אני חסר מנוחה. אני לא מבין מה כל כך בער לסוזן לערוך את ההלוויה. אני רוצה לחשוב שזה בגלל שהיא שרויה בהלם, אבל משום מה אני לא מאמין שכך הדבר.
החודש האחרון עובר לנגד עיני כמו סרט, אבל בהילוך לאחור.
אני זוכר את צחוקה של ליליאנה שהבטיחה לי שלא תשתה, ואת התלונות שלה על כך שאימה מאלצת אותה לצאת לעבוד.
זה לא מנע מאימה לבקש ממני שאעביר לך סך מאה ועשרה אלף דולר כיוון שליליאנה ביקשה לשכור דירה עם אן לואיז, ובעל הבית, לדבריה, דרש את התשלום עבור תקופת החוזה מראש.
לו הייתי עוצר לרגע לחשוב, הייתי מבקש מסוזן לראות את העתק החוזה, אבל הייתי להוט לסיים את השיחה, ולכן העברתי לה את הסכום.
אני לוקח דף נייר ועורך רשימה במה עליי לטפל.
אני ניזכר שלא הודעתי לחברת הביטוח על התאונה ומותה של ליליאנה. כיוון שהרכב בבעלותי, וגם הביטוח על שמי, אין לי ברירה אלא לעשות זאת בעצמי.
כמו כן עליי לברר מה קורה עם הסכום האגדי ששילמתי עבור שכר הדירה. לפי מה שנאמר לי, החוזה אמור להתחיל בתחילת החודש הבא.
אני מתקשר לעורך הדין שלי ג'ון ברוקלין.
"אני זקוק לעצתך," אני אומר לג'ון, "ליליאנה נהרגה, ויש כמה עניינים שעליי לסגור עם גרושתי."
"אני משתתף בצערך. אני יוצא בקרוב הביתה. אתה רוצה שאעבור אצלך?" הוא שואל.
"אני אשמח," אני אומר לו.
אני הולך לחדר המשפחה. קר לי ואני ניגש לשים עצים באח. אני לא בטוח אם זה באמת קור פיזי או זה הלב שלי שרועד.
הטלפון הנייד שלי לא מספיק לצלצל. כל אחד משאיר לי הודעה על השתתפותו בצערי. אני תוהה מהיכן כולם שמעו על כך.
כשהטלפון מצלצל שוב, אני רואה את השם דוקטור מרק בינפילד. אין לי חשק לענות לו, אבל ברור לי שהוא לא ירפה עד שידבר איתי.
נפגשנו בכינוס לפני כמה חודשים בפריז. הוא כנראה שמע על גירושיי והתחיל לשאול אותי על סוזן, אבל כל פעם שניסה לדבר איתי, בא מישהו והפריע לנו. אני דווקא שמחתי על ההפרעה, כיוון שאני מכיר אותו ויודע שהוא אוהב לחטט בחייהם הפרטיים של אנשים.
"אני משתתף בצערך," הוא פותח את השיחה, "פעם אחרונה שראיתי את סוזן היה לפני למעלה מעשרים שנה בבוסטון. היא הייתה אז בהריון מתקדם. האם זו הילדה ש…"
העובדה שליליאנה לא בתי הביולוגית זה לא חדש עבורי, אבל ההבנה שסוזן הערימה עליי ובעצם היא זאת שילדה את ליליאנה, מכה בי חזק.
'אז בעצם היא חיפשה מממן לילדה שלה. ואיזה מממן היא מצאה,' אני חושב במירמור.
כל השנים חשבתי שהדמיון של ליליאנה לסוזן הוא בגלל שהיא בת אחותה. עכשיו אני מעכל שזה לא כך.
הצלצול בדלת מעיר אותי ממחשבותיי.
אני ניגש לפתוח את הדלת ורואה את ג'ון ברוקלין בפתח. לרגע שכחתי שקבעתי איתו.
"אני משתתף בצערך על מות בתך," הוא לוחץ את ידי.
