"למה את חיוורת?" שואלת אווה את נטלי.
"את מדמיינת," אומרת נטלי, "זה פשוט לא יאומן כמה שקרים האישה שלך ממציאה," היא אומרת לקרטר בלעג.
פתאום אני מבינה איזו טעות עשיתי.
"אני מניחה שהעתקת ממנו את העגילים, מה גם שהם לא כאלה מיוחדים," ממשיכה נטלי.
בכל מקרה אחר הייתי מזכירה לה שהיא שילמה חמישים אלף דולר על העגילים ה'לא כאלה מיוחדים."
מזה זמן אני מסתובבת עם תחושת בטן שא. אפל לא ישר איתי, והנה ההוכחה לפניי. יש לי דרך מאד פשוטה להוכיח לה שהיא טועה, אבל אני חייבת להשאיר את הקלפים שלי לעצמי.
"אני מתנצלת בפנייך נטלי, לא הייתי צריכה לשאול אותך כמה שילמת עבורם. זה היה ממש לא לעניין. אני לא יודעת מה עבר לי בראש," אני מנסה לתקן את הטעות שעשיתי.
שני דברים ברורים לי. האחד שנטלי לא סובלת אותי. והשני שהיא מאוהבת בקרטר, למרות שהיא בזוגיות, והיא כועסת על כך שהוא התחתן.
"אני מבקשת סליחה מכולכם. אני מרגישה ממש לא נעים," אני ממשיכה לשקר.
"היית צריכה לחשוב לפני שאת מדברת," מסנן לעברי בשקט קרטר.
"אני מתנצלת בפניך. זה לא יקרה יותר," אני עונה לו.
אני לא יכולה לכעוס עליו, או להתאכזב שלא הגן עליי. בסופו של דבר הוא לא מכיר אותי.
"אני באמת לא מבינה מה קרטר מצא בך. היו לו נשים טובות ויפות ממך," נטלי לא מרפה, "ולי אמרת שאתה לא חושב בכלל להתחתן."
'אז מסתבר שצדקתי, היא לגמרי מאוהבת בו. לו רק הייתה יודעת שמכל הנשים בעולם, אני היחידה שלעולם לא יהיה לה סיכוי שהוא יאהב אותה.'
"עבר עלייך יום ארוך," אומר לי קרטר, "את יכולה ללכת לישון."
אני קמה, מכניסה את גלילי בד הקטיפה לקופסה, ומניחה עליהם את הקלסר. אני מאחלת לכולם לילה טוב, ועולה לחדר השינה. אחרי שאני סוגרת את דלת חדר השינה אני משחררת אנחה, ואיתה את המועקה שהרגשתי כל הערב.
אני נכנסת למיטה ונרדמת מייד. אין לי מושג מתי קרטר נכנס למיטה. לא הרגשתי דבר.
שבת בבוקר
כשהשחר עולה אני קמה בזריזות מהמיטה, לובשת מכנס ספורט ארוך וחולצה תואמת, לוקחת את המחשב שלי ויורדת לקומת הכניסה לחפש מקום שקט לכתוב.
אני מופתעת לראות שדזירה כבר קמה. "להכין לך קפה?" היא שואלת אותי.
"אני לא רוצה להפריע לך בעבודתך," אני עונה, "אני אכין בעצמי."
דזירה זריזה ממני. היא מוזגת לספל קפה טרי . "סוכר, חלב?" היא שואלת.
"שתי כפיות סוכר ומעט חלב," אני עונה.
"זה קל. את שותה בדיוק כמוהו," היא מחייכת.
אני תוהה מה עובר לה בראש. האם היא מחפשת למצוא קווי דימיון בינו לביני?
היא מניחה לפניי צלחת עם כמה פרוסות עוגה. "בעלך אוהב לקנח עם עוגה כשהוא שותה קפה," היא מסבירה לי.
"היא מריחה נפלא. אני אוהבת שהבית מתמלא בריח של עוגות טריות," אני אומרת לה וגורמת לה לחייך בהנאה.
זה ממש לא מה שתכננתי לעשות. רציתי להתחבא כמה שיותר רחוק מעיני כולם, אבל אני כבר מבינה שעליי להישאר עד שאסיים את הקפה. ברור לי שאני במבחן לא רק שלו, אלא גם של עובדי הבית, ואני לא יכולה לקחת את הספל איתי החוצה ולהתרכז במה שבוער בי לעשות הבוקר.
