"בואי מילי, מה כבר יכול לקרות? המיטה לא תברח לך," אמרה שילה בת דודתי.
הייתי עייפה מיומיים של טיסה, מהמתנה לטיסות שהתבטלו, לאחר שמלכתחילה לא הייתי מרוצה מכך שהיה עליי לנסוע חצי עולם ליומיים, טוב קצת הגזמתי, כדי לחתום על מסמכים, ולחזור.
*
כפי שכבר הבנתם, היומיים האלה נמשכו כמו מסטיק והפכו לשבוע עם טיסה מסוייטת בסופם.
לפחות את ביטול הטיסה הראשונה ביליתי בהמתנה בבית מלון חמישה כוכבים.
וכי מה כבר יכולתי להתלונן? היו אנשים שגורלם היה קשה הרבה יותר משלי. התמונות המזעזעות מאזור האסון הופיעו בכל מקום ואי אפשר היה להתעלם מהן.
*
"נו כבר… מה כל כך מסובך לאמר כן? המסיבה פה בבניין, במקרה הכי גרוע תוכלי לעזוב באמצע," היא לא הרפתה ממני.
"טוב," עניתי לה, למרות שרציתי לאמר 'נראה.' הייתי מותשת והספה קראה לי לבוא.
אני זוכרת במעורפל שנכנסתי לשטוף את עצמי והתמוטטתי על הספה.
"את לא נורמלית," שמעתי את קולה של שילה חודר לחלומי, "למה את ישנה בלי שמיכה? את עלולה להתקרר."
"מממ…" מלמלתי והתעטפתי בשמיכה.
"את לא עושה לי את זה. את לא נרדמת כעת. את צריכה להתארגן. מה את לובשת למסיבה? נו קומי כבר!"
לפעמים אני תוהה איך שילה מצליחה לדבר כך ברצף, כאילו אין פסיקים ונקודות בעולם.
"המסיבה… אני לא בטוחה שאני…" ברור לי שזה ניסיון עקר להתחמק. אני מכירה את שילה מיום שאני זוכרת את עצמי, וברור לי שהיא לא תוותר.
"נו?" היא שואלת.
"נו מה? תאמרי לי את מה לובשים למסיבות אצלכם," אני שואלת כשאני רואה אותה לבושה בג'ינס גדול וקרוע וחולצה כסופה שבקושי מכסה משהו.
'האם כך אני אמורה להתלבש?' אני חושבת לעצמי.
"אל תגידי לי שהתכוננת ללבוש את אחת משמלות הנשף שלך מהימים שהיית נשואה לדוכס או מה שהוא לא יהיה."
"אין לי מושג על מי את מדברת. מעולם לא נישאתי לאיש," אני עונה לה בעייפות. הערב עוד לא התחיל ואני מחכה שהוא יסתיים.
אני מוציאה ג'ינס צמוד, היחיד שיש לי במזוודה, וחולצת בד לבנה בסגנון וינטאג', ומתלבשת.
"את נראית מהמם!" קוראת שילה ההתרגשות, כאילו לפחות לבשתי שמלת נשף של מעצב ידוע לטקס האוסקר, "יש לך גוף משגע. אני בטוחה שכל הגברים יחפשו את קרבתך."
זו הייתה טעות. אלה מסוג האימרות שיכולות לגרום לי להישאר בבית. לא כי אני לא אוהבת גברים, אלא שאני לא מחפשת הרפתקאה ללילה.
"אל תסתכלי עליי בעין עקומה," היא אומרת נעלבת, "בסך הכל רציתי להחמיא לך."
שילה יודעת שלא משנה מה תאמר אני תמיד אסלח לה, ואני יודעת שאף פעם היא לא מתכוונת להעליב אותי.
"סניקרס, או מגפיים?" אני שואלת, "לא הבאתי איתי נעלי עקב ."
שילה מציצה בסקרנות לתוך המזוודה ומוציאה מתוכה זוג מגפונים בצבע ניוד. "אלה," היא אומרת.
*
אף פעם לא הבנתי את מבנה הקומות בבנייני הדירות כאן בניו יורק. במסדרון את רואה דלתות זו לצד זו. כשאת פותחת אחת מהן, את עלולה למצוא את עצמך עומדת מול מדרגות שמטפסות לקומה למעלה.
