אני מתפלאת שנתבקשתי להגיע למטבח, למרות שכבר אמרתי לעובדות הבית שאיני מתכוונת לשנות את הסדרים בו, ובכל זאת אין לי רצון לשאול את דזירה במה מדובר ליד חבריו של קרטר, ולכן אני קמה ונכנסת לבית.
"אני יודעת שאמרת שנמשיך להגיש את הארוחות כמו תמיד, אבל בכל זאת רציתי להתייעץ איתך," אומרת לי טופסי.
"אני מקשיבה לך מיס טופסי," אני אומרת והיא מחייכת מולי בביישנות.
"הנה התפריט שאנחנו מכינות תמיד," היא אומרת ומגישה לי את הדף, "יש משהו שאת רוצה לשנות?" זה די מפליא אותי שכן האוכל כבר כמעט מוכן.
אני קוראת במהירות את התפריט, והוא נראה לי בסדר גמור.
"למה נדמה לי שאת רוצה לשנות אותו?" אני מחייכת אליה.
"את הכנסת לבית הרבה שמחה. אני רוצה שתהיי מרוצה ממה שאנחנו עושות," היא עונה לי בכנות, ומגניבה לעברי מבט כדי לבדוק את תגובתי.
"התפריט מושלם," אני עונה, "אבל אם בא לך לשנות משהו, אנחנו יכולות לחשוב על שינוי בצורת ההגשה. למשל, אפשר להגיש את הצ'יפס בכוסות רחבות של יין, רק כדאי לרפד אותן בנייר שיספוג את השמן, כמו שמגישים בפאב . כך גם את רצועות הירקות ולצידן המטבלים.
את הלחמים את יכולה לחמם בתנור עם ממרח של שמן ושום, או גבינה מרוסקת, ולחתוך אותם למשולשים קטנים."
"יש לי מלא רעיונות," אומרת טופסי בעיניים נוצצות.
"אם כך עופי עם הדימיון שלך. אני מבינה שהאוכל כבר כמעט מוכן. יש עוד משהו שאת צריכה ממני?" אני שואלת. אין לה מושג כמה ארוחות כאלה הכנתי לבקשתו של אבי בביתו.
*
כאשר הייתי בת עשר נפרדו הוריי. אבי הרחיק אותנו מאימנו.
ג'ונתן קבל את הפרידה באדישות. "מה את רוצה ג'וי, שהם יריבו כל הזמן?"
"יריבו? ממתי שמעת את אימא עונה לאבא?" שאלתי בכעס.
מהר מאד למדתי שעם כל האהבה שלי לאחי, אנחנו מאד שונים.
למרות שראינו עצמנו כיישות אחת, אבא ראה בנו שני עולמות שונים, ויחסו כלפי כל אחד מאתנו היה שונה בתכלית.
אני לא הייתי מוכנה לוותר על אימא. מאז שגיליתי היכן היא נמצאת, אני בקשר קרוב איתה הרחק מעיניו של אבי.
בהעדר אישה, ולמרות שאבי החזיק צוות עובדים שיטפלו בבית, חלק מהמשימות הוטלו עליי, כמו למשל לבדוק שהכל מוכן לקראת המסיבות שאבא נהג לערוך. כך למדתי את סודות האירוח בגיל צעיר.
*
בדרך החוצה אני נכנסת לשירותים, לא כי יש לי לחץ על השלפוחית, אלא כדי לשלוח הודעה מוצפנת לליאה.
לידיעתך,
תעודת לידה מאה ושתיים – עגילים, ספיר כחול, נמכרו בשבעים ושמונה אלף דולר.
תעודה לידה מאה חמישים ותשע– עגילים, אמטיסט , נמכרו בקרוב למאה אלף דולר.
אין צורך שארבה במילים, ליאה כבר תבין. אני שולחת את ההודעה וממהרת לצאת לחצר.
המנות מוגשות לשולחן, ותגובות ההתפעלות לא מאחרות לבוא.
"באיזה קייטרינג את משתמשת?" שואלת אווה.
"את הארוחה הכין כמו תמיד צוות הבית," אני עונה לה.
