אני שוכבת במיטה. כל הגוף כואב לי.
כשהבנתי שהעזרה שלורה ביקשה ממני היא לא בדיוק ליומיים, ביקשתי ממריה המנקה שלי שתגיע בימי שישי בבוקר לטפל בכביסה ולהשקות את העציצים, כיוון שיום שישי בחנות של לורה הפעילות בשיאה ואני חוזרת מותשת.
אתמול מיהרתי לבוא הביתה ולהתארגן לקראת ארוחת הערב אצל דין, ולא שמתי לב שמריה השאירה את החלונות בחדר השינה ובמקלחת פתוחים. עכשיו אני משלמת על זה בהתקררות.
'כנראה שזה מה שהגורל רצה,' אני חושבת לעצמי, 'ומה שצריך לקרות יקרה.'
ברור לי שאם הייתי נשארת אצלו כנראה הייתי בריאה כעת, אבל אני לא מצטערת על כך.
*
אימי ואני חברות טובות. אנחנו מדברות על הכל.
"לתת את הגוף ג'קי," היא אמרה לי באחת משיחות הנפש שלנו על כוס קפה ועוגה שיצאה זה עתה מתנור, "הרבה יותר קל מלתת את הלב.
לעיתים זה מה שאישה צריכה, וזה בסדר. אין להתבייש בזה. העיקר שתוכלי להסתכל על עצמך במראה ועדיין לאהוב את עצמך.
כשמדובר באהבה, קחי את הזמן. מה שצריך לקרות יקרה. אם היא אמיתית היא תחכה לך."
המילים האלה מלוות אותי כעת.
*
את השבוע אני מעבירה במיטה, עטופה בשמיכה שגורמת לי להזיע ללא הפסקה.
לורה, שאחוזת חרטה על שנעלמה לזמן רב משאמרה, מבקרת אותי, מביאה לי ארוחות ויושבת מולי במבט מלא רחמים.
"זו רק התקררות," אני אומרת לה, "וזו לא אשמתך."
גם מריה מגיעה לראות מה שלומי. היא תמיד מוצאת מה לעשות בבית, למרות שאני חיה לבד ומקפידה לשמור על הסדר והניקיון.
"תסתכלי עלייך. כמה רזית," היא סופקת בכפיה, "אני ממש דואגת לך."
אני מוצאת את עצמי מרגיעה אותה ואומרת לה שאף אחד לא מת מקצת שיעול.
כשמגיע סוף השבוע אני נושמת לרווחה. גם כי אני כבר מרגישה טוב יותר, וגם כי אני יודעת שיניחו לי כעת לנפשי.
מריה דאגה למלא את המקרר, ואני מרגישה שאני שוב חוזרת לחיים, אמנם בצעדים מהוססים, אבל עדיין אני שוב על הרגליים.
שבת בבוקר. אני יושבת בסלון וצופה בתצוגת אופנת הקיץ בערוץ האופנה, אבל משתעממת מהר. אני גולשת ברשת ומחייכת כשאני רואה שהמאמר שכתבתי על אופנת פריז הוא הניצפה ביותר.
ברקע יש מוסיקה שקטה, ואני מרגישה שסוף סוף אני שוב רגועה.
ואז נשמעת התראת הודעה בנייד.
דין מונטגומרי:
איך את מרגישה?
אני לא יודעת האם הוא האמין לי שהתקררתי או חשב שזה סתם תרוץ. עכשיו אני עומדת לגלות זאת.
ג'קלין דה פרנס:
הרבה יותר טוב.
עברתי שבוע קשוח עם התקררות קשה.
אני עדיין חלשה אבל מרגישה שאני חוזרת לעצמי.
ואתה?
דין מונטגומרי:
חשבתי להזמין אותך לארוחת בוקר.
מה דעתך שאבוא לאסוף אותך?
אני אזמין אוכל לדירה.
ג'קלין דה פרנס:
נשמע לי רעיון טוב.
