"אתה בטח מרוצה מכך ששום דבר לא קושר אותך יותר אליי," אומרת סוזן אימה של ליליאנה.
אני נושם עמוק, סופר בליבי עד עשר, עושה הכל כדי לא לענות לה.
"בואי לא נעמיד פנים שהיה בינינו קשר. אני לא זוכר מתי דיברתי איתך לא באמצעות עורך דיני," אני אומר לה לבסוף.
"האם אתה רומז שאני צריכה לפנות אל עורך דינך כדי שתדאג להסדרי ההלוויה של בתך וכמובן גם תשלם עבורם?" היא אומרת לי בארסיות.
"הציניות שבדברייך לא נעלמת ממני. נכון שהיא הבת של אחותך, אבל את יודעת שגידלתי אותה כבתי לכל דבר.
אני אשכור מישהו שיטפל בכל. הוא יהיה איתך בקשר לתאם איתך למקרה שיש לך בקשות מיוחדות. כמובן שכל ההוצאות תהיינה עליי," אני אומר ולא ממתין לתשובתה.
"קח אותי מפה," אני אומר לדונובן, "אני לא מסוגל לנשום לידה."
"אולי תישן אצלנו היום?" שואל דונובן.
"אני רוצה הביתה," אני עונה לו.
גם את הדרך חזרה אני לא זוכר. אני רק זוכר שמצאתי עצמי עומד מול דלת הכניסה של ביתי ופותח אותה בידיים רועדות.
"אני זקוק למשקה," אני אומר. כמה אירוני. מה שהרג את בתי, הוא זה שיעזור לי לשכוח מה קרה.
אני שומע את דבריו של דונובן כמתוך חלום.
"תבין שההורים בהלם. זאת ילדה בת עשרים ושתיים. תשלח לי את החוזה ואחזיר לך תשובה," הוא אומר.
"צריך לבחור ארון, ומה היא תלבש, ו.." מנסה לדבר איתי דונובן.
"תאמר לו שיתקשר לאימא שלה. שיראה לה הכל, ואת החשבון יגיש לי," אני אומר.
"תבין אותי דונובן. הדבר האחרון שאני רוצה הוא ליפול לפה המלוכלך של סוזן. כל מה שאחליט לא יהיה טוב בשבילה, גם אם אבחר היקר ביותר. שתעשה כרצונה.
אני רק מבקש לדעת את הזמנים של מסע ההלוויה."
"הבנתי נכון? אמא של ליליאנה רוצה שאני אדאג לבגדים ולאיפור של ליליאנה??" אני שואלת את אימא, ומרגישה שאני לא מסוגלת לעמוד, "אני יודעת שאי אפשר לשפוט אדם בצערו, אבל יש גבול.
היא גם מאשימה אותי במה שקרה ואסרה עליי לבוא ללוויה.
את יודעת שבחיים שלי לא ראית אדם מת. מה אני אמורה לעשות עם הבקשה שלה?
כמובן שהיה לה מה לאמר גם על האבא הבוגדני של לילאנה. היא אומרת שלא איכפת לו מכלום, ושהוא אפילו לא מתכוון לשלם את ההוצאות."
*
ליליאנה תמיד הייתה בחיי. כבר סיפרתי שהסבתות שלנו היינו חברות טובות ומכאן זה התחיל. אני תוהה האם החברות של אימי וסוזן נכפתה עליהן בגלל החברות הזאת, כפי שקרה ביני לבין ליליאנה.
אני אהבתי אותה אהבת נפש. אולי כי גדלתי עם שני אחים תאומים שמבוגרים ממני בשבע עשרה שנים, והיא הייתה האחות שלא הייתה לי.
לא פעם שאלו אותי איך אנחנו חברות כאלה טובות, בהיותינו שונות אחת מהשנייה כמו מזרח ממערב. אני תמיד הייתי הרצינית, השקדנית, הילדה הטובה שלא מסתבכת בצרות. ליליאנה הייתה ההיפך הגמור. כמו בפעם ההיא שהיא זייפה אישור מאימה בפעם הראשונה שהלכה לקעקע על גופה את…גופי הכלב. למה דווקא זה? לא היה לה הסבר. אחריו באו עוד.
