אני שמח שסוזן הייתה עסוקה בזעם שלה שהופנה כלפי אן, ולא ראתה את מה שעבר עליי בקירבתה של אן. אני מתקשה לשלוט בעצמי. מה שהילדה-אישה הזאת עושה לי.
גם אימה של אן הייתה במצב כוננות, ונראה כי עמדה להגיב, אבל אן סימנה לה שלא תתערב.
אני לא יודע אם מישהי משתיהן הבינה את מה שהבנתי. אן הגנה עליי כמו לביאה, נשפה בלהבות האש שהיפנתה לעברי סוזן וכיבתה אותן למעני.
ובכל זאת יש לי הרגשה שרגע לפני שאן נכנסה לרכב, אימה קלטה את המבט שלי על אן.
אני כבר לא נלחם בעצמי, כבר לא משנה שאני מבוגר מידי עבורה. אני לא מתכוון לוותר עליה.
"אני מעריצה אותך," אומרת לי אימא כשאנחנו פונות חזרה לכיוון הבית.
"אני רוצה להאמין שכאשר אדם הולך לעולמו, נשמתו נשארת קרובה אלינו. אומרים שהיא נפרדת מהגוף, כי תם התיקון שלה בעולם, אבל היא נשארת בסביבה של אהוביה.
אני מרגישה לא פעם אאת לילילו קרוב אליי, נראית לא נראית. היום כשעמדתי מול סוזן, קיוויתי שלילילו לא הייתה כאן, ולא ראתה את המחזה המביש הזה.
אני לא מבינה כמה שנאה יש בה עוד. את יודעת שלילילו סיפרה לי דברים על אימה ולא האמנתי. חשבתי שהיא בטח מגזימה," אני אומרת ומרגישה עצב גדול כשאני מבינה כמה קשים היו חייה של לילילו.
"יש הרבה דברים שאינך יודעת על סוזן. את יודעת שהחיבור בינינו היה רק בגלל הקירבה הגדולה בין האימהות שלנו. כל סיפור שתספרי לי בקשר אליה, אאמין לך. גם הקשר שלך עם ליליאנה נכפה עלייך, אבל היא מצידה בחרה בך כל פעם מחדש," אומרת אימא ומלטפת את ראשי.
היא מביטה עליי ואני רואה את השאלה תלויה באוויר, אבל אני לא מתכוונת להוביל אותה לשאול אותי מה קורה.
אימא ברגישותה כבר מבינה שאני לא מתכוונת לדבר ומסיטה את השיחה. "ביקשתי שתשבי לידינו באירוע ההתרמה. גם ריאן ורון יגיעו," היא משתפת אותי.
"איזה כייף!" אני אומרת לה, "אני אוהבת לבלות איתכם בארועים האלה."
"אני רוצה שגיא יראה אותך עם המשפחה שלך. שיידע שאת לא זקוקה לו, ועם המשחקים שלו הוא עוד יפסיד אותך. אני סקרנית לשמוע את ג'ושוע מדבר על לינה, מאחר שאני מכירה אותה מהעיניים שלך.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שסיפרת לי על לינה. מאד התרגשת לעבוד עם הבינה המלאכותית, אבל כבר אז ראית את כל הפגמים שבה. בזכות חוכמתך הפכת אותה למי שהיא היום. אני בספק אם ג'ושוע יוכל לתאר לקהל את הדרך שעברתם איתה, ומה המשמעות של עבודה עם בינה מלאכותית." המבט על פניה של אימא מראה שהיא לא מאמינה שיצליח.
כמובן שאני לא רוצה שג'ושוע יכשל במצגת. אני לא משתפת אותה בחוסר הבטחון העצום שלו, ולא בכך שנתבקשתי לעזור לו. יהיה מה שיהיה. זה מה שגיא בחר לעשות.
אני כבר מבינה שבעצם אני כבר עם רגל אחת בחוץ. הרעיונות שבמוחי מובילים אותי יותר לכיוון השימוש בבינה המלאכותית כאמצעי אבטחה.
"אני מקשיבה לדברייך ומבינה שהוא בעצם עשה לי טובה גדולה, בכך שהוא נלחם בי. תמיד אוכל לאמר לו שזה הוא שלא רצה אותי," אני מרגישה מלאת אנרגיה כעת. אם היו לי התלבטויות לגבי החזרה ללימודים, אני שלמה איתה לגמרי. אני גם יודעת שעשיתי את הצעד הראשון לקראת סטארט אפ משלי. אני עדיין לא בטוחה באיזה נושא הוא יעסוק, אבל יודעת שחלום חדש נרקם, ואני עומדת להגשים אותו.
