אני לא מסוגל להרדם. אני מנסה לברר עם עצמי מה עשה לי המפגש עם אן. אני נסער במידה שלא חשבתי שאהיה.
'האם באמת העובדה שאני מרגיש שהיא הקשר שלי עם ליליאנה, שבעזרתה אני משמר את נוכחותה של ליליאנה בחיי, היא שגורמת לי להיות חסר שקט ורגוע בו בזמן?'
ההבדלים בין ליליאנה לאן הם כל כך בולטים, שאני …שאני מה? אני לא מפסיק לנסות לפענח את הקשר ביניהן.
אני מבין מאן שהיא ניסתה להשפיע על ליליאנה לחדול מחייה הסוערים, אבל מבין גם שאחת כמו אן שהיא ההיפך ממנה, לא תמיד יכלה להשפיע עליה.
'למה אם כך מיהרה ליליאנה לאן, ושיתפה אותה בכל מה שכאב לה?' דווקא את זה אני לא מתקשה להבין. יש באן משהו שמשרה עליך שלווה, גם אם מדובר בדבר הנוראי ביותר. כך אני מרגיש כשאני מדבר איתה על מותה של ליליאנה. ברור שהיא לא יכולה להחזיר אותה לחיים, אבל איכשהו גורמת לנפש שלי להיות רגועה יותר.
חשוב לאן לחזור ולאמר לי שהייתי אבא טוב, שעשיתי כמיטבי למען בתי. נראה שהיא מבינה שלזה אני זקוק כשאני אומר לה שאני זקוק למילותייה.
אבל יש בכך יותר מזה. אני זקוק לנוכחות שלה בחיי, יותר משהייתי אי פעם זקוק לנוכחותה של אישה.
אני מרגיש שאני מהלך על חבל דק, שחוצה גבולות שלא התכוונתי. אני מבין שאסור לי להיסחף איתה. בסופו של דבר אני מבוגר מספיק להיות אביה, שכן מפרידות בינינו עשרים ושלוש שנים.
אני יודע שכשהבטתי עמוק לתוך עינייה, הגבולות האלה הטשטשו. 'למה יש לי הרגשה שלא רק מצידי?'
אני חייב להבין שהעובדה שקל לי לדבר איתה כי היא מבינה מה אני אומר, היא שנותנת לי להרגיש טוב. ובכל זאת אני נלחם בעצמי לא לראות בה מעבר.
עם המחשבות האלה אני נרדם.
הדבר הראשון שעולה לי בראש בבוקר בעודי מגרש את קורי השינה מעליי, הוא איך אן. אני מושיט ידי לשלוח לה ברכת בוקר טוב ועוצר.
'אל תשכח שאתה יכול להיות אבא שלה, לא מחזר שלה.' אני שוב שוקע במערבולת של רגשות.
אני יודע שאני חייב עזרה להחלץ מהמצב בו אני נתון. אני מתגעגע לליליאנה, געגועים שאין לי איך להרוות אותם. אני זקוק לדבר עם מישהו. אני חושב על חברי פרופסור גורדון מור מהמחלקה לרפואת הנפש.
עדיין לא הקשבתי להודעה שהשאיר לי. אני נכנס לתא הקולי בטלפון הנייד שלי ומקשיב להודעה.
מדבר פרופסור מור
שמעתי על לכתה בטרם עת של ליליאנה.
אין מילים בפי לנחם אותך.
אני כאן בשבילך אם אתה זקוק לדבר.
אתה יכול להתקשר אליי בכל שעה.
אני שולח לך את תנחומיי.
השעה שמונה בבוקר. בהחלט שעה סבירה להתקשר, ובכל זאת אני מהסס. מה בדיוק אומר לו? אני מעדיף לשלוח לו מסרון.
פרופסור ליאו רוקפורד:
אני מתנצל על התגובה המאוחרת.
אני עדיין לא מעכל את האסון שקרה.
אשמח להפגש איתך.
