החלטות לחוד ומעשים לחוד. אני מחליט להתרחק ממנה. אולי היא צודקת שאסור לי להתקשר אליה כך. אני חייב לזכור ש… שמה בעצם? הרי אני יודע שהיא לא ליליאנה, בזה אי אפשר לטעות. ליליאנה הייתה ילדה חסרת מנוחה, ואן היא אישה שיודעת מה היא רוצה מהחיים. אבל איפה זה שם אותי?
אני מצלצל לחברי פרופסור גורדון מור. "ליאו ידידי," הוא עונה לי בשמחה.
"הייתי מבקש שנפגש," אני אומר לו באיפוק. אני חושש שאתפרק אם אומר יותר מזה.
"בשמחה. נפגש בקפה הפריזאי?" הוא שואל.
"אני כעת באוניברסיטה," אני עונה לו, "ואתה?" איך אני יכול לאמר לו שבית הקפה הזה מתקשר אליה, מאחר שכאן נפגשנו לראשונה?
"אם כך נפגש עוד עשר דקות בבית הקפה בפינה? שכחתי את שמו," הוא אומר. הוא נשמע לי לא מרוכז.
"בריסטה?" אני שואל, למרות שאני יודע שאליו הוא התכוון.
"בדיוק. אני לא כל כך במיטבי היום," הוא מנדב לי מידע.
אני כבר לא בטוח שאני רוצה להיפגש איתו, אם זה אני שאצטרך לתמוך בו היום. אבל כבר קבענו ולכן אני יוצא לעבר בית הקפה.
השמש קופחת על ראשי. אני לא רגיל להסתובב בחוץ בשעות כאלה. אני ניזכר איך תמיד צחקתי על גורדון שהוא הולך עם כובע מצחיה. כעת זה נראה לי רעיון לא רע בכלל.
לשמחתי המרחק קצר, ועד מהרה אני נבלע בבית הקפה הממוזג.
עוד לפני שאני מחליט היכן לשבת, אני מרגיש טפיחה על גבי. "אני שמח שהתקשרת," אומר גורדון, "רצית להתקשר אליך, אבל לא ידעתי מה אומר לך."
אני מרגיש הקלה כשהוא מסב את נושא השיחה אליי. "האמת היא שאני לא מוצא את עצמי. חסרות לי השיחות היומיות איתה." רק לאחר שאני אומר את המילים האלה אני חושב לעצמי שלגורדון ברור שאני מדבר על ליליאנה, אבל לי זה כבר לא ברור למי משתיהן אני מתכוון.
אני עוצר לרגע ובורר בקפידה את מילותיי. אני יודע שיותר מלדבר על ליליאנה, אני זקוק לדבר על אן. אני גם יודע שאני צריך להשאיר את רגשותיי לעצמי, כי זה משהו שאני אוכל לפתור רק איתה.
אנחנו יושבים ושותים קפה, מדברים קצת על ליליאנה, אבל השיחות גולשות לנושאים אחרים, וגם קצת עליו, ועל ההתלבטות שלו לגבי נישואיו. מסתבר שרופא הנפש לא יודע להתמודד עם הבעיות של עצמו. בדיוק על זה נאמר שהסנדלר הולך יחף.
כשאני מקשיב לו, אני מבין כמה לכל אחד יש את המלחמות שלו, ומה שנראה לי חסר משמעות, עבורו הוא משהו מאד משמעותי. זה מוביל אותי לחשוב כמה אני זקוק למילים של אן, ושוכח כמה היא זקוקה למילים מנחמות בעצמה.
אני לוגם טיפות אחרונות מהקפה שבינתיים התקרר, מה שמראה לי שדיברנו זמן רב משתכננתי. למרות שלא דיברנו הרבה על האבל שלי, באופן בלתי מוסבר אני מרגיש הקלה.
גורדון מתעקש לשלם את החשבון. אני לא מתווכח איתו כיוון שמדובר בסכום פעוט. הוא מניח שטר של עשרים דולר על השולחן ואומר למלצרית שתשאיר לעצמה את העודף.
