חצויה
בכל שיחה חוזרת השאלה –
"ואיך אתם?"
ישראלי זה לנצח,
גם אם מסיבותיך בחרת לגור
הרחק מהארץ,
להיות בגלות מרצון.
אז נכון שאנחנו חיים כאן בקצב אחר,
אבל רק לכאורה.
בזמן שמסביבנו חגגו את חגי החורף,
הלב שלנו פעם לפי הקצב של הארץ,
כאילו אנחנו שם בגופנו.
קשה מאד להקשיב לחדשות,
קשה לא פחות לא להקשיב להן.
השבוע ארע אסון גדול עם משאית התחמושת.
ארוע שהבעיר בו, וגם בי זכרונות.
את שרות המילואים שלו עשה (בהתנדבות)
כמפקד שיירות תחמושת,
לאחר שנפצע (לצמיתות, כך הוא מוגדר)
כלוחם בסיירת.
אני מביטה מבעד לחלון,
שטיח לבן יפיפה מכסה את האדמה,
מלווה בשקט של אחרי השלג.
אין בו כדי להרגיע את חוסר השקט
שגר קבוע בימים אלה
גם בבית בארץ הכפור.
"אנחנו מנהלים סוג של חיי שיגרה,"
אומרים לי יקיריי בארץ.
כל יום מחדש אני גם מנסה לחזור אליה.
היום עשיתי מעשה והחלטתי לפרסם
את סיפוריי כגיליון 'שבת של אהבה.'
אמנם הסיפורים בהמשכים של #משחקי_הבקבוק
מחכים לתורם בסבלנות,
ובכל זאת נתתי שם לסיפורי השבת.
מבקשת בכל ליבי,
שיחזור השקט לארצנו היפה,
ושיחזרו כולם בשלום.
שלכם,
בר