אני בורר את המילים. אני לא כותב לו שאני שבור לרסיסים, ואני זקוק לעזרה, ויודע שאת הנחמה שלי אמצא רק במקום אחד.
אני נלחם בעצמי, אבל זה חזק ממני. אני זקוק לשמוע את קולה כדי לנשום.
אני מחייג אליה.
"בוקר טוב אן. ישנת טוב?" אני שואל.
היא שותקת. אני עוצם עיניים ונושם עמוק. "לא ישנת?"
"אני חייבת ללכת," היא עונה.
לרגע חשבתי שהיא מרגישה כמוני, אני מבין שהיא לא.
"אני אשמח להפגש איתך שוב," אני לא יכול להתאפק ואומר לה.
"נהיה בקשר," היא אומרת לי את המשפט הלא מחייב.
הפרופסור מבלבל אותי. היה לי מאד נוח לדבר איתו. השיחה בינינו זרמה והקלה עליי את הכאב עם מותה של ליליאנה.
אלא שבפגישה שלנו היה יותר מזה. זה לא שהיה בינינו מתח מיני, כזה שאת רוצה לנסוע מכאן אלייך או אליו ולפשוט את בגדייך בחוסר סבלנות ו… ממש לא!
אבל בכל זה קרה שם משהו שנאמר במבטים, לא במילים.
איך יכולתי לענות לו שכמעט לא ישנתי בגלל שחשבתי עליו? יש לי הרגשה שהוא ידע, אחרת למה שאל? ואולי בעצם הוא אמר ללא מילים את מה שעובר עליו.
אני יודעת שאסור לי לשגות בחלומות.
אני מחייכת בעצב כשאני נזכרת במילותיה של ליליאנה שאמרה שהיא לא רוצה שאפגוש את אביה כי הוא יתאהב בי מייד. רק פרט אחד היא שכחה, מה אני ארגיש כשאשב מול הגבר המדהים הזה שכך כך נעים לי להיות לידו.
אני כל כך רוצה לדבר עם ליליאנה, לשתף אותה במה שאני מרגישה כעת, ויודעת שגם לו הייתה כאן, לא הייתי משתפת אותה.
*
העולם מתחלק לשניים, יש מי שנותן ויש מי שלוקח.
בדרך כלל הגבולות מאד ברורים.
יש מי מקשיב ומכיל,
ויש מי שמדבר ללא הכרה,
עד שאין לו אפשרות להכיל את האחר.
ולעיתים,
זה שמקשיב פשוט בוחר להשאיר את סודותיו לעצמו.
כל אחד בנוי אחרת.
כך היינו ליליאנה ואני.
"את כזאת מעצבנת," אמרה לי ליליאנה, "למה את אף פעם לא מספרת לי מה קורה בחייך הפרטיים?"
"את מספרת בשביל שתינו," הייתי צוחקת, וליליאנה הייתה מחבקת אותי. "אבל את אוהבת אותי, נכון?"
אם היה לה בטחון במשהו, זה היה באהבה שלי אליה.
*
אני בקשרים מעולים עם הוריי. התקשורת בינינו זורמת, ואיני זוכרת שאי פעם ארעו בינינו ויכוחים. כיוון שגדלתי לצד אחים בוגרים, הורגלתי לדבר בשפת המבוגרים מגיל צעיר. 'האם זו הסיבה שנוח היה לי לדבר עם הפרופסור?'
אני חייבת להתנער מהמחשבות, שכן לפניי יום עבודה, ואיש לא צריך לדעת כמה אני לא מוכנה לקראתו.
אני בוחרת שמלה שחורה בעלת כתפיות דקות, שחלקה העליון צמודה, והיא מתרחבת מהמותניים ומגיעה עד אמצע השוק. אני אוהבת את השמלה הזאת. היא משדרת רצינות, אבל כיוון שאיננה מחוייטת היא נעימה על הגוף. לזה אני מוסיפה סנדלי עקב שחורים שסגורים מלפנים וקשורים ברצועה סביב הקרסול.