דין מונטגומרי:
יעזור לי מאד אם תשלח לי את כתובתך…
ג'קלין דה פרנס:
ואני חשבתי שבשבוע שלא דיברנו
למדת עליי הכל.
אני מתחרטת על המילים שכתבתי, מוחקת מייד, ושולחת לו את כתובתי.
דין מונטגומרי:
אני אהיה אצלך עוד רבע שעה.
את מוזמנת להישאר עם הפיג'מה.
'אתה כל כך לא מכיר אותי. אם אתה מדמיין אותי עם כותונת לילה סקסית נכונה לך אכזבה קשה,' אני מדברת אליו בליבי. אחרי שבוע שישנתי עם חולצות טי שירט, לבשתי הבוקר אוברול ארוך עם הדפס של דובוני פנדה שמשמש כבגד בית,
ברגע של שובבות אני מחליטה להישאר איתו ולארוז לי בגדים להחלפה.
כשאני מגיעה ללובי אני רואה שדין כבר מחכה לי כאן. הוא יוצא מהרכב ומושיט יד לעזור לי לרדת במדרגות. אני עדיין לא מרגישה יציבה כל כך. "אני בסדר," אני אומרת לו ויורדת בכוחות עצמי.
כשאני מתיישבת ברכב הוא מתחיל לצחוק. "לא חשבתי שתקחי את דבריי ברצינות," הוא אומר.
"או פשוט תודה שחשבת שאבוא בכותונת לילה שקופה. אז אין לי כאלה," אני מתגרה בו.
הוא מחניק חיוך. "את בהחלט מעבירה אותי שיעור. אני אוהב את השיעורים שלך. הם מאלצים אותי לעצור ולחשוב."
"אני רוצה שתדע שאני לא משחקת משחקים. אני אעדיף לשתוק ולא לספר שקרים," אני אומרת לו.
"אני לא מכיר אותך, ועדיין לא יודע לפרש אותך. אני יכול לאמר לך שעכשיו כשאני רואה אותך אני יודע שלא העמדת פנים שאת חולה. חבל שלא ידעתי. הייתי בא לטפל בך,"
אני מספרת לו על לורה אכולת רגשי אשמה שדאגה שאוכל ועל מריה.
"יכולתי לבוא לארח לך חברה," אני מנסה אותה.
"היית נרדם מרוב שעמום. ישנתי מלא. הרגשתי כמו בלון שהוציאו לו את האוויר,"היא עונה לי.
"לפחות כעת את מאפשרת לי לטפל בך," אני אומר ומושיט יד לקווצת שיער סוררת, ומעביר אותה אל מאחורי אוזנה, מה שמאפשר לי לראות את טיפות היהלומים על אוזנה.
יש לה טעם יקר ואני תוהה האם היא רכשה אותם בעצמה או אולי קיבלה אותם מגבר.
כשאני עושה זאת נעצמות עיניה, והיא משאירה אותן עצומות.
'איך אני יכול לדעת מה היא מרגישה אם היא לא משתפת אותי?' שוב אני חושב לעצמי כמה היא שונה מכל אישה שהיכרתי.
"איזה בניין יפה," היא קוראת בהתפעלות כאילו זו הפעם הראשונה שהיא כאן. "כשבאתי לכאן היה חושך ולא ראיתי אותו במלוא תפארתו," היא מסבירה.
ארוחת הבוקר מגיעה בתזמון מושלם דקות אחרי שאנחנו נכנסים לדירתי.
"זה בסדר שנשב בחדר האירוח?" שואלת ג'קי, "זה פשוט נראה לי יותר מתאים למה שאני לובשת."
"בטח," אני אומר וניגש להדליק את האש באח.
ג'קי לוקחת שמיכה שמונחת על הספה, עוטפת את עצמה בה, ומתיישבת על השטיח מול האח. שוב היא מסתגרת בפניי.
"כשהייתי פה הסתכלתי על הספרים. אתה אוהב לקרוא?" היא שואלת ומעיפה מבט לעבר הכוננית.
"זו הסיבה שהם כאן," אני עונה לה מופתע.