היא מודה לו בהתרגשות כיוון שהסכום עולה בהרבה על התשר המקובל. גורדון מסתכל בהנאה על תגובתה, כאילו תרם לכיסה כעת מיליונים.
אני מכיר את הצד ה'חסכני' הזה שלו. הוא כל כך שונה ממני.
*
כאשר רק התחלתי לצאת עם בנות, ניהלנו אבי ואני שיחה על מי משלם על הבילוי.
"זה תלוי באדם עצמו," ענה לי אבי, "יש בנות שמצפות לכך שאתה תשלם את החשבון במלואו, יש כאלה שתתעקשנה לשלם את חלקן, ויש מי שתציע שפעם אתה תשלם ופעם היא.
בכל מקרה, מה שיותר חשוב הוא התשר. הוא מלמד מי אתה באמת.
ישנם גברים שעושים חשבון על הסנט. יש כאלה שפשוט שמבקשים מהמלצרית שתוסיף חמש עשר אחוזים כמקובל. אבל ישנם גברים שחצנים שרוצים לנפנף בארנק בתפוח שלהם, ואלה אומרים למלצרית בהתנשאות 'תשאירי לעצמך את העודף.' לעיתים הם מוסיפים גם את המילים 'חמודה', או 'מותק' או מילה אחרת בסגנון. הם יודעים בדיוק כמה היו אמורים לשלם. לפעמים העודף פחות מהמקובל ולעיתים הרבה יותר, אבל מה שחשוב להם הוא אופן בו הם מפגינים את נדיבותם לעיני בת הזוג שלהם.
המילים האלה עלו וצצו במוחי כשאנחנו יוצאים מבית הקפה. "בפעם הבאה אני אשלם, וזה לא נתון לויכוח," אני אומר לו.
*
אני נכנס לחדר שלי במחלקה למדעי הביולוגיה, מוריד את התיק מכתפי, ומתיישב בכבדות.
אני מנסה להתרכז במערך שיעור שעליי להעביר, אבל לא מסוגל, ולכן אני נכנס לקרוא מיילים, מה שדורש ממני פחות ריכוז. בין המיילים יש אחד ממשרדו של הדיקן.
מאת: הנהלת הפקולטה למדעים
אל: פרופסור ליאו רוקפורד
המחלקה לביולוגיה
פרופסור רוקפורד הנכבד,
הינך מוזמן לערב התרמה ליחידת המחקר בלוקימיה ילדים.
בו תתקיים הרצאת אורח של המכון Future Reality International
בה ירצה מר ג'ושוע המילטון על הבינה המלאכותית.
הארוע יערך ב….
כאשר אני נכנס לאשר את הגעתי, נפתחת רשימת המשתתפים בארוע, וביניהם גם רשימת נציגי המכון. שמה של אן לא מופיע ביניהם. באיזשהו מקום אני מרגיש הקלה. אבל זו רק תחושה זמנית, שכן אני משתוקק לראות אותה, אבל מפחד לגלות שהיא באה מלווה בגבר.
אני חייב להתאפס. יש לי עניין ביחידת המחקר הזו שאני שותף לה, וגם הנושא של שילוב בינה מלאכותית מסקרן אותי.
"אני לא מבין למה הוא לא רוצה שאת תרצי על הבינה המלאכותית," אומר ג'ושוע שנכנס נסער לחדרי, "אני לא בנוי לזה. אני לא טוב לדבר מול קהל. יש לי פיק ברכיים. ואותך לעומתי, לא מעניין אם את עומדת מול אחד או אלף איש. את מדברת ברהיטות בלי להתבלבל."
"הסוד הוא," אני אומרת בעודי מעכלת את העובדה שגיא באמת לא רוצה אותי בארוע ההתרמה, "לחשוב שאתה מדבר רק עם אחד. אתה לא באמת צריך להסתכל לכל אחד בעיניים כשאתה מדבר. אל תשכח שההרצאות שלנו מתנהלות בזמן שהעיניים שלנו מופנות ללינה, ואיתה אנחנו מפתחים את השיחה."
