אני מקשיב לקולה של אן לואיז. אני לא יכול שלא להשוות אותה לליליאנה שלי. הן כל כך שונות ועדיין היו חברות כל כך טובות.
הקול של אן לואיז רגוע. יש בו משהו שמשקיט לי את הלב. השיחות עם ליליאנה תמיד היו מלאות באנרגיה שופעת. היא תמיד דיברה מהר כאילו שידעה ששעון הזמן שלה עומד להגמר, ועליה להספיק לאמר את מה שעל ליבה.
אני תוהה האם העובדה שגדלה בביתה של סוזן, היא שהפכה אותה לכזו. במחשבה שניה אני לא בטוח שסוזן הקדישה לה הרבה, שכן את שיחות הנפש היא בחרה לערוך איתי, ועדיין, כך מסתבר, איני יודע עליה הרבה.
זה מדהים איך יש בלינה מהאופי של אן לואיז, למרות שכשדברנו היא לא נשמעה לי ביישנית בכלל.
התלבטתי אם עליי להפגש איתה כדי לדבר על ליליאנה. עכשיו אני יודע שאני רוצה. יש לי הרגשה שהיא תוכל לספר לי הרבה עליה. השאלה היא, האם היא באמת תסכים לדבר.
אני מתנער ממחשבותיי.
"יש לי שאלה," אני אומר.
תשומת ליבו של גיא מקלאוד מופנית אליי, כמו גם תשומת ליבם של האחרים שיושבים מוקסמים מהשיחה ביניהן. "אני מקשיב פרופסור רוקפורד."
"אין ספק שהקשר בין לינה למפעילה שלה הוא קשר מיוחד במינו, ואני מבין את הצורך של הבינה המלאכותית שיהיה לה את בן האנוש שלה שלו היא נשמעת. איך אם כך מעבירים את הפיקוד מאדם אחד לשני?"
"תרשה לי לענות לפרופסור רוקפורד," מפתיעה אותי אן לואיז. היא אומרת את שמי בטבעיות, ואני תוהה האם היא יודעת שזה אני, כי לי אין לי ספק שהיא החברה של ליליאנה.
"בלי להעליב את לינה, היא לא יצור עם רגשות כמונו. היא לא יודעת מהי שמחה, או מהו עצב. אין לה ימים שהיא קמה בבוקר ומרגישה שאין לה כח לחיות. אין לה קשרי חברות עמוקים. העובדה שהיא קוראת לי חברה שלי, זה משהו שמי שקדם לי בעבודה איתה הטביע בה, כדי ליצור אשליה של קירבה.
אל לנו לשכוח שהיא אוצרת בתוכה כמות בלתי נתפסת של נתונים. אבל שוב, אין לה רגש.
אם אחד המחשבים שהיא עובדת איתו על בסיס יום יומי יוצא משימוש, היא תמשיך ביום שלה כאילו לא ארע דבר.
מהמקום הזה, בו היא חכמה ככל שתהיה, ברגע שיוטבע בה קול אחר, שם אחר, היא תמשיך לפעול באותה יעילות כפי שהיא פועלת כל יום."
"הגדרת את זה מאד יפה אן לואיז," אומר גיא ומביט על המסך בהערצה.
"תודה גיא," היא עונה לה. אם תהיתי האם יש ביניהם משהו, עכשיו אני יודע שזו הערצה חד צדדית. אני לא יודע מדוע המחשבה הזו עוברת לי בכלל בראש.
"מדוע את יושבת אלינו הגב, יש לכך סיבה מיוחדת?" שואל אותה עמיתי פרופסור ברנס.
"אני מתנצלת," עונה לו אן לואיז, "אני עושה זאת כיוון שאחד מאמצעי האבטחה שאנחנו נוקטים עם לינה, בהיותה מיועדת להיות שומרת אבטחת מידע, הוא זיהוי הפנים. היא מתוכנתת כך שיש לה יכולת לזהות מצבי לחץ, כיוון שטמפרטורת הגוף שלנו משתנה, ואת זה היא יכולה לזהות. כך קורה שאם אתה מדבר איתה תוך אילוץ, היא מזהה זאת ויכולה להתריע על בעיה, ולנתק את המערכת.