"כשהתכוננתי שתבוא לאסוף אותי דמיינתי את עצמי יושבת כאן מול האח וקוראת. כבר ראיתי כמה ספרים שמעניינים אותי," היא אומרת וקמה, "השאלה במה להתחיל?"
*
כשרכשתי את הפנטהאוז, החדר הזה היה החדר האהוב עליי ביותר.
ואז באה ניקול והפכה אותו למרכז החברתי שלה.
כשחברותיה היו מגיעות הייתי לוקח ספר ועולה לחדר השינה לקרוא.
כעת זה עומד להשתנות.
אין לי ספק, למרות שעדיין אני לא מכיר אותה, שעם ג'קי זה לא יהיה כך.
פתאום אני קולט שאני חושב עליה בזמן עתיד, ויודע שאני רוצה אותה שם.
*
"בואי נאכל קודם. אני מקווה שתאהבי את הבחירה שלי," אני אומר לה.
חיוך מתפשט על פניה כשהיא רואה את ערימת הפנקייק שאני עורם על הצלחת עבורה, מסביבה אני מניח את פירות היער ומשאיר לה לשפוך סירופ מייפל כרצונה.
"החלטתי להיות אמיצה ולא לאמר לך מה אני אוהבת לאכול. אני מודה שאני שמחה שלא בחרת ביצים, תפוחי אדמה ובייקן. זה רק מוכיח שטוב לתת אמון."
אני תוהה האם היא מפריחה סתם סיסמאות, כמו אז בארוחת הערב. משום מה יש לי הרגשה שהיא פשוט מתוקה אמיתית.
אני מוזג מיץ תפוזים טרי לשתי כוסות ומניח אחת לפניה.
"מושלם!" היא אומרת, "איזה פינוק." היא עוצמת עיניי ולוגמת מהמיץ בהנאה.
כשהיא מסיימת לשתות היא פוקחת עיניים ומסתכלת עליי בעיון. "איך עבר השבוע שלך?" היא מפתיעה אותי.
"את יודעת, אני לא זוכר שאי פעם נשאלתי את השאלה הזאת." היא נוגעת לי בעצב מאד חשוף.
"אני מקשיבה לך," היא אומרת, וכל מה שאני חושב עליו כעת כמה אני מת לנשק אותה, לראות שהיא אמיתית, שאני לא חולם אותה.
"אם זה גורם לך אי נוחות, אתה לא חייב, " היא מוסיפה.
"את כל כך טועה," אני ממהר לענות, "אני רוצה לחלוק איתך הכל.
בשבוע שלא התראינו חשבתי עלייך המון. על התגובה שלך כשנכנסת לכאן, כל כך אחרת מכל מי שהיה פה."
"אני לא רוצה לפגוע בך," ניכר עליה שהיא בוחרת כל מילה, "החדר הזה מרגיש לי מחבק ורגוע.
אני לא יכולה לאמר את אותו הדבר על המבואה.
שלא תבין לא נכון. גרם המדרגות יפיפה בעיניי, אבל יש בו דברים ש… " היא משתתקת.
"כמו יצירות האומנות היקרות, או הריהוט המוזהב," אני אומר את מה שאני כבר יודע, את מה שאני מבין, את מה שגורם גם לי להרגיש לא נוח.
היא נמנעת מלהגיב. "חדר האוכל שלך מדהים ביופיו. כלומר שולחן העץ הכיסאות נעשו בטוב טעם. הם מזמינים אותך לשבת, אבל ברגע הראשון כשנכנסתי לחדר הרגשתי… " היא שוב מחפשת את המילים.
"חנוקה," אני משלים את דבריה.
"אתה כועס שאני מדברת בגילוי לב?" היא שוב תולה בי מבט.
"את לא מבינה כמה עזרת לי השבוע לעבד דברים.
אבל בואי נתחיל מהתחלה.
אגב, הפרש הגילים בינינו מפריע לך?"
אני יודע שאנחנו חייבים לדבר על כל מה ששמעה עליי בארוחת הערב.