"נו באמת. אף פעם האוכל לא הוגש בצורה כזאת…כזאת…," אווה מחפשת מילים.
"אני לא יודעת מה לענות לך. את וודאי יודעת טוב ממני, זו הפעם הראשונה שאני משתתפת בבראנץ' כאן," אני עונה לה.
"אני לא קונה את המשחק שלך. את לא תמימה כמו שאת מציגה את עצמך. אני באמת לא יודעת מה הוא מצא בך," אומרת לי נטלי. בא לי לפהק מרוב שהיא משעממת אותי עם התקליט השבור שלה. כמה פעמים היא עוד תאמר זאת.
"את מכירה את קרטר טוב ממני . את יודעת עם מי הוא הסתובב לפני שהכיר אותי. אני מניחה שדווקא את צריכה להבין מה יש בי שלא היה באחרות שלא הצליחו לכבוש את ליבו," אני עונה לה בשלווה.
אני בטוחה שנטלי נושמת לרווחה כשצוות העובדים מגיע ומתחיל להגיש את המנות, כי אין לי ספק שהתשובה שלי גורמת לה לחשוב לשווא מה לענות לי.
השולחן ערוך היום בצורה מיוחדת, ונראה באמת כאילו חברת קייטרינג מקצועית ערכה אותו. אין לי ספק שהעובדה שג'וי נקראה למטבח, היא הסיבה לכך. אין לי כוונה להטריד את עצמי במחשבות מה באמת גרם לשינוי.
כולם מתחילים למלא את הצלחת בכל טוב ואוכלים בהנאה.
מילותיה של ג'וי מהדהדות בראשי. 'דווקא את צריכה להבין מה יש בי שלא היה באחרות שלא הצליחו לכבוש את ליבו.' כמה חזקה היא, שהיא מסוגלת לאמר את המילים האלה, כשהיא יודעת כמה הן רחוקות מהאמת.
אני לא יכול שלא להתרשם מהאופן שבו היא בוחרת את מילותיה, מה שגורם למי שמולה להישאר חסר מילים.
"את צודקת," אומרת פתאום נטלי ומחזירה אותי באחת למציאות, "אני מכירה את קרטר באופן מאד אישי." היא מחייכת חיוך של נצחון, "וזו בדיוק הסיבה שאיני מבינה מדוע הוא בחר בך. כי בשביל זיון לא צריך להתחתן, היה לו את זה כשרק רצה, מכל מי שרצה, ואת זה אני אכן יודעת."
'אז את רומזת לג'וי שזיינתי אותך?' אני חושב לעצמי. אני לא יודע למה זה מרתיח אותי. אני עומד לענות לה, אבל מחכה לראות איך ג'וי תגיב, האם היא תאמין לשקר של נטלי?
"הייתי מאד מודאגת אם בעלי, שהוא גבר מעלף, יפה תואר ומלא עוצמה, היה בגילו חסר ניסיון מיני עם נשים. ממש לא מעניין אותי עם מי הוא היה," עונה לה ג'וי בחיוך. היא לא נופלת במלכודת שטמנה לה נטלי. החיוכים המתוקים שלה הורסים אותי. קשה להישאר אדיש להם.
נטלי מבינה כבר שמה שלא תגיד היא לא תצליח לערער את ג'וי ולכן מתחילה לדבר עם חברותיה על מכון יופי שהיא הולכת אליו. השיחה הזו כבר לא מעניינת אותי.
אני רואה שקיינון מסתכל על ג'וי ואני מבין שעוד רגע הוא יתחיל שוב לשאול אותה שאלות, אלא שהצוות מתחיל לפנות את השולחן וטופסי, סוף סוף אני זוכר את שמה, עוברת בין האנשים ומציעה להם לשתות.
"איך את שותה את הקפה שלך?" שואלת טופסי את נטלי.
"הגיע הזמן שתדעי," רוטנת נטלי ומביטה עליה בזלזול.
"אני מצטערת גברתי, אני לא נוהגת לצאת מהמטבח, זו הפעם הראשונה שאני מגישה קפה," עונה לה טופסי שמרגישה נזופה.
