוגות, לאחר שהמגשים בדלפק ליד הקופות התרוקנו כמעט כליל.
איליי מגיע מייד וניגש לקופה. "ואל תשכח להשאיר שם פתק שהוצאת את הכסף לקניית בשר," אני אומרת לו.
"מה אתה חושב שאתה עושה?!" נשמע קולו של ג'וני רועם וגורם לכולם להסתכל על הנעשה, "אתה מנסה לגנוב כסף?"
אני ממהרת לצאת מהמטבח, ונעמדת מול ג'וני. "ככה את מחנכת את הממזר שלך??"
"אתה מוזמן להוציא כסף מהקופה ולתת לאיליי כדי שיוכל להביא מצרכים למטבח של המסעדה. יודע מה? אתה מוזמן ללכת בעצמך להביא את ההזמנה של הבשר.
מעניין שלא מטריד אותך איך המסעדה מתפקדת היום, ולפי כמות הסועדים אתה יכול לראות שהיא מתפקדת מצויין גם בלי הנוכחות שלך. מה שמעניין אותך זאת רק הקופה שלה. יפה לך מר עורך דין הנכבד.
אני מציעה שתחזור למשרד שלך ותקח את הדרמות שלך איתך. אתה עוד עלול להפסיד כמה אלפי דולרים מעצם נוכחותך כאן. תעזוב אותנו בשקט."
אני מסירה את הכפפות, פותחת את הקופה, מוציאה ממנה כסף מזומן ומוסרת לאיליי.
"עוד שעה נסגר הבנק," אני פונה לקרן אחראית המשמרת, "תעברי על הקופה, ותרשמי שהוצאתי ארבע מאות דולר לקניית בשר. עוד מעט איליי יחזור וייתן לך את הקבלה ואת העודף."
"ואתה עורך הדין הנכבד מנהטן, זאת פעם האחרוונה שאתה מכנה את בן שלי ממזר. שנינו יודעים למה אתה קורא לו כך, ולא בגלל שאתה אביו."
"תראו מי עומדת על רגליה האחוריות," אומר ג'וני ומוחא כפיים, "אפשר לחשוב שממך אני מתגרש."
דממה משתררת במסעדה. הסוד הגדול של הזוג מנהטן נחשף בפליטת פה
"אז עכשיו כשכולם יודעים איזה זוג לא נוצץ אנחנו," אומרת לו מינדי בקור, "אני מקווה שתחתום סוף סוף על המסמכים ותשחרר אותי מהנישואים האומללים האלה. ואולי, גם אזכה שיהיה לי ילד משלי."
כשג'וני יוצא מינדי נמלטת למטבח ומתפרקת בבכי. "מה עשיתי?" היא מביטה עליי בעיניים דומעות.
"מתישהו זה היה מתגלה," אני אומרת לה, "לפחות זה לא יצא ממך."
אני חוזרת למלאכת האפיה, ועד מהרה מתמלאים שוב מדפי התצוגה בשלל עוגות טריות.
אם לא די בדרמה הזאת, אוליבר ואישתו נכנסים למסעדה. זה לא היה מעניין אותי, אם הוא לא היה מסתכל עליי כל הזמן, עוקב אחרי כל תנועה שלי.
ואז מצלצל הטלפון ומיסיס מקנזי על הקו. היא מבקשת להזמין דברי מאפה, וכיבוד לאירוח בביתה לאחר ההלוויה.
קרן מבקשת להעביר לי את השיחה, אבל אני מבקשת ממנדי שתדבר איתה. "אני עסוקה במטבח," אני משקרת. אני לא יודעת איך אסתכל לה בעיניים, כעת כשאני יודעת שהיא אימו של אוליבר.
איליי שיושב על כיסא בר סמוך לדלפק, כנראה קולט את המצוקה שלי. "אני מבטיח לך שלא אומר מילה. את חושבת שהוא יודע? מבטו מחפש אחרייך כל הזמן."
כשאני כבר בטוחה שהכל רגוע , ועוברת בין השולחנות, מסמנת לי אישתו של אוליבר לגשת.
אני עוטה חיוך על פניי וניגשת אליה. "במה אני יכולה לעזור?"
"אני מבינה ששדות הלבנדר שלך," היא אומרת ואני מתפללת בליבי שהיא לא תבקש שאערוך לה סיור.
"כן," אני עונה קצרות.
"מאד נהניתי לקנות אצלך." היא מראה לי שקית עמוסת נרות.