"יהיה היום יום יפה. אומרים שתהיה היום התחממות ניכרת. זה בהחלט יום לשבת בגינה ולהנות מחומה של השמש," אומרת דזירה. מבחינתה היא מנסה לנהל איתי שיחת חולין, אבל אין לה מושג כמה זה משמח אותי.
"אני אשמע לעצתך," אני עונה לה. חשוב לי שהיא תראה שאני מעריכה אותה, "נשמע רעיון מעולה. תודה על הקפה והעוגה, היה לי ממש טעים."
אני רוצה להוריד את הכלים מהשולחן, אבל דזירה מסמנת לי שאשאיר אותם. היא מלווה אותי דרך הסלון העצום של הבית, אותו אני רואה לראשונה, עד לדלת היציאה לחצר.
היא פותחת אותה עבורי. אני מודה לה, וחומקת דרכה החוצה. סוף סוף אני נושמת אוויר צח, כמו בדירה בה גרתי בעיר.
*
עד לפני שנה גרנו ג'ונתן אחי התאום ואני בביתו של אבינו. משם יצאנו כל בוקר לאוניברסיטה, ובלילה חזרנו אליו.
ג'ונתן בחר ללמוד את שנת הלימודים האחרונה שלו בסורבון בפריז, ואני העדפתי לשכור דירת קרקע במונטגומרי הייטס ליד מגדל הנהר. זמן קצר לאחר מכן הודיע לי אבי שאינו ממן לי יותר את הלימודים. "את צריכה להבין שהלימודים של אחיך והוצאות המגורים שלו מאד גבוהים."
אני מודה שהייתי בהלם. אבי הוא בעל חברה משגשגת, ואיש מאד עשיר. ולמרות זאת מגיל ארבע עשרה אני לא מבקשת ממנו דבר, פרט לדברים הבסיסיים שהוא מספק לי.
רוב הסכום עבור לימודיי שולם על ידי מילגות שזכיתי בהן, ולכן הירשתי לעצמי ללמוד לתואר כפול. החוג העיקרי שלי היה מנהל עסקים ופיננסים, ובשביל הנשמה למדתי גם בחוג לאומנות.
תהיתי האם העובדה שסיימתי את לימודי התואר הראשון במינהל עסקים, ומה שנותר לי הוא להשלים את לימודי האומנות, שהיו עבורו בחירה לא מובנית בלשון המעטה, היא הסיבה לכך שהוא החליט לא לממן לי אותם.
תמיד היה לי ברור שהוא מעדיף את ג'ונתן, אבל זה לא הפריע לי מעולם. אני אוהבת את אחי אהבת נפש, למרות היותנו שונים, ואני יודעת שגם הוא אוהב אותי אהבה ללא תנאי. אני בספק שהוא ידע על החלטתו של אבי.
יכולתי לענות לו ולשאול אותו האם לימודיו של ג'ונתן, שבחר ללמוד בנוסף ללימודי המשפטים גם במגמת התקשורת מתוך רצון לעסוק בעיתונאות, חשובים יותר, אבל העדפתי לא להתעמת איתו.
*
אני מביטה על הגן העצום והיפיפה של הבית. אני לא יודעת מה צפוי לי, אבל אני בהחלט יודעת שאבלה כאן ככל שאוכל.
מחשבותיי נודדות לדירה שלי. למרות שהיא דירה קטנה, היא הייתה לי קן חם ובטוח.
זוהי דירת קרקע הממוקמת בחלקו האחורי של הבניין, רחוק מהכביש, וצמוד אליה גן קטן ומגודר. אהבתי להשאיר את הדלת פתוחה ולתת לאוויר לחדור לתוך הבית. הרגשתי שאני נושמת טוב יותר בזכות זה.
בימים שמזג האוויר איפשר זאת הייתי יושבת בגן ומעצבת את תכשיטיי. אני יודעת שהיא תחסר לי מאד. אני מקווה למצוא כאן את הפינה שלי בה אוכל להמשיך לעבוד.
המחשבה הזאת מחזירה אותי באחת לליל אמש, ולמה שקרה עם נטלי. אני כבר מבינה שאין לי מה לחכות יותר ועליי להתנתק מא. אפל מייד.
אני מתיישבת על כיסא בפטיו סמוך לבריכה, ומפעילה את המחשב שלי.
כיוון שאני עובדת בצורה מאד מסודרת, כל החומר שלי נמצא בענן.