"אם היה מפריע לי לא הייתי פה," היא מחייכת.
"דורותי היא אישה טוב וחכמה. החיסרון שלה הוא שהיא לא עוצרת לברור את מילותיה. היא לא בדיוק דייקה.
ניקול הייתה, כלומר היא עדיין, בת שלושים ושש. אני צעיר ממנה בארבע שנים."
"כבר אמרתי לך, הגיל לא משנה. ישנם אנשים שבגיל שלושים הם כבר זקנים, ויש בני שישים שהם מלאי חיים.
כמובן שאין סיכוי שאתאהב בגבר שגילו כפול משלי."
אני מתאפק לא להגיב. ג'קי אמנם מדברת בגילוי לב, אבל עדיין עוטפת עצמה בשמיכה, מונעת ממני להתקרב אליה.
"ניקול… היא הרשימה אותי בהתחלה. הבינה את שפתי, כך חשבתי.
כמו שועלה ערמומית היא לא הראתה לי את פניה האמיתיות. היא הרדימה אותי במילים חסרות בסיס.
כל 'האוצרות' האלה הם שלה.
כשראיתי את התגובה שלך ידעתי שאת תביני אותי.
אנחנו כבר לא יחד תקופה ארוכה. הרחק מעיני כולם אנחנו מנהלים מלחמה מדממת. מלחמת אגו באגו.
כל החודשים האלה ראיתי רק שהיא מתעקשת על פרטי פרטים. ומה איתי?
דווקא מה שלא אמרת גרם לי להביט על עצמי במראה.
הרגשת הפליאה על כך שאת לא נפלת מייד ברישתי התחלפה מהר מאד בהערכה כלפייך, וברצון להכיר אותך.
אז שאלת איך היה השבוע שלי? זה היה שבוע של התנקות.
היית צריכה לראות את פניה של ניקול כשהודעתי לה שאני חותם על מסמכי הגירושין וביקשתי שתשלח לי רשימה של מה שהיא רוצה מהבית.
*
"מה המשחק של דין?" היא שאלה אותי בכעס. הרגשתי שלו מבט יכול היה להרוג, הייתי מת במקום.
"הבנתי שמשחקי הכוח האלה מתישים את שנינו ואין בהם טעם.
החלטנו להיפרד, בואי נעשה את זה בצורה מכובדת."
היא הביטה בי המומה. היא לא האמינה למילותיי.
"שיהיה לך ברור שאני רוצה את.. " היא התחילה לירות לעברי. היא הייתה בטוחה שאגיב מייד.
"תערכי רשימה של כל מה שרוצה ואדאג שזה יגיע אלייך."
"שלא יהיה לך ספק שאעשה זאת, וזאת הולכת להיות רשימה ארוכה."
היה לי ברור שבדברים שבאמת חשובים לי היא לא תיגע.
"קחי את הזמן, תערכי רשימה. תשלחי לי אותה רק אחרי שתהיי בטוחה שיש בה את כל מה שאת רוצה ואוודא שתקבלי הכל. "
את הרשימה קיבלתי אחרי שלושה ימים. בהכירי את ניקול אני יודע שהרשימה הייתה מוכנה באותו יום, והיא קראה אותה עשרות פעמים לפני ששלחה לי אותה.
*
"עמדתי במילה שלי. לפני יומיים חתמתי על המסמכים לצד חתימתה.
אחרי שקראתי ברפרוף את הרשימה שלה, חתמתי גם עליה.
מסמכי הגירושים שלי קיבלו תוקף בבית משפט."
"איך אתה מרגיש עם זה?" היא שואלת.
"אני מרגיש הקלה. כעת אני יכול…." אני חייב לשלוט במילים שלי. אני מרגיש את הרגש שלי גואה כלפיה.
"הייתי בשתי מערכות יחסים ארוכות. אחת הייתה אהבת נעורים בתיכון. היא נעלמה באותה סערה שהתחילה," היא מתחילה לספר, "את האקס, שלי היכרתי כשלמדתי תקשורת באוניברסיטה. הוא היה מבוגר ממני בשנה וחשב שהוא יודע הרבה יותר טוב ממני רק בגלל העובדה הזאת.
