ישנם הרגעים האלה
שאני נמצא עם עצמי,
למרות שלידי
יושב טייס המשנה,
ומאחוריי
מטוס עמוס נוסעים.
הרגעים האלה קורים
כאשר אני מייצב את המטוס
ברום השמים,
ומעביר את הפיקוד
לטייס האוטומטי.
אני מרגיש שאני כמותן,
כמו הציפורים.
מדמה שאני טס לידן,
נושם את האוויר הנקי,
מרוחק מהחיים הסואנים
על פני הקרקע,
מנותק ממי שנשאר
טמון עמוק באדמה.
שם,
ממעוף הציפור,
אני מרגיש
שאני חי.
ג'יידן סוייר.
Image by Denis Doukhan from Pixabay
אני לא יודע למה אני חסר מנוחה היום.
אני עומד לצאת מהדירה שלי וחוזר שוב לבדוק. יש לי הרגשה ששכחתי משהו.
אני מנער את המחשבות מראשי. 'מה עובר עליך ג'יי? אתה חייב להתאפס.
אתה עומד להיות אחראי על חיי מאות אנשים בעוד מספר שעות.'
ואז אני מבחין בדובי שעומד מיותם על השולחן בכניסה.
המחשבות שלי נזרקות לאחור, ליום ההוא לפני חמש שנים.
*
"דאדי קח אותי איתך," ביקש אית'ן הקטן.
"דאדי נוסע רחוק. אני אחזור רק מחר בלילה," אמרתי לו וליטפתי את ראשו.
"אז קח את מיסטר פו," הוא אמר והגיש לי את הדובי שלו.
למרות שצבעו של הדובי חום, הוא התעקש לקרוא לו מיסטר פו. ניסיתי לתקן אותו, אבל הוא בשלו.
באותו לילה מיסטר פו היה איתי.
כשהגעתי ליעד באו לקראתי נציגי החברה. מראה פניהם לימד אותי שמשהו לא טוב קרה.
ניסיתי לחשוב מה היה בטיסה שגורם להם לבוא לקראתי חמורי סבר.
איך יכולתי לנחש שבזמן שאני שייטתי בשמים, נהג שיכור הרג את משפחתי.
"הם מתו במקום," אמר לי נציג החברה, כאילו שזה מה שמשנה לי כעת.
עמדתי מולם, אוחז בדובי החום, וכל מה שיכולתי לחשוב עליו זה כמה חבל שהדובי שהיה הצעצוע האהוב ביותר על אית'ן, לא נשאר איתו.
*
"אתה מוכן מיסטר פו?" אני שואל אותו ומניח אותו בתיק הגב שלי. רק כשאגיע למקומי, אוציא אותו ואניח אותו סמוך לחלון.
הנהג הקבוע של החברה כבר מחכה לי. הוא תמיד מקדים בכמה דקות.
*
“למה שלא תודיע לי כשאתה מרחק חמש דקות מדירתי, כדי שלא תאלץ לחכות? " שאלתי אותו פעם.
"אתה יודע איך זה בכבישים, זה לא כמו בשמים, לא פעם יש עיכובים. רמזור מתקלקל, תאונה, או סתם כביש עמוס מהרגיל. לכן אני מעדיף לחכות לך ולא ההיפך," הוא הסביר לי.
פשוט נכנעתי, ואני נותן לו לחכות לי.
*
צוות הדיילים הקדים להגיע לבקשת חברת התעופה שכן המטוס עמוס היום במיוחד, ויש גם שני 'מקרים מיוחדים שדורשים הדרכה מיוחדת.' לפחות כך צויין בהודעה שנשלחה אלינו.
אני כמובן פטור מההדרכה כיוון שאיני מסתובב במטוס בזמן הטיסה. בדרך כלל מדובר בחולים במחלה קשה, מראה שתמיד מעציב את ליבי.
*
כאשר נפטר סבי, אבי אימי, אמר אית'ן שהוא רוצה למות צעיר.
"למה?" שאלתי אותו.
"אני לא רוצה למות חולה," הוא ניסח את הדברים בשפתו הילדותית, "אני רוצה למות שמח."
"סבא שלי מת כי הוא היה מאד מאד זקן," אמרתי לו, "כשהיה כבר עייף מאד מהחיים."
כמובן שלא סיפרתי לו שגם אנשים צעירים חולים, וגם ילדים. קיוויתי בכל ליבי שהוא לא יזכיר את ג'סטין חברו מהגן שנפטר לפני שנה.
"לא נכון דאדי," הוא ענה לי, "ג'סטין מת. הוא היה החבר הכי טוב שלי."
כשהתנהלה השיחה הזאת לא שיערתי לעצמי שמשאלתו של אית'ן למות צעיר תתגשם תוך זמן קצר.
מה לא הייתי נותן להיות זה שמונח בארון במקומו.
*
המחשבות על אית'ן גורמות לי להנתק מהמציאות. אני מחבק חזק את התיק בו נמצא מיסטר פו, כאילו שבכך תחזור אליי מעט מההרגשה שהייתה לי כשחיבקתי את אית'ן.
"הגענו קפטן," אומר לי הנהג. הוא ממהר לצאת מהרכב, פותח לי את הדלת לפני שאני מספיק לעשות זאת בעצמי, וממהר להוציא את המזוודה שלי.
"היום הבאת רק מזוודה אחת," הוא אומר, "אני מניח שאתה חוזר מחר."
"אתה כבר מכיר אותי," אני אומר לו ורואה את החיוך המרוצה על פניו. הוא מרבה להתגאות בכך שהוא מסיע את הקפטן לשדה התעופה. לפעמים נדמה לי שהוא זה שמסדר שאנשי צוות האוויר יגיע בנפרד ממני.
"טיסה נעימה," הוא אומר לי בזמן שאני פונה לדלת הכניסה האוטומטית שנפתחת עם בואי להיכנס לטרמינל.
יש משהו במדים, ואולי בדרגות, שמעורר הערצה בקרב הנוסעים. אני שומע את ההתלחששויות מאחורי גבי.
"הלוואי והוא הטייס שלנו," אומרת אישה צעירה ופניה מאדימות מהתרגשות.
בדרך כלל אני מתעלם, אבל היום אני מסתובב אליה. "את טסה למדריד?" אני שואל אותה, למרות שאין זה היעד שלי. ברור שהיא תגלה לי לאן היא נוסעת.
"לצערי לא," היא עונה מאוכזבת, "אני טסה לרומא."
"כייף לך. רומא יפיפיה בכל עונה בשנה. שתהיה לך טיסה נעימה."
"ראית איך הוא דיבר איתי?" היא לוחשת בהתרגשות לחברתה, "חבל שאנחנו לא טסות למדריד."
"מדריד, אה?" שואל אותי לנון הדייל הראשי שמצטרף אליי, "לונדון כבר לא נשמעת לך טובה מספיק?"
*
עשרים וארבע שעות קודם
"ג'וזף בולטון נהרג בתאונת דרכים," מספרת לי סבתא, "את מכירה אותו נכון? הנכד של מגי בולטון. הוא עורך.. הוא היה עורך דין פלילי."
"אני מצטערת לשמוע," אני אומרת לסבתא, למרות שלא באמת היכרתי אותו.
*
פעם ניסו לשדך בינינו, אבל פסלתי זאת על הסף.
"אני צעירה מידי בשביל להתחתן עם גבר גרוש שיש לו ילדה בגיל ההתבגרות," תירצתי את אי רצוני לשמוע בכלל על הנושא.
"הוא דווקא אמר שאת מאד יפה ומצליחה," ניסתה לשכנע אותי.
"ו…?" שאלתי, "את באמת חושבת שזו סיבה לגרום לי להתחתן איתו כי הוא מעריך אותי כך?"
אני לא יודעת אם זאת הייתה העובדה שהוא עורך דין פלילי, או מה שסיפרו עליו ועל נשים, שגרמה לי לסרב.
'אז עכשיו הוא מת. מה אני אמורה לעשות עם המידע הזה?'
מסתבר שהמילים לא נאמרו לי סתם. הייתה לכך סיבה מפתיעה.
*
"את יודעת שכל שנה הבת שלו מבלה את חופשת הקיץ איתו כאן בניו יורק," מתחילה סבתא לספר. 'מאיפה אני אמורה לדעת את זה?'
"עכשיו כשהוא מת, הבת שלו צריכה לחזור לאימה ללונדון," היא ממשיכה לשתף אותי.
"נשמע הגיוני," אני עונה לה, וכי מה אני כבר יכולה להגיב על כך?
"רק שמגי לא במצב לטוס טיסה טרנס אטלנטית," היא מתקדמת לאט עם הסיפור, ואני תוהה למה היא מספרת לי.
"אז היא ביקשה שאת תסעי להחזיר אותה ללונדון. היא תדאג שמישהו יארוז את כל חפציה, ויסיע אותה לשדה התעופה. את רק צריכה להיות איתה מזמן שהיא תגיע לשדה התעופה ועד שאימה תקבל את פניה בשדה התעופה בלונדון."
"אני?!! מה גרם לכן לחשוב עליי בתור זאת שתתנדב לעשות זאת. את זוכרת שיש לי עבודה?" אני שואלת ומשתדלת להיות מאופקת.
"בטח, אבל את פרילנסרית, ואת טסה המון," היא מנסה לשכנע אותי.
אני חושבת איך אני יוצאת מזה, אבל לא מתקנת אותה שזה לא שאני טסה המון, אלא שהייתי חמישה חודשים באפריקה לצורך הפקת תוכנית דוקומנטרית על חיות בר.