היא הראשונה בשיכבה שהיה לה פירסינג בגבה, ובכל אוזן היו לה ארבעה, חמישה עגילים.
כל פעם שעשתה זאת כעסתי עליה, והיא צחקה עליה.
"ליליאנה," או לילילו כפי שקראתי לה בחיבה, "היא אחותי מלידה," הייתי עונה לשואלים.
עכשיו היא איננה עוד, ואני לא יודעת איך אמשיך לבד מפה.
*
"את רוצה שאבוא איתך?" שואלת אותי אימא, כאומרת שעליי להשלים עם מה שנגזר עליי.
"אני פשוט לא יודע מה לעשות," אני עונה לה ביאוש.
אימא נושמת עמוק ועוטה על פניה את המבט המסויים הזה כשהיא מגלגלת במוחה את המחשבות במטרה לפתור בעיה.
"אני אצטרך לדבר עם סוזן," היא ממלמלת ומתקשרת אליה בחוסר רצון.
"סוזן זאת קלי, איך את?" היא שואלת בטון רך.
"איך אני? איזו שאלה מטופשת זאת. איך היית מרגישה עם אן הייתה נהרגת?" היא עונה לה בכעס.
אמא מתחלחלת למשמע המילים. אני רואה שהיא מאגרפת את כף ידה ומביטה לשמים.
"רציתי לשאול מתי אפשר לבוא אלייך כדי לקחת בגדים עבור ליליאנה," שואלת אימא בקול רועד מעט, עדיין תחת השפעת דבריה של סוזן.
"אני לא רוצה אותך פה. שהיא תביא לה בגדים שלה," היא אומרת וטורקת את הטלפון.
אימא ממהרת לחבק אותי ודמעות בעיניה. "אני כל הזמן משננת שאסור לי לשפוט אותה, אבל זה רוע לב לאמר מה שהיא אמרה. רציתי לענות לה שאת לעולם לא היית מגיעה למקומות שליליאנה הגיעה. היא בכלל יודעת שליליאנה עברה הפלה?"
אני מביטה באימא המומה. אני לא אמרתי לה מילה על כך ואני בטוחה שליליאנה לא.
"שמעתי שיחה שלה עם מישהו. את יודעת ממי היא נכנסה להיריון?" היא שואלת.
"יש לך חבר כבר שנה וחצי. הבן ז… סליחה אמא, הגבר הזה התנער מכל אחריות," אני עונה לה.
"הוא נשוי?" היא מפתיעה אותי.
"לא, הוא בן גילנו," אני עונה.
"אני מניחה שישנם דברים שאת לא יודעת אן," אומרת אימא ושוב מחשבותיה נודדות.
אני מחכה שהיא תסביר לי למה התכוונה. ליליאנה תמיד סיפרה לי הכל. לפעמים יותר מידי בצורה מביכה. כלל לא הפריע לה שאני שומרת בקנאות על פרטיותי, ולא משתפת אותה בחיי הפרטיים.
"איך אני אמורה לבחור לה בגד מהארון שלך?" היא שואלת אותי.
"אני לא יודעת," אני עונה לה, "ליליאנה אהבה את כל הבגדים שלי. איך באמת קובעים מה לבחור לאדם שאיננו?"
לבסוף אני בוחרת לה שמלה לבנה, כמו זו שראיתי בדימיוני כשהייתי מעולפת. אני מוסיפה לה את שרשרת הפנינים שלי שלילאנה נהגה להשאיל תמיד. ברור לי שאני לא ארצה לענוד אותה לעולם.
הנייד של אימא מצלצל. "נו, הכנתם לה בגדים?" שואלת סוזן את אימא בחוסר סבלנות.
"אנחנו עומדות לצאת," עונה לה אימא.
"אני בחוץ. תשלחי לי את השקית עם מנהלת הבית שלך," אומרת סוזן.
אני ממהרת להכניס את הכל לשקית ומוסרת את זה ללונה מנהלת משק הבית של הוריי. "תמסרי את זה בבקשה לאימא של ליליאנה. היא מחכה ברכב בחוץ."