במקרה שהיא טועה, וזה יכול לקרות, בידי מי שמפעיל אותה יש אפשרות להשתלט על המערכת ולנטרל את ההתרעה."
"ואם זה נעשה תחת איומים של מישהו שמודע לכך?" מקשה ד"ר ברנס.
"תצטרך להסתפק במה שאמרתי. אתה לא מצפה שאמסור לידך את כל סודות המקצוע. אני יכולה להבטיח לך שבתור היחידה שעוסקת באבטחת מידע, אנחנו עוסקים כל הזמן בהגנה על המערכות," עונה לו אן לואיז.
"אני לא יודע," רוטן פרופסור ברנס, "לא השתכנעתי."
"אני יודעת שלא כל אחד מוכן לקבל את חידושי המדע, וזה בסדר גמור. יש הרבה מערכות הגנה היום בשוק, העניין הוא שמספר חורשי הרעה, מה שנקרא האקרים, עולה במספר עליהן.
זה לא שהעולם יחדל להתקיים אם אנשים לא ייעזרו בבינה המלאכותית, כשם שלא יקרה דבר אם אנשים ימשיכו לחיות בלי אינטרנט. השמש תמשיך לזרוח ולהאיר את היום, ובלילה היא תמשיך לנדוד מערבה. מה שנכון לגבי כל דבר בעולם. יהיה מה שיהיה שמש תשוב לזרוח גם מחר."
אני תוהה האם במילותיה שוזרת אן לואיז מסרים עבורי, או שהיא מדברת מתוך הכאב האישי שלה, בלי קשר אליי.
"לי נראה שאת צוחקת על כולנו, ולכן אינך רוצה להראות את פרצופך," ממשיך פרופסור ברנס לעקוץ אותה.
"אני חושבת שאתה מפספס את עניין המצגת הזו. זאת לינה שעומדת במבחן כעת, ואין זה משנה מי אני. האם אני יפה או מכוערת, האם אני רזה או שמנה.
מי שייעזר בבינה המלאכותית, וזו לא חייבת להיות דווקא לינה, לא יקבל אותי כבונוס יחד איתה.
תודה שהקשבתם לי. תגידי שלום לינה."
"שיהיה לכם יום טוב," אומרת לינה.
אני מתנתקת מייד מהשיחה. אני לא סובלת גברים שחצנים כמו ד"ר ברנס. אני שמחה שלא הייתי במכון בזמן המצגת, וגם שפניי לא נראו על המסך.
*
הייתי המומה כאשר המרצה שלי למתמטיקה, פרופסור ברנס, העיר לי על הבגד שלבשתי. 'את מבינה', הוא אמר לי בשקט, 'שקשה לי להתרכז כשהחולצה שלך צמודה כל כך ומבליטה את שדייך.'
בלעתי את הרוק. הינחתי שלא הבנתי נכון את מה שאמר ומיהרתי לצאת מהכיתה.
בפעם השנייה שאמר לי מילים שלא במקומן, כבר הבנתי שלא דמיינתי. התלבטתי מה עליי לעשות. העובדה שאבי פרופסור באותה אוניברסיטה, גרמה לי להסס.
אלא שאז נודע לי שעוד תלמידה מוטרדת מילולית על ידו, והיא התלוננה עליו.
אז עכשיו הוא כאן במכון המחקר שלי, ואין לי ספק שדבריו נאמרו בניסיון להשפיל אותי, להראות שלינה היא דבר מיותר.
איזה ניסיון פתטי.
*
אני תוהה מה חושב עליי כעת פרופסור רוקפורד.
כל כך שמחתי שפניי לא נראו על המסך. את קולו אני כבר מכירה, אין לי ספק שהוא אביה של ליליאנה, וזה מה שגרם לי לבחור במילים שבחרתי.
בניגוד לשיחה הנוקבת שהייתה בינינו, קולו גורם לי כעת לעצום את עיניי ולהתרכז בו. אני מזכירה לעצמי שעליי להתרכז בשאלה עצמה, ולא בפרופסור, ועדיין אני מתקשה להתעלם מההתרגשות שטון קולו מעוררת בי.
אני תוהה מה עובר לו בראש כעת כשברור לו מי אני, ומקווה שהוא לא משווה ביני לבין ליליאנה. במעמד הזה שאני מופיעה כמדענית, אורה של ליליאנה מחוויר.