"אני כבר הבטחתי לה שתעשי זאת. אין לך זמן להתלבט. הטיסה יוצאת הלילה," אומרת סבתא.
אני מסיימת את השיחה ומתקשרת לאימא. אולי היא תצליח להכניס קצת היגיון במוחה של סבתא.
"סבתא התקשרה אלייך," היא עונה לי מייד וממשיכה, "אמרתי לה שזה לא לעניין ואני לא מבינה מאיפה בכלל בא לה הרעיון הזה. את עובדת, ורק עכשיו חזרת ממסע של חמישה חודשים באפריקה. ובכלל, מה לך ולג'וזף בולטון?"
"מה שמעצבן אותי, זה שהיא שוכחת כמה פעמים היא רבה עם מגי.
פעם זה היה בגלל שהכלב של מגי רדף אחרי מילקי החתולה שלה, פעם זה בגלל שהגנן של מגי גזם את העץ של סבתא כי הוא חשב שהוא של מגי, ומגי ביקשה שהיא תשלם לו, והרשימה עוד ארוכה.
חוץ מזה שלסבתא יש ארבעה ילדים, ולכל אחד מהם פרט לך, יש לפחות שתי בנות. אז למה אני נבחרתי מכולן?
אני רק מקווה שהילדה הזאת לא כמו האבא שלה. שמעתי שהוא היה שחצן," אני נאנחת מעצם המחשבה שעליי לבלות עם טינאג'רית שעות רבות. אני רק מקווה שהיא לא מצפה שאשעשע אותה.
"אני מניחה שאם הטיסה הלילה, אני אמורה לקבל את הכרטיס במייל, מה שלא קרה," אני משתפת את אימא בכך לאחר שאני בודקת את תיבת המייל שלי וגם את תיבת דואר הזבל.
"אני לא מאמינה שאת הפרט הזה היא השמיטה. אולי כי כל כך כעסתי עליה. את אמורה לקנות אותו בעצמך. היא אמרה שמגי תעביר לך את התמורה," אומר אימא ומקולה אני כבר מבינה שהיא לא מאמינה שזה יקרה.
אני יודעת כמה אימא שונאת לריב עם סבתא ולכן נכנסת לקנות כרטיס, אבל ניזכרת שלא שאלתי לגבי הכרטיס של הילדה. בלית ברירה אני מתקשרת לסבתא לשאול. "ברור שאת צריכה לקנות גם לה, הרי אתן צריכות לשבת יחד."
*
אמנם הטיסה יוצאת עוד שלוש וחצי שעות, אבל מגי דואגת להביא את אריאנה בולטון ארבע שעות קודם.
אריאנה מצביעה על ערימת מזוודות שמונחת סמוך לדלת הכניסה, מסתובבת והולכת.
"תקחי שתיים ואני אקח את השתיים האחרות," אני אומרת לה.
"נראה לך?" היא אומרת לי ונוחרת בבוז.
"אריאנה, את מבינה שאינני יכולה לסחוב ארבע מזוודות ואת שלי לבד," אני אומרת לה בטון מאופק.
"מי את חושבת שאת? אני לא חברה שלך. שמי מיס בולטון ואני מצפה שכך תקראי לי," היא אומרת לי בזלזול.
'זה הולך להיות מעניין,' אני אומרת.
אני ניגשת לקחת עגלה, מניחה עליה את המזוודות, וזזה. "הבחירה בידייך," אני אומרת לה, "או שאת מובילה את העגלה הזאת לתוך הטרמינל, או שהמזוודות שלך נשארות פה," אני אומרת לה ונכנסת לתוך הטרמינל.
"את לא שפויה," היא צועקת אחריי בזמן שהיא נאבקת עם העגלה שנושאת את המזוודות הכבדות שלה.
אני ניגשת לדלפק של חברת התעופה ומראה להם את כרטיסי הטיסה.
"תדעי לך שאת אכזרית יותר מסבתא מגי," היא מרימה עליי את קולה כשהיא מגיעה מתנשפת לדלפק של חברת התעופה.
אני מתעלמת ממילותיה, מעלה את המזוודות אחת אחרי השנייה למסוע, ומוציאה את כרטיס האשראי שלי כדי לשלם עבור המטען העודף. עוד הוצאה שכנראה לא אפוצה עליה.
"אני רעבה," מכריזה אריאנה כשאנחנו מסיימות את הבידוק הבטחוני, ופונות לעבר השער שלנו.
"מה את רוצה לאכול?" אני שואלת ומביטה על שדרת החנויות שניקרות בדרכינו.
"אני רוצה צ'יזבורגר כפול וצ'יפס," היא אומרת, "וקולה זירו."
בשדה התעופה, כמו בשדה התעופה, כל החנויות הן מיוחדות למקום ולא זולות כלל. מסעדות מזון מהיר לא מתקרבות לכאן.
בלית ברירה אני לוקחת אותה לאחת המסעדות ומזמינה עבורה את מה שביקשה. המוכר מודיע לה על הסכום שעליה לשלם והיא מסמנת בראשה עליי. "היא תשלם."
"אין לך כסף?" אני שואלת מופתעת.
היא מסתכלת עליי בהתנשאות. אני כבר מבינה שלא. אני מוציאה שני שטרות של עשרים דולר ומניחה על הדלפק. 'זה לא לנצח,' אני חושבת.
אריאנה לא מחכה שהאוכל יהיה מוכן אלא הולכת להתיישב ליד החלון. בכל מצב אחר הייתי שואלת אותה האם היא מצפה שאני אחכה ואגיש לה את האוכל, אבל אני כבר מבינה מיהי, ומחליטה להתעלות על עצמי ולשתוק.
"הייתי מצפה שתתייחסי אליי יפה יותר. אני יתומה," היא שולפת את הקלף המנצח מבחינתה.
אני מסתכלת עליה בזמן שהיא מפטפטת בעליזות עם חברה. היא לבושה בבגדים צבעוניים, עונדת שרשראות ועגילים בכל מקום אפשרי, ובהחלט לא נראית אבלה על אביה המת.
"גם אני יתומה מאב," אני עונה לה ומניחה את הצלחת על השולחן לידה. בלית ברירה אני מתיישבת לידה, הרי לשם כך אני פה, כדי להשגיח עליה.
היא ממשיכה לדבר בעליזות, נותנת כמה נגיסות בהמבורגר, ומניחה אותו על הצלחת. "מה זה הדבר הזה?" היא אומרת ודוחפת את הצלחת לעברי.
"את מוזמנת לשטוח את הטענות שלך בפני הטבח," אני עונה לה ומוציאה את הספר שהבאתי איתי לטיסה. אני מחליטה שמעכשיו היא לא קיימת.
"אני צריכה את כרטיס האשראי שלך," היא מפתיעה אותי, "אני רוצה להסתובב בחנויות.
"תשכחי מזה," אני אומרת לה, "את לא הולכת לשום מקום."
"היא לא מוכנה לתת לי ללכת לקניות בדיוטי," היא מתלוננת עליי בפני חברתה. אני מתעלמת מהשיחה וחוזרת לשקוע בסיפור.
"את צודקת!" היא אומרת ומוחאת כפיים, "יש את המוצרים האלה במטוס." את המשפט האחרון היא אומרת בקול רם כדי שאשמע. אין לה מושג כמה אני שמחה ששמעתי זאת.
אני נכנסת לאפליקציה של כרטיס האשראי שלי ומקפיאה אותו. 'עכשיו נראה אותך חוגגת על חשבוני,' אני חושבת לעצמי.
*
שלוש שעות אחרי
סוף סוף אנחנו בדרך למטוס.
אני מעדיפה לשאת את מזוודת העליה למטוס של אריאנה ולחסוך את ההצגה שלה מעיני כולם.
צוות המטוס מקבל את פנינו בחיוך לבבי. מכולם מושך את תשומת ליבי הקפטן, לא בגלל גובהו, אלא בגלל העינים הכחולות המדהימות שלו. הוא מעיף עליי מבט מהיר, נד בראשו ופונה לנוסע הבא.
"תובילי אותי למושב שלי," דורשת אריאנה מאחת הדיילות.
"אין צורך," אני מתערבת מייד, "היא בוגרת מספיק כדי למצוא בעצמה את מושב 1C."
"נראה לך שאני יושבת ליד החלון?" היא נובחת לעברי.
אני לא מאבדת את עשתונותיי. הטון שלה לא משפיע עליי. "כרצונך."
"אני אעזור לך לשים את המזוודות במקום," מציעה הדיילת שנבוכה מההתנהגות של אריאנה.
"תודה," אני עונה לה ומגישה לה את המזוודה של אריאנה.
אני מבחינה שבשורה הראשונה יושבת אישה שאין ספק שהיא חולה מאד. אחת הדיילות עסוקה איתה. "ככה נוח לך?" היא שואלת בטון רך.
"תודה לך על הכל," עונה לה האישה בקול חלש, "אני מאד מעריכה את תשומת הלב שאת נותנת לי."
"אל תהססי לבקש עזרה. אני פה בשבילך," עונה לה הדיילת בחביבות.
אריאנה נועצת בה מבטים ומסיטה את ראשה בהפגנתיות.
אנחנו מתיישבות. אריאנה מוציאה את הטלפון הנייד שלה ומחייגת שוב לאותה חברה שהיא מכנה שוגר. "את לא מבינה איזה זוועה. המטוס מלא אנשים. אני לא מבינה למה אני צריכה לנסוע כאחת מפשוטי העם."
אני מפנה את פניי לחלון ומחניקה חיוך. מהמעט שאני מכירה את משפחת בולטון, אני בספק שאריאנה אי פעם טסה במטוס מנהלים יוקרתי.
