אני יושבת בעיניים עצומות, בעוד הספרית מעצבת את שערי, ויועצת היופי מאפרת את עיניי. אין לי מושג מה הן יודעות על נישואיי. אם להודות על האמת, גם אני לא יודעת דבר.
*
חודש קודם
"את תעשי מה שאני אומר לך," אומר לי אבי בטון קשוח שלא משתמע לשתי פנים.
"מה אתה עוד רוצה ממני?" אני מרימה את סנטרי מולו בהתרסה, למרות שאיני נושמת. "מנעת ממני להשלים את לימודיי באוניברסיטה, אתה דורש שאעביר לך כמעט את כל המשכורת שלי, מה עוד אתה רוצה ממני?!" אני מתאפקת לא לאמר לו שאני יודעת מה קרה לאימי.
"את חוצפנית כמו אימא שלך," הוא מרים עליי את קולו.
"תספרי עד עשר ג'וי,' אני מורה לעצמי מה שאימי למדה אותי.
אני לא אומר לו שהוא הצליח לערער את האימא היפה שלי, עד שרצתה למות. הוא הרחיק אותה מהבית ואין לו מושג שאני לא ויתרתי עליה.
"את תתחתני איתו או ש… " הוא משתתק ומבטו מקפיא אותי. "החיים שלי בידייך," הוא מסיים את המשפט, אבל לא מסביר לי מדוע.
"תגיעי לכתובת הזו בשעה שמונה." הוא מניח לפניו נייר מקומט ועליו כתובת באזור הידוע כאחד האזורים העשירים בעיר.
אין לי מושג במה הוא הסתבך שגרם לו לכפות עליי להתחתן, אבל אני יודעת שאני לא כמוהו, אני לא אהמר על חייו, ולא אבגוד בו.
"תתלבשי בצורה מכובדת ונקייה," הוא מפטיר לבסוף.
'מתי ראית אותי לבושה באופן מרושל?' אני רותחת בתוכי, אבל לא מגיבה.
"תזכרי שגורלי בידייך," הוא חוזר על המשפט שגורם לי חלחלה.
*
בשעה שמונה בדיוק אני לוחצת על פעמון הכניסה לבית רחב מידות.
את הדלת פותחת אישה בעלת סבר פנים חמור. היא לובשת חליפה שחורה ומתחתיה חולצה לבנה. היא לא מעיפה לעברי אפילו מבט אחד. היא סבה על עקביה ומורה לי ללכת אחריה כשגבה אליי. אני פוסעת בעקבותיה לתוך המבואה המפוארת.
אנחנו נעצרות ליד חדר שנראה כחדר עבודה. "הוא מחכה לך," היא פולטת בשקט ונעלמת.
אני נושמת עמוק. אני לא יודעת מה מצופה ממני, אבל יודעת שהרושם הראשוני הוא הקובע. אין לי מה להפסיד, ולכן אני עוטה על פניי חיוך ונכנסת לחדר. המחשבות מתרוצצות בראשי בניסיון לנחש מה אשאל.
אני צריכה לגייס את כל כוחות הנפש בראותי שבכורסא מולי יושב גבר בחליפה, בעל עיניים כחולות קרות כפלדה, ופסי כסף בשיערו. אם הייתי צריכה לנחש את גילו, הייתי מעריכה שהוא כבן שישים.
הוא לא אומר מילה, רק סוקר את פניי, מבטו יורד לשדיי וממשיך למטה. הוא מורה לי בתנועת אצבע קלה להסתובב. אני מרגישה כמו סחורה זולה, אבל משננת כל הזמן שחייו של אבי תלויים בי.
למרות שהוא גבר מאד מרשים, המחשבה שאדם בגילו יגע בגופי, גורמת לי גועל.
לשמחתי הוא מסיים לסקור את גופי. "אני אדאג לכל הקשור לסידורי החתונה עד לפרט האחרון, כולל שמלת הכלולות שלך. החתונה תערך היום בעוד חודש בדיוק. את יכולה ללכת."
*
חודש ימים עבר.