"את הנרות מייצרת דוריאנה. אין אחד שדומה למשנהו. אני אוהבת את היצירתיות שלה," אני אומרת לה.
"אני כל כך שמחה שהבאתי איתי כסף מזומן," היא אומרת בחיוך.
אני חושבת לעצמי האם היא מתבדחת איתי, אבל מחליטה לענות לה ברצינות. "אני לא יודעת האם ביקרת פעם בכפר, אבל הכפר שלנו הוא כפר מתקדם עם הזמן. יש בו אינטרנט מהיר, תשתיות לטלפון סלולרי, וגם… אפשרות לשלם בכרטיס אשראי."
אני מגניבה מבט לאוליבר שבהחלט לא מרוצה מהשיחה.
"את יודעת, אני בת עיר. אל תעלבי," היא עונה לי נבוכה. "יש ריח כל כך נעים בחנות, אפשר ממש להתמכר לו," היא ממהרת להוסיף.
'מעניין האם היא מבחינה במבטיו היוקדים של אוליבר כלפיי. וזה מה שגורם לה להעמיד אותי במבחן?'
"הריחות הם ממוצרי הבשמים שמייצרת מהלבנדר עבורי פולי," אני עונה בשיא הסבלנות שאין לי, "ואם תשאלי אותי, גם ממוצרי הטיפוח שמכינה בכשרון רב שלי אחותה התאומה של קרן אחראית המשמרת במסעדה.
ועכשיו תסלחי לי עליי לחזור למטבח. כולנו התגייסנו למען מינדי שנחבלה הבוקר, ואני לא כל כך בקיאה בסדר פה." אני חייבת להתרחק מהשולחן שלהם. אין לי כל רצון שאוליבר יפתח איתי בשיחה, גם אם היא שיחת חולין.
"איך לא ראיתי את כל אלה?" אני שומעת אותה אומרת לאוליבר, "אני חייבת לחזור לחנות."
"תעשי מה שאת רוצה. אני מניח שאימי כבר בדרך חזרה, ולכן אני אלך הביתה. כשתסיימי את הקניות שלך תתקשרי ואבוא לאסוף אותך."
לא ידעתי היכן לקבור את עצמי. כל כך רציתי לאמר לאמיליה שהבנתי שאין לי מה לעשות עם אישה כמו דיאנה, אבל היא מתעלמת ממני.
אני לא יכול להפסיק לחשוב על איליי. 'האם אני מדמיין שיש בינינו קווי דימיון באופן מדהים? ומה היו הדיבורים על גנטיקה?' אני כולי נסער.
אינני יודע האם זו הנוכחות שלה או הגילוי על קיומו של איליי.
אני מגיע לביתה של אימי, שנמצאת כבר בבית. היא יוצאת לקראתי ומחבקת אותי. "אתה לא יודע כמה אני מעריכה את העובדה שהגעת. לא העזתי לבקש זאת ממך. אני יודעת כמה אתה מתעב את המקום הזה."
"אני מודה שהייתי מופתע לראות איזה שינוי חל בו. הוא הפך להיות פינת חמד, לא המקום העלוב שזכרתי," אני מודה בפניה.
"מי שבחר להישאר כאן, אלא אנשים שמאמינים בעזרה הדדית, ומוכנים לעשות הכל אחד למען השני, וזה מה שהופך את המקום הזה למקום כל כך מיוחד," היא אומרת לי וגורמת לי להרהר במילותיה.
"הנה למשל היום הייתה תאונה למינדי במסעדה. החברות שלה, בלי לחשוב לרגע, הגיעו למסעדה לעזור. תבין שלכל אחת מהן יש עסק משלה, ועדיין הן באו לעזור," אומרת אימא וניגשת לשבת על כיסא הנדנדה שעליו נהגה סבתי לשבת.
"שמעתי שבזכותה של אימיליה המסעדה מתפקדת היום למופת. היא בהחלט אישה מיוחדת במינה," אומרת אימא ואני רואה את ההערכה בעיניה כלפיה.
"אני מבין ששדות הלבנדר שלה," אני מנסה לדובב את אימא להמשיך לדבר עליה.
"היא בהחלט אישה מוכשרת. היא מגדלת את הלבנדר, ומעסיקה נשים בכפר שתייצרנה ממנו מוצרים. הנה לך דוגמה לעזרה הדדית בכפר. היא יכלה להסתפק במכירה הלבנדר עצמו, שכן יש לה חברה לייעוץ גנטי מאד מצליחה."