אני עומדת ומשקיפה מחלון חדרי על הרכב שבו יושבת סוזן. היא פותחת את הדלת, חוטפת את השקית מידיה של לונה, וטורקת את הדלת. בנס לונה מספיקה למשוך את ידה חזרה.
אני מתיישבת על המיטה. בעוד שעתיים הייתי אמורה לכתוב את הבחינה המסכמת של התואר השני. ברור לי שלא אהיה מסוגלת להתרכז.
אני יושבת לכתוב מייל.
לכב'
מיס ארלין
מזכירת המחלקה ללימודי מחשבים.
חברתי הטובה ביותר נהרגה אתמול בתאונת דרכים.
אין באפשרותי לגשת היום למבחן המסכם.
אבקש לקבוע לי מועד חדש.
בתודה מראש,
אן לואיז מגריי
אני מריצה במוחי את מה שקרה מרגע שקיבלתי את הבשורה. אני זוכרת במעומעם קול עמוק של גבר שמעולם לא שמעתי. אני מדפדף ביומן השיחות ומוצאת את שמו- פרופסור ליאו רוקפורד.
*
ליליאנה העריצה את אביה ודיברה עליו המון, אבל כל פעם שביקשתי להצטרף אליה כשביקרה אותו, היא מצאה תרוץ מדוע לא.
"את עוד עלולה להתאהב בו," אמרה לי ספק בצחוק ספק ברצינות, "אני רואה בך הרבה ממנו."
המשפט הזה היה סתום בעיניי. למה שתדבר כך?
"נראה לך? הוא מבוגר ממני במיליון שנה," עניתי לה.
"מה שבטוח שהוא יתאהב בך בשנייה," היא צחקה.
"את פשוט לא שפויה," עניתי לה, "אני לא רוצה לדבר איתך."
*
אני מרגישה שאני חייבת לכתוב לו כמה מילים. מה כותבים לאבא שאיבד את הבת שלו בגיל צעיר כל כך?
אני ניזכרת בכל המילים המכובסות שאומרים בסרטים על השתתפות בצער. אף אחת מהן לא מתחברת לי לליאנה.
אני יושבת לנסח מסרון.
פרופסור רוקפורד היקר.
קבל את התנצלותי על שאני שולחת לך הודעה.
סוזן אסרה עליי להגיע ללוויה ולכן אני עושה זאת בדרך זו.
הרשה לי להביע בפניך את תנחומיי על מותה בטרם עת של בתך.
ליליאנה הרבתה לדבר עליך בהערצה והמון אהבה.
אין בפי מילים לנחם אותך על אובדנך.
היא תהיה חקוקה בליבי לנצח.
אן לואיז מגריי
אני לא מרוצה מנוסח ההודעה אבל לא מוצאת מילים אחרות לכתוב לו ולכן שולחת אותה כפי שהיא.
אני מסתובבת בחדר חסרת סבלנות. מנסה שוב ושוב להבין את ההתנהגות של סוזן. 'למה היא מונעת ממני לבוא להיפרד ממנה?'
אבא נכנס לחדר ומתיישב לידי. הוא אוחז בידי ואני מניחה את ראשי עליו. "אני מצטער על כל שנמנע ממך לבוא להיפרד ממנה. אני צריך להעביר הרצאה עוד שעתיים. אני אבטל אותה ואשאר איתך," הוא אומר לי.
"אתה יודע מה? אני אבוא איתך ואבקש שייבחנו אותי היום בעל פה. מה שיהיה יהיה," אני אומרת לאבא וניגשת לחפש מה ללבוש.
"אם כך אחכה לך למטה," הוא אומר ויוצא מהחדר.
אני מביטה על ארון הבגדים שממנו הוצאתי לפני כמה דקות את השמלה אותה תלבש ליליאנה בקבורתה ומתמלאת כעס. אני מרגישה שסוזן נוקמת בי. אני מתקשה להסתכל על הבגדים שלי כעת. בא לי לקחת לזרוק את כולם לפח.
אני נושמת עמוק. ברור לי שזאת מחשבה לא הגיונית. ברור לי שאני כועסת יותר על ליליאנה, שיותר לא תבוא לכאן ותחטט לי בבגדים כי 'אין לה מה ללבוש.'