אין לי מושג מה עומד להתרחש היום, אני רק יודעת שאני לבושה בשמלה מפוארת שלא הייתי בוחרת בעצמי, ולא רק בגלל הסכום האגדי שהיא בטח עולה, אלא כי היא ממש לא תואמת את מי שאני.
לפחות את עיצוב השיער והאיפור נתנו לי לבחור בעצמי. אני פוקחת את עיניי ומביטה על עצמי. "את מעלפת," קוראות פה אחד מעצבת השיער והמאפרת בהתלהבות.
אני תוהה האם זה בגלל החתן העשיר שלי, או שזה מה שהן באמת חושבות עליי. העיקר שאני מרגישה מרוצה, לא כך?
"ברכות לרגל נשואייך," הן אומרות ויוצאות מייד מהחדר.
בעודי תוהה מה אני אמורה לעשות, אבי נכנס לחדר לבוש חליפה. הוא בהחלט גבר מרשים. לאיש, פרט לי, אין מושג באיזה מתח עצום הוא נמצא.
"הגיע הזמן," הוא אומר, מושיט לי את זר פרחי הכלה, ומוביל אותי עד לשביל המוליך לחופתי. אני נעצרת לרגע ומביטה סביבי. אני מרגישה דקירה בלב כשאני רואה את המקום בו יערך טקס נשואיי. הוא מקושט כולו באותם הפרחים מהם מורכב זר הכלה שלי, ונראה יפה עד כאב. לרגע אני לא שוכחת שהחתונה הזו היא הסכם שחלקי בו לא ידוע לי.
אני פוסעת לעבר החופה, כאשר לחישות של התפעלות למראי מלוות אותי מכל עבר. החיוך לא סר ממני, וליבי מוצף בדמעות.
אני רואה את הגבר שעומד להיות בעלי. הוא נד בראשו. "הגעת," הוא לוחש לי. להפתעתי הוא סר הצידה ומתיישב, ואת מקומו תופס גבר צעיר יפה תואר.
הטקס מתחיל.
קרטר ג'ורדן האם אתה מתחייב… אני לא מסוגלת להתרכז במילים. מה שעובר לי בראש זה האם מכרו אותי לגבר הזה כדי להציל את אבי.
אני מתחייב, הוא עונה בקולו העמוק שמעביר בי צמרמורת בשל אידי הקרח שעולים ממנו.
ג'וי בדמינטון האם את… אני לא מקשיבה למילים שנאמרות ורק מחכה שיגיע תורי
לענות אני מתחייבת.
קרטר עונד על אצבעי את הטבעת. מגעו כמעט לא מורגש על עורי, ואני מרגישה כאילו הונחו עליי אזיקים והמפתח נזרק למעמקי הים.
עם סיומו של הטקס קרטר פונה לדבר עם אורחיו ומשאיר אותי לעמוד לבד. אני דווקא מודה לו על כך.
עם סיומו של הארוע אני נוסעת איתו לביתו. מסתבר שזהו הבית בו נערך, מה שאני קוראת, ה'ראיון' שלי.
"היכן החדר שלי?" אני שואלת את קרטר.
"אני לא מבין את שאלתך. את אישתי ומקומך בחדר השינה שלי," הוא עונה בקול חסר רגש, "אני אקרא לדזירה מנהלת הבית שתעזור לך לפשוט את שמלתך."
אני ממתינה. דזירה מופיעה מולי ומתחילה לעלות בגרם המדרגות הגדול לקומה העליונה. אני אוחזת בשולי שמלתי, ועולה בעקבותיה. ראשי מושפל ואין לי עניין לראות את חדרי הבית. אני משננת כל הזמן שאין זה ביתי.
רק לפני כמה ימים חתמתי על הסכם בו אין לי שום נגיעה ברכושו, וכי אם נפרד אין לי זכות לקבל ממנו דבר. הדבר היחיד שנרשם בו לטובתי הוא ההבטחה שעם נישואיי אבי יהיה חופשי מכל התחיבויותיו.
אני כועסת על אבי שלא הסביר לי מה קרה, ולא פחות, למי נישאתי. האם אני אישתו של ראש המאפיה כעת? אמנם קרטר התעלם לגמרי מקיומי, אבל הבטתי בו בחטף, ואני מתקשה להאמין שהוא כזה.