"שמעתי אותה ואת איליי אומרים משהו על גנטיקה, עכשיו זה מובן לי." אני זורק את שמו של איליי לאוויר , כיוון שהבנתי שאימי המורה שלו.
"איזה ילד מיוחד הוא. רק הבוקר סיפרתי לאמיליה שאני עומדת להעניק לו תעודת הצטיינות בכל מקצועות המדעים, מה שלא מפתיע כשאימו נושאת בתואר דוקטור לגנטיקה," אומרת אימא בחיוך.
"ומה בעלה עושה?" אני מראה התעניינות.
"אמיליה ילדה את איליי ללא נשואים. מי אביו איש לא יודע. אני רק יכולה להעיד שהיא משקיעה בו המון, והדבר בהחלט ניכר. הוא ילד טוב, ובעיקר ילד מאושר."
אני רוצה לשאול אותה האם אף פעם לא שמה לב לצבע העיניים המיוחד שלו, צבע שהוא ממני ללא ספק."
אני מתלבט מה לאמר לה, כיוון שאני מרגיש צורך לפרוק זאת ממני, כאשר אימא קמה פתאום. "אני כבר חוזרת," היא אומרת כשהיא כבר בתוך הבית.
היא חוזרת ובידה יומן עבה. "סבתא השביעה אותי שאמסור לך את היומן שלה אחרי מותה. היא התקשתה לקבל את העובדה שבחרת לחיות את חייך הרחק מכאן. אני לא רוצה… תקרא. אני לא יודעת מה כתוב בו.
אני פותח את הדף הראשון ומתחיל לקרוא.
היומן מלא שורות קצרות כאלה, כשבכל דף מסר עבורי.
המילים הראשונות נכתבו כמה חודשים אחרי שעזבתי .
"את הבית הזה," אומרת אימא ומצביעה על בית ילדותי, "היא הורישה לך."
'אני לא בטוחה מה הנבל יעשה עם הכסף שלו,' היא אמרה לי ודיברה על אביך, 'עכשיו כשיש לו אישה אחרת ובטח יהיו לו עוד ילדים.' מה שכפי שאתה יודע לא קרה. היה לה חשוב שלפחות תהיה לך חלקת אדמה משלך.
היא היתנתה זאת בכך שתרשה לי להמשיך להתגורר בו אם ארצה, אבל כמובן זה תלוי בך."
"ברור שתשארי פה. זה הבית שלך," אני ממהר לאמר, ורואה את ההקלה על פניה.
אני מופתע לראות את איליי מגיע, נושא בידו שקיות רבות. אמנם הוא עדיין נער צעיר, אבל השרירים בידיו כבר מפותחים. "אני משתתף בצערך מיסיס מקנזי," הוא אומר לאימי, "היכן להניח את ההזמנה שלך מהמסעדה?"
אני קם לעזור לו, אבל הוא נד בראשו לשלילה. אימא מובילה אותו פנימה, ואני מביט עליהם דרך החלון הגדול שמשקיף מהמרפסת על המטבח.
אני רואה אותו פותח כל שקית, ומסדר את המוצרים על הדלפק. הם משוחחים ביניהם, אבל איני שומע על מה.
אחרי דקות ארוכות הם יוצאים חזרה, ועיניו של איליי נופלות על מתקן הכדורסל בחזית. "שיחקת כדורסל?" הוא שואל אותי.
אני מרגיש בוקס בבטן בשל השימוש שלו בלשון עבר. כמה התרחקתי מכל מה שאהבתי. הפכתי זר לעצמי.
"אני מודה שהרבה זמן לא שיחקתי, אבל אשמח לשחק אם תרצה," אני אומר לו.
"אני מניח שאין כאן כדור," הוא מושך בכתפיו והולך.
"חכה איליי, אני אתן לך תשר," קוראת אימא אחריו.
"מה פתאום. עשיתי זאת בשמחה," הוא אומר מנפנף לה בידו לשלום, ומתעלם ממני. 'מה בעצם ציפיתי שיקרה?'
אני חוזר לקרוא ביומן של סבתא אלי. כל משפט שכתבה נכנס לי ללב ועושה בו שמות. היא ידעה לדייק את המילים עבורי, וידעה מה זה יעשה לי. במקום להתווכח איתי שבחרתי בדרך שגויה, היא בחרה להאיר לי את הדברים בדרכה המיוחדת.
געגועים עזים תוקפים אותי לסבתא, לצד יסוריי המצפון על שלא ביקרתי ולו פעם אחת מיום שעזבתי.