"אני רוצה קפה, עם שתיים וחצי כפיות סוכר, אבל בדיוק, שלא יהיה מתוק מידי, וחלב סויה, אבל שיהיה חם במידה הנכונה," אומרת נטלי.
טופסי מגניבה מבט לעברה של ג'וי, שנדה בראשה ומסמנת לדזירה בראשה שתיגש לעזור לטופסי.
טופסי ממשיכה להגיש לאחרים ולבסוף מגיעה לג'וי. "איך את שותה את הקפה שלך?" היא שואלת אותה.
"עם שתי כפיות סוכר ומעט חלב," עונה ג'וי בזמן שנטלי מצקצקת בלשונה.
היא מתעלמת מנטלי וטועמת את הקפה. "מושלם, בדיוק כמו שאני אוהבת."
"אז מה ג'וי?" מתחילה שוב נטלי.
'מה עכשיו?' אני ממלמל לעצמי ונאנח.
אלא שהטלפון הנייד של ג'וי משמיע התראת הודעה נכנסת, ומייד אחר כך הוא מצלצל.
"תסלחו לי, אני חייבת לענות לשיחה הזאת," אומרת ג'וי.
"את חסרת נימוס. יש לך סודות מאתנו?" יורה לעברה נטלי.
"היי ליאה, אני רוצה שתדעי שאני כעת עם חברים, והרמקול פתוח," אומרת ג'וי כשהיא עונה לשיחה.
"יש לי בעיה שרציתי להתייעץ איתך," אומרת לה ליאה, "תקראי את ההודעה ששלחתי לך."
ג'וי נכנסת להודעה. "אני מבינה שיש לך בעיה רצינית איתה. אתן חברות טובות והיא לא נוהגת בך ביושר. השאלה האם זה נכון מה שנאמר לך, וגם אם כן, האם את רוצה לעשות מזה סיפור גדול? חבל לפרק חברות של שנים בשל ארוע כל כך פעוט. אני בטוחה שיש לזה הסבר הגיוני," אומרת ג'וי.
"את צודקת. זה בדיוק מה שחשבתי ולכן התקשרתי אלייך, כי החברה שלנו אמרה לי שעליי להילחם, מה שאני חושבת שמיותר," אומרת ליאה.
כולם מקשיבים לשיחה, למרות שאין להם מושג במה מדובר.
"אני חושבת שכדאי שתחכי כמה ימים, ותדברי איתה אולי ביום שני, מה דעתך?" שואלת ג'וי.
"נשמע לי הגיוני. אני בטוחה שעד אז אני ארגע ממה ששמעתי, ואולי לא יהיה לי הצורך להגיב על כך. את באמת ילדה חכמה. אני שמחה שדיברתי איתך. אוהבת אותך," מסיימת ליאה את השיחה.
"איזה כייף לך שאוהבים אותך כל כך," לועגת לה נטלי. האישה הזו לא סותמת את הפה שלה. אני מביט בתוכחה על קיינון, אבל הוא לא מגיב.
"זו הייתה החברה הכי טובה של אימי," אומרת ג'וי. היא מסתכלת מסביבה. "מישהי רוצה לבוא לשחות."
הבנות מתעלמות מדבריה.
"תודה על הארוחה טופסי," היא אומרת וקמה. מבטי כולם, גברים ונשים, עוקבים אחריה.
ג'וי ניגשת לביתן המלתחות וחוזרת עם מגבת. היא בוחרת את כיסא הנוח הקרוב ביותר לשפת הבריכה, פורשת עליו את המגבת, ומסירה באיטיות את השמלה מעליה.
"פששש…" קיינון לא מתאפק. פרט לו איש לא אומר דבר כאשר גופה היפה של ג'וי נחשף לעיניהם. היא עומדת אלינו עם הגב, ואני לא יכול להסיר את עיניי מהתחת המושלם שלה.
"אוחח מה הייתי עושה לה," מסנן טרי. אני מאגרף את ידי מתחת לשולחן. אני חייב להיות מאופק ולהתעלם מההערה שלו.