'אלה הם חייך,' אני משננת עם כל צעד שאני עושה במעלה המדרגות, 'עברת הרבה בחיים, ואת חזקה מספיק להתמודד עם הכל.'
אנחנו מגיעות לחדר השינה, ודזירה מובילה אותי לחדר הארונות שלי. בתנועה זריזה היא משחררת את הכפתורים בגב השמלה, ונותנת לה ליפול על הריצפה. היא מושיטה אליי את ידה. "אני צריכה לקחת את השמלה. מחר יבואו לאסוף אותה."
אני זזה ונותנת לה לאסוף את השמלה. "את הנעליים השארתי במקום המיועד לכך בכניסה," אני אומרת לה, מתעלמת מהמבטים המתנשאים שלה.
'מעניין מה היא יודעת על נישואיו של בעל הבית,' אני חושבת לעצמי.
אני נשארת בבגדיי התחתונים ומביטה סביבי על הבגדים בארון. אני רואה שיש בו בגדים חדשים, ואני חושבת לעצמי האם הם נרכשו עבורי או שהם היו כבר בשימוש בעבר.
כיוון שלא ידעתי את שמו של בעלי המיועד, לא יכולתי לנסות לחקור אודותיו. הדבר היחיד שאני יודעת כעת הוא שמהיום אני ג'וי ג'ורדן. מיהו בעלי באמת, מה הוא עושה בחייו, כל זה תעלומה בעיניי.
אני לובשת כותונת לילה לבנה שהוכנה עבורי ויוצאת לחדר השינה. אני מחניקה חיוך כשאני ניזכרת שחשבתי שהגבר המבוגר בו פגשתי, הוא בעלי המיועד.
"משהו משעשע אותך?" הוא מסנן לעברי. אני נבהלת לרגע כיוון שלא היה לי מושג שהוא בחדר.
"לא," אני אומרת ומוחקת את החיוך מייד.
"אני ישן בצד הקרוב לחלון," הוא ממשיך באותו טון קר, ויוצא מהחדר.
אני נכנסת לחדר האמבטיה העצום. יש בו מקלחת גדולה מאובזרת לגמרי, ג'קוזי, ושני ארונות אמבטיה, שלו ושלה. אני לא מתקשה להבין מי מהם שלי, כיוון ששלישיית מגבות אדומה מונחת על השיש של אחד מהם.
אני מסירה את האיפור מעיניי, מוציאה את הסיכות משיערי, ונכנסת למקלחת לשטוף את עצמי. אני עושה זאת בזריזות מחשש שהוא יכנס לכאן. הדבר האחרון שאני רוצה זה להיות חשופה לידו.
אני ממהרת ללבוש שוב את כותונת הלילה הלבנה וחומקת מתחת לשמיכה הגדולה הפרושה על מיטת הקינג סייז שלו. אני מצמצמת את נוכחותי כמיטב יכולתי, עוצמת את עיניי.
אני מרגישה את משקל גופו בזמן שהוא נשכב על מיטה, אבל הוא לא מנסה לגעת בי. 'האם אני שמחה? אני לא יודעת. בכל מקרה אני מרגישה שאני יכולה להרדם כעת. העייפות, והמתח מהיום כולו מכריעים אותי ואני נרדמת.
אני חולמת שאני ציפור לבנה שנכלאה בכלוב ברזל לבן. מולי חגים עורבים שחורים שמנסים לטרוף אותי. אני מצטנפת בכלוב, מנסה להקטין את עצמי, כדי שציפורניהם החדות לא יגעו בי.
אני מתעוררת כשכותונת הלילה שלי רטובה מזיעה. אני מעיפה מבט מהיר הצידה, ומגלה שאני לבד במיטה. ריח של מבשם בעל ניחוח גברי נישא באוויר, הסדינים סתורים בצד שהוא ישן, ומכנס פיג'מה מבד משי שחור זרוק עליהם. אני מחניקה חיוך וקמה מייד.
"אני מבין שזה הרגל עבורך להצחיק את עצמך," הוא מסנן לעברי.