*
ג'וזף אמנם אהב מותגים. החליפות שלבש, הרכב בו נהג, והדירה המשקיפה על הפארק, כולם זעקו עושר. פרט לאלה הוא היה ידוע בידו הקפוצה. אני בספק שהירבה לפזר כספים על הבת שנכפתה עליו שלא מרצונו, כך לפחות ספרו לי.
*
הנוסעים ממלאים את המטוס, והמטוס פונה למסלול ההמראה. אני צופה בקרקע ההולכת ומתרחקת. אני אוהבת לצפות בעולם מלמעלה.
לילה טוב לנוסעים ללונדון,
כאן הקפטן שלכם ג'יידן סוייר,
איתי טייס המשנה מיילו האריס.
מנהל צוות הדיילים הערב הוא לנון רוזניקוב.
אני עוצמת את עיניי ומקשיבה לקולו. יש בו משהו מרגיע שגורם לי להתנתק מהמציאות ולעוף עם דימיוני.
בשמי ובשם צוות המטוס הרשו לי להודות לכם שבחרתם לטוס איתנו.
מזג האוויר כעת סוער מעט, ולכן אני מבקש מכם להשאר חגורים
עד שהאור המורה על כך יכבה.
מזג האוויר בלונדון נאה ולא צפוי לרדת גשם.
אני מאחל לכם טיסה נעימה.
"בא לי אייסקפה מסטארבקס," אומרת אריאנה בקול רם מיד כהוא מסיים את דבריו.
הדיילת מסתכלת עליי בצפייה לשמוע איך אגיב.
"אין בעיה," אני אומרת לה, "את יודעת היכן דלת היציאה מהמטוס. את מוזמנת לצאת ולחפש לך סניף של סטארבקס בשמים. אני בספק אם תמצאי סניף כזה במטוס עצמו."
הדיילת מפנה את גבה כדי שאריאנה לא תראה שהיא מתאפקת לא לצחוק.
"תגידי לי, את חושבת שאת מצחיקה?" שואלת אריאנה בכעס ומייד קובעת, "את לא!"
"רק הסברתי לך שאם את רוצה לשתות, את צריכה להתאים את עצמך למה שמוגש לפשוטי העם." אני עוקצת אותה.
'אני לא מאמינה שאת מצותתת לשיחות שלי,' היא ממלמלת.
"אם היית מדברת בשקט יותר, לא הייתי שומעת. אגב, אני מקווה שהקשבת להוראות והעברת את הנייד שלך למצב טיסה," אני אומרת, מה שמזכיר לי שאני צריכה לרכוש חבילת גלישה כדי שאוכל לעבוד.
אני מוציאה מהארנק שלי שני שטרות של עשרים דולר וקמה לגשת לדיילת. אריאנה כמובן מתעלמת מכך ולא קמה לתת לי לעבור. לשמחתי המרחק בין הכסאות מרווח מספיק ואני מצליחה להשתחל ולצאת.
אני ניגשת לדיילת ומבקשת ממנה שתאפשר לי להתחבר לאינטרנט.
"יכולת לקרוא לי," היא אומרת.
"יש דברים שאני מעדיפה לא לעשות לעינייה," אני אומרת. כמובן שאני לא מפרטת, ואני בספק אם הדיילת מבינה למה אני מתכוונת.
להפתעתי הטייס מופיע פתאום, ומוזג לעצמו קפה. "יכולת לבקש קפטן," אומרת לו הדיילת.
"הייתי צריך לחלץ את העצמות. ההמראה לא הייתה פשוטה היום," הוא עונה לה.
הוא מביט בי הפעם יותר באריכות, אבל לא אומר מילה.
אני חוזרת למקומי, מוציאה את המחשב ומתחילה לעבוד.
"אני לא מאמינה שאת פה!" אני שומעת את דיילת אומרת. אני לא מתייחסת וממשיכה לעבוד.
"תגידי את חירשת? את לא שומעת שמדברים אלייך?" אומרת אריאנה תוך שהיא אוחזת בידי ומטלטלת אותה.
אני מרימה את עיניי ופוגשת את חברתי ג'ורג'י.
*
החברות בין ג'ורג'י, או בשמה המלא ג'ורג'יה, וביני התחילה בגלל שלעגו לשתינו שנקראנו בשם של אחת ממדינות ארצות הברית.
אני שתמיד הייתי פחות רגישה לנושא עניתי להם שיש לנו במשפחה הרבה בנות, וכל השמות ה'רגילים' כבר היו תפוסים.
מאז ג'ורג'י אימצה אותי כמגינה שלה. "אני אקרא לאלסקה," היא אמרה כל פעם שהציקו לה. משום מה המילים האלה תמיד עזרו, למרות שתמיד הייתי ילדה חביבה ולא רבתי עם איש.
*
"אני לא מאמינה שאת שוב טסה," אומרת ג'ורג'י.
"תאמיני לי שגם אני לא," אני עונה לה, "ביום שנחתתי חזרה בניו יורק הבטחתי לעצמי שלא אראה את מטוס מבפנים זמן רב, אבל החיים, את יודעת, לא שואלים אותנו מה אנחנו רוצים. אז הנה אני בדרך ללונדון.
אבל מספיק לדבר עליי. מה איתך? יש חדש עם.. את יודעת," אני שואלת וגורמת לג'ורג'י להסמיק.
"הבנתי," אני ממהרת לחלץ אותה מהמבוכה.
ג'ורג'י מסמנת לי בראשה לבוא איתה למטבחון. "אני ניגשת לראות מה אפשר להכין לך לשתות," אני אומרת לאריאנה שלא קולטת את מה שנאמר בין ג'ורג'י לביני ללא מילים.
ג'ורג'י מספרת לי על הרומן הכושל שלה, ועל כך שיש לה גבר חדש בחייה. "הוא מעלף, וחכם…ועשיר." היא מתאר אותו במילים בודדות.
אני מספרת לה על נסיבות הנסיעה. "הוא נהרג בתאונת דרכים בלונג איילנד. כמה חבל, הוא היה עדיין בשיאו," אני אומרת ורואה שוב את הקפטן נכנס למטבח לזרוק את הכוס הריקה.
"יכולת לבקש מהדיילת שתבוא לקחת אותה," היא אומרת ומצביעה על הכוס.
"אל תגידי לי שאת לא יודעת ג'ורג'יה שאת המטוס מטיס כעת הטייס האוטומטי," הוא מגחך וגורם לג'ורג'י להסמיק.
למרות מה שאמר, המילים שלו גורמות לי לעצום עיניים ולהתמסר לצליל קולו.
הוא שוב נכנס חזרה לתא הטייס וסוגר אחריו את הדלת.
"מה בסך הכל אמרתי?" שואלת ג'ורג'י, "התפקיד שלנו לשרת את הטייסים בדיוק כשם שתפקידנו לשרת את הנוסעים."
"קרה משהו?" שואלת הדיילת של המחלקה הראשונה.
"הטייס שלנו היום במוד של שירות עצמי," עונה ג'ורג'י ומושכת בכתפיה. "תכירי זאת אלסקה, היא חברה שלי בגלל ששתינו שמות של מדינות."
"איזה שם מקורי. דווקא נשמע לי נחמד," אומרת הדיילת, "אני מאיה."
"כמה זמן לוקח לך להכין לי לשתות," נשמע קולה של אריאנה.
"אפשר לחשוב שזאת הפעם הראשונה שהיא טסה," אני נאנחת, "אביה נהרג בתאונת דרכים, והיא משתמשת בזה כדי… לא משנה." אני מבינה שאסור לי להראות כמה אני רותחת עליה ברגע זה.
"אני אכין לה משקה שמתקרב לסטארבקס," אומרת מאיה. אני מניחה שהסיפור של אריאנה השפיעה עליה. "אני משתתפת בצערך," היא מוסיפה.
אני מחליטה לא להסביר לה את השתלשלות העניינים שהביאה אותי לעלות על הטיסה הזאת.
אני חוזרת למושבי, מפעילה שוב את המחשב והפעם שמה אוזניות כדי להתנתק ממה שקורה מסביבי. כאשר מוגשת הארוחה, אני אוכלת תוך כדי עבודה. יש לי כמות גדולה של חומר לעבור עליו ועליי להחליט מה יעלה לשידור.
הזכרונות שבים ומציפים אותי.
*
"באמת שניסיתי להשיג לך מלון חמישה כוכבים. אני מבין שמזג האוויר הלוהט שאינך רגילה אלי,ו יקשה עלייך לעבוד שעות ארוכות, אבל לכל מתרגלים," כך הציג בפני דייב את פניי הדברים כשקיבל אותי לעבודה.
הייתי מסתפקת בכוכב אחד, אבל גם לזה לא זכיתי. דבר ממה שהובטח לי, לא התקיים ונאלצתי לחיות באוהל ללא מיזוג אוויר אלא מאוורר שלא תמיד עבד.
את החולצות שלי גזרתי לגופיות קצרות, ואת המכנסיים למכנס קצר, ועדיין היה לי חם כל הזמן.
הפינוק היומי שלי הייתה המקלחת המאולתרת שעליה לא ויתרתי, ולא עניין אותי שהגברים נאלצו ללכת למלא את מיכל המים כיוון שסיימתי את כולו.
ובכל זאת הצילומים יצאו מדהימים והיו שווים את החוויה.
אני חושבת על אריאנה ועל ההתנהגות המפונקת שלה. אין לי ספק שהיא לא הייתה שורדת יום אחד ביבשת השחורה.