"עמית שלי התקשר כעת," אני אומר לו בזמן שאנחנו פונים לשבת בחדר המשפחה, "מדבריו הבנתי שליליאנה הייתה בעצם בתה הביולוגית של סוזן, דבר שהיא הסתירה ממני, כשם שהסתירה שנסעה לבוסטון, ולא ללימודים בפריז כפי שאמרה. מדוע עשתה זאת? אין לי תשובה."
"זה נשמע מאד מעניין," הוא עונה לי ומכווץ את גבותיו. "אני לא רוצה לפגוע בך, אבל נראה שהיא…" הוא משתתק.
"חיפשה מממן לבת שלה ולה," אני משלים את המשפט, "זה כבר לא מכעיס אותי. זאת סתם מחשבה שעברה לי בראש. התייחסתי לליליאנה כמו לבתי, שכן אני אימצתי אותה כחוק."
"איך אני אומר לך זאת? עיינתי בתיק שלך. מסתבר שמסמכי האימוץ לא נמסרו מעולם. ליליאנה רשומה רק על שם אימה."
"יש עוד משהו שאני עומד לגלות?" אני נאנח.
"סוזן התקשרה אליי. אני מבין שביטלת את הוראת הקבע החודשית. היא ממש רתחה על כך," אומר ג'ון, "הסברתי לה שאת ההקצבה לחודש זה היא כבר קיבלה, ואין לה עילה לתבוע בגין החודש הבא.
היא ניסתה לומר שיש לשלם את כרטיס האשראי של ליליאנה, ולכן היא דורשת שתעביר לה כסף. יש לך אפשרות לבדוק מה הסכום ומתי הוא צריך להיות משולם?"
"למרבה האירוניה הכרטיס שולם על ידי יום לפני שהיא נהרגה, כיוון שליליאנה טענה שאימה לא העבירה לה החודש יותר מחמשת אלפים דולר. אתה יודע שאני מעביר לחשבונה של סוזן ארבעים אלף דולר כל חודש. זה רחוק מלהיות הסכום שליליאנה נהגה להוציא.
עדיף לה לסוזן שתרד מהעץ הזה, אחרת אני אדרוש ממנה החזרים על כל התקופה. אגב, יש משהו שרציתי לבקש."
אני מספר לו על חוזה השכירות שעבורו שילמתי. "כיוון שהחוזה של ליליאנה עדיין לא בתוקף אני מבקש את הכסף חזרה."
"אני מציע שאתקשר אליה כעת," אומר ג'ון ומתקשר לסוזן.
"מדבר עורך הדין ג'ון ברוקלין," הוא פותח את השיחה, "דיברתי עם פרופסור רוקפורד והוא הראה לי שחשבון כרטיס האשראי של ליליאנה שולם לפני יומיים במלואו. אני מניח שאת ההוצאות היומיים האחרונים את מסוגלת לשלם בעצמך מתוך הסכום החודשי שהועבר אלייך.
הוא ממשיך לדבר ולא נותן לה להגיב. "יש עוד משהו שאנחנו חייבים לפתור אותו. שכר הדירה שהוא העביר לך עבור ליליאנה. לצערינו הרב היא לא תשתמש בו."
"איך אתה מעז להטריד אותי בזמן שאני עדיין מתאבלת על בתי האהובה," היא צורחת.
ג'ון לא מתרגש. "להזכירך סוזן, זו את שפנית אליי היום, לאחר שהבנת שהפרופסור הפסיק את התמיכה החודשית בליליאנה."
"אני ממש מזועזעת. כמה קטנוני הוא כשמדובר בבת שלו. ליליאנה בטח מתהפכת בקיברה," היא ממשיכה לדבר בטון כועס.
"האם סיפרת לה אי פעם שאת אימה הביולוגית?" יורה לעבר ג'ון, "אני לא בטוח. אל תלמדי אותי מוסר מהו."
"כמה נמוך הוא יכול לרדת," אומרת סוזן בזלזול.
"אני מבקש לדעת מתי את מחזירה לו את הסכום עבור שכר הדירה." ג'ון לא מרפה.
"העברתי אותו לאן לואיז. תפנה אליה. אני לא אתפלא אם היא תסרב להחזיר אותו. החברה הכי טובה שלה לא הגיעה לכבד אותה בדרכה האחרונה." היא אומרת ומנתקת את השיחה.
