אני שומע את מילותיה של אן ומרגיש כאילו אני מדבר מגרונה.
היא מדייקת כל כך את הרגשות שסוערים בי, ובעצם היא מספרת לי אותה.
נראה לי שאין לי צורך להסביר לה מה אני מרגיש, ועדיין אנחנו נמצאים במקומות אחרים. ליליאנה הייתה הבת שלי, ועם כל הקירבה בינינו היא לא שיתפה אותי בחייה כמו ששיתפה את אן.
אני לא יכול להסיר את מבטי מעיניה. היא אישה יפיפיה, אבל העיניים שלה מהפנטות אותי להביט רק עליהן.
יש בה עולם ומלואו. עכשיו אני מבין שזה מה שהיה לי חסר תמיד אצל ליליאנה. הכל עבורה היה קליל וחסר משמעות, וזה ניכר בעיניה.
אני תוהה האם אני אשם בכך שלא דחפתי את ליליאנה ללמוד, שלא הראיתי לה את הדרך הנכונה.
"אתה מבין," שוברת אן את השתיקה, "לילילו הקיפה את עצמה בחומת מגן. אם לא אמרת לה את מה שרצתה לשמוע, היא הייתה פוסלת את דבריך.
זה לא שהיא לא הקשיבה לך, או לא קלטה את המסר שניסית להעביר לה. היא ידעה מה חסרונותיה, ולא הייתה בנויה להתמודד עם העולם. למה? אין לי תשובה על כך."
"אני מתייסר עם השאלה הזאת. אנשים מביטים עליי ברחמים על כך שקברתי את בתי בגיל כזה צעיר. אין להם מושג מה עובר עליי באמת. רק איתך אני מרגיש שאני יכול לדבר על הכל, בלי שתרחמי עליי, או תחשבי שאני אב נוראי," אני אומר לה את מה שמעיק עליי.
"ככל שאני מסתכל עלייך יותר, אני מתקשה להאמין שאת בת גילה, פחות או יותר. הקשבתי לך במצגת. מעבר לעובדה שקולך הישרה עליי שלווה, האופן בו את מתנסחת. את ילדה…אישה חכמה מאד. נשים רבות בגילי לא מתנסחות כמוך, ואני מדבר על אלה שעובדות לצידי באקדמיה."
"אני מאמינה שכשאת עושה עבודה שאת באמת אוהבת ומאמינה בה, קל לך יותר להתנסח," היא עונה לי.
"לפעמים אני תוהה לעצמי, כמה צר עולמם של אנשי האקדמיה. אני מרגיש שאין לי באמת נושאים משותפים לדבר איתם, פרט לשיחת חולין על התנועה או מזג האוויר הגשום.
אני יושב פה איתך ואני מרגיש שאני לא צריך לחפש על מה לדבר איתך. השיחה זורמת. נכון שיש לנו נושא משותף לדבר עליו, אבל עדיין, גם בנושא הכאוב הזה אני לא מחפש את המילים, אלא אומר מה אני מרגיש."
"מאז לכתה של לילילו אני חושבת רבות מדוע היא לא הסכימה להפגיש בינינו. מדוע חשבה שאם אבוא איתה תשומת ליבך תהיה מופנית אליי. למרות שניסיתי לדבר אל ההיגיון שלה ולהזכיר לה שאתה יכול להיות אבא שלי, זה לא עזר," אומרת אן.
אני שוב מישיר מבטי אליה. אני מרגיש שהיא אומרת את מה שההיגיון אומר, אבל באיזשהו מקום היא יודעת שאנחנו מדברים אותה שפה, וכנראה מזה חששה ליליאנה.
"אני יכול לשאול אותך משהו?" אני שואל את אן ובכל זאת מהסס.
"לכן אני פה," היא עונה כאילו אין דבר טבעי מזה, "אני אשתדל לענות לך על שאלותיך."
"את דוברת את שפת המחשבים. כאשר ביקשתי ממך לראות מה יש בטלפון הנייד של ליליאנה, סרבת לשתף פעולה, או יותר נכון לאמר התחמקת מלתת לי תשובה," אני אומר את מה שיושב לי על הלב.