אני זקוקה לפתוח דף חדש כצעד לפרידה מימי התום בהם הכל היה בטוח ומוכר, לעבר עולם מלא הרפתקאות. אני לא מפחדת מהקשיים ובטוחה שאגיע על האור שיאיר את העולם בשבילי.
אני ניגש למזכירות הפקולטה לקחת את החומר שהשאירו עבורי הסטודנטים בתא שלי.
"מי ברת המזל שמגיעה איתך לאירוע ההתרמה?" פונה אליי עמיתתי ד"ר שרה מדיסון מהמחלקה לכימיה.
"אני מגיע לבד," אני עונה לה בפיזור הדעת, לא מודע למבטים שהיא נועצת בי.
"איזה בזבוז," היא עונה לי, "גבר כמוך לא בזוגיות?" המילים שלה גורמות לי להפסיק לדפדף בחומר שבידי ולהעיף בה מבט.
"סתם תהיתי," היא אומרת, מחניקה חיוך ועוזבת את המקום.
'מה זה היה צריך להביע?' אני ממלמל.
"נראה שהיא מחזרת אחריך," מפתיעה אותי ארלין המזכירה ששמעה את דבריי.
"כמה שנים היא עובדת פה? אני בקושי מכיר אותה." מאיפה השאלה הזאת באה פתאום.
זאת לא פעם ראשונה שאני מחוזר על ידי נשים. בסופו של דבר רבים יודעים שאני גרוש. אבל משהו בבחירת המילים שלה נראתה לי מוזרה.
חשבתי שבזה זה נגמר, עד ששעות אחדות לפני ארוע ההתרמה, שרה מתקשרת אליי.
"אל תשאל מה קרה," היא פותחת את השיחה, כאילו זה עניין שבשיגרה שאנחנו משוחחים בטלפון, "הרכב שלי נתקע ואין לי איך להגיע לאירוע. אני יודעת שאתה מגיע מלונג איילנד, וחשבתי שאולי תוכל לעבור דרכי ולאסוף אותי."
למרות שברור לי שהסיפור עם הרכב הוא סתם תרוץ, אני נעתר לבקשה. אני זקוק להסיח את מחשבותיי מאן. כיוון שאני יודע שלא אתן שיקרה משהו ביני לבין שרה, אני לא מרגיש שיש בכך פגם.
אני מסיים את יום העבודה, אחרי שעברתי על העבודות של הסטודנטים ורשמתי את הערותיי. יש לי בדיוק זמן לנסוע הביתה, להתקלח, להחליף בגדים, ולחזור לאולם בו נערך האירוע.
כאשר אני מגיע לביתי, אני נכנס מייד לחדר העבודה שלי כדי לרשום את השיק לארוע ההתרמה. פנקס השיקים נמצא הכספת, אני מוציא אותו ופותח אותו כדי לרשום את השיק.
כאב חד מפלח את החזה שלי כאשר אני מדפדף בפנקס ורואה את עותקי השיקים שרשמתי לליליאנה. אני מרגיש צורך לזעוק לשמים למה הם לקחו אותה ממני. הכאב גדול מנשוא ואני מרגיש שאני לא נושם.
אני לא מתאפק ומצלצל לאן. הטלפון שלה מצלצל, אבל היא לא עונה.
'לא היית צריך להתקשר,' אני גוער בעצמי, 'תניח לה.'
אבל אז מגיעה ההודעה ממנה.
אן לואיז מגריי:
אני לא יכולה לענות כעת.
הכל בסדר?
אני מרגיש שאני נושם שוב. לא רק שהיא לא מתעלמת ממני, אלא היא מתעניינת בשלומי.
ליאו רוקפורד:
רק רציתי לשמוע את קולך.
לדעת שאת בסדר.
אן לואיז מגריי:
אני בסדר. תודה לך.
אני עולה להתקלח בזריזות, ונכנס לבחור חליפה. שוב אני חושב על אן, ואיך היא הייתה מגיבה לו הזמנתי אותה להיות בת זוגי הערב.
אני מרגיש חוסר מנוחה. למרות שראיתי ברשימה שאן לא תהיה שם מטעם המכון, אני מרגיש שהיא כן תהיה. אין לי הסבר לכך.
