"פרופסור דהרמה מבקש שתגיע למשרדו עם המחשב שלך," אומרת לי מזכירתו של דיקן הפקולטה למדעים.
אני מגיע למשרד ומתבקש להמתין. אני רואה את פרופסור ברנס יוצא עם המחשב שלו. הוא איננו מבחין בי כיוון שהוא מחפש משהו בכיסיו. לבסוף הוא מוציא ממחטה מבד ומנגב את אגלי הזיעה שנאגרו על מצחו.
"אתה בסדר פרופסור?" שואלת אותו ארלין המזכירה.
"ולמה שלא אהיה בסדר?" הוא עונה לה בתוקפנות.
"אתה נראה חיוור, אתה רוצה אולי שאביא לך כוס מים?" היא שואלת בדאגה.
"מספיק ביזבזתי זמן יקר במשרדו של הדיקן. יש לי הרבה דברים לעשות," הוא עונה בזמן שהוא ממשיך ללכת לכיוון הדלת.
"אתה יכול להיכנס," היא אומרת לי, אבל מבטה עדיין עוקב אחרי פרופסור ברנס. 'אולי דימיינתי,' היא ממלמלת לעצמה.
אני נכנס למשרדו של הדיקן, ומרגיש שליבי מאיץ פעימותיו.
הדיקן מסביר לי בקצרה מדוע קרא לי, אבל אני לא מסוגל להתרכז.
"אני מבקשת שתכנס למערכת שלך בעצמך. אל תאמר לי את הקוד שלך," אומרת אן, ואני רק רוצה לעצום עיניים ולהתרכז בקולה.
אני עושה כבקשתה ומעביר לה את המחשב. בזמן שהיא לוקחת אותו ממני, אצבעותיי נוגעות בשלה, ואני שומע שהיא עוצרת את נשימתה.
"תנשמי," אני לוחש לה כמעט בלי קול.
אן נושפת את האוויר מריאותיה. "בוא נראה מה קורה במחשב שלך פרופסור רוקפורד," היא אומרת ומתחילה להריץ שורות של קודים.
"מושלם," היא אומרת אחרי דקה ארוכה שאינני רוצה שתגמר.
"הכל בסדר עם פרופסור ברנס?" אני שואל את פרופסור דהרמה, "הוא נראה חיוור ולא מאופס. ארלין הציעה לו כוס מים והוא נהג בה בגסות."
אני שם לב שהדיקן מביט על אן בזמן שהוא אומר שכשהפרופסור היה אצלו הוא נראה בסדר גמור.
"אם את כבר כאן, הייתי רוצה לשאול אותך משהו לגבי המצגת אתמול," אני אומר לאן.
"אתה צריך ממני עוד משהו?" היא שואלת את הדיקן.
"אן כבר מסיימת," פונה אליי הדיקן ורומז לי לצאת.
אן
"עכשיו אני רוצה את האמת," אומר הדיקן.
"הכל תקין. אף מידע לא זלג מהמערכות של המחלקות השונות," אני אומרת בשלווה. אני לא משקרת.
"ובכל זאת?" הוא מביט עליי.
פרופסור דהרמה מכיר את היכולות שלי ולכן אני חייבת לספק לו את מה שהוא שואל. "יש מחשב אחד שהייתה לו פעילות חריגה אתמול בלילה. היה נסיון לפרוץ מכאן לאחת החברות. זוהי חברה מסחרית ואני מניחה שמערכת האבטחה של החברה מנעה מדליפת החומר לזלוג ממנה החוצה."
"ואיך את מניחה הנחה כזאת?" הוא שואל.
אני מורידה מהענן את החומר שהעתקתי ממחשבו של פרופסור ברנס.
"זה נכון שלא קראתי אף מילה ממה שנעשה במחשבו של פרופסור ברנס, אבל הקודים האלה יכולים להפוך לי את הקודים למילים. האם אתה חושב שזה באמת חשוב אם לא נגרם נזק?"
"קיבלתי אמש הודעה מוצפנת על כך," משתף אותי פרופסור דהרמה.