הטלפון מנתק אותי ממחשבותיי. דיאנה, ששכחתי לגמרי מקיומה, מבקשת שאבוא לקחת אותה.
בחוסר רצון מוחלט, אני נוסע להביא אותה. אני רואה אותה מרחוק עומדת עם מספר גדול של שקיות, כולן משדות הלבנדר.
"אתה לא מבין איזה אוצרות מצאתי כאן. אמרתי לאמיליה שהיא חייבת לפתוח חנות בניו יורק. היא צחקה ואמרה שחנות כזו מתאימה רק לכפר. בעיר לא ידעו להעריך אותה.
ביזבזתי חמש מאות דולר. הייתי בטוחה שעשיתי לה את היום, אבל אז, לא תאמין, נכנסה מישהי וקנתה מוצרים בארבעת אלפים דולר. החנות הזאת היא פנינה אמיתית."
'זו לא החנות,' אני רוצה לענות לה, 'אלא בעליה.'
יותר מכל דבר אחר,
חשוב לחיות חיים פשוטים.
חיים בהם אתה נאמן לעצמך,
לא חיים שאתה חי,
כדאי להרשים את האחר.
המילים של סבתי לא עוזבות אותי. אני מרגיש כל כך רחוק מדיאנה כעת. כל מה שעבדתי למענו למעלה מעשור, נראה לי חסר משמעות.
הרגש שהרגשתי כלפי אמיליה לפני שעזבתי, מציף אותי בעוצמה. אני חייב לדבר איתה.
הימים הבאים עוברים עליי כאילו אני חיי בחלום ולא מצליח להתעורר ממנו. ככל שהמוות של סבתי הופך מוחשי יותר, כך אני מתקשה להשלים איתו, ועם מי שהפכתי להיות.
המילים שלה, אותן אני גומע בשקיקה, מהדהדות בראשי כל הזמן.
לאחר מסע ההלוויה, וביקור הניחומים של אנשי הכפר, אני מודיע לדיאנה שאני נשאר כאן. אני מגיש לה את מפתחות המכונית שלי. "את יכולה להשאיר אותה אצלך," אני אומר לה בעודה מביטה בי,
"אתה נפרד ממני?" היא שואלת המומה.
"בואי נאמר שזו לא את. זה אני שחוזר אליי," אני עונה לה ורואה שהיא מתקשה להבין את המשפט הפשוט הזה.
"זה בגלל בעלת שדות הלבנדר?"היא שואלת.
"מה היא קשורה להחלטה שלי?" אני מביט בה מופתע. אולי מה שמפתיע אותי שהיא קלטה מה אני מרגיש כלפי אמיליה.
"אתה נשאר פה בגללה ובגלל הילד …" אני קוטע אותה. אני לא מוכן שתוציא את המילים האלה מפיה.
"הסברתי לך שאני נשאר כאן בגללי. מעל לעשור ברחתי מהמקום הזה. הימים האלה הכריחו אותי להתעמתת עם עצמי, והבנתי שאני שייך לפה יותר מלעיר המנוכרת," אני עונה לה.
דיאנה נכנסת לבית בסערה, חוזרת עם השקיות הרבות שקנתה, מטילה אותה על המושב האחורי ומתניעה את הרכב. "אותך אני לא רוצה לראות לעולם." היא אומרת וסוחטת את הגז עד הסוף.
'גם אני לא,' אני ממלמל.
אני משאיל מאימי את המפתחות של הג'יפ שלה ונוסע העירה לחנות הספורט. אני קונה שתי חליפות ספורט וכדורסל. כאשר אני ניגש לשלם שואל אותי המוכר. "באיזה כרטיס אתה משלם, ויזה או מסטרקארד?"
אני לא מתאפק וצוחק. המוכר מביט עליי בפליאה. "אמרתי משהו מצחיק?"
"ממש לא. מישהי אמרה לי לפני כמה ימים שבטח בכפר לא מכירים כרטיסי אשראי," אני מסביר לו.
"היא בטח עירונית, האנשים שם חסרי השכלה," הוא צוחק איתי.
אני מחנה את הג'יפ ליד החנות ועומדת לצאת מהרכב, כאשר הטסלה של אוליבר נעצרת לידי בחריקה.
"עזבתי אותו. ילד הכפר שלך כולו שלך," היא אומרת לי.
"את מנסה להרוג אותי?" אני עונה לה בכעס מתעלמת מדבריה, "גם בעיר את נוהגת במהירות כזאת מטורפת?"