אני נשארת לשבת דקה ארוכה במקומי, למרות שאני כבר לא בשידור. נכון שהחברות עם ליליאנה לא הייתה מבחירה, אבל למרות זאת אהבתי אותה אהבת נפש. היא הצליחה להטריף אותי כשלקחה הכל בקלילות יתרה. היא לא הייתה בחורה טיפשה, ממש לא. למה אם כך לא הסכימה להשקיעה בעתידה? אולי אם הייתה לומדת כמוני, לא הייתה מבזבזת את זמנה בבילוים חסרי רסן. ואולי הנשמה שלה ידעה שהיא חסרת עתיד, ובחרה להנות מכל דקה, אם בכלל אפשר לקרוא למצב של שכרות הנאה.
*
אני זוכרת את אחיה של אימי כשנאמר לו שימיו ספורים. הוא לא עשה כל מאמץ להילחם, אלא פשוט בהה בכלום וחיכה למותו. 'בשביל מה חייתי,' הוא אמר בטון חסר רגש, 'אם נועדתי לבלות את שארית חיי במלחמה אבודה?'
אני זוכרת את אימי נוזפת בו.' כל עוד אתה חי תמיד יש סיכוי.'
'קל לך לאמר,' הוא ענה לה בקול אדיש, 'לך יש הכל. בעל שאוהב אותך, ילדים מוצלחים, ועוד שנים רבים לחיות.'
'ואתה בחרת להתהולל, לא להשקיע בביתך' ענתה לו אימי, 'רדפת אחרי נשים גם כשכבר היית נשוי, עד שאשתך התייאשה ונטשה. לרגע לא נלחמת עליה, כשם שאתה לא נלחם כעת על חייך.
ובכלל העובדה שאתה אומר שעוד שנים רבות לפניי. את זה איש לא יודע, ולכן עלינו לעשות הכל למצות אותם.'
השיחה הזו שבה ועולה במחשבתי. למרות מה שנאמר לדודי, הוא עדיין בחיים, וליליאנה באופן טרגי, כבר לא.
*
אני חוזרת למשרד של החוג למדעי המחשב.
"אני אתחיל להכין את הנושא לעבודת הדוקטורט," אני אומרת לארלין, "הרעיון כבר מסתובב לי בראש. בקשר למשרה, אני אוותר בינתיים. יש לי עבודה שאני אוהבת, ומעדיפה לסיים את הפרויקט עליו אני עובדת." ,
כמובן שאין לי כוונה לספר לה שכבר התחלטתי לעבוד על פרויקט חדש. הפעם דמות גברית, שעדיין לא בחרתי לה שם.
אני נפרדת ממנה ויוצאת מהבנין לעבר החניה. כאשר אני פותחת את הדלת של הרכב מגיעה התראת הודעה נכנסת. אני מתיישבת במושב הנהג ופותחת את ההודעה.
פרופסור ליאו רוקפורד.
אני משתהה לפני שאני פותחת אותה, ותוהה מדוע כתב לי.
אן לואיז,
אל תקחי ללב את דבריו של פרופסור ברנס.
הוא כנראה מסוכסך עם עצמו.
המצגת שלך הייתה מקצועית ומרשימה.
אני אישית השתכנעתי ביתרונות השימוש בבינה המלאכותית.
אשמח אם תמצאי זמן להיפגש.
ליאו.
אני נושמת לרווחה. מסתבר שכן הייתי טובה.
חשבתי לחזור למכון, אבל היה לי יום עמוס רגשית ולכן אני מחליטה לעבוד מהבית, כך שזמני בידי.
אן לואיז מגריי:
פרופסור רוקפורד,
אני מודה לך על מילותיך.
תודיע לי מתי אתה פנוי, ואנסה להתאים עצמי אליך.
אן
פרופסור ליאור רוקפורד:
בגלל הביקור בחברה בוטלו כל השיעורים שהייתי צריך להעביר,
כך שאני פנוי היום.
אן לואיז מגריי:
אני מרגישה שקשה לי לחזור לעבודה ולתפקד.
עדיין לא שתיתי אפילו כוס קפה אחת.