הפרופסור שוב מתגנב למחשבותיי ואני תוהה איך היה מגיב אם היה רואה אותי כעת. האם היה רואה בי ילדה או אישה?
'מה זה משנה!" אני גוערת בעצמי בכעס, חוטפת את התיק והמפתחות ויוצאת מהדירה כמעט בטריקת דלת.
'למה את כל כך כועסת?' אני מדברת לעצמי, ונאנחת כשאני מבינה שאני נלחמת מלחמה אבודה.
אני נוסעת למכון ועוברת את הדרך כשהמוח שלי ריק ממחשבות. התנועה בעיר צפופה, וכולי מרוכזת במסע ההשרדות בתחילת היום, כשהמטרה היחידה שעומדת לנגד עיניי היא להגיע בשלום לעבודה.
אני קרובה מאד למכון, עוד צומת אחת ואני מגיעה. אבל אז אני שומעת בום גדול וטור המכוניות שלפניי נעצר בחריקה. הנהג שלפניי מוציא את הראש מהחלון ויורה קללות לעבר המכוניות שלפניו.
הנייד שלי מצלצל ושמו של ג'ושוע מופיע על הצג. "הייתה תאונה, אל תסעי…" הוא מתחיל לאמר לי.
"אני כבר שם, תקועה אחרי שורה של רכבים," אני אומרת לו, "ואתה?"
"למזלי אני כמה רכבים לפני הרכב שנפגע," הוא עונה לי.
"לפי איך שזה נראה מכאן, אני חושבת שזו לא תאונה רצינית והפקק ישתחרר בקרוב," אני אומרת לו.
שוב מצלצל הטלפון. 'מה עכשיו?' אני ממלמלת. אני מקווה שג'ושוע לא מתכוון לנהל איתי שיחות כעת סביב התאונה הזו. הפעם זה גיא מקלאוד שמודיע לי על התאונה.
מסתבר שצדקתי והרכב לא נפגע בצורה רצינית. הוא מפונה מהצומת, ומאפשר לתנועה לזרום שוב, מה שלא מונע מרשתות השידור להגיע למקום כדי לתעד את האירוע. שוב נוצר פקק אחד גדול, מה שכבר לא בעיה שלי, כיוון שהספקתי לעבור כבר את הצומת.
אני חושבת לעצמי שאם זה מה שמעסיק את כלי התקשורת. סימן שהעיר רגועה.
אני עולה ליחידת האבטחה, מברכת את דניאלה המזכירה בברכת בוקר טוב, ועומדת להיכנס לחדרי.
"היה פה שמח אתמול," היא אומרת לי בשקט.
"באמת, מה קרה?" אני שואלת מעמידה פני מופתעת. אני הרי לא אמורה לדעת, שכן כל זכר לכניסה ויציאה שלי ושל ג'ושוע נמחק מהמצלמות אמש.
אני לא עיוורת. אני יודעת שגיא מאוהב בי, זה עדיין לא אומר שאני בוטחת בו במאה אחוז. אני חייבת להיות זהירה וחשדנית כלפי כל אחד. כבר למדתי שעליי לשמור דברים לעצמי, ביחוד בענף תחרותי כמו שלנו.
"מישהו ניסה לפרוץ למכון," היא ממשיכה לספר לי, תוך שהיא מגניבה מבטים לצדדים, "ויודעים מי זה."
"די! אני לא מאמינה שזה קורה לנו. למרות שבעצם אפשר להבין שיש לנו חומרים נחשקים. ההצלחות שלנו בהחלט מושכות אלינו את האש," אני עונה לה.
"מדובר בפרופסור מכובד מהאוניברסיטה," היא אומרת ומביטה בי לראות אם אני יודעת משהו.
"את חושבת שזה קשור למצגת שערך כאן אתמול גאי?" אני שואלת אותה.