ואז היא מסתובבת, ונשכבת על הכיסא. עכשיו כולם יכולים לראות כמה מושלמת היא. אני מודה על כך שהיא בחרה בבגד ים שאינו חושף יותר מידי את שדיה, וגם את החלק התחתון, למרות שאפשר לראות שכולה שלמות.
אני חייב להפנות מבטי ממנה, כיוון שאני מרגיש את גופי מתעורר למראיה. הדרך היחידה שלי לקרר את עצמי היא לקפוץ למים הקרים של הבריכה, כדי למנוע מהזיקפה שלי להתעורר לעיני כולם, וכך אני עושה.
'תתכונני,' אני מדבר אליה בליבי, 'כי הלילה, יקרה מה שיקרה, תרגישי אותי עמוק בתוכך.'
רק כשאני מרגיש שאני שוב בסדר, ויוצא החוצה מהבריכה.
"איזה גוף יש לה," אומר קיינון, "ואיזה משולש מושלם."
"תגיד לי קיינון, כמה נשים לדעתך אירחתי בבית שלי?" אני שואל אותו באיפוק.
"האמת שאני לא זוכר שהייתה כאן מישהי אי פעם," הוא עונה לי ומקמט את מצחו בניסיון להיזכר.
"אתה רוצה לומר לי שאף פעם לא הייתי עם נשים?" אני מקשה עליו.
"את זה לא אמרתי," הוא מביט עלי מבולבל, "אני לא מבין מה אתה רוצה."
"אני דווקא ראיתי אותך כאן עם נטלי הרבה," אני עונה לו ומבלבל אותו עוד יותר.
"מה נטלי קשורה לעניין?" הוא מנסה להבין.
"כמה שנים אתה יחד איתה?" אני יודע שהשאלה הזו תביך אותו כיוון שהוא לא ממש במערכת יחסים מוגדרת איתה, ומרשה לעצמו להיות גם עם נשים אחרות.
"אנחנו חמש שנים יחד," ממהרת נטלי לענות במקומו, ומביטה בהתרסה שלא מובנית לי לכיוונה של ג'וי. אלא שג'וי מסתתרת מאחורי משקפי שמש כהים ואי אפשר לראות האם היא מקשיבה לשיחה או לא.
'לא הייתי מגדיר את זה כך,' ממלמל קיינון.
"בוא נדבר כעת עליי," אני מחזיר את תשומת הלב אליי, "כאשר כרתתי ברית נשואין עם ג'וי, הבטחתי לה שמאותו יום אני רק שלה, והיא הבטיחה שהיא רק שלי. אתם מבינים? ג'וי שייכת רק לי. היא לא של אף אחד מכם. הדיבור שלך כלפיה איננו מכבד אותך, ובטח לא אותי ואת אישתי. תפנימו את העובדה שאנחנו יחד כעת, לא כזוג חברים זמני, אלא כבעל ואישה."
"אני לא מאמין שאתה נותן לאישה לסכסך בינינו," אומר בכעס טרי.
"איך היא בדיוק מסכסכת בינינו? לפי מיטב ידעתי יש בין גברים כמה חוקים בלתי כתובים. אחד מהם הוא לא לגעת באישה של החבר שלך. האם אני פעם התעסקתי עם אחת הנשים שהיית איתן?" אני שואל וחושב האם קיינון ישים לב לבחירת המילים שלי שנאמרות ליד נטלי.
"אף פעם לא ביקשת," הוא עונה לי ומגחך.
"אני באמת נראה לך גבר שצריך לבקש אישור ממישהו אם הוא רוצה אישה? מעבר לעובדה שהנשים שאתה בוחר, הן לא מהסוג שמושך אותי. תסתכל על האישה היפה שלי ותבין בעצמך מה אני אוהב. אחרת למה התחייבתי לה לכל חיי?" אני שואל אותו. הוא שותק.
בזוית עיני אני רואה את ג'וי. הפנים שלה הן מסתורין בעיניי. אני לא יכול לקרוא מה היא מרגישה או חושבת.
"אני לא נהנית, אני רוצה ללכת," אומרת נטלי. בלית ברירה קיינון קם והשאר קמים בעקבותיו. אני מרגיש הקלה גדולה. מעולם לא חשבתי שארגיש מועקה כזו גדולה ליד מי שאני מחשיב כחבריי הטובים ביותר.