כל כך חלמתי על הדירה שלי, על המקלחת שבה זורמים מים נקיים, על ריצפת השיש הקרירה.
עדיין לא הספקתי להנות ממנה, ושוב אני סגורה בתוך מטוס במשימה שהוחלט שאני צריכה לבצע.
הפעם הזמנתי בעצמי את המלון. הוא מדורג כאחת המלונות היקרים והמפנקים בלב לונדון. זה יהיה הפיצוי שלי על הנסיעה המאולצת הזאת.
*
הזמן עובר והגיע הזמן למוצרים פטורים ממכס. הדיילת מכריזה כי בקרוב תתחל המכירה, מה שגורם לאריאנה לשלוף את החוברת ולערוך רשימה של מה שהיא רוצה. מחכה לה הפתעה.
כשהדיילת מגיע אליה עם העגלה ובה המוצרים היא נותנת לה את הרשימה שהכינה.
"איך את משלמת?" שואלת אותה מאיה.
"היא משלמת," היא מצביעה עליי בלי להסתכל לעברי.
"סך הקניה הוא חמשת אלפים עשרים ושמונה דולר,"אומרת מאיה.
אני שולפת את כרטיס האשראי ומגישה לה אותו.
"אני מצטערת, הכרטיס נדחה," היא אומרת לי מופתעת.
"תנסי שוב," אני מבקשת.
"גם הפעם הכרטיס נדחה." אני מודה על כך שצפיתי שזה מה שיקרה והקפאתי את הכרטיס.
אריאנה חוטפת את התיק שלי ומפשפשת בתוכו. היא מוציאה את הארנק שלי ורואה שיש בו שלושים דולר במזומן בלבד. "את כזאת פטתית. אני לא מאמינה שזה כל מה שיש לך." היא זורקת את התיק על הריצפה ותכולתו מתפזרת.
היא רואה שיש בו ארנק נוסף ופותח אותו. 'מעניין שדווקא במוצרי קוסמטיקה יש לך טעם יקר,' היא ממלמלת, 'לפני מי התגנדרת שם באפריקה?'
אני לא מגיבה, מורימה את התכולה שהתפזרה. כמובן שאני לא מגלה לה שכל מה שחשוב ויקר, נמצא בתיק של המחשב שלי, כולל סכום נכבד במזומן, שנמצא בתא ניסתר מהעין.
'אני פשוט המומה,' אומרת אריאנה ומפנה לי את גבה עד סוף הטיסה.
שעה אחרי, גלגלי המטוס נושקים למסלול הנחיתה בשדה התעופה הית'רו בלונדון.
אני מדומם את המנועים, קם מכיסאי ומתמתח. למעט הפעם ההיא שהיכנתי לעצמי העולם ממעוף הציפור מעיניו של מיסטר פו,
מופק על ידי בית הסיפורים של אלסקה סוייר .
קפה, לא יצאתי מתא הטייס. אני לא שוכח לקחת את מיסטר פו שנמצא על החלון לידי, מכניס אותו לתיק הגב שלי ומכסה בידי על הפיהוק.
צוות המטוס מתאסף לברך את הנוסעים שיורדים מהמטוס.
כשהמטוס מתרוקן אנחנו אוספים את המזוודות שלנו ועוזבים את המטוס.
"אני לא מאמינה איך מאישה כזאת מקסימה יצאה ילדה כזאת מעצבנת," אומרת מאיה לג’ורג’יה.
"אל תשפטי אותה, אביה נהרג בתאונת דרכים," אומרת ג’ורג’יה. המילים שלה מהדהדדות במוחי הרבה אחרי שנאמרו, זורקות אותי לעבר.
*
איך אתה יכול להמשיך בחייך כשהאדם הכי יקר לך בעולם אובד לך.
כמובן שאני לא שמח שאימו של אית'ן נהרגה, אבל כבר זמן מה לא הרגשתי כלפיה דבר. את המריבות בינינו השארנו מאחורי דלתות סגורות, וכלפיי חוץ הפגנו זוגיות למופת.
הייתי עצוב שכך תמו חייה, אבל אין להשוות זאת ללב שנעקר מחזי כשאית'ן הפך למלאך.
היה משהו באישה הזאת שמשך את תשומת ליבי. אולי זיהיתי בה את הכאב שכה מוכר לי, כאב האובדן של אדם יקר?
*
לצוות המטוס יש מסלול יציאה מהיר, אלא שרכבי ההסעה שלנו למלון מתעכבים מסיבה לא ידועה.
אני רואה את האישה והילדה יוצאות דרך שער היציאה עם עגלה עמוסת מזוודות. כיוון שהן רחוקות אני לא יכול לשמוע על מה הן רבות.
הילדה ממהרת להיכנס לרכב שממתין לה, והנהג יוצא לומר כמה מילים לאישה. נשמע כאילו הם רבים, כי האישה עוזבת את המקום, באה לעמוד בתחנת המוניות לידינו, ולא מעיפה אפילו מבט על רכב שעוזב במהירות את המקום.
"את רוצה להצטרף להסעה שלנו לעיר?" שואלת אותה מאיה.
"תודה מאיה, אני אקח מונית," היא עונה לה.
"את בטוחה? יש לך מזומן?" היא שואלת אותי, מה שנשמע באוזניי מאד מוזר.
"זאת הייתה טיסה של הרגע האחרון ולא הספקתי לרכוש מטבע מקומי, אבל יש לי כרטיס אשראי," היא עונה.
"אלסקה," היא אומרת. אני לומד מכך שני דברים. האחד שהיא מכירה גם את מאיה לא רק את ג'ורג'יה, והשני מה שמה. שם מיוחד בהחלט. "אני יודעת שהוא לא עובד," אומרת לה מאיה בשקט.
"ראית את הנסיכה. נראה לך שהייתי מאפשרת לה לקנות בחנות של המטוס באלפי דולרים? כיוון שחששתי שזה יקרה, ניטרלתי את הכרטיס שלי, וכעת הוא שוב בתוקף," עונה אלסקה.
אלסקה מסמנת לנהג המונית שבא לאסוף אותה. היא נבלעת במונית ויוצאת לדרכה.
"אני לא יכולה לדמיין לעצמי איזה חיים אלא אם את צריכה לפחד מהנסיכה שלך," אומרת מאיה.
"הדברים אינם כפי שהם נראים לעין," אומרת ג'ורג'יה.
את המשך השיחה אינני שומע כיוון שההסעה שלנו מגיע וכל אחד נכנס לרכב שבא לאסוף אותו. איתי ברכב נוסעים לנון ומיילו. עכשיו כשאנחנו לא בטיסה הם מרשים לעצמם להראות את חיבתם אחד לשני, בגיפופים ונשיקות שמביכים אותי, גם אם הם היו גבר ואישה.
תמיד לא אהבתיי להפגין רגשות ליד אחרים מה שגרם ללא מעט חיכוכים ביני לבין אימו של אית'ן. "אתה כזה קר," היא נהגה לומר לי.
את היממה בלונדון אני מבלה בעיקר בשינה וקריאה. הצוות יצא לכבוש את לונדון, אבל אני מעדיף את השקט. אפילו לארוחות אני מסרב בנימוס להצטרף אליהם.
הימים ימי סתיו. הטמפרטורות בלונדון בהחלט מזכירות זאת. אמנם ארזתי בגדים בהתאם, אבל ממש אין לי חשק לצאת מפתח בית המלון.
לונדון מעוררת בי זכרונות שקשורים באית'ן ומקשות עליי להחלים. כל פעם שהגעתי לעיר הייתי הולך לחנות הצעצועים האהובה אליו וקונה לו מתנה. מספיק קר לי בתוכי, אינני צריך להוסיף על כך את הצינה של שעות הבוקר הלונדוני.
בקורא הספרים שלי ישנם כמה ספרים חדשים ואני קורא שניים במקביל. זה עוזר לי להתנתק מהמציאות. בין לבין עולה במוחי אלסקה. זה לא משהו שאני רגיל שקורה לי עם אחד מנוסעיי. ועם המחשבות עליה אני נרדם.
כשאני מסיים את ארוחת הערב הקלה, אני כבר מרגיש מאושש לגמרי, מוכן לקראת הנסיעה חוצת האוקיינוס חזרה הביתה.
*
חצי שעה לעלייה למטוס
אני מגיע לשער היציאה ומופתע לראות את אלסקה ממהרת לדלפק, היא נראית חסרת מנוחה.
"אני מבקשת לדעת האם יש סיכוי שאעלה לטיסה," היא אומרת למאיה.
"המטוסים שלנו עמוסים, אני לא בטוחה שאמצא שני מקומות," היא עונה לה, בטח לא יחד."
"אני צריכה רק מקום אחד," היא עונה לה, "איפה שזה לא יהיה."
"ומה עם הילדה? את מתכוונת להשאיר אותה כאן?" אומרת מאיה בקול צווחני מעט.
"אין לי שום מחויבות לילדה הזאת. אני את שלי עשיתי," עונה אלסקה.
"אני לא מבינה," אומרת מאיה.
"הגירסה הקצרה היא שנתבקשתי ללוות את הילדה חזרה לאימה בלונדון אחרי שאביה נהרג בתאונה, ולא, הוא לא היה בן זוגי."
"תאשרי לה את המקום," אני מתערב, "אני מבטיח להביא אותך הביתה," 'מאיפה זה בא לי?'
ואז משום מקום מופיעה ג'ורג'יה. "איזה כייף, שמעתי שמצאו לך מקום."