מצאתי עצמי לא משתפת אותו בדברים שהיו חשובים לי, רק כדי לא לספוג הערות וביקורת. עד שיום אחד לא יכולתי יותר.
הבנתי שכך לא אמורה להראות זוגיות אמיתית עם פנים לעתיד.
לא גרנו יחד, וגם לא היה לי רצון להישאר לישון אצלו אף פעם.
מעבר לכך זאת הייתה זוגיות נוחה. הוא הבין את הצורך שלי להקדיש את זמני ללימודים. רק שלא ראה כמה התרחקנו, וכמה ניסגרתי בפניו.
הלב שלי נשאר נקי מצלקות. רק לאחר שנפרדו הבנתי שלא באמת נתתי לו אותו."
היא מביטה בי במבט שאני לא מצליח לפענח. פתאום נדלק זיק שובב בעינייה.
"ניכר על פניך שאתה חש הקלה. אגב, מה עם הדברים שהיא ביקשה לקחת?"
"היא תקבל אותם השבוע, כך הבטחתי לה. דיברתי כבר עם המובילים. הם ביקשו שאתן להם התראה של כמה שעות והם יגיעו."
"מה שאתה אומר בעצם שהם יבואו גם היום אם תבקש?" הא שואלת ואני מוקסם מהמבט בעינייה.
"כן," אני עונה," תשתפי אותי מה עובר ראש היפה שלך. "
" אתה מוכן לשחרר? " היא שואלת.
"כבר שיחררתי. רציתי לבוא אלייך נקי, "אני עונה לה בלי לחשוב.
"יש לי רעיון. בוא נקח את רשימה, ונסמן את כל הפריטים עם נייר דביק, כך שהמובילים ידעו מה לקח, וכשנסיים נבקש מהם לבוא."
"את באמת מוכנה לעשות זאת איתי? " אני שואל, "אני חושב שאת צריכה עדיין לנוח."
" חשבתי שזה יעזור לך לנשום," אומרת ג'קי ומהדקת חזק את השמיכה סביבה.
'את לא עושה לי את זה שוב, ' אני ממלמל.
"תסביר," היא מבקשת. רק אז, אני מבין שהיא שמעה את דבריי.
"אני לא רוצה למשוך אותך לרפש שלי. יש בי הרבה כעסים עלייה," אני אומר אחרי שתיקה ארוכה.
"אתה לא מפחיד אותי," היא אומרת, "אם אתה מוכן, בוא נעשה את זה. אני מבטיחה לך שזה יהיה כייף."
אני רואה את חוסר השקט בעיניו היפות ונחושה בהחלטתי למלא אותן בשמחה.
הוא חושב שאני לא מרגישה שהוא מנסה להתקרב אליי. אני כבר יודעת שהוא מחפש מעבר לשעשוע רגעי במיטה, אבל עדיין אני מרגישה שהוא צריך להשתחרר.
אני בוחרת מתוך רשימת השירים שלי מוסיקה קיצבית ומחזיקה את הרשימה שכתבה ניקול.
"השידה הויקטוריאנית בזהב שממוקמת מימין לגרם המדרגות," אני מתחילה להקריא לו.
אני מוסרת לו את אחת הפיתקיות שעליה כתבתי בכתב אומנותי את שמה.
הוא מדביק אותה על הרהיט המכוער שגרם לי להרגיש כל כך נוח כשנכנסתי לכאן לראשונה.
"משמח אותי מאד," אני אומרת לו וממשיכה להקריא את הרשימה.
ערימת הפתקיות הולכת מצטמצמת והבית מתמלא בריבועים צהובים הנושאים את שמה של ניקול.
כל רהיט שמסומן גורם לי שמחה, ולדין לשחרר אנחת רווחה.
אני מתנועעת כל הזמן לקצב המוסיקה ומנסה ליצור אווירה שמחה.