"אל תעמידי פנים שלא שמעת את דבריי. אוליבר כולו שלך," היא מרימה את קולה.
"מהמעט שאני מכירה את אוליבר, הוא לא נראה לי גבר שמישהו יכול לאמר לו מה לעשות. מה גם שגבר הוא לא חפץ שמעבירים אותו מיד ליד, בדיוק כפי שלא עושים עם אישה."
'אולי באמת אני צריכה להיות עם אישה,' היא ממלמלת לעצמה.
"תעשי טובה לעצמך ותנהגי יותר לאט. אני בטוחה שאין לך בעיה לקנות טסלה חדשה בלי להניד עפעף, אבל אם יקרה לך משהו זה כבר סיפור אחר," אני אומרת לה ומעצבנת אותה עוד יותר, למרות שדבריי נאמרו בכוונה טובה.
"הזויה, את והמקום המסריח הזה," היא מסננת לעברי.
משהו מדגדג בי לשאול אותה מה עם הריחות של הלבנדר, אבל יודעת שעדיף שאשתוק.
אני מחכה שהיא תסע ויוצאת מהג'יפ.
"שמעת את החדשות?" שואלת אותי מינדי שמדדה לקראתי. אני תוהה למה היא מתכוונת.
היא מנפנפת בידה בניירת. "אני חופשיה! אני חושבת שהתאונה במטבח לא קרתה סתם. היא באה לשחרר אותי סוך סוף ממנו.
אבל זה לא הכל! הוא עוזב. אמנם ויתרתי לו על הבית רק כדי שאקבל את הגט, אבל הוא השכיר את הבית ועזב את הכפר.
וגם, הוא נטש את המשרד. טוב זה לא מפתיע לאור העובדה שהלקוחות עזבו אותו אחרי ההצגה שלו ביום שנחבלתי במסעדה. למורת רוחו הוא רואה שהיא שוב משגשגת, וכל זה בזכות העזרה שהגשתם לי.
איזה מזל שאוליבר מקלאוד החליט להשתקע שוב בכפר. נראה לי משום מה שגם בזה יש לך חלק. האופן שהוא מביט בך לא נעלם מעיניי."
זה הדבר האחרון שאני רוצה לשמוע. אני כל כך קנאית לפרטיות שלי, ואין לי רצון שמישהו יתעסק בחיי הפרטיים.
"יש עוד משהו שקרה לאחרונה בכפר שהוא באשמתי?" אני שואלת ומביטה בה באופן שהיא לא יודעת איך לקרוא אותי. "אני שמחה מאד בשבילך. תמיד האמנתי שבסוף היום הזה יגיע," אני מחזירה את השיחה לעובדה שסוף סוף עורך הדין הנכבד חתם לה על הטפסים.
'אז אתה נשאר כאן. הייתי צריכה להבין זאת כשראיתי את הטסלה נעלמת מהכפר בסערה גדולה. 'איזה מזל שהכביש נסלל לא מזמן,' אני חושבת לעצמי, 'אחרת הכפר כולו היה מתכסה בעננת אבק שהיא הייתה משאירה אחריה.'
מינדי עוזבת ואני עומדת להיכנס לחנות.
"אני לא מפסיק לחשוב עלייך. הטעם של שפתייך עדיין על שפתיי. הזיכרון של הלילה ההוא שכמעט גרם לי להישאר כאן, עדיין בזכרוני," אני שומעת את קולו.
"אני מבינה שמותה של סבתך מעורר בך זכרונות נוסטלגיים," אני אומרת לו באיפוק.
"למה לא אמרת לי?" הוא שואל.
"לא אמרתי מה?" אני מעמידה פנים.
"אני רואה אותי בו. הגנטיקה עובדת," הוא מצטט אותי.
"הוא הבן שלי, וזה כל מה שאתה צריך לדעת," אני עונה לו ושולחת יד לפתוח את דלת החנות.
הוא מניח את ידו על זרועי ומעביר בי זרמים שלא חשבתי שקיימים בי יותר. הוא היה הראשון והאחרון שהייתי איתו.
"מה רצית שאומר? עמדו בפני שתי אפשרויות, האחת לאמר לך ואתה תדרוש שאעשה הפלה, האחרת שתציע לי נישואים ותשנא אותי כל החיים," אני אומרת לו.
הוא עדיין אוחז בי ולא נותן לי ללכת. "אולי את צודקת. אולי הייתי צריך לטעום את ניו יורק, ולהבין שהחלום שלי הוא כאן. חשבתי ששנאתי את הכפר. היום אני מביט ממרחק הזמן ובעיניים מפוכחות ומבין שמערכת היחסים שלי עם אבי היא שהייתה פגומה, ולא הכפר."