איש לא טורח להפרד מג'וי, למרות שהיא קמה מהכיסא. היא נשארת לעמוד ליד הבריכה בזמן שאני מלווה אותם דרך השער בגינה החוצה.
אני נכנס דרך הדלת הראשית לבית ועולה לחדר השינה. אני בטוח שאמצא בו את ג'וי, אבל היא לא כאן.
כל הנושא הזה של הנישואים הכפויים האלה מתחיל להעיק עליי. חסר לי השקט שלי. אני אוהב לנצל את סוף השבוע למנוחה וקריאה ומחליט לא לחפש אותה.
אני מתיישב על הכורסה בפינת חדר השינה ושוקע בקריאה. עייפות גדולה משתלטת עליי, אני מניח את הספר חזרה בתחתית הערימה, נשכב על המיטה, ונכנע לשינה.
כשאני מתעורר כבר חושך בחוץ. לחץ על השלפוחית גורם לי לגשת לחדר האמבטיה להתרוקן. מראה בגד הים התלוי על המעקה במרפסת המקיפה את חדר השינה משתקף על המראה, מה שמזכיר לי שאני לא באמת לבד.
אני מופתע לראות שישנתי הרבה, וזמן ארוחת הערב כבר עבר. אני יורד למטבח ודזירה ממהרת לקראתי. "נקשתי על דלתך אבל לא ענית. אני מניחה שנרדמת," היא אומרת.
"כן. היה לי שבוע מאד מעייף, לא ישנתי הרבה," אני מתרץ את העייפות שלי.
"אני יכולה להגיש לך את ארוחת הערב?" היא שואלת.
"אני אשמח לאכול," אני עונה ולא אומר מילה על ג'וי. כשדזירה מניחה צלחת אחת על השולחן, אני מבין שאני אוכל לבד.
"הגברת הכינה לעצמה ארוחה קלה כשראתה שאתה ישן," אומרת דזירה שמבחינה כנראה במבט שלי. היא מצפה שאגיב, אבל אני שותק.
"הגברת שאלה האם יש בבית חדר כושר ביתי, והראיתי לה היכן הוא נמצא," היא אומרת, למרות שלא שאלתי אותה מה ג'וי עושה. אני תוהה האם ג'וי לא ערכה היכרות עם הבית כולו. האם לא ידעה באמת, או רק העמידה פנים? בסופו של דבר אני לא מכיר אותה בכלל.
אמנם גוועתי מרעב, אבל כעת ממש אין לי חשק לאכול. אני מכריח את עצמי לסיים לאכול, דוחה את הצעתה של דזירה לתוספת, וקם מהשולחן.
"תודה דזירה," אני אומר לה ויוצא מחדר האוכל.
קולות הנשמעים מכיוון קומת המרתף מושכים אותי לרדת למטה. אני מופתע לשמוע שהשיר ברקע הוא בצרפתית.
עכשיו כשאני קרוב יותר אני שומע אותה שרה בשקט אותו.
אני עומד בפתח החדר, נשען על המשקוף, ומשקיף עליה. היא רצה על מכשיר הריצה במהירות שלא מביישת גבר. החולצה שלה רטובה מזיעה. אני חושב לעצמי שגם אני אוהב להתאמן עד שחולצתי רטובה.
היא מסיימת את הריצה, ניגשת לשק האיגרוף, ומתחילה להכות בו. היא מרוכזת כולה, וכל מכה שלה, לו הייתה נשלחת לעברו של אדם, הייתה בהחלט יכולה לגרום לו להתקפל.
אני לא מתאפק ומתקרב אליה. "את מדמיינת שזה אני?" אני שואל אותה כשאני קרוב כדי מרחק נגיעה ממנה.
היא מביטה בי מופתעת. אין ספק שהיא הייתה כל כך מרוכזת באימון שלה, שלא הבחינה בי.
"ממש לא," היא נדה בראשה לשלילה, "ממש לא," ואני תוהה מי עומד לנגד עיניה כעת.