"את לא מבינה איזה סיוט זה היה. אמה של אריאנה נזפה בי על כך שלא הייתי מספיק רגישה לבת שלה. כאילו שאם הייתי מאפשרת לה לקנות מוצרים באלפי דולרים הייתי מראה שאני כן.
אני יודעת איך זה מרגיש לאבד אבא בתאונה, ולא רק. אף אחד לא יכול לספר לי איך זה מרגיש."
אני קופא כשאני שומע את המילים.
אני ממהר לעלות למטוס ולהיכנס לתא הטייס. אני חייב להרגיע את עצמי. אני מוציא את מיסטר פו. "אני חושב שמצאתי לנו חברה," אני מדבר אליו בשקט.
אני מבצע את הפעולות הדרושות כדי לבדוק את תקינותו של המטוס, ומחמם את המנועים.
רק אז אני יוצא ומצטרף לדיילות שמקבלות את פני הנוסעים. אני רגיל למבטים המופתעים שסוקרים אותי, אבל אותי מעניינת רק אחת.
"ברוכה הבאה לטיסה," אני אומר לאלסקה, "את מוזמנת לבקר בתא הטייס אחרי ההמראה."
"נראה שמישהו פרש עלייך את כנפיו," אומרת ג'ורג'יה.
אלסקה מחניקה חיוך, אבל לא מגיבה.
"המטוס מלא, אפילו מושב אחד לא נשאר פנוי," אומר לי לנון.
"אם כך נמצא לדרך," אני אומר לו.
"אתה נראה טוב הבוקר. אתמול נראית קצת שפוף," אומר לי מיילו טייס המשנה שלי. זוהי הטיסה השלישית שלנו יחד, והוא עדיין מנסה להכיר אותי.
"הייתי זקוק למנוחה. ניצלתי את השהות בלונדון לקריאה ושינה. מסתבר שזה מה שהייתי צריך," אני עונה לו.
"הפסדת את העיר," הוא עונה לי ובוחן את לוח המכוונים שלפניו.
"תאמין לי אני מכיר את העיר היטב. לוח הטיסות שלי מאד צפוף. הגעתי אתמול להחלטה שאני צריך להאט את הקצב, לקחת מרווחים גדולים יותר, ופשוט לחיות את החיים," אני עונה לו.
"שמעתי על האסון שלך. אני לא יודע איך מתאוששים מדבר כזה," הוא אומר לי. אני כל כך שונא שמרחמים עליי.
"כל אחד בדרכו," אני עונה.
לשמחתי מזג האוויר השתפר מאד, וההמראה עוברת בצורה מושלמת. אני מעביר את הפיקוד לטייס האוטומטי.
הגיע הזמן לברך את הנוסעים ולדווח להם שמזג האוויר בניו יורק הוא חמים ונעים.
אני קם ופותח את הדלת ומסמן למאיה לבוא אליי. "קפה?" היא שואלת.
"יהיה נחמד. תבקשי מאלסקה שתצטרף אלינו," אני אומר לה.
היא מביטה עליי מופתעת אבל ניגשת לקרוא לה.
"תכירי זה טייס המשנה שלי מיילו. זו אלסקה," אני מציג ביניהם.
"נעים מאד," הוא אומר לה וקורץ לי.
"תוריד את החיוך הזה מפניך, הדימיון שלך עובד שעות נוספות," אני אומר לו בקור.
"אם אתה אומר," הוא מנסה להוציא ממני תגובה.
"אני בסך הכל מתאר לך את המציאות," אני מגיב. כנראה שהוא משתכנע. "את מבינה, אני אף פעם לא מזמין מישהו מהנוסעים לבקר בתא הטייס והסגן שלי כבר מפתח עלינו תאוריות."
"אתה יודע, אנשים.." היא נדה בראשה.
"ביקרת פעם בתא הטייסים?" אני שואל.
"מלא פעמים," היא צוחקת, "במסוקים, במטוסים קלים. לא פעם אנחנו מצלמים מהאוויר. כמובן שגובה הטיסה הוא הרבה יותר נמוך, כמעט נוגע בקרקע."
"ומה את מצלמת?" מתערב מיילו בשיחה.
"אני עוסקת בתוכניות טבע לנשיונל ג'אוגרפיק. העבודה האחרונה שלי הייתה באפריקה. חמישה חודשים של סיוט משולב בהנאה גדולה,"
"תסבירי," הוא מבקש. למרות שהוא משתלט על השיחה, אני לא מתערב.
"בחוזה שלי הובטח לי דיור במלון חמישה כוכבים. לא הייתי קוראת לאוהל לא ממוזג חמישה כוכבים. כל רחש מבחוץ חודר פנימה מבעד ליריעות. מדובר באפריקה החמה לא בסנטרל פארק בניו יורק. הפיצוי היה לעקוב אחרי החיות בטבע.
הצילום מהמטוסים נותן הרגשה של חופש, רחוק מההמולה של החיים. לכם אני לא צריכה לספר איך זה לראות את העולם ממעוף הציפור," אומרת אלסקה בחיוך.
אני כל כך מתחבר למילים שלה. זה בדיוק מה שאני מרגיש כשאני בשמים.
אבל אז קורה משהו שאני לא מצליח להבין. היא מעיפה מבט דרך החלון, פניה משנים את הבעתם. היא נראית פתאום חסרת מנוחה.
"תודה שהזמנת אותי לצפות בעולם ממקומך," היא אומרת וממהרת לצאת.
"אתה יכול להסביר לי מה קרה פה?" אני שואל את מיילו בתדהמה.
"אני המום כמוך," הוא עונה.
אני מושך בכתפיי ומעמיד פנים שאני בודק את הלוח, אבל המחשבות מתרוצצות במוחי. כל השלווה שעטפה אותי נעלמה.
ואז נכנסת מאיה לתא הטייס בסערה. "אתה יכול לומר מה אמרת לאלסקה?" היא שואלת בכעס עצור.
"תנמיכי את קולך," אני פוקד עליה, "מיילו היה כאן כל הזמן ושנינו לא מבינים מה גרם לה פתאום לצאת מפה, רגע אחרי שהיא ניהלה איתנו שיחה רגילה לחלוטין."
"היא בוכה," אומרת מאיה ומביטה עליי בשאלה.
"קח פיקוד," אני מורה למיילו ויוצא במהירות לעבר המחלקה הראשונה.
אני רוכן לעברה. "את יכולה להסביר לי מה עשיתי שגורם לך לבכות?"
"אני מצטערת קפטן. זה ממש לא קשור אליך. לפעמים כשאת חווה טראומה ומדחיקה אותה, היא מופיעה בזמן הכי לא צפוי. זה מה שקרה. אתה לא עשית כלום," היא עונה ומנגבת את דמעותיה.
"אנחנו יכולים לדבר ביחידות?" אני שואל אותה.
היא קמה ללכת איתי. "את לא חייבת ללכת איתו. אל תפחדי לספר מה הוא עשה לך," אומר איש עסקים ומביט עליי באופן מאיים.
"הוא לא עשה לי כלום!" אומרת אלסקה, "מה שאני עוברת ביממה האחרונה לא קשור אליו. הוא משהו אישי שלי. אני מצטערת אם הבכי שלי מפריע לך, אבל הוא בהחלט לא קשור לטייס."
"אם את אומרת," הוא עונה .
"אז עכשיו אתה מכנה אותי שקרנית?" היא מזעיפה פנים מולו."אני מאחלת לך שבחיים לא תדע אובדן כפי שאני ידעתי," היא אומרת לו ופונה ללכת אחריי.
"חשבתי שאין לך קשר לאביה של הילדה הזאת מהטיסה אתמול," אני אומר לה כשאנחנו חוזרים לתא הטייס.
"תשאיר אותנו לבד," אני מבקש ממיילו, "אבל תשאיר את הדלת פתוחה.
"הדובי שלך…" היא מתחילה לאמר.
"מיסטר פו," אני אומר, לוקח אותו בידי ומושיט לה אותו.
היא לוקחת אותו ומחבקת אותו חזק. "כשעברתי אתמול את המסע ללונדון עם אריאנה, היא ניסתה לסחוט ממני דברים בטענה שהיא יתומה. לרגע לא עצרתי לחשוב שגם אני יתומה מאב." היא עוצרת את דיבורה ומבטה נודד הרחק מכאן. היא מלטפת את מיסטר פו בתנועה מונוטונית.
"כשהייתי בת חמש, אבא שלי שאהב מאד לתקן ולהתקין דברים בבית לבד, נסע לחנות כלי העבודה לקנות ברגים אני חושבת. אני עדיין יכולה לראות את המקדחה מונחית על שולחן האוכל.
'מעניין שלזה יש לך זמן. זה באמת חייב להיות כעת?' סיננה לעברו אימא.
'אני מבטיח לך שעד ארוחת הצהריים אהיה חזרה. אני יודע בדיוק מה חסר לי,' הוא ענה לה, אבל אימי לא הייתה מרוצה מתשובתו.
אחי ביקש להצטרף אליו, ואבי הסכים.
רגע לפני שהם יצאו מהבית אחי הסתובב אליי וביקש שאביא לו את הדובונת שלי.
'למה אתה רוצה את שלי, יש לך דובון משלך?' שאלתי.
'כדי להרגיש שאת איתי,' הוא ענה.
עברה חצי שעה אולי יותר, ושוטרים הנקשו על דלתינו. הם הגישו לי את הדובונת ספוגה בדמו של אחי שנהרג עם אבי בתאונה.
אימי אסרה עליי לדבר על התאונה. 'זה לא יחזיר אותם,' היא גערה בי.