אני רותח. "היא אסרה על אן לואיז להגיע ללוויה," אני משתף את ג'ון. "בוא נתקשר גם אליה. אני רוצה לפתור את העניין הזה כמה שיותר מהר, בתקווה שהשיק לא הועבר לבעל הבית."
כשהטלפון מצלצל אני מושיטה מייד את ידי. 'זאת בטח ליליאנה,' אני חושבת לעצמי, 'זאת השעה שהיא נוהגת להתקשר.'
השם על הצג מראה אחרת– עורך הדין ג'ון ברוקלין.
למרות שאני בטוחה שזאת טעות אני עונה.
"מדבר אן לואיז, במה אני יכולה לעזור?" אני שואלת ברישמיות.
"מדבר עורך הדין ג'ון ברוקלין. אני המייצג של פרופסור רוקפורד."
אני מרגישה זיעה קרה במורד גבי. אני מתחילה לרעוד.
"אני מבין שהיית חברתה הטובה ביותר של בתו ליליאנה. הצטערתי לשמוע על מותה, ואני בטוח שהיא חסרה לך מאד.
עם כל הצער, יש נושא שעלינו לדון בו. הועבר לידייך שיק בסך מאה ועשרה אלף דולר לכיסוי שכר הדירה של ליליאנה. לצערינו היא לא תהיה שותפתך לדירה, ולכן עלייך להחזיר את הכסף לפרופסור רוקפורד," הוא אומר.
'אני לא מאמינה,' אני ממלמלת, 'מה זאת הבדיחה החולנית הזאת.'
"אני לא מוכנה לדבר עם איש פרט לפרופסור עצמו," אני אומרת.
"אין בעיה," הוא אומר, "תמתיני רגע."
"כן אן לואיז," אני שומעת את קולו העמוק. בכל מצב אחר הקול שלו היה פורט לי על נימי הלב, אבל הקור שנובע ממנו גורם לי שוב לרעוד.
"זה נכון פרופסור שליליאנה רצתה לעבור לגור איתי בדירה שאני שוכרת כבר חצי שנה, אם כי אינני מרבה לשהות בה. ליליאנה הציעה לי להשתתף איתי בשכר דירה, אבל סרבתי. אמרתי לה שהיא יכולה מידי פעם לישון אצלי, אבל לא מתאים לי כעת שתהיה לי שותפה.
אני לא רוצה לפגוע בך, אבל ליליאנה ניהלה אורח חיים פרוע, וכסטודנטית הייתי חייבת את השקט שלי כדי לסיים את עבודת המאסטר."
"את טוענת שלא קיבלת ממנה את הכסף?" הוא שואל.
אני נכנסת לתכתובות שלי עם ליליאנה ומחפשת את השיחה בינינו.
אן לואיז מגריי:
לולילו, אין לי בעיה שתישני פה מידי פעם כשאני בעיר ולא בבית הוריי, אבל כבר הסברתי לך שאני לא רוצה שותפה. אני מממנת את עצמי לבדי, ואינני זקוקה לכסף שלך.
ליליאנה:
את כזאת מעצבנת. אימא שלי ביקשה מאבי את הכסף. הוא בהחלט יכול לממן חמישים אלף לכיסוי שכר הדירה לשנה מראש.
"שאלתי אותך שאלה," הוא אומר לי בתקיפות, "אל תתחמקי."
"תן לי את כתובת המייל שלך ואשלח לך את התכתובת בין ליליאנה לביני בנושא," אני אומרת מאופקת. אני מזכירה לעצמי שהוא רק איבד את בתו ואסור לי לשפוט אותו.
"אני רוצה לראות את חוזה השכירות שלך," הוא דורש.
"אין בעיה," אני עונה מייד, נכנסת לתיקית המסמכים שלי ושולפת אותו.
הסכם שכירות בין….
אני שולחת גם אותו אליו.
"אתה יכול לראות ששמי בלבד מופיע עליו, ששכרתי את הדירה בראשית השנה, ואני משלמת סכום חודשי של שבעת אלפים חמש מאות בשיקים דחויים שנמסרו במעמד החתימה.
