מידי שבוע אני מוצאת את עצמי באותה נקודה.
ימי המלחמה הממושכת יושבים כבד על הלב.
המחשבות על החטופות והחטופים,
התמונות שלהם שרצות בראש,
מול מה שקורה בארץ,
לעיתים קשה לי לכתוב סיפורים ברוח התקופה.
אני מתגעגעת לחיים שידענו.
סיפור השבוע #היופי_שלך מתוך #והימים_ימי_מלחמה,
היה בראשיתו מאד רחוק ממה שהוא הפך להיות.
אז שוב אני כותבת סיפור ניו יורקי,
ועדיין הוא לא מתנותק מהמציאות של ארצנו הכאובה.
ככה זה כשאת עפה עם הדימיון, הכל אפשר,
חג הפורים נחגג השבוע, וגיליון השבת כבר משובץ
בסיפורי פורים מהעבר.
שנדע ימים טובים,
שהשקט יחזור לארץ,
והחטופים לביתם.
שלכם,
בר