"כפי שאמרתי לך איליי הוא הבן שלי. הוא כבר הבין את הקשר שלו אליך. אני לא אתן לך לגעת בו ואז להעלם שוב," אני אומרת לו, "נלחמתי קשה להעניק לו חיים יציבים. עברתי ימים לא פשוטים, אבל עכשיו אני במקום טוב."
"אני אומר לך שאני כאן להישאר," הוא אומר לי.
"הזמן יראה כמה זמן תחזיק כאן מעמד," אני אומרת ונכנסת לחנות.
'בשביל מה היית צריך להגיע ולהעיר בי דברים שנרדמו מזמן?'
כשראיתי אותו לראשונה לבוש בחליפה יוקרתית, נוהג בטסלה המפוארת שלו, היה לי קל יותר, מאשר לראות אותו כעת בג'ינס וחולצת טריקו שעליה הכיתוב הייה מי שאתה. יש עוד משהו שהבחנתי בו. בפעם הראשונה שנפגשנוכשחזר נדף ממנו ריח של בושם יקר. היום כשעמד קרוב אליי ויכולתי להריח ממנו את ריח המבשם שהשתמש בו אז כשנשק לי לראשונה.
אני נכנסת למשרד שלי ומנסה להתרכז ביום עבודתי, מה שלא קורה. אני סופרת את השעות עד לסיומו של היום.
אני לא נותנת לאיש להרגיש מה עובר עליי, ומשתדלת שהחיוך לא ירד מעל פניי. אני תוהה מדוע אוליבר בחר במילים הכתובות על החולצה שלו. כמה הייתי רוצה להיות כעת מי שאני. אני מרגישה היום כמו שחקנית בבמת חיי.
סוף סוף מסתיים יום העבודה ואני נוסעת לאסוף את איליי מאימון הכדורסל. אני מופתעת לראות שהוא עדיין על המגרש, כאשר אוליבר משחק איתו. איליי מתפרץ לכיוון הסל, ואוליבר מסביר לו משהו ומדגים למה התכוון.
בא לי לבכות. 'למה אתה עושה לי את זה? יותר מזה, למה אתה עושה זאת לאיליי?'
"כבר מאוחר," אני קוראת לעברו של איליי.
בזמן שאיליי ניגש להביא את התיק שלו, אני מסננת לעברו של אוליבר. "אף מילה על גנטיקה."
"תלוי בינינו משהו באוויר. אי אפשר לתת לזה להישאר כך. יש דברים שצריכים להאמר," הוא אומר אוליבר בטון מרוכך.
"הוא כבר הבין שאתה תורם הזרע שלו," אני אומרת לו.
"בואי נבהיר את הדברים. אני כאן כי אני רוצה אותך. קודם כל זו את. הרגשות שבוערים בי כלפייך, לא קשורים אליו," הוא אומר.
"תגיד לי, כבר חתמת על הגט?" אני רוצה להוכיח לו שכולו דיבורים.
"גט? מעולם לא הייתי נשוי. אפילו לא הייתי מאורס," הוא אומר להפתעתי.
"והניו יורקרית שלך?" אני שואלת.
"אפילו לא גרה איתי. הייתי צריך לנסוע איתה מניו יורק לכאן, כדי לגלות שאין בינינו כלום. אפילו הסקס לא היה משהו שווה להישאר בגללו," הוא אומר לי בגילוי לב.
"ארוחת הערב בטח כבר מוכנה. תצטרף אלינו?" אני מפתיעה אותו, ולא פחות את עצמי.
"תודה," הוא לוחש לי כמעט בלי קול.
"ניפגש בשדות הלבנדר," אני אומרת בזמן שאיליי נכנס לג'יפ ומחניק חיוך.
"תודה אימא!" הוא אומר לי ומחבק אותי.
"על מה?" אני שואלת.
"על מי שאת," הוא אומר לי. יש לו יכולת לתמצת דברים מתוך ידיעה שאני יודעת לקרוא אותו בין השורות.
"אני חייב להתקלח," אומר אוליבר שמגיע לבית, "זה בסדר מצידך שאתקלח פה?"
"גם לך לא יזיק איליי. תקח אותו לחדר השינה שלי, ואני אערוך בינתיים את השולחן."
אני נכנסת למטבח שמוצף מריחות התבשיל מהתנור. אני לא יודעת מה גרם לי הבוקר להשקיע בארוחת הערב. אני מאמינה שהנשמה יודעת דברים עוד לפני שהם קורים.