אני מתלבש בקפידה כיאה לערב חגיגי כזה, וניזכר שעדיין לא רשמתי את השיק.
אני מתיישב ליד שולחן העבודה שלי. "מה לא הייתי נותן כדי שאוכל לפגוש אותך כעת," אני מדבר אל תמונתה המחייכת של ליליאנה. "מה את אומרת. כמה כסף אבא צריך לרשום?"
'האם דעתי נטרפת שאני מדברת אל תמונה?' אבל יש משהו אחר שגורם ללב שלי להאיץ את פעימותיו וזאת העובדה שאמרתי את המילה 'אבא' אחרי כל אותם ימים שלא שמעתי אותה נאמרת לי.
'האם יש לי זכות לחלום שאי פעם יהיה לי ילד משלי?'
אני מתנער ממחשבותיי, ומסיים לרשום את השיק. כיוון שלצערי אין לי יותר הוצאות עבור ליליאנה, אני רושם שיק על מאתיים חמישים אלף דולר. אני יכול לדמיין את ליליאנה יושבת על השולחן ואומרת לי "דאדי זו מטרה מאד חשובה. צריך לעשות הכל כדי לאפשר לילדים האלה סיכוי להחלים."
'הייתי מוכן לשלם כל סכום כדי להציל אותך,' אני ממלמל.
'איך את לא מרגישה שאני זקוק לך?' אני מדבר בליבי לאן. ברור לי שהיא לא שומעת.
הצלצול של הטלפון הנייד מתריע שעליי לצאת לדרך. אני ממהר לצאת החוצה, ולוחץ על הכתובת שרשמה לי שרה במסרון.
אפליקציית הניווט מודיעה שאגיע ליעד עוד שלושים ושמונה דקות. אני מבקש מהטלפון שישלח הודעה על כך לשרה, ונכנס לרשימות השירים של ליליאנה שהיא שמרה אצלי בטלפון.
*
"לא יזיק לך לצאת מאזור הנוחות שלך, מהשירים לפני הספירה, ולהקשיב לשירים שהצעירים של היום שומעים. עוד תגלה שהם לא כל כך נוראים, ואפילו יותר מזה, הם ממש יפים. האהבה הייתה ולעולם תשמש רקע לכתיבת שירים," אמרה לי ליליאנה ושלחה לי את התיקיה ובה רשימות השירים שהיא אוהבת.
מאז שליליאנה נהרגה לא נגעתי ברשימות שלה. הלילה אני זקוק להרגיש אותה קרוב ולכן אני נכנס לתיקית השירים שלה.
אני מפעיל אחת מהן ומחכה לצלילים שיבואו וישקיטו את ליבי. אני מסתכל המום על המסך שעליו עולה הכיתוב – שירים שאן אוהבת.
כבר ברור לי שאני עומד להתמכר. עם הישמע הצליל הראשון אני יודע שכך יהיה. אני מקשיב לשירים, ושלווה גדולה עוטפת אותי.
כל זאת עד שאני מגיע לדירתה של שרה. כשאני רואה אותה מתקרבת לרכב אני מכבה מייד את המוסיקה.
*
"עם מי דיברת?" היא שואלת בסקרנות. כאילו שאם הייתי מדבר עם מישהו הייתי מספר לה עם מי.
"הקשבתי למוסיקה," אני עונה לה. כמובן שלא אספר לה לאיזה מוסיקה הקשבתי, ואת ההשפעה שלה כך עליי.
"עכשיו כשאני פה אתה לא זקוק למוסיקה," היא אומרת ומניחה את ידה על זרועי.
"אני מזכיר לך שבאתי לאסוף אותך כיוון שיש לך תקלה ברכב, ולא כי את בת הזוג שלי," אני אומר לה בקור ומנער את זרועי.
"אני אוהבת גברים קשוחים. זה ממש מעורר אותי," היא אומרת לי לתדהמתי, "אל תאמר לי שלא ידעת ש…"
'את בטח חושבת שאני דביל,' אני רוצה לענות לה.
"לא עלה בדעתי שמרצה באוניברסיטה תנקוט בתרגיל כזה… זול," אני מעמיד פנים שרק כעת הבנתי ששיקרה.
כאשר אנחנו מגיעים למקום הארוע אני עוצר ואומר לה שתרד. "אל תחכי לי. אין כאן חניה, אני אחפש מקום." הפעם זה אני שמשקר, כיוון שיש מספיק מקומות חניה בסמוך לאולם.