"פרופסור, אני יודעת שלתת הצצה לעולמה יכול לנחם אותך. באותה נשימה ייתכן שישנם שם דברים שעדיף שלא תקרא," היא עונה לי ומושכת בכתפיה, "אני חושבת שכדאי שתתן לה לנוח על משכבה בשלום."
"את מדברת על סודותיה?" אני שואל.
"אתה באמת בטוח שאתה רוצה לדעת הכל? אתה יודע שהיא חייתה חיים… איך אגדיר לך זאת?… פרועים," היא מתפתלת.
"היא ביקשה ממני כסף, חמשת אלפים דולר. הסיבה שהיא נתנה לי לא שיכנעה אותי. בדיוק קיבלתי שיחה מהאוניברסיטה שהיה עליי לענות לה. ליליאנה האיצה בי, ורשמתי לה שיק," אני משתף את אן.
"וזה באמת משנה למה היא הייתה צריכה את זה? כל מה שתדע עליה, לא ישנה את העובדה שהיא איננה," היא עונה לי ונאנחת.
"את צריכה להבין שיש בי באיזשהו מקום רגשי אשמה, ואני חייב להתרפא מזה," אני מסביר לה מדוע אני מתעקש לקבל תשובות.
"אתה מקשה עליי. אני לא רוצה לשקר לך," היא אומרת לא מרוצה.
"אם כך תאמרי לי האם האלכוהול היה החולשה היחידה שלה," אני שואל כשבראשי יש חשש שהתשובה תהיה שלילית.
"אם אתה רומז לכך שהיא צרכה סמים, התשובה היא שלילית. לילילו הייתה ילדה טובה. רק בבר היא איבדה שליטה, נסחפה אחרי החברות שלנו. ככה זה אצל הצעירים בני גילנו. הלחץ החברתי משפיע," אומרת אן.
"איך זה שעלייך זה לא השפיע?" הוא מקשה.
"כיוון שלמרות שגם אני באה מבית עשיר, אני באה ממשפחה שתומכת בי, ואני לא צריכה לחפש ריגושים בחוץ," אני עונה ומייד מתחרטת על מילותיי. זה ממש לא מה שהוא ציפה לשמוע.
"ההבדל בינך לבין סוזן הוא, שהיה ללילילו חשוב שלא תתאכזב ממנה. מה סוזן חשבה עליה לא עניין אותה. תמיד כשרצתה משהו היא באה אליי, ולא פנתה לאימה.
אתה לא יכול להאשים את עצמך בדברים שלילילו עשתה. שכן היא לא גדלה בביתך, ולא הייתה לך שליטה על מעשיה. וגם אם כן, קרו דברים שלא… בבקשה בוא נניח לנושא," אני מבקשת.
"אני זקוק למילים שלך. אני מבקש שלא תפסיקי," הוא אומר לי והמבט שלו משדר מצוקה. עדיף היה שאשתוק. הוא צודק, אם כבר התחלתי לדבר ראוי שאדבר עד הסוף.
'סליחה לילילו,' אני ממלמלת ונושאת עיניי לשמיים, 'זכותו לדעת.'
השיחה שלנו מופרעת על ידי צלצול הטלפון הנייד של הפרופסור. הוא לא בודק מי מעבר לקו ועונה ישר "פרופסור רוקפורד מדבר."
"אתה לא מתבייש. הגופה של הבת שלך עדיין לא התקררה, ואת כבר מתעסק עם החברה שלה?" צורחת סוזן מהעבר השני של הטלפון.
"אני חושב שאת מתבלבלת. את מדברת עם פרופסור רוקפורד," הוא עונה לה בשלווה.
"חברים טובים שלחו לי תמונה שלך ושל הילדה הזאת בבית הקפה הפריזאי," היא ממשיכה לצרוח.
"אני לא מכחיש שאני ניפגש איתה לשמוע סיפורים על ליליאנה, הבת שלך," הוא ממשיך לדבר ברוגע, "אני מנסה להבין איך ילדה שהיה לה הכל, הפכה להיות שתיינית ברמה כזו שגרמה לה לאבד את חייה."
"אתה לא היית שם בשבילה. כל העול נפל על כתפיי," היא צורחת, "אחרי שהבטחת שנגדל את הבת של אחותי יחד."
"מספיק עם השקרים. אני יודע ששיקרת אותי, וליליאנה הייתה בתך הביולוגית. וזה לא השקר היחיד שפיזרת לאורך כל השנים. הייתי עבורך מסחטת כסף.