אני נכנסת לתיקייה בה שמורה רשימת המלאי של האבנים שברשותי, אותן קיבלתי מא. אפל, ומביטה על השורה התחתונה. מאתיים ארבעים ושמונה אלף דולר הוא שווין של האבנים שברשותי.
*
הייתי בת ארבע עשרה כאשר נכנסתי לראשונה לחנותו של א. אפל.
"תמיד תכירי בערך עצמך. את יודעת מה את שווה, ואת צריכה להראות את זה למי שעומד מולך," אמרה לי אימי.
המילים האלה ליוו אותי כאשר עמדתי מולו ואמרתי לו שאין לי אפשרות לרכוש אבנים, ולכן הצעתי לו עיסקה. אני אקבל ממנו אבנים אותם אשבץ בתכשיטים שאעצב, ואם לא אוכל לשלם את תמורתן תוך חודשיים, אתן לו את התכשיט, וכשהוא ימכור אותו אקבל עשרים אחוז מסכום המכירה.
אני לא יודעת מה גרם לו להאמין בי, כשנתן לי ארבע אבנים. כמובן העובדה שהפקדתי בידיו את הצמיד שלי, עזרה לכך.
את ההצעה שלי העלינו על הכתב, והיא חתומה בחתימת שנינו.
מאתיים עשרים ושבעה תכשיטים עיצבתי בשמונה השנים האחרונות.
כל אחד מהם הגיע לידיו של א. אפל, והוא העביר לי אחרי זמן קצר את האחוזים ממכירתם.
את רוב הכסף הפקדתי בחסכון, וכשהתחלתי להבין איך עובד עולם ההשקעות, השקעתי את הסכום שהצטבר בבורסה, ובזכות הרווחים שמחלקים הדיווידנדים מידי כל חודש, אני מתקיימת ברווחה.
הכל התנהל טוב, עד שהתגלה לי בעקבות פליטת פה, שא. אפל כנראה לא משלם לי כפי שהתחייב. שיתפתי בכך את ליאה חברתה של אימי, שמשמשת גם כיועצת המשפטית שלי, אבל עדיין לא הייתה לי הוכחה ממשית לכך.
ההוכחה ניתנה לי אתמול כאשר התגלה לי כמה נטלי שילמה עבור נטיפי הרובי.
*
אני מסמנת בטבלה את האבנים שהשתמשתי בהם לעצב תכשיטים חדשים, ומחשבת את ערכן. ביניהן יש קבוצה של אבני ספיר כחול בהן השתמשתי לעצב את תכשיטי החתונה של בני משפחתו של הסנטור מונטגומרי שתערך בעוד שבוע, ואותם אני עומדת למסור להם השבוע.
אני מחשבת את ערכן של האבנים. שבעים ושבעה אלף דולר ושמונים סנט זה ערכן.
אני שולחת הודעה לבנקאי הפרטי שלי.
לכבוד: ג'רי רוזנטל, בנקאות פרטית
בנק אוף אמריקה
מאת: ג'וי בדמינטון
אבקשך להכין עבורי שיק בנקאי על סך שבעים ושבעה אלף דולר ושמונים סנט
לפקודת א. אפל חברה למסחר
את הסכום לכיסוי השיק אנא העבר מחשבון החסכון שלי לעובר ושב.
אבקשך להעביר את השיק בדחיפות לעורכת הדין שלי ליאה רוטשילד.
בתודה,
ג'וי בדמינטון
אני מעלה את מסמך ההסכם שנחתם בין א.אפל לביני, מעתיקה אותו ומוסיפה לו כמה שורות.
נספח להסכם:
- אני מאשר בזאת כי הוחזרו לי אבנים בסך מאה שבעים אלף דולר ועשרים סנט, בהתאם למחיר שנקבע על ידי ברשימה המצורפת.
- אני מאשר בזאת קבלת שיק בנקאי על סך שבעים ושבעה אלף דולר ושמונים סנט.
- כתוצאה מהאמור בסעיפים הנ"ל, אני מאשר בזאת שהחוב בסך מאתיים ארבעים ושמונה אלף דולר כוסה במלואו, וכי אין לי שום דרישות מכל סוג ומין שהוא מג'וי בדמינטון.
- לבקשתה של ג'וי בדמינגטון החוזה בינינו בטל ומבוטל.
אני שומרת את המסמך ומעלה אותו לענן ,לא לפני שאני שולחת אותו לליאה רוטשילד, בתוספת המילים "תאחלי לי בהצלחה."