אם אתה רוצה, אני אביא לך מכתב מבעל הבית שלי שאכן זה החוזה שנחתם בינינו."
"שאלה אחרונה," הוא לא מרפה. 'מה הוא רוצה ממני עכשיו?' "אני מבקש את פרטי הבנק שלך."
"תצטרך להמתין שאקח את פנקס השיקים שלי ואצלם אותו," אני עונה לה ומתאפקת לא להתפרץ עליו.
אני מצלמת את פרטי הבנק ושולחת לו.
"את יכולה לאמר לי של מי חשבון הבנק שפרטיו מצויים בידי?" הוא אומר ושולח לי צילום של גב השיק ועליו פרטי בנק שבו הופקד הכסף עבור שכר הדירה לטענתו.
"אמנם אני מצויה בעולם המחשבים, אבל אני מקווה שאתה לא מבקש ממני לפרוץ לבנק לברר זאת," אני יורה לעברו, "אני מניחה שעורך הדין שלך יוכל לעזור לך יותר ממני. יש לו גישה למאגרי מידע."
"אתה יכול לבדוק את זה ג'ון?" אני שומעת אותו שואל, ועדיין משאיר אותי על הקו.
"אני כבר בודק," אני שומע ברקע את קולו של עורך הדין.
'אני לא מאמין, זה חשבון נוסף של סוזן,' הוא ממלמל בקול.
"אני מצטער אן לואיז. סוזן אמרה לי שהשיק נמסר לך," הוא אומר הפעם בטון רגוע יותר.
"אתה מוזמן לבדוק אם יש לי חשבון נוסף, ותגלה שלא. אני מוכנה גם להמציא לך את דפי הבנק שלי שתראה שסכום כזה לא הועבר לחשבוני," אני אומרת. אני לא אראה לו כמה אני פגועה מההאשמה שלו.
"אני מאמין לך אן לואיז. אם יש משהו שאני כן צריך לבדוק, זה את חשבון הבנק של סוזן ולאן עבר הכסף. אני שוב מתנצל בפנייך. אני יודע שגם לך קשה.
לא הייתי פונה אלייך אם סוזן לא הייתה פונה אליי בדרישות היום. זה ממש לא לעניין," הוא אומר לי.
"דברים לא היו כפי שאתה חושב שהיו. אין לי זכות לתת לך עצות, אבל אני מציעה לך למען שלוותך הנפשית, להניח לכל הנושא," אני אומרת לו.
"אני מסכים איתך. שום סכום בעולם לא שווה את ההתעסקות הזאת עם סוזן, עכשיו כשסוף סוף ניתקו הקשרים בינינו. אני אקשיב לעצתך," הוא עונה ואני בטוחה שבזאת הסתיימה השיחה.
"יש לי רק עוד שאלה קטנה. את יודעת מה קוד הכניסה של ליליאנה לטלפון הנייד שלה?" הוא שואל.
זה הדבר האחרון שאני מוכנה לאמר לו.
"היא נהגה לשנות כל הזמן את הסיסמאות." אין לי מושג איזה סודות אפלים נמצאים בטלפון שלה ולמרות שאני יכולה לפרוץ אותו בקלות, אני לא אעשה זאת.
"אני מבקש להיפגש איתך, לשמוע על חייה של ליליאנה," הוא מפתיע אותי.
אני קורא שוב את תשובתה של ליליאנה לאן לואיז.
אימא שלי ביקשה מאבי את הכסף. הוא בהחלט יכול לממן חמישים אלף, לכיסוי שכר הדירה לשנה מראש.
"שמעתי שאן לואיז אמרה לך להניח לנושא. אני זוכר בברור את הדרישה של סוזן לתשלום עבור שכר הדירה. הרי כל מה שביקשה ממך שלמת לה. עכשיו עולות המילים של ליליאנה שאומרת שמדובר בכלל בחמישים אלף דולר, שזה פחות מחצי הסכום.