היא הניחה את הדובונת שלי הרוויה בדמו של אחי המת ליד הדובון הכחול על השידה בחדרי ולא נתנה לי לגעת בהם יותר. הם נשארו שם עד היום שעזבתי את הבית. מה קרה איתם מאז אין לי מושג. מעולם לא חזרתי לבית ילדותי. אימי פגשה גבר אחר ויתכן שאף התחתנה איתו.
כשראיתי אתמול את מיסטר פו," היא אומרת ומחבקת את הדובון חזק, ר"איתי לנגד עיניי את הדובונת הוורודה ספוגה בדמו של אית'ן אחי התאום. מסתבר שהדובונת לא הגנה עליו, ולא הצילה את חייו. הייתי בת חמש ואף אחד לא חשב שיש לטפל בי."
אני קופא. אחי אית'ן…בן חמש…נהרג בתאונה… הדובונת הייתה איתו. אני מריץ את המידע הזה בראשי ומרגיש שכאב מפלח לי את החזה.
אני מישיר מבטי אליה. "עכשיו אני מבין מה ראיתי בעינייך, שגרם לי לחשוב עלייך. מה שלא קרה לי עם אף נוסעת לפנייך.
מיסטר פו לא היה עם בני בן החמש, אית'ן שמו, בזמן שנהרג. אני מבין שגם לו היה איתו, הוא לא יכול היה להציל אותו."
היא מביטה בי בשתיקה, בוחנת את עיניי בחוסר אמון.
אני מוציא את תמונתו של אית'ן לבוש בחולצת ספורט ועליה מוטבע שמו-
אית'ן סוייר 5. לא הייתי ממציא סיפור כזה," אני אומר לה מייד.
"כפי שאמרתי לך, אתה לא עשית דבר כדי לגרום לדמעות שלי להתפרץ," היא אומרת ויוצאת מתא הטייס.
יותר לא שמעתי ממנה משך כל הטיסה.
לכאורה לא קרה דבר. יכולתי לחזור לדירתי ולשכוח מהכל.
אני לא יכול לשקר לעצמי. אני יודע שהיא נגעה בי במקומות הכי רגישים שלי, ואילצה אותי להתמודד עם דברים שאני בורח מהם תקופה ארוכה.
*
לא יכולתי להכיל את הכאב על מותו של בני האהוב.
משפחתה של אימו נלחמה בי על כל פיסת רכוש, למרות שיבת המשפט דחה כל דרישה שלהם.
כאשר ניתן פסק הדין שפסק הכל לטובתי, ביקשתי מעורך דיני שיאפשר להם להוציא מהדירה כל מה שהם רוצים. הנחתי את מפתח הדירה על שולחנו ומאז לא שבתי לקחת אותו.
שכרתי דירה מרוהטת, קניתי בגדים חדשים לפי צרכיי, וביקשתי מהחברה שתשבץ אותיב כמה שיותר בטיסות. כמובן שהתרוץ שלי היה שברצוני לרכוש שעות טיסה רבות.
לא יכולתי לומר להם שאני בורח ממציאות חיי, ומעדיף לחיות אותם בשמים. בהתחלה עוד חיפשתי את אית'ן מרחף עם כנפי המלאך שלו לידו, אחר כך דימינתי אותי עף עם הציפורים בזמן שאני יושב ליד ההגה ומאחוריי מטוס ובו מאות נוסעים שאין להם מושג כמה עצב וכאב מסתרר מאחורי עיניו הכחולות של הקפטן שלהם.
כל זאת עד היום.
הדימיון הבלתי נתפס בין סיפוריי חיינו היה רק פיסה קטנה בפאזל. יש בה משהו שגורם לי להחסיר פעימות. זה משהו שלא הרגשתי הרבה זמן. זה לא שהתנזרתי מנשים, אבל עם אף אחת לא ניהלתי מערכת זוגית.
אני מריח את השינוי באוויר. עליי לעשות זאת לבד. אולי יום אחד…
*
עם הנחיתה מיהרה אלסקה להעלם בין קהל הנוסעים. החלטתי שאין טעם לפנות אליה. קודם עליי לסדר את חיי עבור עצמי, לפני שמתפנה בהם מקום לאדם אחר.
אני נוסע לדירתי, ניגש לחדר הארונות שלי ומוציא את הכספת שבתוכה שוכן המפתח לדירה הישנה שלי.
אני מוציא מהמקרר בקבוק מים קרים. יש לי הרגשה שאזדקק לו.
אני נוסע לדירה ממנה נעדרתי חשמ שנים.
"מר סוייר!" קורא לעברי השומר בלובי, "סוף סוף רואים אותך."
"טוב לראותך מר בליני," אני אומר לו, "אתה נראה מעולה." מר בליני מתרגש לראות שאני זוכר אותו.
"הגיע הזמן לחזור," אני משתף אותו.
"אני שמח לשמוע," הוא אומר בחיוך רחב. "הם לקחו הכל."
אני שמח שהוא הכין אותי. הוא לא הגזים. כשאני פותח את הדלת קול צעדיי מהדהד במבואה. הבית ריק כמעט מכל תכולתו.
באופן מפתיע מה שנשאר בו היא ספת העור השחורה והטלויזיה על הקיר.
אני עובר בדירה ופותח את הארונות. כולם ריקים מתכולתם. חדרו של אית'ן פתוח וגם הוא ריק מתכולתו.
אני יוצא למרפסת לנשום אוויר. מהקומה הארבעים של מגדל היהלום בעיר אני יכול לראות את העיר פרושה מתחתיי. השעה שעת בוקר, והכבישים העמוסים במכוניות נראים לי כמו מסלול של נמלים.
אני ניזכר בדבריה של אלסקה שתיארה את חחיותיה מהטיסות במסוק. אני פורש את זרועותיי לצדדים, משל הייתי ציפור במעופה. 'בדיוק כך זה מרגיש,' מהדהדות מילותייה במוחי.
אני מפעיל את הטלוויזיה ובוחר את ערוץ הנשיונל ג'אוגרפיק. כשהוא ברקע אני מתיישב על הספה, פותח את הטלפון הנייד ומתחיל להכין רשימות.
מה עליי לקנות כדי למלא את המקרר, ומה עליי לקנות כדי למלא את הבית. אני נכנס לכמה חדר ופותח את החלונות כדי להזרים אוויר נקי לחדר.
'תודה שהשארתם לי את חומרי ועזרי הניקיון,' אני אומר בציניות, וניגש לנקות את המטבח ואחריו את חדר האמבטיה בו הצטבר אבק בן חמש שנים.
'ותודה שפיניתם את הארון שלי מבגדים שלא אלבש יותר לעולם.' אני ממשיך בזמן שאני נכנס לחדר הארונות שלי לנקות את המדפים.
אני מסיים ועובר שוב למטבח, בו אני מגלה שהשאירו לי כמה כלי מטבח, או אם לדייק, את אלה שאני קניתי לפני נישואיי. מרגיש לי כאילו הם עברו על כל פריט, שלא ישאר כאן משהו חלילה שהיא קנתה. 'שיבושם לכם.' אני פולט.
אני מנקה במרץ, לא מפסיק אפילו לשניה. רק כאשר מגיע השליח עם המצרכים מהסופר אני מעיף מבט לנייד שלי ורואה שכבר אחר הצהריים.
אני מכניס את המצרכים למקומם. המקרר שמבריק מניקיון, מקבל בשמחה לתוכו את המצרכים שמקומם בקירור. את שאר אני מכניס למזווה.
אני מחליט לעשות הפסקה, למרות שנשארו לי רק שני חדרים בבית לנקות.
אני מתלבט האם להכין קפה בבית או לרדת לקנות בסטארבקס הקרוב. אני מחליט לגשת לדירה המושכרת לארוז את הבגדים ומעט החפצים שבה. פתאום דחוף לי לחזור לדירתי.
אני מתקשר לבן. "איפה אתה?" אני שואל אותו.
*
בן עבר יחד איתי את קורס הטייס, אבל מהר מאד הבין שטיסות טרנס אטלנטיות הן לא בשבילו, והוא עובד רק בטיסות פנים.
לאחר שנישאתי ומאוחר יותר כשנולד אית'ן הוא גער בי על כך שאני נעדר רבות מהבית.
"בשביל מה התחתנת אם אתה לא נמצא בבית?" הוא שאל אותי.
"אני מבין שהיא התלוננה בפניך," אמרתי לו משועשע, "היא התחתנה איתי דווקא בגללש ההעובדה שאני טייס הקסימה אותה. שום דבר לא השתנה. זה לא שאני כל הזמן על הקו. שלוש טיסות בשבוע זה בהחלט סביר. שאר הזמן מוקדש רק למשפחה."
מה שקרה בפועל הוא שדווקא כשהייתי בבית היא תמיד מצאה סיבה להעלם ממנו. אחר כך כבר גיליתי מהי, או אם לדייק מי הוא, וביקשתי ממנה שנפרד. התאונה גרמה שהדיבורים על כך לא באו לידי מימוש, ולמורת רוחה של משפחתה הוכרתי כאלמן.
*
"אני בסטארבקס ליד… כלומר," הוא מתחיל לגמגם.
"אתה לבד?" אני שואל.
"כן," הוא נאנח, "כל העולם ואישתו, ובעיקר אישתו," הוא מתבדח, "עסוק בעבודה."
"תזמין לי קפה, אני כבר מגיע," אני אומר ומנתק את השיחה.
הוא מופתע לראותני נכנס כעבור דקות ספורות לסניף. "איך ידעת איפה אני?" הוא שואל.