"טוב עשה מי שהודיע לך, כדי שתהיה על המשמר. לא ידעתי שיש לפרופסור כישורים כאלה, ואולי זה מישהו אחר שעשה שימוש במחשב שלו בשמו," אני עונה מהורהרת.
"אם מישהו היה נכנס למערכת שלו מרחוק, היית יכולה לגלות זאת?" הוא מתעקש לקבל תשובות.
"אתה אמרת שמישהו פעל מכאן, לכן זה לא משהו שבדקתי. תן לי לעבור על הנתונים ולהריץ אותם," אני מבקשת.
"אני רואה כניסה בסמוך לארוע עם הסיסמה הקבועה, כך שלא נראה לי שזה מישהו אחר, אלא אם כי מישהו אילץ אותו להיכנס למערכת."
אני תוהה האם הוא יודע על הביקור הלילי של הפרופסור בכניסה למכון. "את יודעת שהוא תועד בלילה מנסה להיכנס למכון שלכם?" הוא שואל כאילו הוא קרא את מחשבותיי.
"כן. המזכירה אמרה לי כשמסרה לי את ההודעה לבוא לכאן. אני יכולה לאמר לך שלא הייתה פריצה למאגרי המידע שלנו. אני בטוחה בכך כיוון שיש לי התראה על כל ניסיון כניסה," אני עונה לו בפנים חתומות.
הדיקן מלווה אותי החוצה. פרופסור רוקפורד ממתין לי ליד עמדת המזכירה. הוא נשען על הדלפק. המראה שלו בחליפה מעתיק את נשימתי. אני לא רואה עליו את שנותיו, אלא גבר יפה עד כאב.
"האם יש סיכוי שתוכלי לאתר את החברה אליה פרצו אתמול?" מפתיע אותי הדיקן שמדבר ליד פרופסור רוקפורד על נושא שאמור להיות חסוי. אני תוהה מה פרופסור רוקפורד יודע, והאם הייתה משמעות לכך שהוא הוזמן אחרון.
"אני אברר אצלנו אם ידוע על ארוע אתמול בלילה," אני מבטיחה לו.
אני נפרדת מהדיקן וארלין ופונה לצאת.
"את פנויה כעת?" שואל פרופסור רוקפורד. הוא עומד קרוב מידי אליי. אני מרגישה את הנשימה שלו על עורי, ומוצפת בריח של מבשם הגילוח שלו.
"יש לך שעה בשבילי?" הוא מפתיע אותי.
אני רוצה ללכת בעקבותיו לפקולטה לביולוגיה. "את מכירה את מסעדת הדגים של אלברט?" הוא שואל. אני מהנהנת בראשי לחיוב. "נפגש שם."
אני נוסעת למסעדה ורואה שפרופסור רוקפורד כבר שם. הוא נשען על הג'יפ היוקרתי שלו, וידיו תקועות בכיסיו. 'למה אתה צריך להראות כל כך טוב?' עוברת המחשבה בראשי.
אני מחנה ומדוממת את המנוע. אני מופתעת לראות שהוא עומד ליד דלת הנהג וממהר לפתוח את הדלת לפניי. הוא מושיט את ידו ועוזר לי לצאת.
'למה אתה עושה לי את זה?' אני ממלמלת לעצמי, אלא שהוא שומע זאת.
"מה אני עושה לך?" הוא שואל ומישיר מבטו אליי, "אני מנסה להבין בעצמי, מה עובר עליי כשאני איתך." הוא שותק לרגע, "וגם כשאני לא."
אני מדברת אליו בעיניי, אבל לא מסוגלת לבטא את מה שעובר עליי למשמע השאלות שלו.
"עזבת אתמול בגלל מה שקרה בפקולטה?" הוא שואל והפעם המבט שלו מתרכך.
"זה באמת משנה למה?" אני שואלת.
"אני לא מחפש רכילות," הוא עונה מייד, "אני דואג לך. אני רוצה לדעת שאיש לא מחפש אותך. כי אם כן אני רוצה לדעת. את לא לבד אן, יש לך אותי."
"אני חושבת שאתה מתבלבל. אני לא לילילו," אני אומרת ומרגישה גל שקור שוטף אותי.
"העניין הוא, שאני יודע בדיוק מי את. אני לא מרגיש כלפייך רגש אבהי. אני בהחלט רואה את האישה שאת," הוא אומר ונאנח אנחה גדולה.
"אני לא מחפש להכניס אותך למיטה. מה שאני מרגיש כלפייך, זה משהו שאני עדיין מנסה להסביר לעצמי. אני יודע שיש גבולות שראוי שאציית להם, אבל הרגש שלי הוא מעבר לגבולות ההיגיון. אולי כי אני חשוף מאד וכואב מאד כעת את אובדנה של ליליאנה.
אני מנסה להבין איך זה שאני מרגיש לידך כל כך בנוח, שאני מסוגל לנשום למרות המועקה בחזה שאני מתקשה לשחרר, ובו בזמן אני לא.
אני יודע שמותה של ליליאנה השפיע עליי קשות, ואני זקוק לעזרה, אבל יודע שרק את יכולה לעזור לי.”
"אני בטוחה שיש לך חברים באקדמיה שמתמחים ברפואת הנפש," אני מנסה להסיט את השיחה שלו ממני.
"את צודקת, וביקשתי מחבר שניפגש," הוא אומר ועדיין נשאר לעמוד איתי במגרש החניה. "זו תהיה שיחה של רופא נפש שלמד על אובדן, לא שיחה עם מי שחיה את האובדן האישי שלי איתי," הוא שוב מביט לתוך עיניי, אבל הפעם אני מקשיחה את מבטי.
אני יודעת כמה קל לי להסחף איתו, בגלל איך שאני מרגישה, אבל אני חייבת להיות זו שתסביר לו שלא באמת קורה בינינו משהו, אלא זה השכול שטישטש את הגבולות.
הוא לא מוותר. "אני גבר בן ארבעים ושש, לא איזה ילדון שמתרגש שעומדת לידו אישה יפיפה. אני כבר הרבה שנים מעבר לזה. נשים עברו בחיי אחרי הגירושין, אבל לאף אחת לא הצעתי לגור איתי."
'אז עכשיו אנחנו בשיחה נפש בה הוא מדבר, ואני אמורה להנהן בראש,' אני חושבת לעצמי, אולי כדי להגן על מה שהגוף רוצה, והראש לא מוכן לקבל.
"אני חייבת לחזור לעבודה," אני שוב בורחת ממנו, וזה בדיוק מה שהוא אומר לי.
"את בורחת ממני. אני מעיק עלייך?" הוא שואל.
"ביקשת שאספר לך על לילילו. אני חושבת שקודם אתה צריך להתמודד עם מותה בעצמך, וכשתהיה מוכן אז נפגש," אני אומרת לו.
"אני מבין," הוא אומר, "תודה על הזמן שהקדשת לי." הוא סב על עקביו, נכנס לרכב שלו, ועוזב את המקום תוך שהוא משאיר אחריו אבק שנוצר מהלחיצה המוגזמת שלו על הגז.
'ומה אני אמורה לעשות כעת?'
אני יודעת מה מחכה לי כעת במכון. גיא לא יניח לי עד שאספר לו כל פרט, ולכן כשאני מגיעה למכון לאחר נסיעה של חצי שעה, אני כבר מוכנה כבר עם תשובות לשאלותיו.
אני ממהרת להיכנס לחדרי ומבקשת מג'ושוע שיכנס לחדרי.
"ביקשו שאסרוק את המחשבים של מנהלי המחלקות בפקולטה, כדי לגלות אם הייתה דליפת מידע. הסתבר שאיש לא חדר למערכת של האוניברסיטה, אבל מישהו מהאוניברסיטה ניסה לפרוץ לחברה חיצונית," אני מספרת לו כאילו אינו יודע על כך דבר.
אני תוהה האם מישהו הצפין מכשיר האזנה במשרדי. בכל מקרה אני שוקלת כל מילה.
“מעניין מה הסיבה לכך. מה יש לאיש אקדמיה לחפש בחברה חיצונית. אלא אם כן…" אומר ג'ושוע ומשתתק.
"אם כן מה?" אני שואלת למרות שברור לי מה הוא רוצה לאמר.
"באמת שזה נשמע לי מוזר," הוא עונה לי לשמחתי. "אכלת כבר?" אני הוא שואל, "הייתי בישיבה הבוקר ואחר כך עבדתי על פרויקט דחוף."
"היה משהו מעניין בישיבה?" אני שואלת, "גיא פטר אותי מלהשתתף בה."
"הישיבה עסקה בצוות של מרקוס. הוא דיבר על בעיות שהיו לו וביקש את עצתו של גיא. לא משהו שנוגע למחלקה שלנו," הוא עונה לי, "אני מת מרעב. את באה לקנות כריך?"
"למה לא בעצם. גם אני הייתי עסוקה כל הבוקר ולא אכלתי כלום," אני עונה ולוקחת את התיק שלי.
"אנחנו הולכים לאכול משהו. מה להביא לך?" אני שואלת את דניאלה.
"תלוי לאן אתם הולכים," היא עונה בסקרנות.
"לאיפה אנחנו יכולים כבר ללכת באמצע היום?" אני עונה לה ונאנחת, "לקנות כריך במיסטר סאב."
"אם כך תביאי לי כריך פסטרמה עם הרבה ירקות, חמוצים, והרוטב המיוחד שלהם," היא אומרת, "אה, וכמובן קולה זירו."
"באמת דנדוש? עם גיזרה כמו שלך את יכולה להרשות לעצמך משקה רגיל," אני מחמיאה לה.
"זה הרגל מהימים שלפני הדיאטה," היא עונה לי.
"דיאטה? אני בכלל לא זוכרת אותך בימים שלפני," אני עונה וגורמת לחיוך רחב להתפרש על פניה.
"באמת, את נראית מדהים," אני ממשיכה להחמיא לה.
"לא פלא שדניאלה מוכנה לעשות הכל למענך, עם המחמאות שאת מרעיפה עליה," אומר ג'ושוע בזמן שאנחנו חוצים במהירות את מעבר החציה לעבר השני של המדרכה בה נמצאת חנות הכריכים.
"אני רוצה לבקר שוב באקדמיה היום," הוא משתף אותי, "אני סקרן לדעת מה יש לפרופסור כמוהו לחפש בחברה ההיא, אלא אם כן הוא מתכנן לגנוב משהו מהם."
"ואם כן השאלה האם הוא רוצה למכור זאת הלאה, או אולי לתת להם אולטימטום. ג'ושוע, אני לא הייתי מזלזלת בו. אני מציעה שתחכה לזמן המתאים כדי להתעמת איתו, בטח לא אחרי הביקור שלי אצל הדיקן. הוא יכול עוד לקשר זאת אלינו. תן לזה להתקרר מעט, תרדים אותו," אני אומרת לו.
"זה מה שאני אוהב אצלך. את לא כמוני, את חושבת עם הראש, לא עם הלב. יש לי עוד הרבה מה ללמוד ממך, אם כי תודי שאני לא כזה גרוע." הוא גורם לי לצחוק.
אנחנו נכנסים למעדניה, מזמינים את הכריכים וחוזרים במהירות למשרד. אין לי כל רצון שיחשדו שהסיבה שיצאנו היא כדי לדבר מה שלא יכולנו לאמר בחדר שלי.
"מה מצחיק אתכם?" שואל גיא לא מרוצה.
"אתה יודע שאנחנו עובדים עכשיו על בינה מלאכותית ממין זכר. ג'ושוע סיפר לי שבטעות הוא שתל בה מילים שאישה אומרת. ביקשתי ממנו שישים לב. אתה מבין שהתפקיד שמבצעת הבינה המלאכותית איננה קשורה למגדר. שלא תבין לא נכון. אין לי משהו נגד אהבה חד מינית, או כל אהבה מסוג אחר," אני עונה לו.
"את מנסה לרמוז משהו?" הוא עונה לי בשפתיים קפוצות.