לו רק ידע מה גרם לי לצחוק. כמובן שאין לי כוונה לספר לו מה עבר לי בראש.
אני מותחת את הסדינים, מיישרת אותם בידי, ועומדת לפרוש את השמיכה שעוטפת את המיטה כולה.
"זו לא עבודה שלך," אני שומעת את קולו מאחוריי, "אני מעסיק אנשים שיבצעו את כל עבודות הבית."
אני מרגישה את השנאה כלפיו נבנית בתוכי. 'תספרי עד עשר ג'וי,' אני מזכירה לעצמי, שומטת את השמיכה ונכנסת לחדר הארונות כדי להתלבש.
אני תוהה האם אני אסירה בביתו, או רשאית לעשות כרצוני. אני לא אתן לו את הסיפוק ואשאל אותו.
"אני מארח ביום שישי כמה חברים, תהיי מוכנה עשר דקות לפני השעה שמונה," הוא מורה לי ויוצא מהחדר.
אני סוגרת את הדלת בחדר הארונות, ונושפת את האוויר שכלוא בתוכי. אני מרגישה כמו איילה שנפלה למלכודת של צייד אכזר.
'את חייבת להתאפס על עצמך. את ממהרת לשפוט אותו. מה הוא בסך הכל אמר לך? הבית הזה התנהל הרבה לפנייך. למעשה, כל אחת הייתה רוצה שיהיה מי שינהל לה את הבית והיא תהיה פנויה לעשות כרצונה.' השאלה היא, האם אני אכן חופשיה לעשות כרצוני.
כיוון שלא הוטלה עליי שום מטלה, אני מקדישה את הבוקר לסידור חדר הארונות שלי. עדיין לא פרקתי את המזוודות שהבאתי איתי. מעניין אותי לראות אלה בגדים נבחרו עבורי. שוב מתעוררות במוחי השאלות האם העובדה שהגבר המבוגר סקר את גופי, הייתה במטרה לראות האם אני דומה למי שקדמה לי בחייו של בעלי, או כדי לרכוש עבורי את המלתחה הזאת.
'למה את מטרידה את עצמך בכל כך הרבה שאלות,' אני נוזפת בעצמי, 'זה ישנה משהו?'
'אז מעכשיו אני אמורה ללבוש רק בגדים תוצרת מיו מילאן?' אני חייבת להודות שלמי שבחר עבורי אותם יש טעם מעולה. אני מרפרפת בידי על הבגדים. המגע שלהם מאד נעים. מה שצורם לי היא העובדה שהם אינם תלויים בסדר שאני אוהבת, ולכן אני מורידה את כולם מהקולבים, ומסדרת אותם מחדש.
הגיע תורם של הבגדים שלי. אני בהחלט אוהבת כל אחד מהם, ואין לי כוונה לוותר עליהם. אני מתכוונת להתלבש כפי שאני רגילה, אלא אם כן יורו לי אחרת.
אני צריכה להזכיר לעצמי שוב שאני כבר לא בעלת שליטה על חיי, ועליי ללמוד לשחק לפי כללים חדשים.
כאשר אני מסיימת לסדר את הבגדים אני יוצאת מחדר הארונות ומשקיפה דרך החלון לראות את הנוף הנשקף ממנו. מתחתיי פרוש גן גדול ויפיפה. מה שמרחיב לי את הלב היא המצאותה של בריכת שחיה הבנויה מאבני פסיפס בגוונים שונים של כחול.
אחרי שעות ארוכות בהן הרגשתי כלואה, אני שוב נושמת.
אני עומד חסר מילים. אני סופר עד עשר, אבל לא יכול שלא להתפרץ. "ממתי אני צריך שאתה תסדר לי נשים? אני מסתדר נפלא גם בלי עזרתך. אתה מבין שבכל הקשור לעבודה אני פועל לפי התכתיבים שלך, ואתה יודע שאני עושה עבודה מצויינת. אבל בזמני הפנוי, הזמן שלי הוא רק שלי, ואני אבחר איזו אישה שאני רוצה. מאיפה בא לך בכלל הרעיון הזה שאני רוצה להתחתן?"