הייתי צריך לדעת שאי אפשר לסמוך על ג'ושוע. זה לא שהוא לא התכונן להרצאה שלו, ואינו יודע את החומר.
כמה שאתכחש לעובדה, אני יודע שאן היחידה שמסוגלת לעמוד מול הקהל הגדול הזה ולגרום לו לגמוע כל מילה.
אז עכשיו רבע שעה לפני שהוא אמור לעלות לבמה ולשאת את ההרצאה המרכזית של ארוע ההתרמה, הוא עומד מולי כולי מזיע ומפוחד.
האגו הארור שלי גרם לי לא להזמין אותה לארוע בו המכון שלנו נותן הרצאת אורח. מה אני אמור לעשות כעת?
אני נושם עמוק. יש לי רבע שעה לשכנע אותה ולגרום לה להגיע.
אני מוציא את הטלפון הנייד שלי. "ערב טוב אן," אני אומר, "איפה את?"
"אני יושבת ליד בני משפחתי בארוע ההתרמה לילדים שמתמודדים עם לוקימיה," היא עונה לי בלי הרבה משחקים. אני מניח שהיא כבר מבינה מדוע אני מתקשר.
"טעיתי," אני אומר לה.
"באמת? בקשר למה," היא מעמידה פנים שאין לה מושג. ואולי יש לה הרבה סיבות לנחש מדוע אני מודה בטעותי.
"אני זקוק לעזרתך. ג'ושוע לא מסוגל לתפקד," אני מתוודה בפנייה ומתפלל בליבי שהיא תסכים לדבר במקומו.
"אני לא מבינה מה חשבת לעשות. הרי לא הייתי אמורה להיות פה, שכן אתה לא נתת לי הזמנה, ורק בזכות לימודיי באוניברסיטה אני כאן," היא עונה לי. אני מרגיש שאני משתגע.
"אני מתנצל," אני אומר ומחפש את השולחן לידו היא יושבת.
על הבמה מנחה הערב כבר מדבר על ההרצאה שלנו, ואני לא יודע מה לעשות.
בלית ברירה אני ניגש לעבר הבמה, כאשר אני רואה את אן קמה ופוסעת לעבר הבמה.
היא לובשת שמלה שחורה שצמודה בחלקה העליון, ומתרחבת כלפי מטה. על גבי הבד מפוזרים רסיסי אבנים הדומות ליהלומים. המראה שלה גורם לי להחסיר פעימה.
אן פוסעת בזריזות למרות שהיא נועלת סנדלים בעלי עקבים גבוהים.
"חל שינוי," היא אומרת למנחה, "מר המילטון לא חש בטוב, ואני אעביר במקומו את ההרצאה."
אני נושם לרווחה. "אני חייב לך," אני לוחש לה.
"אני לא אאכזב אותך," היא עונה לי.
אני לא מסוגל להסתיר את ההתרגשות שלי כשאן עולה לבמה.
היא נראית כמו מלאכית, והלב שלי מגביר את פעימותיו מהתרגשות. כבר לא איכפת לי שכולם יראו מה אני מרגיש. רק דבר אחד מעניין אותי, וזו האישה שעומדת כעת לשאת את דבריה.
רק כשהיא עומדת על הבמה אני שם לב שהיא נושאת בידה תיק ובתוכו המחשב הנייד שלה.
"את ההרצאה תעביר היום אן לואיז מגריי במקומו של מר המילטון שאינו חש בטוב.
אני מכיר את אן מאז שהייתה תלמידה של השנה הראשונה במגמת המחשבים," מתחיל את דבריו מנחה הערב, "כבר מהימים הראשונים באוניברסיטה היה ברור שהיא מיוחדת. והנה היא עושה היום את צעדיה הראשון לקראת קבלת תואר הדוקטור שלה.
אני זוכר את השיחות שלה על הבינה המלאכותית, בימים שעדיין היא לא הייתה מוכרת כמו היום, ואת האור בעיניה כשדיברה על כך.
פרופסור מגריי אתה בהחלט יכול להיות גאה בילדה שלך," הוא פונה לאביה של אן שנד בראשו לאות תודה.
אן נדה בראשה כמסמנת שעכשיו תורה.
"ערב טוב לכולם. אני מתרגשת להיות כאן היום. לאחרונה אנחנו פועלים כדי לשתף את הבינה המלאכותית במכוני מחקר רפואיים, ומכוני מחקר בכלל.