"הגורל בהחלט ידע את מי לבחור עבורי," הוא אומר באגביות, כאילו אין במילים האלה אמירה גדולה.
אני מרגישה שחם לי. גם מהמילים שלו, גם מהקירבה אליו, וגם כי פשוט חם לי עם האוברול הזה.
אני שמחה שלבשתי מתחת מכנסיים קצרים וגופיה. אני פושטת אותו מעליי ותולה אותו על מעקה המדרגות.
"כמה אני שמחה לתת לך את הפיתקית להניח על האיך היא קראה לזה? 'הקונסולה היחודית מימי המלך לואי הארבע עשרה.'"
אני מגישה לו את הפיתקית, אבל במקום לקחת אותה ממני, הוא עוטף את ידי בידו. "קשה לי המרחק הזה ממך," הוא אומר בשקט.
"אבל אני פה," אני אומרת לו מבולבלת.
"את פה," הוא אומר לי ומניח את ידו על ליבו.
אני מתקשה לנשום. "בוא נסיים כבר. נשארו לנו רק שלושה פריטים."
"את מתעלמת ממני," הוא אומר.
"אני רוצה כבר לסיים עם זה. אני נחנקת פה. אני רוצה שיקחו כבר את הכל. בשבילך, אבל גם בשבילי."
"וכשזה יקרה?" הוא מישיר מבטו לתוך עיניי.
הזמזום של האינטרקום הפנימי מקפיץ אותי. הוא עוזב את אחיזתו בידי וניגש לענות.
"תני לי את הפתקיות שנשארו. אני אסיים להדביק אותן לבד," הוא אומר. "המסיבה נגמרה."
אני תוהה האם פגעתי בו, האם הוא כועס עליי.
"אני מציע שתלכי לנוח בחדר שלי. הוא נמצא בצד שמאל. האש באח בוערת וגם השמש חודרת מבעד לחלונותיו ומאירה אותו," הוא אומר בפנים חפות מרגש.
"אני…" אני מתחילה לאמר, אבל הוא נד בראשו לשלילה.
בלית ברירה אני לוקחת את התיק שלי, אוספת את האוברול ועולה במדרגות מהר ככל יכולתי.
שוב אני מרגישה שאני נושמת. אין לי ספק שהיא כבר לא נוכחת פה זמן רב. החדר מרוהט בטוב טעם, לא עמוס. למעשה אין בו כלום פרט למיטה רחבת ידיים, מסודרת להפליא, וכורסה בפינה.
מבט מהיר מלמד אותי היכן חדר הארונות והיכן חדר האמבטיה. אני נכנסת אל האחרון, שגם הוא לא עמוס, ומסתכלת על עצמי במראה מה שלא עשיתי שבוע שלם.
רזיתי קצת אבל לחיי סמוקות מעט.
אני שוטפת את פניי ומנגבת אותן בתנועות טפיחה.
האח נראה לי מזמין. להבות האש מרצדות בתוכו בעליזות, כאילו אין בעיות בעולם.
המיטה מושכת אותי לבחור בה. 'אין פה שריד ממנה,' אני מדברת אל עצמי בליבי ומסניפה לתוכי את מבשם הכביסה מכלי המיטה, מבשם בריח בריזת ים.
אני לא טורחת לקרוא את הסימנים באיזה צד הא נוהג לשון. אני מתכרבלת בתנוחה עוברית, עוצמת עיניים ונרדמת.
אין לי מושג כמה זמן ישנתי. מה שמעיר אותי היא תנועת איסוף קווצת השיער הסוררת שמכסה את עיניי. אני לא פוקחת עדיין את עיניי.
"כמה את יפה," הוא לוחש לי ומעניק לי נשיקה ארוכה במצח. נשיקה שיש בה את כל עוצמת הרגש.
אני שוכבת בעיניים עצומות, מתמסרת למגע הנעים של שפתיו, ומקשיבה. שקט מסביב. המובילים כבר לא פה.