אני מרגישה את השינוי באוויר. הלב שלי רוקד משמחה כאשר אני מביטה על השולחן הערוך ועליו שלוש צלחות.
אוליבר חוזר אחרי שהתקלח, אני נמסה למראהו. כל הלהבות שכיביתי במשך כל השנים, מתעוררות לחיים. אני רואה את האש בעיניו כשהוא מביט בי, ומחייך אליי, חושף את גומות החן שכל כך הקסימו אותי.
"אני פה להישאר," הוא חוזר על דבריו, "אני מתכוון לחזר אחרייך, לכבוש את ליבך, הפעם לנצח."
"תודה ששיחקת עם איליי. ראיתי שהראית לו מהלכים, ונראה שהוא מאד נהנה מכך," אני עונה לו.
"מילי," הוא מכנה אותי בחיבה, "אל תתחמקי ממני. אני אוכיח לך שזה יקרה."
ואז מופיע איליי רענן אחרי מקלחת. נראה שהוא לא מודע למילים שעברו בינינו.
"איזה ריח משגע," הוא אומר וניגש לשולחן. הוא מחייך למראה השולחן הערוך.
"תודה אימא," הוא שוב אומר לי.
אנחנו יושבים לאכול, ושניהם מתענגים על התבשילים ומחמיאים לי ללא הפסקה. אני מסתכלת עליהם וחושבת לעצמי כמה הם דומים, בתנועות, בבחירת המילים. אבל יותר מכל כמה מרגיש לשניהם נוח אחד בחברת השני.
עם סיום הארוחה, איליי מוריד את הכלים מהשולחן וניגש להכין שעורים.
אני ניגשת להכין קפה, ומרגישה את עיניו של אוליבר עוקבות אחרי כל תנועה שלי. לבסוף הוא קם ונעמד מאחוריי. "ניסיתי לא לחשוב עלייך. זה הצליח לזמן מה, אבל כעת כשאני פה, אני יודע שסתם השליתי את עצמי. אני מאוהב בך כל כך.
פחדתי שלא תרצי אותי חזרה אחרי שעזבתי. שחקתי זמן רב מידי תפקיד שהיה כל כך לא אני. אני שייך לכאן, ושייך לך בכל נימי נפשי."
אני מסתובבת לאט ומשירה אליו מבט. "איפה היו המילים האלה כל השנים?" אני שואלת אותי.
"אני בהחלט מבין את הכעס שלך. היית צריכה להתמודד עם החיים לבד," הוא אומר ולא מסיר מבטו ממני.
"אתה יכול להבטיח לי שהפעם לא תעזוב?" אני שואלת.
"אני רוצה לשאת אותך לאישה, להביא איתך עוד ילדים לעולם, להיות האבא שאיליי ראוי לו," הוא אומר לי.
אני לא מסירה את מבטי ממנו, ורואה בו את כנות דבריו.
"אני חייבת להודות בפניך במה שלא אמרתי אף פעם בקול. אני יודעת בדיוק מה יש באיליי ממני, ומה ממך. כל יום אני למדה משהו חדש ממנו עליך.
אני מודה שכשהגעת לכאן עם מי שחשבתי שהיא אישתך, הקמתי חומה גבוהה סביב ליבי. פחדתי להישבר ליד איליי.
לא השליתי את עצמי שתחזור. הייתי חייבת לשכנע את עצמי שלעולם לא יקרה בינינו דבר, וכי הייתי חסרת משמעות עבורך. אני כל כך מאושרת שאתה כאן. ליבי כרוך אחריך.
אוליבר אוחז בראשי ומקרב אותו אל ליבו. פה זה המקום שלך, רק שלך," הוא אומר לי ועוטף אותי בזרועותיו.
פתאום אני מרגישה זוג זרועות נוסף עוטף אותי מאחור. "ככה בדיוק," אומר איליי חנוק מדמעות.
"אני פה להישאר," אומר אוליבר לאיליי.
"אני יודע," הוא עונה לו.
"יש לי עוד הרבה מה ללמוד," אומר אוליבר כשאנחנו ניתקים זה מזה.
"יש לנו את כל הזמן שבעולם," עונה לו איליי. "יש לי מחר מבחן בספרות, זה בסדר שאלך ללמוד עם רוז?"
"תודיע לי אם אתה צריך הסעה חזרה," אני אומרת.