"פשוט מאד. התקשת לומר לי היכן אתה והיה ברור לי שאתה ליד דירתי. החלטתי שהגיע הזמן לחזור אליה ואני זקוק לעזרתך," אני אומר לו.
אני מעיף מבט על השולחן ורואה שהוא לא הזמין לי קפה. "אני מוותר על הקפה," אני אומר לו, "בוא נלך."
רק כשאני בדירה המושכרת, אני קולט שלא הבאתי איתי ארגזים. "תארוז הכל בשקי הזבל השחורים," אומר בן, "מנסיוני. אתה הרי יודע כבר דירות עברתי בשנים האחרונות."
"דווקא נשמע רעיון לא רע," אני אומר ומכניס את מכונת הקפה, והטבליות לתוך שק שחור. מבטיח לך להכין לך קפה מייד כשנגיע," אני אומר לו, כשאני רואה את המבט החומד שלו על מכונת הקפה שלי.
"אתה תמיד קונה את הטוב ביותר," הוא אומר, "טוב מה הפלא עם משכורת כמו שלך."
"זה מעניין שאתה אומר את זה כשאתה רואה כמה מעט דברים יש לי. אז נכון, השקעתי בקניית מכונת קפה טובה," אני אומר והוא משפיל את עיניו. הוא יודע שההערה שלו לא הייתה במקום.
אנחנו חוזרים לדירה ומניחים כל דבר במקומו. אני ניזכר בחדר האחרון שלא ביקרתי בו וניגש לפתוח אותו. אני נדהם לראות ערימות של רהיטים מונחים זה על גבי זה, וממלאים את החדר עד אפס מקום.
"מה עלה בדעתם להכניס לפה את הרהיטים?' אני שואל בקול את בן.
"אתה זוכר שהצו שקיבלו מאפשר להם להוציא חפצים אישיים שלה? רהיטים הם לא תחת ההגדרה הזאת, מעבר לעובדה שאת הרהיטים אתה רכשת לפניה. מה שעשו זה פשוט מעשה חולני, כדי להציק לך. אני רואה שהברקת את הבית. אתה בהחלט יכול לעשות הסבה מקצועית ולהציע את שירותיך כמנקה."
"ממש מסובך לנקות בית ריק," אני אומר לו, "אני דווקא צריך להודות להם שהם השאירו את הבית ריק. הרבה יותר קל כך לנקות אותו."
"בוא נחזיר כל דבר למקומו," אומר בן ונושא שני כסאות של פינת האוכל למקומם.
"עכשיו אנחנו יכולים לפתוח חברה לסידור בתים," אני צוחק איתו.
"מה שישמח אותך. מה עם הקפה שהבטחת לי?" הוא שואל ומתרווח על הכורסה שהוחזרה למקומה מול הטלוויזיה.
אני ניגש להכין לו קפה ועולה לחדר השינה שלי לפרק את שארית הדברים.
אני מביט מסביבי. כך נראו החיים שלי לפני שבע שנים, טרם כניסתה של אימו של אית'ן לחיי. עכשיו אני שוב מוכן להמשיך בחיי במלוא המרץ.
אני חוזר לסלון. בן יושב על הספה וצופה במסך הטלוויזיה. "תראה איזה תמונות מעלפות," הוא אומר.
על המסך מופיע הפרומו.
אפריקה כפי שלא ראיתם מעולם.
חמישה חודשים, אלפי שעות צילום,
ייצרו סידרה בת חמישה פרקים
בה תועדו חיות הבר במקום מחייתם בטבע.
תמונתה של אלסקה לבושה באוברול קצר בצבע אדמה מופיעה על המסך. היא יושבת בתוך מסוק ומסמנת בידה משהו לצלם. המצלמה אותה אוחז איש צוות נוסף עוקבת באיטיות אחרי הצלם שמתעד עדר של נמרים שמתקרבים לנהר להרוות את צמאונם.
צהריי היום. השמש קופחת מעל.
קבוצות קבוצות ניגשות החיות להרוות את צמאונן, ולתפוס מחסה בצל העצים המופזרים באזור.
אנחנו כאן איתן בחום הלוהט, מנגבים את הזיעה וחולמים על משקה קר.
התמונה קופאת ובמקומה ועולה הכיתוב.
הפקה של בית הסיפורים של אית'ן
בקרוב בערוץ נשיונל ג'אוגרפיק
"אתה מכיר אותה," קובע בן. אני מניח שמראה פניי הסגיר את מה שאני מרגיש.
"מכיר? לא בדיוק. היא הייתה בטיסה שלי מלונדון," אני אומר לו.
אני מודה על כך שהעבודה על הסידרה הסתיימה, כיוון שאני ממש לא מרוכזת. בקרוב עולה העונה הראשונה של
אפריקה כפי שלא ראיתם מעולם.
והחומר של הסדרה השניה עבר לעריכה.
מאז שחזרתי מלונדון והשארתי הודעה למגי בולטון, לא שמעתי ממנה, מה שלא מפתיע אותי כלל. החלטתי לא לשתף את סבתא בנושא. בסופו של דבר עם משכורת כמו שלי, אני יכולה לשלם את ההוצאות האלה. הן תמצאנה על מה לריב גם בלעדיי.
אני מוצאת עצמי חושבת לא פעם על הקפטן. אני עדיין מתקשה להאמין כמה הסיפורים שלנו דומים. הוא גבר מאד מרשים, אבל העיניים שלו הן שמשכו אותי להסתכל עליו, נכנסו לי לנשמה.
אני דוחה הצעות לערוך סידרה חדשה. אני זקוקה לאוויר לנשימה.
אני יוצאת למרפסת ומסתכלת על העיר הפרושה מתחתיי. הרחובות שמלאים במכוניות גורמים לי לחוסר שקט. 'אני חייבת לצאת מהעיר,' אני אומרת לעצמי, אבל רק המחשבה על טיסה כעת, גורמת לי לוותר.
כאשר הטלפון מצלצל אני מתעלמת. מי שזה לא יהיה יכול להשאיר הודעה בתא הקולי שלי.
בפינת המרפסת ניצב כיסא קש גדול המרופד בכרית בצבע ורוד. לראשונה אני קולטת שתמיד אני מחפשת את הצבע המסויים הזה שהיה של הדובונת שלי. מין ורוד עתיק כזה, שכלל לא אופייני לצעצועי ילדים.
*
"ורוד זה צבע של בנות. מה אתה בת?" הייתי מתרעמת כל פעם שאית'ן שחק עם הדובונת שלי.
"אני בן! לגמרי בן. אני לא משחק עם הבובות שלך," הוא העלה את טיעוניו, "רק עם הדובונת, כי אותה את מחבקת כשאת הולכת לישון. זה מרגיש לי כאילו את מחבקת אותי כשאני עצוב."
הוא טעה. זאת הדובונת שחיבקה אותי. זו אני שהייתי זקוקה לחיבוק שלה.
כמה אני זקוקה למישהו שיחבק אותי כעת.
ריאן הלך שבי אחרי התהילה שמקיפה אותי מתוקף תפקידי. הוא אהב את האירועים הנוצצים, את הכבוד שאנשים רוכשים לי. הייתה לו רק בעיה אחת והיא העובדה שאני נאלצת לעבוד שעות ארוכות כשאנחנו מצלמים, ולא פעם מחוץ לגבולות ניו יורק.
"זה לא עומד לקרות בינינו," אמרתי לו.
"זה יכול לקרות אם תשתני," הוא ענה לי בקור.
היה ברור לי שאם אבחר לעבוד במשרד, וכל התהילה סביבי תעלם, הוא כבר לא יראה אותי באותו אור שהוא ראה אותי ולכן שיחררתי אותו מחיי.
שמעתי שמאז היו לו כמה מערכות יחסים קצרות. אני מניחה שגם אחרות לא הסכימו להשתנות בגללו.
*
אינני יודעת מתי שנרדמתי. צלצול הטלפון העקשני מעיר אותי וגורם לי לפקוח את עיניי בבהלה.
“דאגתי לך, " אומרת השומרת של הבניין, "אני מצלצלת כבר עשר דקות."
“נרדמתי" אני אומרת ומחניקה פיהוק.
“ג'יידן כאן, הוא מבקש לעלות אלייך," היא אומרת ולוחשת, "הוא גבר מעלף איפה הכרת אותו?"
ג'יידן… היחיד שאני מכירה הוא הטייס שטסתי איתו ללונדון. האם יתכן שהוא מצא אותי?
"בטח," אני אומרת לו ונכנסת חזרה לדירה. אני שומעת את את המעלית עוצרת ופותחת את הדלת.
ג'יידן יוצא בצעדים מהירים לקראתי, אוחז בידו זר פרחים לבנים. הוא לובש מכנס שחור קצר וגופיית טריקו שחורה. אני מוקסמת ממראהו ומרימה עיניי אל עיניו.
"את מאוכזבת שלא באתי במדים?" הוא שואל. אין לו מושג כמה הפרפרים משתוללים לי בבטן.
"העיניים שלך ומה שהן מביעות זה כל מה שראיתי אז, לא את מדי הטייס שלך," אני עונה לו, "העיניים שמספרות גם את הסיפור שלי.
"אני יכול להיכנס?" הוא שואל, ורק אז אני קולטת שלא הזמנתי אותו פנימה.
הוא נכנס, סוגר את הדלת ומצמצם את הרווח בינינו. "אני מת לנשק אותך," הוא אומר ואוחז בסנטרי. "אני חולם עלייך מיום שנחתנו בלונדון. יש לי כל כך הרבה מה לספר לך. אין לך מושג כמה עזרת לי לצאת מהמקום בו הייתי. נדמה שהייתי בהשרדות כל השנים האלה. הרגעים היחידים בהם חייתי היו בתא הטייס כשדמיינתי אותי עף כציפור בשמים.