"מה שמטריד אותי מה זה קרה ביניכם, שגיא לא היה מוכן בכלל לשמוע שההרצאה הזאת תפורה עלייך, שאת יכולה לדבר על הנושא מתוך שינה," אומר ג'ושוע ומביט בי בשאלה, "יש לי בטחון בעצמי כמתכנת. אני יודע שאני טוב במה שאני עושה. תקשורת עם מחשבים מאד טבעית לי, עם בני אדם פחות."
"סיפרתי לגיא שאני מתחילה לעבוד על הדוקטורט שלי. הוא כעס מאד. לטענתו הייתי צריכה להתייעץ איתו, מה שלא מובן בהתחשב בעובדה שכאשר התחלתי ללמוד ללימודי המאסטר שלי הוא קיבל את זה ללא שאלות.
בסופו של דבר זו בעיה שלי שאני הולכת לשלב בין העבודה ללימודים, בדיוק כפי שעשיתי בעבר. למשרה של מרצה, אגב, סרבתי."
"את יודעת שהוא מאוהב בך קשות. אולי זו הסיבה?" מעלה ג'ושוע השערה.
" למקרה שאתה תוהה, אף פעם לא היה בינינו כלום,. גם לא יקרה. גם כי אנחנו עובדים יחד, ובעיקר בגלל שהוא לא הטיפוס שלי."
אני מתחרטת שאמרתי זאת. לא כי מפריע לי שג'ושוע ידע, אלא כי המילים האלה מעוררות בי את המחשבה על פרופסור רוקפורד. הוא בהחלט הגבר שהייתי רוצה לצידי.
"את תעזרי לי להתכונן להרצאה?" שואל ג'ושוע.
"אני אגיש לך כל עזרה שתצטרך," אני עונה לו בחיוך. בזווית עיני אני קולטת את צלליתו של גיא ליד החלון שלי. 'האם שמע מה שאמרתי עליו? אין לי מושג, ובינינו זה לא מעניין אותי.'
גיא מקיש על דלת חדרי, נראה שהוא לא שמע דבר משיחתנו. "הטלתי על ג'ושוע לייצג אותנו בערב הגאלה. אני מצפה ממך להגיש לו עזרה במידה ותדרשי. אני מוצא שהוא האדם המתאים ביותר," הוא אומר.
"אני מסכימה איתך. ג'ושוע מכיר את לינה היטב. הוא שותף מלא בעבודה איתה מהיום הראשון," אני עונה לו ברוגע.
הוא לא ציפה שזאת תהיה תשובתי, וכעת הוא מוצא עצמו חסר מילים בהבינו שמבחינתי השיחה הזאת הסתיימה.
ג'ושוע רוצה לאמר משהו, אבל אני מסמנת לו בתנועת ראש קלה שעדיף שישתוק.
"אני לא מבין למה …" הוא מתחיל לאמר כשגיא יוצא מהחדר.
"תתחיל לעבוד על ההרצאה שלך, ואם תצטרך משהו ממני, למרות שאני בטוחה שאתה שוחה היטב בחומר, אני פה בשבילך," אני אומרת, פותחת את המחשב והמסכים מולי ושוקעת בעבודה.
בלית ברירה הוא יוצא מהחדר ומניח לי לעבוד.
אני כל כך שקועה בעבודה שאיני שמה לב שדניאלה נכנסת לחדר. רק כאשר היא מניחה על שולחני כוס חד פעמית מלאה בקפה חם, אני קולטת שאני לא לבד.
"אז הוא מאוהב בך. זו עדיין לא סיבה להתייחס אלייך כך," אומרת דניאלה.
"אני לא מבינה למה את עושה מזה סיפור גדול. גם לג'ושוע מגיע. הוא עובד מעולה, לא פחות ממני," אני עונה לה בפליאה, ומתעלמת ממה שהיא אמרה על גיא.