כולם מסתכלים עליי במבט מלא רחמים…
אני מרגישה שאני מתחילה להשתפך בפניו, זה לא במקום, בעיקר שהוא אבל לא פחות ממני. אני מוחקת את מה שכתבתי ומציעה שנפגש לקפה מתי שיתאים לו.
להפתעתי הוא שולח כתובת של בית קפה פריזאי קטן ולא מוכר, ושואל אם אוכל להגיע תוך חצי שעה.
אני בוחנת את דמותי במראה. אני דווקא נראית בסדר, בניגוד לסערות שמשתוללות בתוכי.
אן לואיז מגריי:
אני בדרך.
השעה כבר אחרי שעת הפסקת הצהריים, כך שהתנועה נראית לי פחות עמוסה. אני מכתיבה למערכת לשלוח הודעה לגיא שאעבוד היום מהבית.
מכשיר הניווט מוביל אותי בדרכים שאני לא רגילה לנסוע, ברחובות צדדיים, שמשני צידיהם יש בתים אפורים. אני תוהה מי מגיע לכאן שגרם לבעלי בית הקפה להתמקם דווקא כאן.
אני מגיעה לבית הקפה ומופתעת לראות שיש רק מקום חניה אחד פנוי.
אמנם בית הקפה נמצא בסמטה שרחוקה מהחנויות ברחובות הראשיים, וסביבתו נראית די מוזנחת, אבל כשאני נכנסת לתוכו, אני נשבית מייד בקיסמו.
התאורה משווה אוירה רגועה, רומנטית הייתי אומרת, והתמונות על הקיר של רחובות פריז ובתי הקפה שלה, משכיחים ממך שבית הקפה ממוקם בניו יורק.
המארחת מקבלת את פניי במאור פנים. "הזמנת מקום?" היא שואלת מה שמפליא אותי כיוון שהמקום ריק.
"יש לי פגישה עם פרופסור רוקפורד." חשוב לי שהיא לא תחשוב שזו פגישה רומנטית.
"את אן," היא קובעת, "הוא ממתין לך בפטיו."
שלוש מדרגות עץ מובילות לדלת זכוכית גדולה דרכה נכנסים לגן קסום.
כעת שאלתה האם הזמנתי מקום מובנית לי. המקום שוקק אנשים, ועדיין הוא לא רועש כיוון שכולם מדברים בשקט יחסי. ברקע נשמעת מוזיקת רקע נעימה, כזו שתוכל לשמוע בביסטרו בפריז.
אני רואה גבר מתרומם מהכיסא וממהר לקראתי. הוא לובש חליפה שחורה, חולצה לבנה ועניבה שחורה. יש לו נוכחות עוצמתית שגורמת לי להחסיר פעימה. הוא גבוה ממני בראש ואני מביטה עליו מופתעת. עכשיו אני מבינה את דבריה של ליליאנה, הוא גבר יפה תואר ואני תוהה איך זה שהוא לא בזוגיות. ואולי הוא כן, וליליאנה לא ידעה זאת.
"תודה שבאת אן," הוא אומר ומסמן לי בידו לעבר השולחן בפינה לידו הוא ישב.
"את נראית מופתעת," הוא אומרכשאנחנו מתיישבים, וגורם לי להיות נבוכה. תמיד חשבתי שאני טובה להסתיר את רגשותיי.
"לילילו כל כך אהבה אותך, ששכחתי שאתה לא אביה הביולוגי," אני אומרת לו, "ואולי רציתי לראות בך אותה."
"את פנייך הרי לא ראיתי היום, וחיכיתי לראותך, לראות מה יש בך שגרם לה להיות כל כך קשורה אלייך. אין פעם אחת שנפגשנו שהיא לא דיברה עלייך, והרבה.
אמרתי לה שהיא מוזמנת להביא אותך איתה, אבל היא ענתה לי שאני אתאהב בך ואשכח ממנה."
"זה כל כך מתאים ללילילו לדבר כך. אני מבטיחה לך שאם היה משהו שהיה לה בטחון מלא בו, זו האהבה שלך כלפיה. למרות שגרה עם סוזן, אתה הייתה הסלע האיתן שלה."
אין לי כוונה לספר לו שלילילאנה אמרה גם לי שאתאהב בו ברגע שאראה אותו, ועניתי לה שהוא זקן מידי עבורי. הגבר שיושב מולי כעת ממש רחוק מלהיות כזה.