אני מכבה את המחשב, ורוצה להתחיל להתאמן, כאשר דזירה יוצאת החוצה. "בעלך ביקש להודיעך שהוא הזמין את חבריו לבראנץ' באזור הבריכה," היא אומרת לי.
"תודה מיס דזירה," אני אומרת, לוקחת את המחשב ופונה לעבר הבית, "האם הם נכנסים לבריכה?"
"האמת היא שלא תמיד. הם לבושים בבגדי ים, אבל מרבים לרבוץ על כסאות הנוח מסביב, ולהשתזף," היא עונה ומחניקה חיוך. אני מניחה שעובר לה בראש מה שעובר לי. אני נמנעת מלחייך ושומרת על ארשת פנים רצינית. אף פעם לא הבנתי את הרביצה ליד המים בלי לטבול בתוכם.
אני עולה בזריזות לחדר השינה, ומניחה שמצפה לי נאום ארוך על התנהגותי החצופה.
"דזירה מסרה לך את ההודעה?" שואל קרטר עם היכנסי לחדר.
"כן," אני עונה, "אני מבטיחה להתנהג יפה."
"אמרתי לך משהו?" הוא אומר ונכנס לחדר הארונות שלו כדי להתלבש.
"אתה מוכן לאמר לי איזה בגד ים אתה רוצה שאלבש?" אני שואלת.
"אולי את רוצה גם שאלביש אותך?" הוא יורה לעברי.
אני פונה ממנו ונכנסת לחדר הארונות שלי. אני חייבת לנשום ולעטות על פניי חיוך.
אני מניחה את המחשב במקומו, וניגשת לבחור מה ללבוש. קרטר לא מכיר אותי. אם יש משהו שיש לי בשפע אלה בגדי ים, זאת בשל אהבתי הגדולה למים ולכל ספורט ימי.
אני בוחרת ללבוש ביקיני שהחלק העליון שלו בצבע ירוק, והגיזרה שלו מכסה היטב את שדיי ומערסלת אותם בצורה שמדגישה את החזה היפה שלי, אבל לא חושפת אותו יתר על המידה.
החלק התחתון הוא בעל הדפס של פרחים לבנים ועלים ירוקים גדולים, על רקע הצבע הירוק התואם את החלק העליון. מעל אני לובשת שמלת חוף שצבעיה זהים לחלק התחתון של הביקיני, והיא עשויה מבד נשפך שאינו שקוף ואינו חושף את בגד הים מתחתיו.
אני בוחרת זוג עגילים משובצים באבני ג'ייד ירוקות. נראה מה יהיה לנשים לאמר לי עליהן. למרות מחירן היקר של האבנים, לא יכולתי להיפרד מהן והשארתי אותן לעצמי. תמורת האבנים האלה מופיעה ברשימה שהכנתי לא. אפל.
אני נכנס לחדר השינה אחרי שחבריי הלכו. ג'וי כבר ישנה. כהרגלה, היא מצטופפת בקצה הכי רחוק ממני. אני מחייך לעצמי במרירות. 'האם לשם כך רכשתי מיטת קינג סייז גדולה?'
בכל מקרה אין לי כוונה לגעת בה הלילה, בעיקר אחרי ההתנהגות החצופה שלה. שתתבשל במיץ של עצמה, אני לא אתן לה לראות מה אני חושב על כך.
כשאני מתעורר בבוקר המיטה לידי ריקה. אני מנסה להקשיב האם היא נמצאת בחדר, אבל השקט ששורר בו מלמד אותי שאני לבד.
אני מסתכל בחדר הארונות שלה. שוב דלתו פתוחה, אבל היא לא נמצאת בו, והמחשב שלה לא מונח על שולחן האיפור שלה.
אני יורד למטבח ומבקש מדזירה שתמסור לה שקבעתי עם חבריי שהם יגיעו לבראנץ'. יותר משרציתי ליידע את דזירה שתתכונן לקראתם, רציתי לראות מה תאמר לי דזירה עליה.
"אשתך ליד הבריכה, אני אגש למסור לה את ההודעה," אומרת דזירה ופונה לעבר מכונת הקפה ממנה עולה ריח של קליית קפה טרי, "אפשר למזוג לך קפה?"
*
שעה אחרי החצר הומה מאנשים סביב לבריכה. כולם כאן, פרט לג'וי. 'האם זה בגלל שהיא נעלבה מכך שהבהרתי לה שלא איכפת לי איזה בגד ים היא תלבש? אם הוא מתכוונת לשחק איתי, אדע איך להתנהג איתה.'