בקשר לאן לואיז, שהייתה חברתה הטובה, שבפניה הייתה ליליאנה משתפכת כי את היית עסוקה עם מי יודע מה ולא היה לך זמן עבורה, את יודעת בת כמה היא ובן כמה אני. נראה לך שאני מחפש רומנים עם ילדונת כמוה?" הוא אומר.
באומרו את המשפט האחרון הוא מביט לתוך עיניי, ואני מנסה להבין מה המסר שהוא מנסה לשלוח לי. הרי ברור לשנינו שלא נפגשנו פגישה רומנטית, אלא לדבר על הכאב המשותף שלנו.
"מה שבין אן לואיז לביני הוא לא עניינך. תפנימי שסוף סוף הקשר בינינו לא קיים. את חופשייה לדרכך וכך אני. זו הפעם האחרונה שאת מתקשרת אליי." הוא מנתק את הטלפון בלי להפרד ממנה לשלום.
הוא נושף את האוויר מתוכו. "אני לא יכול להבין איך נפלתי למלכודת שלה. היא הזויה. כל מה שקרה איתה היה הזוי. ליליאנה היא…הייתה הדבר היחיד שבגללו אינני מצטער על כך. מבחינתי היא הייתה הבת שלי, ואהבתי אותה."
"אני מצטערת על מה שהיא מעבירה אותך. לאמר לך שאני מתפלאת? ממש לא.
אינני יכולה להבין מדוע היא שונאת אותי כל כך. הייתי שם עבור לילילו, הרבה יותר ממנה. כשהיא הייתה בצרה היא באה אליי,"אני אומרת לו.
"באיזה צרה היא הייתה אן?" הוא שוב מישיר מבט אליי. למה הוא עושה את זה? העוצמה שמקרין המבט שלו מרגיש לי לא נוח.
אני שותקת.
"בבקשה אן. אני יודע שאת היחידה שתצליחי להשקיט את הסערות שבי. כבר אמרתי לך שאני זקוק למילים שלך," הוא אומר.
הפעם זה הטלפון הנייד שלי שקוטע את השיחה.
עוד לפני שאני עונה, מתקבלת התראה מוצפנת מתוכנת אבירי הנסיכה המגינה על המערכות שלנו.
"אן לואיז, יש…" מתחיל ג'ושוע לאמר לי.
"אני יודעת, אני כבר מגיעה לבניין," אני אומרת.
"אני חייבת ללכת. יש פריצה לאחת המערכות של לקוח שלנו, אני לא יכולה לטפל בזה כאן, אני אהיה חשופה מידיי," אני אומרת לפרופסור.
"תתקשרי כשתסיימי," הוא מבקש. הדבר האחרון שאני צריכה, זה לנהל שיחת נפש אחרי ארוע כזה. אם קיבלתי התראה לטלפון הנייד שלי, סימן שהמצב חמור.
"עדיין אין לי מושג מה גודל הארוע. זה יכול להימשך כמה שעות," אני אומרת לו.
"בימים אלה שנתי נודדת. אני כמעט לא ישן. אם את מרגישה שמאוחר מידי תשלחי לי רק הודעה שהכל בסדר."
הוא מדבר אליי בטון דואג, אבל למה יש לי הרגשה שזה מעבר לטון אבהי?
אני חייבת להגיע לסביבה סטרילית כדי לעקוב אחרי התוכנה, וזה לא משהו שאני יכולה לעשות תוך כדי נסיעה, כיוון שמי שזה לא יהיה, יכול לחשוף את מקומי.
אני לוחצת על דוושת הגז וממהרת דרך רחובות צדדיים לחזור למכון.
הבניין חשוך פרט לקומה החמישית שם נמצא המשרד המוגן שלי.
אני מחנה את הרכב בחניון התת קרקעי של הבניין וממהרת לעלות במעלית לקומת יחידת האבטחה. מייד עם כניסתי, אני מפעילה את התוכנה בטלפון הנייד, מוציאה את המחשב, מתחברת למסכים מולי, ומריצה את תוכנת הבקרה.