"הבנתי שהפרופסור היה כאן אתמול. זה מוזר, כי אמרו שהוא לא התלהב מלינה שלנו. מה אם כן היה לו לחפש כאן?" שואלת דניאלה בטון מהורהר.
"אני מסכימה איתך, זה ממש מוזר. הרי לינה היא לא רובוטית, אלא בינה מלאכותית שפועלת מתוך המחשב. זה לא שאפשר לתת לה יד ולחטוף אותה," אני צוחקת.
"נתבקשתי למסור לך שביקשו שתגיעי למשרדו של הדיקן למדעים," אומרת דניאלה.
"למה?" אני מקמטת את מצחי, "נתנו לך הסבר?"
"אמרו שהם צריכים עזרה בקשר לפריצת מחשבים שהייתה שם אתמול," אומרת דניאלה.
"תגידי דנדוש," כך אני קוראת לה בחיבה, "זו לא נראית לך בקשה מוזרה, בעיקר כשהיא באה מפקולטה בה מלמדים מדעי המחשב?"
"זה בדיוק מה ששאל אותו גיא," היא עונה לי, "אבל הדיקן אמר שלך יש כשרון מיוחד במינו בתיכנות."
"זה ממש לא הסבר משכנע. הרי נמצאים שם אלה שלימדו אותי את שפות התיכנות השונות. מה גיא אמר על זה?" אני שואלת.
"הוא אמר שיבקש ממך שתיגשי למשרדו של הדיקן ותראי במה את יכולה לעזור," אומר דניאלה, "גיא בישיבת בוקר עם הצוות, וביקש למסור לך שאת לא חייבת להשתתף בה, כי הנושאים על הפרק אינם קשורים למחלקה שלך, והציע שתסעי לשם כעת. אני בטוחה שהוא סקרן לדעת מה קרה."
בלית ברירה אני סבה על עקביי ועומדת לרדת לחניון, אבל ניזכרת בג'ושוע. אני חייבת לשמוע ממנו אם נאמר לו משהו.
"שמעת שביקשו שאגיע לפגישה עם הדיקן של הפקולטה למדעים? הם אמרו שהייתה שם פריצה למחשבים. שמעת משהו?" אני שואלת אותו.
"לא, למה? הודיעו על זה בחדשות?" הוא משתף איתי פעולה.
"אני אלך לראות מה הוא רוצה, למרות שמוזר לי שהוא לא נעזר בפרופסורים של המחלקה למדעים," אני משתף אותו במידע שבידי.
"באמת מוזר," הוא אומר בטון רציני וכמעט גורם לי לצחוק. "אם את צריכה ללכת, אז תלכי," הוא אומר וקורץ לי.
עכשיו אני שקטה. אני יודע שהוא לא יספר מה היה כאן אתמול. בסופו של דבר יש לו בזה חלק גדול משלי.
*
חצי שעה אחרי אני הולכת לאורך המסדרון של הפקולטה למדעים. מבעד לחלונות נשקפות המדשאות הירוקות שמשמחות לי את הלב. החורף השנה היה ארוך במיוחד, והאביב איחר לבוא.
העצים מלאים בפריחה ססגונית, מהסוג שהוא זמני, שכן בקרוב יתכסו העצים עלים רעננים בשלל גוונים של ירוק.
גם קרני השמש מלטפות לי את הנשמה, אחרי שהיו לא מעט ימים גשומים. אומרים שגשמי אפריל מביאים את פרחי חודש מאי. זה נכון, אבל אף פעם זה לא מנחם כשאת מחכה שהשמש תראה את פניה והיא מתחבאת מתחת לעננים.
אני משתדלת שזה מה שיעסיק אותי, ולא המחשבות על מה שעומד לקרות כעת.
"שלום אן לואיז," אומר לי בחמימות קלייטון דהרמה, הדיקן של הפקולטה למדעים, וקם ללחוץ את ידי.