"בוקר טוב," אני שומע את קולה. אני מעיף מבט לעברה ורואה שהיא לבושה בשמלת חוף ירוקה עם הדפס פרחוני, כשחיוך כובש על פניה. היא בהחלט יודעת להתלבש האישה הזו. אני רואה את עיני הנשים סוקרות אותה.
"אז מה ג'וי, נשים נשואות לא הולכות עם בגד ים?" יורה לעברה בארסיות קיינון.
"למדתי בבית אבי שליד שולחן האוכל יושבים בלבוש מלא," היא עונה לו.
"אני מניח שמעולם לא אכלת ליד בריכה," הוא לועג לה.
היא מצחקקת, אבל לא עונה לו.
"מה יש לך לאמר על העגילים שלי היום?" שואלת נטלי ומסיטה את שיערה כך שהעגילים ניגלים לעיניה של ג'וי.
"איזה זוג עגילים יפה. אני מאד אוהבת את הספיר הכחול. הוא מאד הולם את עינייך, מדגיש את יופיין," קוראת ג'וי בהתפעלות, ואני לא בטוח שהיא לא מעמידה פנים שהיא מתפעלת.
"רוצה לדעת כמה הם עלו לי?" מתגרה בה נטלי.
"למדתי את הלקח שלי אתמול. זה באמת לא מנומס לשאול שאלה כזאת," עונה לה ג'וי ברצינות. אני מנסה לפענח אותה, אבל לא מצליח.
"גם אלה לא יקרים במיוחד. רק ששים ושמונה אלף דולר," אומרת נטלי.
"אני באמת לא מבינה במחירים. בכל מקרה הם מאד עדינים ויפים בעיניי."
"ומה את חושבת על שלי?" שואלת אווה וחושפת זוג עגילים בצבע סגול.
"איזה צבע יפיפה. איזו אבן זו?" שואלת ג'וי ואני כבר מבין שהיא מעמידה פנים.
"האמטיס האלה עלו לי כמעט מאה אלף דולר," היא אומרת.
"וואו," אומרת, "יש לך טעם משובח. האבן הזו מדהימה."
"את מוכנה לגשת למטבח גברת ג'ורדן?" שואלת דזירה שמופיעה פתאום, מה שמפתיע אותי מאד כיוון שרק אתמול שמעתי את ג'וי אומרת לה שתמשיך להגיש ארוחות כפי שנהגה בעבר.
דזירה פורסת מפה על השולחן ומתחילה לערוך אותו בזמן שג'וי נכנסת הביתה.
"יש בעיה?" אני שואל את דזירה בשקט.
"לא. טופסי הטבחית ביקשה לשאול אותה משהו בקשר לקינוח," היא עונה.
'אז קוראים לטבחית טופסי. מי יכול לזכור שם כזה?'
דזירה מסיימת בזריזות לערוך את השולחן ונכנסת חזרה לתוך הבית.
"אני חייבת לשרותים," אומרת נטלי ולפני שאני מספיק לומר לה ששני תאי שירותים בביתן ליד הבריכה פתוחים, היא פונה בצעדים מהירים לכיוון דלת הסלון.
היא חוזרת חזרה לשולחן עצבנית. "חתולת האשפתות שלך," היא אומרת בזלזול, "נעלה את הדלת כדי שלא נוכל להכנס פנימה. מה אני אמורה לעשות כעת?"
"תאי השירותים בביתן פתוחים," אומר לה קיינון.
"תשתוק!" היא צועקת עליו.
"מה שאת אומרת כלל לא הגיוני," אני עונה לה בשלווה מתעלם מהכינוי שכינתה את ג'וי, ומהערתו של קיינן, "הרי זו דזירה שנכנסה אחרונה לתוך הבית."
"כבר לא בא לי ללכת לשירותים," היא אומרת ומתיישבת בפנים חמוצות.
"משום מה נדמה לי שעניין אותך מדוע ביקשה השפית מהחתולה שלי להגיע למטבח, ולא הלחץ על שלפוחית השתן הוא זה שדחף אותך ללכת אחריה?" אני אומר בקור לנטלי.
ג'וי מגיעה חזרה לשולחן. "את כזאת מעצבנת," מסננת לעברה נטלי.
"מה עשיתי כעת?" שואלת ג'וי כשעל פניה מבט תמים, שגורם לי להסיט את פניי כדי שיראו שאני בקושי שולט בעצמי מרוב צחוק.