"כן, אבל כולנו מוזמנים לערב ההתרמה, ואת יקירתי לא מופיעה ברשימה," היא אומרת לי.
"אני אגלה לך בסוד, אבל את מבטיחה שלא תגלי?" אני שואלת. אני יודעת שדניאלה לעולם לא תמכור אותי.
"מבטיחה," היא אומרת ומניחה את ידה על ליבה.
"קיבלתי הזמנה מדיקן הפקולטה למדעים. אז מסתבר שאני כן אהיה שם."
"מאמי, את לא חושבת שהוא מתנהג כמו תינוק?" שואלת אותי אן, "יודעת מה? לא תינוק. הוא סתם גבר שתלטן. נכון שהוא הבוס שלי, אבל באיזו זכות הוא חושב שהוא יכול לקבוע מה עליי לעשות בחיי?
מה שהכי מרגיז אותי, זה שתמיד ויתרתי על דברים בעת שלמדתי לתואר השני.
סיפרתי לו על לילילו. הוא יודע שאני בתקופה מאד קשה. זה לא פשוט לאבד את החברה הכי טובה שלך, בעיקר כשאת רק בת עשרים ושלוש."
"את מבינה שמעבר לעובדה שכנראה יש לו רגשות כלפייך, מתווספת לזה הקינאה בהצלחה שלך. את יודעת שלינה קיימת בזכותך. נכון שהוא מנהל המכון, אבל כשאת קיבלת את הפרוייקט הוא היה די עלוב ולא התפתח לשום מקום. הכישרון האדיר שלך הפך את לינה למי שהיא היום.
אם את שואלת אותי, אני לא בטוחה שהוא בכלל מבין איך היא באמת פועלת. אני חושבת שהוא חושש שלא יידע להרים את הדמות החדשה של הגבר לאותם גבהים בעצמו. ומה יאמרו עליו אז? יהיה ברור למי שעוד לא יודע זאת, שהמכון הזה קנה את השם שלו בזכותך.
אני מבינה שג'ושוע הוא איש מקצוע מעולה, כך את מעידה, אבל גם הוא זקוק לכך שתובילי אותו.
אף פעם לא אמרתי לך זאת, אבל אני הולכת באוניברסיטה כמו טווסה מרוב נחת של מה שנאמר עלייך. הרי כולם יודעים שאת הבת שלי. גם אבא מספר שמספרים לו עלייך. ריאן ורון, האחים שלך, גם הם בעלי כשרונות ומגיעים להישגים שגורמים לנו נחת, אבל בך יש משהו מאד מיוחד אן. את כל זה יודע גם גיא."
"את יודעת שאני אף פעם לא מנסה לנפנף בהצלחות שלי, ודי לי בכך שאני יודעת שאני אשת מקצוע מעולה.
אני לא מבינה למה גיא שלח אותי למשרדו של הדיקן דהרמה, אם זה מאיים עליו? הוא יכול היה להציע מישהו אחר שיילך לעשות את העבודה במקומי," אומרת אן ומביטה בי במבט שואל.
"את לא מבינה? הוא יודע שאם יש מישהו שיכול לענות על השאלות, זו את," אני עונה לה, "האדם הזה נלחם בעצמו. את צודקת שהדרך שלו לבטא את התיסכול שלו היא מאד ילדותית. את מצידך צודקת בכך שאת מושיטה יד לג'ושוע. בסופו של דבר את רוצה בהצלחת המכון, גם אם תחליטי לא להישאר בו."
"אם כך לדעתך עליי להגיע לארוע?" לפעמים אן צריכה לקבל את אישורי שהיא פועלת נכון. אלא שהפעם יש לי הרגשה שיש דברים מעבר, משהו שנסתר מעיניי. לחוסר הבטחון שלה יש סיבה. האם זה קשור למותה של ליליאנה.
אני מהססת האם לאמר לה מה אני מרגישה כשהיא מפתיעה אותי. "תבואי איתי לבקר את לילילו?"