ואז את באת. ומעבר לסיפור המדהים שלך, ששזור באורך מופלא בשלי, סיפרת על אהבתך לראות את העולם ממעוף הציפור.
את הערת אותי לחיים, גרמת לי באותו יום לחזור לדירה שנטשתי לפני חמש שנים. התחלתי להחזיר אותה לחיים כפי שידעתי לפני שהיכרתי את אימו של אית'ן..
שפכתי כמויות אדירות של חומרי ניקוי כדי למחוק את כל מה שהיה בה. את המריבות, את הצורך שלי לברוח ממנה, את חוסר הרצון שלי לחזור. חזרתי רק בגלל אית'ן, עד שלא יכולתי יותר לחזור גם בגללו. ואז קרה מה שקרה.
רציתי לטהר את הכל לפני שאני בא אלייך, שיהיה לי מה להציע לך.
כששאלתי אותך לגבי המדים שלי ידעתי את התשובה, ידעתי שאת לא הסתנוורת מהם."
ג'יידן ממשיך לדבר ללא הפסקה, כאילו אגר בתוכו את המילים וכעת הוא יכול לשחרר אותן. כל אותו זמן הוא אוחז בסנטרי, מאפשר לי לראות את ההתרגשות בעיניו.
כשהוא מסיים הוא מסיר את ידו ממני. "אני עוד אנשק אותך, אראה לך את כל הרגש שהתעורר בי כלפייך, אני יודע."
"העונה הראשונה של אפריקה עולה לאוויר בקרוב מאד. העונה השנייה נמצאת כעת בעריכה, יש כבר תקציב מאושר לעונה השלישית. הודעתי להם שאני פורשת.
כמובן שניסו לשכנע אותי שיבדקו עם הרשת יכולה להעלות את המחיר, אבל אמרתי להם שחבל על המאמץ.
הגיע הזמן שלי לשחרר את הצורך שלי להוכיח לכולם שאני יכולה. כבר הוכחתי. הגיע הזמן שאחיה למעני.
המשבר שהיה לי בטיסה, שהעלה בי זכרונות כואבים, היה גם הפתח לריפוי עבורי. הבנתי שאיני יכולה להחזיק בחיים את מי שאיננו.
כל הזמן מונחות לפני הצעות לעבודה עיתונאית שאיננה כרוכה במסעות ארוכים. אני שוקלת כמה מהן ברצינות.
חשבתי עלייך המון. לא הייתי בטוחה שאתה חושב עליי," אני מדברת אליו בגילוי לב.
"אז עכשיו את יודעת. אני יודע מה אני רוצה. אני רוצה אותך בחיים שלי, לחלוק אותם איתך.
מהיום אני בחופשה ללא תשלום. אני רוצה לארגן גם את חיי המקצועיים מחדש. כמובן שבחברה לא אהבו את הרצון שלי לרדת מטיסות טרנס אטלנטיות.
'איך אתה מצפה שאאשר לך טיסות קצרות, עם ניסיון כמו שלך? מה אתה נהג אוטובוס שטס שעה וקצת לטורונטו וחזרה?'
סיפרתי לו עלייך. שיש לי אישה שאיתה אני רוצה לבנות את חיי. אני לא רוצה יותר לבלות יותר באוויר מאשר בבית איתך."
המילים שלו מחממות לי את הבטן.
"אני רוצה הכל אלסקה, ולא רואה סיבה לחכות. אני יודע איך זה מרגיש להיות אבא, אני רוצה להרגיש את זה שוב. מאז התאונה לא הרגשתי כך. זה לא שלא הייתי עם נשים, אבל שום קשר לא היה רציני.
איתך אני יודע שאוכל לעוף חופשי כמו ציפור, גם שרגליי תהיינה על הקרקע. את החופש שהייתי זקוק לו, אי השפיות שלי. אני פשוט יודע.
אני מבקש שתארזי כמה בגדים, כי את הלילה אני רוצה שתבלי בדירתי. המראות מהקומה הארבעים הם בדיוק כפי שתארת. להיות בשמים, אבל קרוב מספיק כדי לראות את האדמה, ועדיין להרגיש את השקט עוטף אותך.
השקט הזה יכול להתקיים רק כשאת איתי. הוא שוב אוחז בסנטרי והפעם הוא מנשק אותי נשיקה תובענית וארוכה.
"אמרתי לך שאני עומד לנשק אותך," הוא אומר כששתפינו ניתקות, "לא האמנתי שאחזיק כל כך הרבה זמן."
ארבעה חודשים עברו
העונה הראשונה של אפריקה כפי שלא ראיתם מעולם נוחלת הצלחה מסחררת ובקשות לרכישתה מתקבלות מכל מיני תחנות בעולם.
מנהל הערוץ מבקש להיפגש איתי. אני דוחה אותו בנימוס. "אני עם אפריקה סיימתי," אני עונה לו, אני זקוקה לקצב חיים נורמלי." אני לא משתפת אותו במה שנרקם. אני מסיימת את השיחה וניגשת להתארגן.
ג'יידן יורד במדרגות, נושא איתו שתי מזוודות. אני עדיין מתרגשת כל פעם מחדש. לראות אותו לבוש במדי הטייס שלו.
"את בטוחה שאת מסוגלת לטוס? " הוא שואל בדאגה.
“אני מרגישה נפלא," אני עונה לו בחיוך. אני רוצה לקחת את המזוודה אבל הוא לא מאפשר לי. אני לא מתווכחת.
אנחנו מקדימים להגיע. הצלמים שלי כבר מחכים בהתרגשות. למרות שיש להם עבר עשיר בצילומי טיסה, הם מעולם לא צילמו בתא הטייס בגובה כזה.
ג'יידן מוביל אותם לתא הטייס כדי לערוך להם סיור בו ולהנחות אותם לגבי המותר והאסור.
אני מביטה עליו וליבי מתרחב.
כאשר הוא שוב לבד הוא מסמן לי לבוא. "המבטים שלך לא נעלמו מעיניי, מסתבר שהמדים שלי עושים לך את זה," הוא לוחש לי.
“אתה יודע שלא! אתה יודע שאני מאוהבת בך, בגבר שאתה, אני נוזפת בו.
"אני יודע," הוא צוחק, "אני אוהב לשמוע שאת אומרת זאת."
ג'יידן מלווה אותי לכיסאי וניגש לעמוד עם הצוות ולברך את הנוסעים.
אני מתרכזת בסיפור שהכנתי ובהוראות לצלמים. אני כל כך שקועה בחומר שלא שמתי לב שהמטוס יצא לדרכו.
לילה טוב לנוסעים לרומא.
כאן הקפטן שלכם ג'יידן סוייר,
איתי טייס המשנה מיילו האריס.
מנהל צוות הדיילים הערב הוא לנון רוזניקוב.
בשמי ובשם צוות המטוס הרשו לי להודות לכם על שבחרת לטוס איתנו.
מזג האוויר מעל האוקיינוס סביר, מזג האוויר ברומא גשום.
תרשו לי לשתף אתכם בכמה מילים אישיות.
איתי בטיסה נמצאת היום אישתי אלסקה
היוצרת של אפריקה כפי שלא היכרתם.
אלסקה והצוות שלה יצלמו רק בתא הטייס,
במטרה לא להפריע לנוסעים.
אני מאחל לכם טיסה נעימה.
כאשר המטוס מתייצב ניגשת אליי ג'ורג'י ומוסרת לי שהטייסים מוכנים
לארח אותנו בתא הטייס.
שבעה חודשים עברו
הפרומו של העולם ממעוף הציפור מעיניו של מיסטר פו,
בהפקדת בית הסיפורים של אלסקה סוייר ,
מוקרן הערב לראשונה.
אני יושבת לצידו של ג'יידן על הספה ומרגישה סיפוק. אני גאה בצוות שלי שעשה הכל כדי שהסידרה תהיה מוכנה על פי לוח הזמנים הקשוח שקבעתי להם.
פניי המחייכות ממלאות את המסך, כאשר ברקע נמצא ג'יידן ולידו מיסטר פו.
כאן אלסקה סוייר עם סידרה חדשה שתצולם כולה בתא הטייס,
או אם לדייק בתאו של קפטן ג'יידן סוייר.
הרעיון לסידרה נולד במוחי כאשר הזמין אותי קפטן סוייר לצפות בעולם
מתא הטייס.
אז גם היכרתי את מיסטר פו שיושב באופן קבוע על החלון ליד כיסא הטייס.
הסידרה מוקדשת לאית'ן שעזב את העולם והשאיר את מיסטר פו אחריו.
"ג'יידן, יש לי ירידת מים. צריך להתקשר לאליזבת, התיק שלי לבית החולים מוכן ליד הדלת, ו…" אני אומרת כשאני מרגישה את כולי נרטבת ממי השפיר.
ג'יידן פועל בקור רוח, ומודיע לד"ר אליזבת הדסון הרופאה שלי, שאנחנו יוצאים לבית החולים הר סיני.
הוא מושיט לי יד ותומך בי בזמן שאני קמה. אני הולכת ומטפטפת. "אני צריכה לנקות," אני אומרת לו.
"מה שאת צריכה כעת זה לנשום. אני אדאג כבר שהכל יהיה נקי," הוא עונה לי בשקט האופייני לו.
"ואל תשכח את מיסטר פו. אני רוצה שהוא יהיה שם כשאח שלו יצא לאוויר העולם."
בר אבידן
מאמינה באהבה