'עכשיו אני רק שלך,' הוא לוחש לי, 'שום דבר לא עומד בינינו, פרט לך. אני אחכה לך כמה שצריך. "
אני פוקחת את עיניי, ומתמתחת.
"איך ישנת?" הוא שואל.
"לא חשבתי שארדם. מסתבר שהייתי זקוקה לשינה. המיטה שלך כל כך מזמינה ומחבקת," אני אומרת לו אבל פניו נותרות רציניות.
הוא חוקר את עיניי, אני את שלו. דקה ארוכה אנחנו מדברים ללא מילים.
"אני פה," אני אומרת לו.
"תסבירי," הוא אומר ופניו נשארות נטולות הבעה.
אני מושיטה ידי ללחיו, נוגעת בזיפים בני יומם, ומלטפת אותה.
הוא עוצם עיניים, והמתח על פניו מתרכך ואני שומעת את נשימותיו הקצובות.
"אני פה," אני אומרת לו, "אינך צריך לחכות לי יותר."
"שמעת," הוא אומר לי ומחניק חיוך.
הוא לוקח את כף ידי בידו ונושק לה. "ואת פה להישאר." הוא לא שואל, אלא קובע.
אני נזכרת במילותיה של אימי כמה קל לתת את הגוף, כמה עליי לנהוג בזהירות עם הלב.
אני מרימה את השמיכה ומפנה לו מקום. הוא נשכב לידי ומסמן לי בידו להניח את ראשי עליו.
"אני דין. אני עוסק ביזמות עסקית, בוחן חברות חדשות ומקדם אותן.
אני לא גבר שמתאהב בקלות, בעיקר אחרי הניסיון המר שהיה לי.
שנה התכתשנו על סעיף זה או אחר בהסכם הפרידה בינינו.
את נכנסת לחיי בהפתעה. לא הייתי מוכן, לא רציתי זוגיות.
את מיוחדת במינך ואני לא יכול לדמיין אותי בלעדייך.
תשאלי כל מה שאת רוצה. אני מבטיח לענות לך בכנות על הכל."
"אני ג'קלין, מעדיפה שקוראים לי ג'קי. הקרובים אליי קוראים לי בכל מיני שמות, ביניהם ג'ק.
את האהבה לאופנה ספגתי מאימי. אני אוהבת לכתוב ולכן שילבתי בין שתי האהבות ואני עורכת את ירחון באופנה אופנה היום. אני גם הבעלים שלו."
"שובבה שאת. כמה מחזרים יש לירחון שלך. היו שרצו לקנות אותך, היו שרצו להנפיק אותך, ואת בשלך," הוא אומר התפעלות.
"אימא שלי לימדה אותי שקל יותר לתת את הגוף מלתת את הלב," אני אומרת לו, "ברגע שאתן למישהו דריסת רגל בירחון, הוא כבר לא יהיה שלי."אני מרימה עיניי אליו ורואה שהוא מפנה את ראשו ממני. "אתה מסכים איתי?" אני שואלת.
"צודקת," הוא עונה אבל לא מביט עליי.
"כך נהגתי גם עם גברים. עד שבאת אתה," אני משלימה את מה שהוא רצה לשמוע.
"את מנוולת!" הוא מסנן, הופך אותי על גבי ומטביע על שפתיי נשיקה שמרוקנת את האוויר מריאותיי.
"מה אמרת?" אני שואלת אותו חסרת נשימה בסיומה של הנשיקה.
"שאת מתוקה אמיתית, ואני אסיר תודה לגורל שהביא לי אותך," הוא אומר, "למה מה חשבת שאמרתי?"
העיניים שלו סוערות, בדיוק כמו הרוח שסוערת פתאום בחוץ, כאשר השמים מתקדרים פתאום וגשם עז ניתך על הארץ.
תמיד המראה האפרורי היה משרה עלי עצב, אבל לא היום.
למרות שיש לי עוד הרבה ללמוד עליו, ולו עליי, אני מרגישה בטוחה ומוגנת לידו. מרגישה שסוף סוף הלב שלי מונח במקום הנכון.
בר אבידן
מאמינה באהבה