אני כבר לא יכול לשתוק על כך. אני אבקש מתומס, החוקר איתו אני עובד, שיעשה קצת עבודת שטח. חשבון הבנק הזה איננו החשבון שאליו הייתה עוברת ההקצבה החודשית לליליאנה. משהו פה מריח לי לא טוב," אומר ג'ון בקול מאופק, אבל אני רואה שהוא נועל את לסתו, דבר שמאד לא אופיני לו, מה שמעיד על כך שהוא מאד כועס.
"אני כבר לא יודע אם אני רוצה לדעת. חשבתי שלאחר שקברתי את ליליאנה יחזור השקט לחיי. הייתי יותר מידי זמן אסיר של מערכת היחסים האומללה הזאת. בגיל ארבעים ושש מגיע לי לחיות את חיי," אני אומר לג'ון, אם כי אני לא בטוח שהוא ירפה מהנושא.
אני נפרד ממנו ומרגיש שאני מותש כל כך, שאין לי אפילו כח לעלות את גרם המדרגות הגדול המוביל לקומת חדרי השינה. אני נשכב בחדר המשפחה מול האח, פורש מעליי את השמיכה שמונחת מקופלת על גב הספה, עוצם את עיניי, אבל השינה לא מגיעה.
מחשבותיי נודדות לליליאנה. למרות שהאמת שהתגלתה לי היום, אני לא יכול למחוק את עשרים ושתיים השנים שבהן היא הייתה בתי.
אני יודע שיש בליליאנה הרבה מסוזן, ולא על התכונות החיוביות אני מדבר, ועדיין אהבתי אותה אהבת נפש, כאילו הייתי אביה הביולוגי.
למרות שתמיד נתנה לי הרגשה שאני דמות מאד חשובה בחייה, אני יודע שהיא הסתירה ממני הרבה.
אני נכנס לרשת החברתית לראות מה היא העלתה, ונדהם לראות שהחשבון שלה כבר סגור. אני מרגיש החמצה גדולה.
אני מתהפך מצד לצד, ולבסוף נרדם.
בשנתי אני רואה שורות של דפי בנק, ושומע את מילותיו של ג'ון ברוקלין. "אתה קולט שהיא סחטה ממך מיליונים לאורך השנים?"
מולו אני רואה דמות של אישה שאינני רואה את פניה בברור.
"אתה היית אביה," היא אומרת לי בקול רך, "נתת לה מה שנתת באהבה. תן לה לנוח על משכבה בשלום, אל תבוא אליה בחשבונות כעת. אבל לא רק בשבילה, גם בשבילך. את שהיה אין אפשרות לשנות. למען שלוותך הנפשית תמשיך הלאה, ואל תחטט בעבר."
"את חושבת שהיא ידעה שהיא בתה הביולוגית של אימה?" אני שואל.
"אין לי את כל התשובות," היא עונה. אני מביט לעברה בזמן שהיא נמוגה, ואור חזק מאיר אותה.
אני נאבק לפקוח את עיניי, ומגלה שקרני השמש חודרות מבעד לתריסים ונופלות על פניי. השעון שמונח מעל האח מראה שהשעה שעת בוקר, יום חדש מפציע. הגיע הזמן לקום, ולצאת לעבודה.
אני ניגש לשולחן העבודה שלי לקחת את המחשב הנייד שלי. בפינת השולחן אני רואה את ליליאנה מחייכת אליי מתוך התמונה. היא נראית מאושרת ומלאת חיים. לידה על צלוחית מונחים שרידי נר שכבה מזמן.
*
"אני רוצה שיהיה לך אותי, גם כשאני לא לידך," אמרה לי ליליאנה, והניחה בזהירות את תמונתה על שולחני. זיכרון המילים האלה מעביר בי כעת צמרמורת.
*
'איש לא יקח מאיתנו את מה שהיה בינינו,' אני מדבר בליבי לליאנה.
'עכשיו היא חופשיה, וגם אני משוחרר מהקשר הרעיל,' אני חושב. צדקה אן לואיז כשאמרה לי שעדיף להשאיר הכל בעבר. הרי את הכסף לליליאנה תמיד נתתי ללא היסוס, ובאהבה גדולה, ועל כך איני צריך להתחרט.