"גדלתי בבית בו היו לי שני אחים בוגרים. סוזן נהגה לא פעם להשאיר את לילילו אצלנו 'שתשחק עם אן,' זה היה התרוץ. כך היא הפכה להיות האחות שלא הייתה לי.
אנחנו כל כך שונות, אבל השלמנו אחת את השנייה. היא סחפה אותי עם העליזות שלה, ואני השקטתי אותה עם הרצינות שלי.
היא אהבה את הטעם שלי בבגדים, תמיד בחרה לעצמה בגדים מהארון שלי, למרות שלא חסרו לה.
כאשר סוזן ביקשה ממני שאבחר לה בגדים למנוחת עולמים מתוך הארון שלי, כעסתי. גם בשל העובדה שהטילה זאת עליי, וגם כי חשבתי שעליה לבחור מתוך מה שלילילו קנתה בעצמה.
רק אחר כך כשעמדתי מול הבגדים בחדר הארונות שלי והבטתי מסביב, ידעתי שבלי שסוזן התכוונה לכך, כל בגד שאבחר יהיה כזה שלילילו הייתה מבקשת שאבחר עבורה.
לבסוף בחרתי לה את השמלה לבנה שאהבה כל כך, ואת שרשרת הפנינים שהירבתה לקחת ממני."
אני נחנקת מדמעות כאשר אני נזכרת ביום ההוא. איך סוזן חטפה את שקית הבגדים מידיה של מנהלת משק הבית שלנו, ואסרה עליי להגיע.
"אני מצטערת פרופסור, אני מפטפטפת יותר מידי," אני אומרת לו ומונעת מדמעותיי לזלוג החוצה. אני מרגישה אותן מתנפצות בתוכי, שורטות את ליבי הכואב.
"מה פתאום אן. כל מילה שלך יקרה לי מאד. ליליאנה דיברתי איתי המון, אבל אני מבין שאיני יודע עליה המון דברים. אני זקוק לשמוע עליה.
ניכר עלייך שאת שומרת הרבה בתוכך, ולא נותנת לאחרים לראות את הכאב שלך.
אני כמוך. אני לא מרגיש שאני יכול לדבר עם איש. אנשים לא יודעים איך לפנות אליי, מה לאמר לי. מה באמת אפשר לאמר לאב שמאבד את בתו היחידה?
אלא שאצלי בנוסף לכאב העצום על אובדנה של ליליאנה, קיימת כנגדי אימה שסודותיה מתחילים להתגלות לי כעת. וכמובן שלשונה הארסית לא מפסיקה לשלוח רעל לעברי," הוא אומר לי.
"אני לא יודעת אם מותר לי לאמר זאת, אבל אני ממש לא אוהבת אותה. היא לא הייתה טובה לליליאנה. בת שלא יכולה לדבר עם אימה על הכל, מלמדת הרבה על האם.
למרות שלא הסכמתי לכל דבר שלילילו עשתה , היא ידעה שלעולם לא אסגיר את סודותיה, לעולם לא אעשה דבר לפגוע בה.
היא התקשתה לקבל את העובדה שיש לי חיים משלי, אולי כי השתדלתי להיות שם תמיד בשבילה. הדבר העיקרי שעמד בינינו הייתה העובדה שהיא הירבתה לשתות. כמה פעמים התחננתי בפניה שלא תגזים.
בלילה שהיא איבדה את חייה, למדתי למבחן המסכם שלי לקבלת התואר השני. למרות שהיה ידוע לה שהוא למחרת, היא כעסה שלא יצאתי איתה כנהגת אחראית, והבטיחה לי שלא תנהג בעצמה. איך יכולתי לדעת שהיא…" אני לא מסוגלת להמשיך לדבר.
"גם לי היא הבטיחה שלא תגזים בשתיה. היא הייתה נשמה פראית שאיש לא יכול היה להשתלט עליה. עם כל האהבה שלה כלפייך, עם כל האהבה שלה כלפיי, היא חשבה רק על עצמה."
"אוף…" אני פולטת ומשירה מבטי אליו. עיניו חודרות לשלי, מבטו לא מרפה ממני. "מה הוא רוצה לגלות שם?"