אני מתנצלת מראש על כך שעיניי יהיו ממוקדות במסך, כיוון שהבינה המלאכותית שלנו לינה, מתוכנתת לקבל פקודות פנים אל פנים. יש לכך מספר סיבות, אבל לא אלאה אותכם בהן, רק אומר שללינה יש יכולות למידה מהירות, וניתן לשנות זאת.
"ערב טוב לינה," אומרת אן.
אני כבר מכיר את התשובה. "ערב טוב אן, חברה שלי." הקהל מוחא כפיים בהתלהבות.
אן ממשיכה להרצות במשך ארבעים דקות, ודממה משתררת באולם. כולם גומעים בשקיקה את ההסברים שלה.
"אנחנו לקראת סיום, אבל יש לי הפתעה קטנה עבורכם. אני פונה לכל הנשים באולם, תתכוננה להתעלף. הגשנו ללינה מספר שמות לגבר שהוא בינה מלאכותית. לינה את מוכנה לספר לנו באיזה שם בחרת?"
"השם שנבחר הוא ברונקס," עונה לה לינה.
אן מקטינה את דמותה של לינה ומעלה שורות של קודים. האצבעות שלה מקלידות במהירות ופתאום מתחילה ספירה לאחור.
לינה שוב חוזרת לגודלה הטבעי ולידה עם סיום הספירה מתגלת דמותו של ברונקס. אן לא הגזימה, הוא בהחלט דמות מרשימה.
"ערב טוב ברונקס," אומרת אן.
"ערב טוב לך אן," עונה לה ברונקס וחיוך על פניו.
לינה מסתכלת עליו. "ערב טוב לינה," הוא אומר וסוקר את לינה שעומדת לידו, "נעים מאד להכיר אותך."
"למי שתוהה," אומרת אן בחיוך, "את המילים שברונקס אומר אני הכתבתי לו. חשוב לי שתזכרו שהבינה המלאכותית עם כל הידע שלה העצום שבה, היא מעשה אדם. חשוב שמי שעובד איתה יבוא עם לב נקי, ועם רצון לעזור לעולם.
אני מודה לכולכם על ההקשבה, ומזמינה אתכם לפתוח את הלב ואת הכיס."
אן מכניסה את המחשב לתיק ומוציאה ממנו מעטפה אותה היא מגישה למנחה הערב. "זו תרומתי למען הילדים."
הקהל קם על רגליו, ומחיאות הכפיים שוטפות את האולם מקצהו האחד לשני.
אחרי דקות ארוכות האנשים שוב מתרכזים במי שיושב לידם סביב השולחן. "מזל טוב פרופסור רוקפורד," אומר לי ד"ר ברנס.
"על מה בדיוק?" אני שואל וחושש שהוא שם לב לכך שהייתי מהופנט מדבריה של אן, או אם לדייק ממנה.
"על אירוסיך עם ד"ר שרה מדיסון," הוא עונה לי.
"לא הבנת נכון. בסך הכל הסעתי אותה לכאן כיוון שהרכב שלה התקלקל," אני עונה ומושך בכתפיי.
"זה לא מה שכתוב ברשת החברתית," הוא אומר לי ומניח את הנייד שלו לפניי ובה הודעה שפירסמה שרה.
"את יכולה להסביר לי מה זאת השטות הזאת?" אני מסנן לעברה בכעס.
"אני לא מבינה למה אתה מסתיר את הרגשות שלך," היא עונה ועומדת להניח את ראשה על זרועי.
"את חוזרת על התרגיל שעשית ברכב? הסברתי לך שאת לא מעניינת אותי," אני אומר בקול רם מספיק כדי שהיושבים סביב לשולחן ישמעו.
ואז אני קולט שאנשים נוספים מסתכלים על הנייד שלהם ומביטים לעברי.
אני קם במהירות והולך לשולחן של בני משפחת מגריי.
"ברכותיי," אומר לי פרופסור מגריי. אני יוצא מדעתי! אני מבין שגם אן שמעה זאת, כיוון שהיא מתעלמת ממני.
"אנחנו צריכים לדבר," אני אומר לה בשקט.
"אנחנו לא," היא עונה לי בתקיפות.
"אני רוצה להסביר לך…" אני מתחיל לאמר, אבל היא קוטעת אותו.
"אתה לא חייב לי שום הסברים," היא עונה ומסובבת אליי את גבה.