"אני מודה לך שבאת. אני בטוח שאת תוהה מדוע הזמנתי אותך ולא ביקשתי עזרה מהפקולטה שלך," הוא בוחן את תגובתי לדבריו, אבל אני מחכה שימשיך לדבר.
"כיוון שנתת הסכמה ללימודי הדוקטורט שלך, איש לא יחשוד שזו לא הסיבה לביקור שלך היום. אני יודע שאת אדם מאד דיסקרטי, ובשל רגישותו של הנושא, אני מעדיף להטיל את המשימה עלייך."
"תוכל לספר לי במה מדובר, כיוון שלא בדיוק הבנתי ממה שנמסר לי," אני מבקשת ומביטה עליו בריכוז.
"תביני שלא יכולתי להרבות בפרטים בשל חשאיות הנושא," הוא אומר ועדיין לא מסביר לי מה אני עושה כאן.
"ברור לי לגמרי," אני עונה ונדה בראשי להסכמה. על הקיר יש שעון גדול שתקתוקי מחוגיו נשמעים בקול. אני שמה לב שהתנועות של ראשי נעשות בהתאם לתיקתוקיו.
"מישהו היה כאן בלילה וניסה לפרוץ מכאן לחברה כלשהי," הוא מתחיל לנסח את דבריו בזהירות.
"לא הבנתי. אמרת שהייתה פריצה למערכת. לפי דבריך כעת נשמע שמישהו מכאן פרץ למערכת אחרת. למה שמישהו יעשה דבר כזה?" אני תוהה האם הוא חושד שאני יודעת את התשובה, "ויותר מזה איך זה נודע לך? אני מבינה שאם היו פורצים לכאן, אני מניחה שמערכת ההגנה שלכם הייתה מתריעה על כך, אבל ההיפך? זה מוזר לי מאד."
"בואי נשאיר את זה לאחר כך. אני רוצה שתכנסי למחשבים של הפרופסורים כאן ותראי אם את מגלה משהו חריג," אומר הדיקן.
"אני מקווה שאתה לא מבקש ממני להיות האקרית למחשבים של הפרופסורים כאן. אתה יודע שזה לא חוקי, ואין לי כוונה לסכן את עצמי," אני מראה לו שאני ממש נרעשת מהבקשה שלו.
"ברור שלא," 'האם נדמה לי, או שהוא מחייך?' "את תשבי עם ראשי המחלקות, ולידם, לאחר שהם יכניסו אותך למערכת שלהם, תערכי סריקה. אם יהיה משהו חשוד, אני מניח שתבחיני בכך. אני יודע מה את שווה."
"אני מוכנה לנסות," אני אומרת בטון רציני.
"תזמיני לכאן את מנהל המחלקה לפיזיקה," מבקש הדיקן מהמזכירה, "תאמרי לו שיגיע לכאן עם מחשבו האישי."
כעבור כמה דקות נכנס הפרופסור לפיזיקה בסבר פנים חמורות. "קראת לי הדיקן?" הוא אומר בשפתיים קפוצות.
"אני מבקש שתשב. הייתה אתמול פריצה למערכת של הפקולטה למדעים. אני מבקש שתשמור על כך בסוד. אנחנו עדיין בלב החקירה וחשוב שמה שקורה לא ידלף החוצה.
הזמנתי את אן לואיז, שהיא דוקטורנטית שלנו במדעי המחשב, שתסרוק את החומר האישי שלך, כדי לוודא שלא נעשתה בו חבלה," מסביר דין דהרמה לפרופסור.
"אני מבקש שתכניס אותי למאגרי המידע שלך. אל תאמר לי את הקוד שלך, אין לי עניין בו," אני אומרת.
נראה שהמילים האלה משקיטות אותו, והוא עושה כבקשתי.
אני מריצה לעיניו את הקודים. "הכל תקין. אני יכולה לאמר בבטחון שאיש לא ביקר בענן שלך," אני אומרת לו, והוא משחרר אנחת רווחה.