"אתה יכול לעמוד ולנאום לי כמה שאתה רוצה. אתה עוד תודה לי," עונה לי אבי ויוצא מהחדר.
אני לא יודע איך להגיב. זה קורה בזמן הכי לא מתאים. יש לי עוד כחמש דקות פגישה עם לקוח חשוב איתו אני רוקם עסקה כבר שבועות לא מעטים.
לשמחתי אבי לא מזכיר יותר את 'נישואיי.' החיים חוזרים לשיגרה, כך לפחות חשבתי.
"תפגש איתי היום בחמש במיו מילאן," שולח לי הודעה אבי. זה די עניין שבשיגרה שאנחנו הולכים יחד לרכוש בגדים במיו מילאן. אמנם אני לא בן יחיד, יש לי שתי אחיות, אבל תפקידן באימפריה המשפחתית הוא קטן מאד.
*
כאשר אבי סיפר לי שאחיותיי תעבודנה בעסק אחרי נשואיהן, הייתי מופתע.
"הצעד הזה נועד כדי לכסות על העובדה שאין לי כוונה להכניס לחברה את בעליהן של אחיותייך. אני לא מאמין בשותפויות עם זרים. אמנם הם כביכול בני משפחה, ונתתי את הסכמתי לנשואיהן של בנותיי, אבל עדיין, בין זה ובין לשים את מפעל חייך בידיהם יש הבדל. אין לי כוונה לסכן אותנו," הסביר לי אבי את הצעד שעשה.
"ואתה, לא רק בגלל שאתה בני הביולוגי, תורם רבות לחברה. אני לא יכול לחשוב על מישהו שמסוגל היה להרים את החברה לגבהים כאלה יותר ממך."
מאז שבגרתי נהג אבי לטפח את בטחוני העצמי, והירבה לבלות איתי. הבקשה שלו ללכת לקנות איתו בגדים נראתה לי סבירה.
איך יכולתי לנחש שאני הולך למדוד חליפה שנתפרה עבור חתונתי כעבור יומיים בלבד?
"אתה יכול להסביר לי למה?" אני שואל את אבי.
"אתה נראה מעולה עם החליפה הזו קרטר," עונה לי אבי מתעלם מדבריי.
*
אני מרגיש שאני חי בתוך חלום רע, ומחכה להתעורר ממנו. אני לא מתפקד, אין לי חשק לאכול, וכל הזמן בועטות בי המחשבות. 'למה הוא עושה לי את זה?' הגבר שהחשבתי לחבר הכי קרוב שלי, מתרחק ממני פתאום בלי לתת לי הסבר מה עשיתי שגרם לו להתנהג כך?
יומיים לאחר מכן, אנחנו מגיעים למקום הארוע. אבי מגיש לי מעטפה. "זה הסכם הממון שלך. היא לעולם לא תוכל לגעת ברכוש שלך, ולא משנה כמה שנים תשארו נישואים, או כמה ילדים היא תלד לך. הכח כולו בידך."
אני מכניס את המעטפה לכיסי. 'האם זה אמור להשקיט את רוחי הסוערת כעת, בזמן שחרותי נלקחת ממני?'
עד לאותו רגע בו אני צועד לקראת החופה, לא הקדשתי ולו דקה אחת לזו שאותה אני עומד לשאת לאישה. אני רואה אותה עומדת כשגבה אליי. היא לובשת שמלה מפוארת, ואני תוהה האם זו היא שבחרה אותה.
אני מגיע אליה ונעמד לידה. לרגע אני חושב לברוח, אבל המבט הקשוח בעיניו של אבי, מבהיר לי שלא אעז להמרות את פיו.
אני מעיף מבט עליה ונדהם לראות שהיא אישה יפיפיה, בעלת גוף מושלם. היא מרימה עיניה אליי ומביטה עלי בתמהון כאילו ציפתה לראות גבר אחר לידה. היא מייד מסיטה את מבטה ומסתכלת על מי שמנהל עבורינו את הטקס.
אני עדיין נסער מהמבט בעיניה. הייתי רוצה לשאול אותה מה עובר לה בראש. במקום זה אני עוטה על עצמי מבט חסר רגש. אני לא אראה לאיש מה אני מרגיש.