*
"ברור שאין לך מה ללבוש," אני עניתי לה, "עם ארון עמוס בגדים כמו שלך איך את יכולה בכלל למצוא משהו?"
"יופי, אז אני לא מסודרת כמוך. זה לא אומר שאני לא יפיפיה מהממת," היא הייתה עונה לי וגורמת לי לצחוק.
'הייתי מוכנה להפוך את כל הארון המסודר שלי, רק שהיא תחזור,' אני חושבת בעצב, ועדיין לא מעכלת שזה לא יקרה עוד לעולם.
אני רוצה כבר שהסיוט הזה ייגמר. מרגיש לי כאילו ליליאנה לא תמצא מנוחה עד שלא תגיע לקבורה.
מעולם לא התחרטתי על הגירושים שלי מסוזן. עכשיו יותר מתמיד. היא פשוט לא מפסיקה להציק לי. זה לוקח אותי לימים שעזבתי אותה.
*
"אני לא מבין מה עוד היא רוצה ממני," אמרתי בייאוש לעורך דיני ג'ון ברוקלין, "מה יש לי עוד שלא נתתי לה?
נדמה כאילו יש לה דף הוראות שלפיו היא פועלת. כל פעם נוספת דרישה נוספת."
היה לי כבר ברור שכל עניין הנישואים האלה היה פח שהיא טמנה לי כדי לאמץ את ליליאנה.
מהר מאד הבנתי שאין בינינו כלום. השמועות על הגברים בחייה הגיעו אליי דרך הדלת האחורית והראשית כאחד.
ג'ון ברוקלין העלה את הרעיון שאקח חוקר פרטי למען השקט הנפשי שלי. הדוח שקיבלתי השאיר אותי פעור פה.
התרוצים שלה להמנע מקיום יחסים היו לי ברורים כעת. היא השביעה את רעבונה אצל גברים אחרים בלי שאחשוד בכך.
'לפחות האשמה היא לא בתיפקוד שלי,' אמרתי לעצמי במרירות. הנשים שהייתי איתן אחרי שנפרדנו הראו לי שצדקתי.
*
דונובן בא לאסוף אותי מביתי עם לימוזינה שחורה. "אמרתי למלאני שתגיע בכוחות עצמה. אין לי כח אליה כעת. אני לא מבין איך היא יכולה להיות חסרת רגישות כעת ולהתעסק בשטויות," הוא אומר ונאנח.
בזמן האחרון הוא מרבה להתלונן עליה, וזה מעיק עליי. אם לא טוב לו שיעזוב. הילדים שלו כבר גדולים, אני לא רואה למה הוא מעדיף להישאר איתה ולהיות אומלל.
"איך שאתה מרגיש," אני אומר לו בפיזור נפש.
אני מביט מבעד לחלון על העצים הערומים מעליהם, על האדמה היבשה וחושב לעצמי כמה טוב שליליאנה שוכבת בתוך ארון. לפחות היא לא תקפא מקור.
אנחנו מגיעים לכנסייה בה נמצא ארונה של ליליאנה.
אני נכנס לתוכה ומבטי מופנה לכיוון הארון.
"תראי אותו," אני שומע את קולה של סוזן, "הוא נראה כל כך עלוב, ממש כמו הומלס."
אני לובש חליפה שחורה של בית האופנה מיו מילאן, חולצה בד לבנה ועניבה כחולה שקנתה לי ליליאנה ליום הולדתי שנה שעברה.
"תשמחי שאני לא בעלך ואינך צריכה להיות מובכת מכך שאני לובש רק בגדים שנקנו במיו מילאן," אני אומר לה בקור. "עוד כמה דקות ייסתם הגולל על ארונה של בתנו ובזה ינותק הקשר בינינו לנצח. אני בטוח שאת חשה הקלה עצומה."
אני יודע שמה שאני אומר אכזרי מידי אבל אין לי יותר כוח לשמוע את ההערות שלה.