"בטח ילדה שלי, מתי שתרצי," אני עונה מייד ללא היסוס.
"אם כך אני רוצה ללכת עכשיו. הגעגועים אליה שורפים לי את הבטן," אומרת אן ופורצת בבכי.
אני אוספת אותה אליי ונותנת לה לפרוק את הדמעות שהיו אגורות בתוכה. רק אחרי שהיא נרגעת אנחנו יוצאות מהבית לעבר בית הקברות.
"אני רוצה להביא לה עציץ עם פרחים סגולים," אומרת אן, ומבקשת שאעצור בחנות הפרחים הסמוכה לבית הקברות.
בזמן שאן נכנסת לחנות הפרחים, אני נכנסת למכולת הצמודה וקונה שישית בקבוקי מים. 'שיהיה,' אני חושבת לעצמי.
אני עומדת להכנס לחנות הפרחים כששני רכבים נעצרים בחריקה לידי.
"באיזה זכות אתה בא לבקר את הבת שלי!" אני שומעת את סוזן צורחת מתוך הרכב שלה על נהג הג'יפ.
פרופסור רוקפורד יוצא מתוך הרכב בקפיצה . "מה את מנסה לעשות! את רוצה להרוג אותי?!" הוא שואל בטון מקפיא, "כל חייה של ליליאנה את ידעת שאת האימא הביולוגית שלה, ושמעולם לא העברת את מסמכי האימוץ עליהם חתמתי, ולא טרחת לאמר לי זאת. היה לך נוח שאממן לך את החיים שלכן. עכשיו את נזכרת לאמר לי שהיא רק הבת שלך?!"
"בבקשה תפסיקו לריב!" אני שומעת מאחוריי את קולה של אן שיוצאת מהחנות ובידה עציץ חרס לבן עם פרחים סגולים. "מה כל זה משנה כעת. בבקשה תתנו ללילילו לנוח על משכבה בשלום."
סוזן יוצאת מהרכב, וצועדת במהירות לעברה של אן. מבטה מלא שינאה. "הלוואי וזו היית את מתחת לאדמה," היא אומרת. אן עומדת זקופה מולה, ולא מגיבה. סוזן חוטפת מידה את העציץ ומנפצת אותו בזעם על האדמה.
"אומרים שאין לשפוט אדם בצערו. אז שתדעי לך שאת לא היחידה שאיבדת את ליליאנה. גם אני איבדתי אותה, וגם אם תרצי או לא, גם הפרופסור. במקום להתעלות על עצמך למען זיכרה של בתך, תראי אותך. ואם אמות, זה יחזיר לך את ליליאנה?"
"את אדם רע!" צועקת עליה סוזן.
אני רוצה לקום להגנתה, אבל אן מסמנת מרימה את ידה ועוצרת אותי שלא אתערב.
"לו הייתי אכזרית כפי זאת אומרת, הייתי משתפת אותך במה שליליאנה אמרה לי עלייך. חשבתי שהיא הגזימה." אן מרימה את עיניה לשמים, "סליחה לילילו שלא האמנת לך שזה באמת כל כך גרוע, וחשבתי שאת סתם ילדה מפונקת. תסלחי לילילו."
"אני יודעת מה היית עבור לילילו," היא פונה לפרופסור, "תחזור לחייך. אין לך או לי מה לעשות פה. תניחו לה." אומרת אן בטון רך לפרופסור ומסמנת לי בראשה שהיא רוצה לעזוב.
אני מביטה על הפרופסור. המבט שלו מספר לי את הכל. האופן שבו הוא מביט על אן, והמילים שלה אליו, מספרים את מה שאן לא מספרת. אני מבינה שהמלחמה שלה עם סוזן הייתה למענו. הייתי כל כך מרוכזת באן, שלא ראיתי איך הפרופסור הגיב. 'למה יש לי הרגשה שהרמת היד הייתה מופנית דווקא אליו?'
