הרהורים של חמש בבוקר…
אני ערה כבר מעל לשעה,
רק שעכשיו גם הציפורים התעוררו,
ושרות להן בעליזות,
למרות שהשחר רק מותח את זרועותיו,
מתכונן להתעורר.
שקט של יום
טרום לידתו.
מחוג השעון לידי
מתקתק בקצב מונוטוני,
ואני מודה על כך שהגיע
יום שישי.
השבוע במיוחד,
שבוע שהיו בו מטלות שעלו
על גדותיהן.
כמידי יום אני נכנסת לקרוא
את זיכרונותיי.
חלקם משמחים לי את הלב,
וחלקם גורמים לי להודות
שאני כבר לא שם.
ואז עולות המילים האלה –
תתרכזי כל פעם
על מדרגה אחת,
לא על כל גרם המדרגות.
כמה קל לאמר…
*
התמונה שליוותה את המילים,
מזכירה לי את אתמול,
את השעה שירדתי לטבול את רגליי
במי האגם.
היה בגלים משהו שקרא לי.
הם מיהרו אליי,
נגעו ונסוגו,
ואני רק עמדתי שם מהופנטת
ונשמתי.
בר
כל הרגשות: