ברור לי שג'וי לא שמה לב שכשענתה לשיחה היא לחצה בטעות על הרמקול.
אני לא יודע מה אני מרגיש כשאני שומע את השיחה ביניהן. עדיף שאעמיד פנים שאינני מקשיב. אני מתיישב בפינה שלי ומעמיד פנים שכולי מרוכז בספר, בעוד שאינני מסוגל לקרוא אפילו שורה אחת.
'האם היא מאמינה לי?' אין לי מושג, וגם לא איכפת לי.
כאשר השיחה מסתיימת אני מצליח איכשהו להתרכז בקריאה וגומע עמודים רבים, עד שדזירה נכנסת ומכריזה שארוחת הערב מוכנה.
"תכיני מגש עבורה, היא תאכל כאן," אני אומר ויורד לחדר האוכל, בלי להעיף בה מבט נוסף.
אני מתיישב ליד השולחן ושומע את קולה של דזירה מדברת עם השפית, כך אני מניח. "דיברתי עם הגברת. היא שתתה אמש, ולכן תכיני לה משהו קל לאוכל. אני אעלה אותו לחדרה. הייתי מוסיפה לה משקה שייקל עליה. אולי תה צמחים, מה דעתך?"
אני שומע אותן ממשיכות לדבר, אבל מאבד עניין בשיחה. אני מקווה שזה לימד אותה לקח, והיא לא תשתה יותר. בכל מקרה אני לא אאפשר לה להשתכר שוב. רק המחשבה הזאת מעוררת את כעסי.
אני מתחיל לאכול, ותוך כדי גולל בטלפון הנייד לקרוא הודעות. איש מחבריי לא יודע עדיין שהתחתנתי, כיוון שלא הוצאנו הודעה רשמית על כך, ולכן אני מקבל הרבה הודעות בקשר לבילויים בימים הקרובים.
'מדוע כל כך הפריע לך אורח חיי, כשכושר העבודה שלי לא נפגע מכך?' אני מנהל שיחה דימיונית עם אבי.
כשאני מסיים לקרוא את ההודעות אני גולש לאתרי החדשות והכלכלה, ושוכח את העובדה שאני כבר לא אדון לחיי.
מידי פעם ניגשת דזירה ובודקת אם הכל בסדר. לבסוף היא מניחה לפניי ספל קפה ופרוסות עוגה.
אני מניח את הטלפון הנייד בצד, ומתענג על שתיית הקפה.
"מסתבר שהיא לא השתכרה," אני שומע את דזירה מספרת לשפית במטבח, "היא אמרה שהיא הייתה כל כך נרגשת לקראת החתונה, ובהחלט אפשר להבין אותה כי לא כל יום מתחתנים, שלא הייתה מסוגלת לאכול כל היום. כיוון שהיא שתתה בחתונה על בטן ריקה, בעיקר כשאיננה רגילה לשתות, תקפה אותה בחילה.
היא הודתה לך על שהכנת לה את התה, ואמרה שהוא הקל עליה מאד. וכמובן שיבחה את האוכל שהכנת במיוחד עבורה.
הסתכלתי עליה כשהיא דיברה. היה לה חשוב שנדע שהיא לא שתיינית. היא נמנעת מאלכוהול, והפעמים היחידות שהיא שותה מעט, זה בארוחות דגים, וגם אז, לא תמיד.
אני מודה שחששתי מפניה, אבל היא התגלתה כמתוקה אמיתית. לא פלא שהוא בחר בה, היא יפיפיה.
וגם, את לא תאמיני היא קראה לי מיס דזירה. בחיים לא זכיתי לכזה כבוד," אומרת דזירה בהתרגשות.
"את בטוחה שהיא לא אמרה זאת בלעג?" שואלת השפית שאני מתקשה לזכור את שמה משום מה.
"אם היית איתי בחדר, היית מבינה שהיא אמרה זאת בטבעיות, כאילו שכך האדון הציג אותי בפניה," אומרת דזירה וגורמת לי לגחך.
'אז עכשיו הם חושבים שאת מלאך ואני…' אין לי מושג מה הן חושבות עליי. זה לא באמת מעניין אותי. אני יודע שאני נוהג בהן בכבוד, ומשלם להן ביד רחבה.
כאשר דזירה חוזרת לאסוף את הכלים, אני מיידע אותה שהזמנתי חברים ביום שישי.
"אם כך אשאל את הגברת מה להכין," היא עונה לי בחיוך.
"אין צורך. זה מפגש חברים רגיל. תגישי מה שאת מגישה תמיד," אני מוחק מייד את החיוך על פניה. אני יודע שזה יכול היה להיות המבחן של ג'וי, אבל בסופו של דבר זה גם המבחן שלי, ועליי להוכיח לכולם שמבחינתי דבר לא השתנה, ואני זה שקובע את חוקי הבית.
לילה נוסף עובר בלי שאני מנסה לגעת בה.
למחרת אני מרגיש שאני יוצא מדעתי. אני לא רגיל להשאר בבית. העבודה חסרה לי, ולכן אני נכנס לחדר העבודה ומבלה בו את רוב היום.
אני מבקש שיגישו לי את ארוחת הצהריים בחדר העבודה, ולא מעניין אותי לראות מה קורה עם ג'וי.
כאשר מגיע זמן ארוחת הערב, מגיעה דזירה לחדר העבודה ושואלת היכן ארצה לאכול.
אני מבין שאני לא יכול לנהוג כרצוני. "בחדר האוכל כתמיד," אני עונה לה, כאילו זה מובן מאליו, למרות שאין לי חשק לשבת לאכול עם ג'וי.
אני מסדר את השולחן, מכבה את המחשב והולך לכיוון חדר האוכל.
"זה יצא ממש טעים," אני שומע את קולה של השפית.
"למדתי את המתכון הזה מאימי. כל מי שטועם את האוכל שלה מלקק את השפתיים."
אני רותח. 'עכשיו היא מנסה להשתלט לי על המטבח?'
"מה את חשובת שאת עושה?" אני יורה חעברה מייד כשהיא יוצאת מהמטבח.
"נאמר לי שהורית להגיש לך היום את ארוחותיך בחדר העבודה שלך, לכן ירדתי להכין לעצמי כריך. הבנתי כבר שאין זה מתפקידי לבשל עבורך," היא עונה, ופונה למדרגות בלי לזכות אותי במבט נוסף. אני עוקב אחריה בפנים מצומצמות.
'אז זה מה שאת חושבת? העובדה שלא נגעתי בך עדיין לא עומדת להיות לנצח.'
שלא כהרגלי, אני אוכל במהירות, ומסרב לקפה. אני משתוקק כבר לעלות למעלה ולהעמיד אותה במקום. אני לא אתן לאף אחד, וגם לא לה, לערער את החיים שלי. עדיף שתבין שהתואר אישתי, הוא לא אמיתי מבחינתי.
כשאני עולה לחדר השינה, היא בדיוק מסיימת להתקלח.
"אל תתלבשי," אני מורה לה בטון קר.
היא יוצאת מהמקלחת עטופה במגבת בלבד. אני רואה את המבט בעיניה משתנה. היא מבינה בדיוק מה עומד לקרות.
אני נועל את דלת חדר השינה, ומתקרב למיטה בצעדים מהירים, בזמן שאני מתפשט, ומשאיר אחריי שביל של בגדים על הריצפה.
"את בתולה?" אני שואל למרות שאני יודע שהיא הייתה בזוגיות ארוכה.
"לא," היא עונה לי בשקט.
"את נוטלת גלולות?" גם את התשובה לכך אני יודע.
"כן, ועברתי בדיקה של…"
אני קוטע אותה. "תעני לי רק על מה שאני שואל אותך," אני אומר בטון קר.
היא פורשת את המגבת על המיטה ונשכבת עליה ערומה.
אני מכבה את האור. אני לא אתן לה את הסיפוק שתראה איך אני מתעורר למראה גופה המושלם. אני נשכב לידה, ומושיט יד לבדוק האם היא רטובה מספיק. אני מחדיר את אצבעותיי וגורם לנוזלי התשוקה שלה להתעורר לחיים.
אני מרוצה לגלות שהיא מוכנה לקראתי, ממקם את עצמי מעליה. אני חודר לתוכה קצת, ונסוג. אני חודר שוב, ומתחיל להגביר את הקצב. המגע שלי בתוכה נעים לי, אבל היא שוכבת תחתיי קפואה ולא משתפת פעולה.
אני ממשיך, אבל מרגיש שהיא לא איתי. מעולם לא הייתי עם אישה שלא נענתה לי, שלא משתפת איתי פעולה.
אני יוצא מתוכה, למרות שעדיין לא הגעתי לסיפוקי. "כבר עדיף לי לעשות ביד. לזיין אותך יותר גרוע מלזיין בובת מין, לא שאי פעם עשיתי זאת, נשים אף פעם לא חסרו לי."
אני קם מייד, ניגש לחדר האמבטיה, ופורק את תשוקתי בידי. אני מתנקה וחוזר למיטה. אני מבחין שהיא לא שם. אני תוהה אם היא יצאה מהחדר, כאשר אני שומע יבבות מכיוון חדר הארונות שלה.
אני שונא דרמות, ועוד יותר נשים שבוכות. אני עומד לחנך אותה, אבל היא בדיוק יוצאת, לבושה בכותונת הלבנה.
"אני…" היא מתחילה לאמר, אבל אני קוטע אותה בחדות.
"אני שונא דרמות ונשים שבוכות. תחסכי ממני וממך את ההצגה הזאת," אני אומר ונכנס למיטה.
היא מרכינה את הראש, נכנסת למקלחת, ואני שומע את זרם המים מכה על אריחי הריצפה.
כעבור דקות אחדות היא חוזרת למיטה, ואני שומע את נשימותיה השקטות המסמנות שהיא נרדמה. אני תוהה אם גם הלילה היא תבכה מתוך שינה, אבל זה לא קורה.
אני לא מסוגל להרדם. אני יודע שהתגובה שלי, והמילים שאמרתי לה היו קיצוניות. אני חייב ללמוד לשלוט על עצמי כשאני לידה.
אני לא יכול שלא לחשוב שאני לא היחיד בסיפור הזה. המבט בעיניה כשהביטה בי כשנעמדתי לידה בטקס, הראה לי שהיא מופתעת מכל מה שקורה בדיוק כמוני. אסור לי לזכור שהיא בסיפור ההזוי הזה לא פחות ממני.
עם זאת אני לא שוכח שאיני יודע עליה דבר ועליי לנקוט כלפיה במשנה זהירות. השיחה עם אימה לימדה אותי דברים עליה, ואני נוטה להאמין שהיא לא תבגוד בי, ועדיין עליי להעמיד אותה במבחן.
המבחן הראשון שלה יהיה במפגש עם החברים שלי. בשל הנסיבות הזמנתי הפעם רק חמישה מהם. כולם ידועים כבעלי לשון חדה, ואני בטוח שהם ירבו לבחון אותה. אני יכול לדמיין את פניהם הנדהמות כאשר אספר להם שג'וי אישתי.
יום שישי בערב
אני יושב בחדר האירוח שלי, ניגש להבעיר את האש באח, גם בשל העובדה שהלילה קר יותר מתמיד, וגם כיצד ליצור אווירה נעימה.
אני שומע את קולה של ג'וי מהמטבח. אני בודק מה השעה ורואה שהיא הקדימה. אני מטה אוזן להקשיב מה היא אומרת לדזירה.
"הכל מוכן," מאשרת לה דזירה, "את רוצה לראות?"
"אני סומכת עלייך, אני בטוחה שאת יודעת בדיוק מה בעלי אוהב," היא עונה לה ופונה לעבר חדר האירוח.
נשימתי נעתקת כשאני רואה אותה. היא לובשת שמלה שחורה צמודה שמדגישה את גופה היפה, ומכסה את ברכיה. לרגליה נעלי עקב שחורות עם סיכת פרפר בצד. על צווארה שרשרת זהב לבן דקה משובצת באבנים.
אני צריך לגייס את כל כוחות הנפש שלי כדי לא להראות לה את השפעתה עליי. אני משחרר אנחת רווחה כשהפעמון מצלצל, וקולות חבריי נשמעים בחלל המבואה.
"ערב טוב," אני אומר להם בשמחה. אני מרגיש שהמועקה שיושבת לי על החזה משתחררת. אני שוב לא לבד.
"תכירו את ג'וי," אני אומר להם. הגברים סוקרים אותה בהערכה, ואילו הנשים מעקמות את הפרצוף מולה. ברור לי שזה בגלל התגובה של בני זוגן, אבל גם בגלל העובדה שזו פעם ראשונה שאני מציג בפני כולם את בת הזוג שלי. "היא אישתי," אני מוסיף.
"לא, את זה אני ממש חייב לשמוע," אומר לי טרי, "איך היסתרת אותה כל הזמן ובכלל…"
ברור לי שהוא רומז לחיים הפרועים שלי. "ובכלל מה? מתי ראית אותי פעם אחרונה מתהולל?" אני לא יודע מה ג'וי חושבת על ההערה הזאת, אבל זו האמת. מאז שנודע לי שאכן החתונה עומדת להתקיים, התנזרתי מהמפגשים החברתיים, בטח אחריה.
אנחנו מתיישבים בחדר האירוח, ומכיוון שכולם יודעים שג'וי אישתי, המקום היחיד שנשאר פנוי הוא לידי.
היא מתיישבת. איש לא מבחין במרחק בינינו.
"ספרי לנו מי את?" מתחיל קיינון לשאול.
"זו שאלה כללית מידי. מה אתה רוצה לדעת?" היא עונה לו בטון שליו. אני יודע שהוא עומד להעביר אותה חקירה צולבת. אני מניח שגם היא יודעת. אני לא מתערב, שתתמודד עם זה בעצמה.
"סיימת את לימודי התיכון שלך?" הוא שואל בציניות.
"כן, ואני בשנה אחרונה באוניברסיטה, אם כי לא סיימתי," היא ממשיכה לענות בשלווה.
"ומה למדת?" הוא שואל משועשע.
"מנהל עסקים ופיננסים, ואומנות," היא עונה.
"אני מבין. אם כך את יכולה לייעץ לי במה להשקיע כדי להגדיל עוד יותר את הוני," הוא אומר לה בטון שחצני.
"לשם כך עליי לדעת מה היעדים שלך. כמה אחוזים מכספך אתה מוכן לסכן. אני אישית מעדיפה להשקיע חלק לא קטן במה שמכניס לך הכנסה פסיבית, ואת השאר במניות גדילה," היא מפתיעה אותי.
"כך בנוי תיק ההשקעות שלך?" הוא שואל ומראה לה שהוא משועמם מהתשובה שלה, "אני מניח שזו הסיבה שבחרת להינשא לקרטר, זה תיק ההשקעות שלו שמשך אותך אליו?"
"הבנתי שאתה חבר של קרטר. אני מניחה שטעיתי. אחרת, אני לא יכולה להבין את הזלזול שלך בו. אני מבינה שאתה רואה בי גולד דיגרית, אבל קרטר נראה לך אחד שכל כך איבד את הראש כשפגש בי, כך שיהיה מוכן לסכן את כל מה שהרוויח עד כה? אני בטוחה שאתה משתוקק לדעת אם חתמתי על הסכם ממון, אז התשובה היא כן. אין לי כל גישה לכסף שלו," היא עונה והטון השליו שבקולה לא משתנה.
"אני מניחה שאתה עוקב כמוני אחרי המצב בעולם. השינוי האקלימי, המלחמות במקומות השונים בעולם. המצב בעולם היום מאד נפיץ, ולכן ראוי שתעקוב כל הזמן אחרי מדד הנפט, ואחרי התנודות בעולם הנדלן, ו… אבל אני בטוחה שאתה בקיא ממני."
נטלי מביטה עליה במבטים מתנשאים, וזו הסיבה שהיא פונה דווקא אליה. "אני אוהבת את העגילים שלך, הם יפיפים בעיניי. איזו אבן רובי יפה," היא מחמיאה לה.
"לא כל אבן אדומה היא רובי," עונה נטלי ומעוותת את פיה.
"אני מסכימה איתך, אבל במקרה שלך, האבן המשובצת בעגיל היא רובי. האם אני יכולה לשאול אותך כמה שילמת עבורה? כמובן שאת לא חייבת לענות."
'איזו שאלה חצופה!' אני חושב לעצמי, ' אולי בכל זאת את רודפת אחרי הכסף שלי.'
אני עומד להעיר לה שהיא חוצה את הגבול, אבל נטלי שכל כך להוטה להתרבב בתכשיט היקר שלה עונה לה שהיא שילמה עבורו חמישים אלף דולר.
"יפה," אומרת ג'וי ונושכת את שפתיה, "כפי שאמרתי אני אוהבת את העגילים שלך."
"אני מבינה שעכשיו כשאת נשואה לג'ורדן, תבקשי ממנו שיקנה גם לך זוג כזה," לועגת לה נטלי.
"איפה קנית אותם?" שואלת ג'וי, ואני מרגיש שאני מתקשה לשלוט על עצמי.
"קניתי ישירות מהמעצב א. אפל, שמעת עליו?" נטלי מגחכת.
ג'וי עוצמת את עיניה ושותקת.
"אני מחכה לתשובה," אומרת נטלי בטון מצווה.
"את יודעת למה אני שותקת?" אומרת לה ג'וי בטון חסר רגש, "כי אני מתלבטת איך עליי לספר לך זאת. אני אסתפק בכך שאומר שהוא אינו המעצב."
"כמה שקרים את פולטת," עונה לה נטלי בכעס, "אין ספק שאת אחוזת קינאה."
ג'וי קמה ועוזבת את החדר.
"כל הכבוד לך נטלי," אני אומר לה, "אם הייתי צריך להמר מי משתיכן אחוזת קינאה, הייתי ללא ספק מהמר עלייך. כשגבר מחליט להתחתן זו החלטה שלו, ואין לו צורך לשאול איש.
אני מתקשה להחליט במי את מזלזלת יותר, בה או בי. תהיה התשובה אשר תהיה, אני לא חושב שההתנהגות שלך ראויה, בעיקר כשאת נמצאת בביתי, ביתנו."
טיפוף עקביה של ג'וי מודיעים על חזרתה לחדר. היא נכנסת בצעדים מהירים ומניחה על השולחן שני גלילים מבד משי שחור, שכל אחד מהם קשור בסרט זהב, וקלסר. עיני כולם נשואות אליה בסקרנות.
אני רותחת על א.אפל, אבל שמחה שקיבלתי אישור לחשדות שלי.
אני מניחה את הקלסר שלי בו מונחות מה שאני קוראת 'תעודות הלידה' של כל תכשיט שיצרתי. אני דוחפת אותו מעט לעברה של נטלי. "תחפשי את מספר ששים ושש, " .
אני מתיישבת ליד קרטר, וצופה בתגובתה של נטלי. אין לי ספק שהיא תשאר חסרת מילים, שכן ליד התמונה של העגילים אותם היא עונדת רשומות המילים הבאות –
תעודת לידה ששים ושש- נטיפי רובי
עגילים מזהב לבן,
משובצים באבני רובי
ברור לי גם שכשנטלי תבין שאני עיצבתי את העגילים שהיא עונדת, היא לא תגיב, כיוון שהאגו שלה לא ייתן לה להודות בטעותה.