"אני לא מבינה איך הבנת זאת מדבריי," אני עונה לו בפליאה. רק זה חסר לי כעת שיאמרו עליי שאני כזו. כל כך מתחשק לי לאמר לו שלפי ההתנהגוות שלו כלפיי ברור לי לחלוטין שהוא אוהב נשים, או אם לדייק …אותי.
"בכל מקרה האופן שג'ושוע תיאר זאת היה משעשע בעיניי," אני אומרת ופונה ממנו להכנס לחדרי.
"ציפיתי שתכנסי לחדרי ותעדכני אותי מה קרה," אומר גיא, שמנסה להסב את תשומת ליבי חזרה אליו.
"הדיקן, פרופסור דהרמה, ביקש שאבדוק את המחשבים של ראשי המחלקות בפקולטה למדעים. אתה בטח שואל את עצמך למה לא ביקש מאנשי המחשבים בפקולטה? הוא רצה לעשות זאת בחשאיות, כיוון שקיבל הודעה שהיה ארוע חריג בפקולטה.
הסיבה שבחר בי, היא שנרשמתי ללימודי הדוקטורט, וכך איש לא הרים גבה כשראה אותי בפגישה איתו."
"ולא חשבת להתייעץ איתי בקשר ללימודים שלך? את באמת חושבת שזה הזמן המתאים עבורך?" הוא שואל בקול מאופק.
"סיימתי את העבודה על לינה, ואני יכולה להאט את הקצב. אם אתה חושב שזה יפגע בעבודה שלי כאן, אאלץ להתפטר," אני אומרת לו את כל מה שהוא לא רצה לשמוע, "אני לא זוכרת ששאלתי משהו לגבי לימודי המאסטר, או שחשבת שלימודיי פגעו באיכות העבודה שלי. בסופו של דבר זו אני שמשלמת את המחיר של שילוב העבודה והלימודים." אני יודעת שהמילים שלי מכעיסות אותן, אבל אני לא מוכנה שהוא ידבר אליי בצורה כזאת. משום מה נדמה לו שהוא הקובע את חיי. אז עכשיו הוא יודע שלא.
"בחרתי בך לתת הרצאה על הבינה המלאכותית בערב הגאלה בשבוע הבא. אני כבר לא בטוח שצדקתי." אני יודעת שזה עוד נסיון נואש לפגוע בי. הוא שכח שאני חושבת עם הראש ולא פועלת מתוך רגש.
"עדיין יש לך מספיק זמן לתת את התפקיד למישהו אחר," אני אומרת, "אתה צריך ממני עוד משהו?"
"את יכולה ללכת," הוא אומר ועושה תנועת ביטול בידו.
אני יודעת שאני יכולה להרשות לעצמי לא לעבוד במשך הלימודים, אבל זו לא מי שאני. אני תוהה האם מיהרתי להסכים לבקשתו של הפרופסור שלי לחזור ללימודים.
עד כה הצלחתי להוציא את פרופסור רוקפורד ממחשבותיי, אבל עכשיו הוא שב אליי בעוצמה. אני כל כך רוצה להתקשר אליו ולשאול את דעתו, ויודעת שסגרתי בפניו את הדלת ואין לי זכות להטריד אותו.
עצב גדול עוטף אותי.
ליאו
אני רוצה לאמר לאן שאין טעם שתלחם בי, זה מאוחר מידי. אם היה לי ספק שהיא מרגישה כלפיי משהו, עכשיו אני בטוח שהיא כן.
אני רוצה לענות לה שזו היא שצריכה להתמודד עם הרגשות שלה, כי אני כבר מבין שאני מוצף ברגשות כלפיה.
ברור לי שאני חייב לתת לה מרווח נשימה, אחרת אפסיד אותה. אני מודה שקשה לי להמתין, אבל יודע שאין לי ברירה.
אני יוצא מהמקום נסער, וסוחט את הגז. רק כשאני מחוץ לטווח ראייתה אני מביט על עצמי במראה, ומגחך. 'תניח לה, אתה יכול להיות אבא שלה.'