אני מגלה שיש חדירה לאחד מהמחשבים של חברה העוסקת בבניית רובוטים. אני עוקבת מהיכן מתבצעת החדירה ורואה שמדובר במחשבי הפקולטה למדעים. אני לא נושמת. זו הפקולטה שלי!
אני מפעילה את תוכנת הריגול שיש לה יכולת להכנס למערכות השונות בלי שאפשר יהיה לזהות אותה.
אני מודה שאני המומה כאשר אני רואה את זהוי המשתמש של פרופסור ברנס. 'אז לא השתכנעת מדבריי פרופסור,' אני מדברת אליו בליבי וקוראת לג'ושוע להיכנס לחדרי.
"אני זקוקה לכישוריך כהאקר," אני אומרת לו. הוא מביט בי מופתע, שכן הוא יודע מה כישוריי. הוא זה שתמיד מבקש את עזרתי, אבל לא הפעם. אני חייבת לדעת האם זה ניסיון חדירה לתוכנות שלנו, האם זה ניסיון לפגוע במידע של חברת הרובוטים, או שמא זה משהו על בסיס אישי.
"לפני שאתה נכנס אני רוצה שתשים עליך מסיכה. אסור שהוא ידע שמי שנגדו פועל מהמכון שלנו. אני שולחת לך זהות בדויה שתעבוד תחתיה, אני אומרת לו, ומבקשת מהגירסה הגברית של הבינה המלאכותית, זה הגבר שעדיין אין לו שם, שיצור לי דמות פקטיבית. כמובן שאני לא מיידעת אותו מה הסיבה לכך.
אני פונה לבינה המלאכותית וכותבת לו הוראות.
בתור מומחה ליצירת פרופיל של בינה מלאכותית, תיצור דמות של גבר בן שלושים ושתיים, שיער שחור, עינים חומות, עובד בתחנת דלק. מבנה גוף בריא. מבקשת שתתן לו גם שם.
הבינה המלאכותית מתחילה לפלוט תמונות, ואני ממשיכה עם ההוראות שלי עד שאני מוצאת את האחד. השם שמוענק לו הוא הגמל המעופף, רמז לכך שהוא עובד בתחנת דלק.
כל התהליך לוקח כארבע דקות, כיוון שאני כבר מיומנת בשיחה עם הבינה המלאכותית.
אני מעבירה את הנתונים לג'ושוע שמשתלט מייד על הדמות וחודר למערכת של המחלקה למדעים.
"את לא תאמיני מי זה הרשע הזה," הוא אומר לי את מה שאני כבר יודעת, "שכה אחיה! הפרופסור שלנו למתמטיקה ברנס, זה שאמר שהוא לא מאמין לאף מילה שלך. כמה לא מפתיע," אומר ג'ושוע, ואני רואה את פניו משתנים כמו תמיד כשהוא מרוכז מטרה.
מי שמביט על ג'ושוע, יכול לחשוב שהוא סתם חנון מחשבים, אבל אני יודעת שהוא אחד האנשים המבריקים בתחום, אבל יותר מזה, יש בו נאמנות עיוורת ליחידה שלנו.
"את מרשה לי לשלוח לו תולעת שתשמיד את מאגרי המידע שלו?" הוא שואל אותי.
"תעביר את אוצר הנתונים שלו לענן, ואחר כך תעשה כרצונך," אני מורה לו. למרות ששנינו בוגרי אותו מחזור, ג'ושוע מקבל את מרותי ללא היסוס.
תוך עשר דקות נראית תמונה של עיר דמיונית שנחרבה עד יסוד.
אני נכנסת לאוצר הנתונים שהועברו לענן, ובודקת במה הוא ניסה לפגוע. אני רואה ביניהם את החומר של פרופסור רוקפורד. עכשיו אני יודעת שההתמחות שלו היא בתחום הביולוגיה. לשמחתי לחומר שלו, לא הייתה חדירה.
אני שולחת הודעה מוצפנת לדיקן הפקולטה, כמובן בשם בדוי, וכתובת אינטרנט מזוייפת.
לידיעתך, ארעה פריצה למערכת של הפקולטה למדעים.
זוהתה פעילות שנשלחה ממחשב של המחלקה למתמטיקה
למחשב חיצוני.
התקלה תוקנה, והמחשבים שלכם שוב מאובטחים.