"את חושבת שהוא באמת צריך ללמוד למבחן, או שזה תרוץ?" שואל אוליבר.
"הם באמת חברים טובים. האם מעבר לזה? אני עדיין לא בטוחה," אני עונה לו.
"לא לזה התכוונתי קטנטונת, חשבתי דווקא על כך שהוא רצה להשאיר אותנו לבד. אני הרי לא יכול להסתיר את מה שאני מרגיש כלפייך," הוא אומר ונושך את שפתיו.
אני לא צריכה לחשוב הרבה, ומובילה אותו לחדר השינה. אמנם אנחנו נמנעים מללכת עד הסוף, אבל הנשיקות שהוא מפזר לאורך גופי מבעירות בי אש.
"לא הייתי עם גבר אחר," אני אומרת לו, "אני לא מוגנת."
"את לא צריכה הגנה ממני. אני רוצה עוד ילדים, ואם תהרי אני מאד אשמח."
הוא קם להפתעתי מהמיטה, וכורע ברך לצידי. הוא מוציא מכיס מכנסיו טבעת ומבקש ממני להינשא לו. "אין טעם שאחכה עם המילים. אני יודע שזה מה שאני רוצה, ומקווה בכל ליבי שגם את."
המילים האלה מורידות ממני את שרידי המגננות, ואני מתמסרת לו ונרדמת בזרועותיו.
הטלפון מעיר אותי משינה. "את יכולה לבוא לקחת אותי?" מבקש איליי.
אני קמה מייד, שוטפת את עצמי ולובשת שמלת קיץ אביבית. ":"כמה את יפה," אומר אוליבר שמביט בי אהבה.
אני לוקחת את המפתחות של הג'יפ, אבל אוליבר לוקח אותם מידי, פותח את דלת הנוסע עבורי וניגש להתיישב על כיסא הנהג.
"אתה זוכר היכן גרה משפחת הרינג?" אני שואלת.
"רודני למד איתי בכיתה," הוא עונה לי ונוסע לביתה של רוז. איליי שרואה את הג'יפ בחוץ ממהר לצאת החוצה.
"זה בסדר שאעבור בבית של אימי?" שואל אוליבר.
אני מהנהנת בראשי להסכמה.
אנחנו מגיעים לבית מקנזי. אימו של אוליבר יושבת על הכיסא הנדנדה. היא מבחינה בנו וממהרת לקום.
"סוף סוף," היא אומרת.
"סוף סוף מה אימא?" הוא שואל אותה.
"אני הרי גידלתי אותך. אני מכירה אותך כל כך טוב," היא אומרת, "אתה לא יודע כמה קשה היה לי כשראיתי אותך באיליי ולא יכולתי לאמר מילה.
אפילו לך אמיליה לא העזתי לאמר את מה שאני מרגישה. שלא כמוני, את לא גידלה את איליי להיות ממורמר, ולראות באביו את האיש הרע."
איש מהכפר לא חשד שהסיבה לכך שהתחלתי לאמן את הנערים כדורסל, היא כי רציתי להיות קרוב לבן שלי. זה נראה להם מובן מאליו שהקפטן של הנבחרת ישמח לעזור לקבוצה.
העובדה שבשדות הלבנדר, שלא כבבתים אחרים בכפר, יש חניה סגורה הסתירה את העובדה שהג'יפ החדש שלי חונה שם מידי לילה.
כאשר ישבנו לעצב את ההזמנה לחתונתנו, איליי ביקש להיות זה שמעצב אותה.
אני שמח להזמינכם
לטקס נשואיהם של הוריי
אוליבר מקלאוד ואמיליה פורסטהיל.
שיערך ביום ראשון הקרוב
בשעה אחת עשרה בבוקר
בכנסית הכפר.
איליי מקלאוד
ומשפחות מקלאוד ופורסטהיל
"לא האמנתי שתחזור, ולכן שמרתי בקנאות את זהות אביו של איליי. כאשר חזרת לכפר, ואחר כך אליי, התחלתי לחשוב איך אספר זאת לכולם. היה לי ברור שאני רוצה שכולם יידעו שהוא בנך. והנה איליי מצא את הדרך לספר זאת לעולם," אומרת אמיליה ומלטפת את בטנה שהחלה לבצבץ.
אני מביט על האישה שאני אוהב ועל בני ומרגיש אושר גדול.
מילותיה של סבתי, אלה שנכתבו עבורי בעמוד האחרון של יומנה, מתעוררות לחיים לנגד עיניי.
💗
בר אבידן
מאמינה באהבה