אני ניגש לארון ומדבר בליבי אל ליליאנה, אומר לה את אשר על ליבי, ונפרד ממנה לנצח. היא לבושה שמלה לבנה ועל צוואר מחרוזת פנינים. היא יפיפיה וכך אני רוצה לזכור אותה. אני תוהה מי בחר עבורה את הבגדים. אין לי ספק שזאת לא סוזן.
אני הולך להתיישב בשורה הראשונה מעבר למעבר. אין לי רצון לשבת ליד סוזן. אין יותר דבר שקושר בינינו.
גם במסע ההלוויה איני מתקרב אליה. "ראית אותו?" אני שוב שומע אותה אומרת, "אפילו לא בא לנחם אותי."
"חשבת על זה שגם לי מגיעות מילות נחמה? היא הייתה גם הבת שלי," אני לא מתאפק ומסנן לעברה.
"היא לא הייתה הבת שלך," היא עונה לי בכעס.
"מעניין שעד היום היא כן הייתה בעינייך. לא רק ששילמתי עבורה עד יום הולדתה השמונה עשרה, אלא גם היום."
אני מחכה בקוצר רוח שהטקס ייגמר. אני כבר מבין שאין לי מה לצפות שיניחו לי להיפרד ממנה ביחידות.
הטקס מסתיים והזרים נערמים על רגבי האדמה הלחה.
הזר האחרון שמונח הוא זר יפיפה בשלל גוונים של סגול, צבע מאד לא שיגרתי. אני מתקרב לקרוא את הכתוב על הסרט שקשור עליו.
נוחי על משכבך בשלום אחות אהובה, אן לואיז.
"איך היא מעזה?!" צועקת סוזן ורוצה לזרוק את הזר.
"הזר הזה הוא של ליליאנה, אל תגעי בו." אני רואה את קלי מגריי עומדת מול סוזן, "את מנעת מבתי לבוא ולהיפרד מהחברה הכי טובה שלה. את יודעת מה אן הייתה עבור ליליאנה. את זה לא תוכלי למחוק לעולם."
"אני לא רוצה לראות אותך!" היא ממשיכה לצעוק.
"אין צורך לומר זאת. זאת אני שלא רוצה לראות אותך יותר לעולם," אומרת קלי והולכת מהמקום.
"חוצפנית," קוראת סוזן אחריה.
"את מבזה את כבודה של בתך," אני אומר לה ועוזב את המקום.
אני חוזר הביתה עם דונובן. אני מרגיש הקלה. כמובן שאני אבל וכואב על חייה של ליליאנה שנקטעו בטרם עת, אבל יש משהו בניתוק האחרון מסוזן שגורם לי להרגיש כך.
אני יושב לכתוב מייל למנהל הבנק. גם לאחר שמלאו לליאנה עשרים ואחת שנים, עדיין המשכתי להעביר כספים לחשבונה של סוזן עבורה. התשלום הבא היה אמור לרדת בעוד שבוע.
"עקב מותה של ליליאנה בתי, אני מבקש לבטל את הוראת הקבע החודשית לחשבונה של גרושתי."
'סוף סוף אני חופשי ממך,' אני חושב בליבי.
"אני משתתף בצערך אן," אומר לי הפרופסור שלי, "את בטוחה שאת מסוגל להבחן?"
"אומרים שהחיים ממשיכים," אני עונה לו, "אני צריכה ללמוד לחיות בלעדיה."
"את רוצה להבחן בעל פה או בכתב?" הוא שואל.
"אני משאירה את ההחלטה בידיך," אני עונה לו.
"אם כך אני אשאל אותך שאלות בעל פה," הוא עונה לי.
שעתיים לאחר מכן
"עמדת במבחן בהצלחה רבה. התשובות שלך מושלמות כמו תמיד. אני נהנה לראות איך את מדייקת אותן," אומר הפרופסור, "אני אשמח אם תמשיכי ללימודי הדוקטורט."
"כפי שאתה יודע אני עוברת טלטלה ריגשית מאד גדולה. אני זקוקה לזמן כדי להתאושש ממנה. אני אחשוב על זה, אבל לא כעת. אני זקוקה לזמן כדי לעבד את האבל. זה לא משהו שאישה בגילי אמורה להתמודד איתו."
"אני מבין," הוא אומר, "קחי את זמן."