לשרותך תמיד, ההאקר הטוב
כיוון שהפעלתי את תוכנת הריגול בשילוב עם תוכנת ההגנה, אין האקר בעולם שיצליח לפצח את מקור ההודעה, גם מי שהיה אתמול במרדף, כיוון שיש הגנה משולשת על כל צעד שלנו.
"בוא נסתלק מכאן," אני מורה לג'ושוע. אנחנו מכבים את האורות מייד, יורדים לרכבים שלנו בריצה וכל אחד נוסע לכיוון אחר.
אני מפעילה את האפליקציה של המצלמה שמותקנת מחוץ לבניין וצופה בה. כעבור רבע שעה אני רואה מכונית עוברת בנסיעה איטית ליד שעריה הסגורים של החברה. הרכב נעצר, והנהג ניגש לשערים. ברגע שהוא נוגע בשער מתעוררת מערכת האזעקה, והוא ממהר להמלט מהמקום, לא לפני שהמצלמה מצליחה לצלם את פניו.
ובכל זאת הוא חוזר בטיפשותו למקום. "המצלמות מראות שמישהו נגע בשער, אבל המערכת נשארה נעולה," אומר אחד מאנשי חברת השמירה. כמובן שגם הם מתועדים במצלמה, הם מביטים לעבר רכבו של הפרופסור שעובר בנסיעה איטית לידם ומצלמים את לוחית הזיהוי שלו.
אני מכבה את אפליקציית האבטחה, אחרי שאני מוחקת ממנה את התמונות של ג'ושוע ושלי.
אני בודקת במראה כל הזמן לראות שאיש לא עוקב אחריי.
צלצול הטלפון הנייד מקפיא אותי. 'האם הוא בכל זאת עלה עליי?'
פרופסור רוקפורד:
הכל בסדר?
הנפש שלי סוערת מהדאגה שלו. אני כך כך רוצה להפגש איתו כעת, אני יודעת שהוא יוכל להרגיע אותי כעת, אבל גם מבינה שאסור לי לעשות זאת, ובכל זאת אני מתקשרת.
אני מזייפת פיהוק. "אני בדרך למיטה," אני אומרת לו, "אני כל כך עייפה ששכחתי לשלוח לך הודעה. מישהו רצה להזמין פיצה בלי לשלם, ופרץ לחברת המשלוחים שמאובטחת על ידינו, כיוון שהיא גם אחראית על משלוחים לחו"ל. בכל מקרה הוא נכשל במשימתו, וסתם הקפיץ אותנו."
"אכלת משהו?" הוא מפתיע אותי. שוב אני תוהה האם זה תפקיד האב שלו שהתייתם, או שהוא מדבר איתי כידיד. ואולי ידיד זה לא המילה שמתאימה למה שבינינו.
הפעם הפיהוק הוא אמיתי. "אני בקושי גוררת את עצמי לצחצח שיניים," אני אומרת לו.
למרות שהגעתי לדירה שלי, אני לא מכבה את המנוע, ונשארת לשבת ברכב, רק כדי שלא ישים לב לרעשים ברקע, ויבין שאני משקרת.
לא נוח לי לשקר לו, אבל אסור שהוא יידע מה קרה כאן, למקרה שישמע משהו בבוקר, שלא ייקשר זאת אליי.
"לילה טוב אן. נדבר מחר," הוא אומר.
"לילה טוב פרופסור," אני עונה לו ומכבה את הטלפון. אני חושב כמה זה טבעי בעיניו לאמר לי שנדבר מחר. 'מה זה אומר?'
אני מחנה את הרכב, מדוממת את המנוע, ועולה לדירה שלי. כיוון שיש לי חלון שמשקיף על הרחוב, אני מביטה למטה לראות אם יש רכב שנוסע בנסיעה איטית וצופה על הבית שלי, ונרגעת בראותי שמכוניות נוסעות בקצב רגיל.
ובכל זאת אני לא מדליקה את האורות בחלקו הקידמי של הבית. אני נכנסת לשטוף את עצמי, והולכת לישון.
כמה שאנסה, אני לא מצליחה להירדם. אם עד היום המחשבות שלי סבבו סביב לילילו, כעת אני חושבת על הפרופסור ועל העיניים היפות שלו שחיפשו בעיניי את התשובות לשאלות. אני לא מצליחה להוציא אותו מהראש.