הדיקן חושב שאני רצינית בשל העובדה שאני מרוכזת בעבודתי. אין לו מושג שישנם שניים שאינני רוצה לפגוש, והם גורמים לי למתח גדול.
דווקא הפגישה עם המורה שלי למדעים מתקבלת בהבנה. "אתה לא מבין הדיקן, כמה נחת נגרמת לי כשאני רואה אותה עובדת. אתה כבר יודע שלא היו לי הרבה תלמידים כמוה. היא יודעת שאני מעריץ שלה."
שוב אני נזרקת במחשבות שלי לפרופסור למתמטיקה, ולהתנהגות הלא נאותה שלו כלפיי הסטודנטיות שלו. המילים של הפרופסור שלי באות ממקום אחר לגמרי, ולא מטרידות אותי כלל.
"אפשר לסמן וי על עוד מחשב נקי," אני אומרת לדיקן. אני מחכה שנהיה שוב לבד. "מי נשאר לנו?" אני שואלת.
הדיקן מזמן את הפרופסור למתמטיקה. הוא מביט בי בעוינות. "אני לא מאמין שהתלוננת עליי," הוא יורה לעברי מייד.
"על מה יש לי להתלונן עליך?" אני מעמידה פני תם.
"יש לך סיבה להתלונן עליו?" שואל הדיקן.
"לא, כבר שנים שאני לא תלמידה של פרופסור ברנס," אני עונה, "וגם כשהייתי לא התלוננתי עליו מעולם."
הדיקן מסביר לו את מה שהוא מבקש שיעשה. "אתה מבין שכל החומר האישי שלי שם. זה נראה לי לא לעניין," הוא מנסה למנוע ממני להסתכל על המחשב, "ובכלל מה היא קשורה לסיפור?"
"היא דוקטורונטית למחשבים," עונה לו פרופסור דהרמה "היא מסיימת את הפרוייקט במכון ולכן הגיע הזמן שתחזור לאקדמיה."
פרופסור ברנס מסתכל עליי בחוסר אמון, אבל מבין שאם ימשיך להתעקש, הוא עלול להפליל את עצמו.
"אני מבקשת ממך שתכניס אותי למערכת שלך. אין לי צורך לראות את קוד הכניסה, כיוון שאני מריצה תוכנת ביקורת כדי לבדוק שהכל נמצא כאן, אני לא מתעכבת על מה שכתבת, שזה כבר חדירה לפרטיות. זה ייקח דקות בודדות בלבד. אתה מוזמן לצפות בזה." הוא מתרצה ומכניס אותי למערכת.
מה שהפרופסור לא יודע זה שאת הסריקה שלו אני עושה באופן שונה. הוא מבחינתו רואה שורות שרצות במהירות על המסך. אין לו מושג שבאותו זמן אני שולחת לעצמי עותק מהן, ושומרת אותן באופן זמני בענן שלי.
"זהו, סיימנו. אני שמחה לבשר לך שאיש לא חדר למערכת שלך," אני אומרת בחיוך. פני הפוקר שלי לא מלמדות על כך שאני משקרת.
"אם את אומרת," הוא אומר. אני רואה שהוא משחרר אנחה.
"רווח לך פרופסור?," שואל אותו הדיקן.
"יש בענן שלי חומר של שנים. לאבד מידע יקר ערך כה יכולה להיות מכה קשה," הוא מאלתר תשובה.
"תודה שבאת," הוא אומר לפרופסור ברנס שממהר לצאת מהמקום.
הדיקן מעיף עליי מבט ארוך, אבל שותק. אסור לי להראות לו שאני יודעת מין הסתם על מה שנכתב לו בהודעה שקיבל.
"נשאר לנו רק עוד מחשב אחד. פרופסור רוקפורד מהמחלקה לביולוגיה. אחר כך אני רוצה לשמוע מה באמת ראית במחשבים," אומר לי הדיקן.