כשאנחנו נכנסות לדירה היא כבר מלאה באורחים. זה בדיוק מה שחששתי ממנו.
אני מפלסת את דרכי לכיוון המרפסת. אני פה רק כמה דקות וכבר מרגישה שחסר לי אוויר.
באחת הפינות במרפסת הענקית אני רואה גבר יושב כשכלבו לרגלו. הוא מנהל שיחה ערה עם כמה גברים, אבל יש בו משהו, ואין זה רק יופיו, שמושך את תשומת ליבי.
הוא מבחין בי, מסתכל עליי לרגע ומשתתק.
שילה תופסת בידי ופוסעת בצעדים מהירים דווקא לפינה שלו.
"זאת מילי בת דודתי. בעצם הסבתא שלי והסבתא שלה…" היא מתחילה בנאום ארוך כדי להסביר איך אנחנו בדיוק קרובות.
אני כורעת ברך לפני הכלב ומביט בי בעיניו העצובות.
"היי," אני אומרת לו ומציצה לקרוא את שמו החרוט על תווית בצורת לב כחול.
"בלו הארט, איזה שם יפה נתנו לך," אני אומרת לו ומושיטה לו יד שיריח אותי.
הוא מביט עליי לרגע, ולבסוף מלקק את כף ידי.
"עכשיו תורי," אני אומרת לו ומלטפת את ראשו ואת חזהו. הוא עוצם את עיניו בהנאה.
כשאני מפסיקה, הוא דוחף את אפו ומבקש שאמשיך.
"הוא בדרך לא נותן לאיש לגעת בו פרט לי. גם כי חונך לכך, וגם כי הוא כלב של אדם אחד," אומר לי בעליו של הכלב.
רק אז אני רואה את המעיל שבלו לובש עליו שמסמן אותו ככלב שרות.
"אני כל כך מתנצלת. הייתי צריכה לשאול אותך אם מותר. המבט העצוב שהביט בי, הוא שגרם לי להתקרב אליו," אני נעמדת ומכניסה את ידיי לכיסיי שלא אתפתה שוב ללטפו.
אני מושכת בכתפיי במבוכה ומביטה על הגבר שלא מסיר עינייו ממני. כמו כלבו, גם עינין משדרות כאב ועצב עמוק.
"אני מרגיש פה חנוק, רוצה לבוא איתי לטייל עם בלו? אני בטוח שהוא יעריך את האוויר הנקי בחוץ," הוא אומר לי.
"נשמע לי רעיון נפלא," אני אומרת לו, וניגשת לשילה לאמר לה שאני יוצאת. היא מהנהנת בראשה וממשיכה לדבר עם חבריה.
"אני אמיר," הוא מציג את עצמו, "ואת?"
"אני מילי," אני עונה לו, "נעים להכירך. תודה שהזמנת אותי לטיול שלכם."
"התחברת לבלו מייד. את מגדלת כלב?" הוא שואל.
"הוריי גרים בחווה. יש להם להקה של כלבים. אני גרתי בדירה. אלה לא בדיוק תנאים אידיאליים לגידול כלב."
כמובן שאני לו מספרת לו עליו, ועל כך שהוא טען שלגדל כלב בעיר זה מטופש.
"בלו הוא כלב שרות. הוא אולף בישראל בה שירתתי ביחידת חילוץ," הוא עוצר את דיבורו לרגע כשבלו עוצר לרחרח סימנים שהשאירו כלבים אחרים.
"גדלתי כאן. אבי ישראלי ולכן נסעתי לעשות שרות צבאי בארץ ועם סיומו חזרתי לכאן," הדיבור שלו איטי. הוא בורר את מילותיו.
אני מחליטה לא לשאול שאלות כדי לא להקשות עליו.
הוא מפתיע אותי ומושיט יד לאחוז בידי. אני נענית לו ואנחנו ממשיכים ללכת כך בשתיקה.
אני שונאת שתיקות, הן מעיקות עליי. מרגיש לי שהן נוצרות כשאין לך מה לאמר. הפעם הזאת היא שונה. השתיקה במקומה. אני מעדיפה אותה על מילים סתם.
"את מוצאת חן בעיני," אומר אמיר באגביות, "יש לך מישהו בחייך?"
"לא הייתי פה לו היה לי," אני עונה לו.
"אין לי הרבה מה להציע כעת," הוא אומר, ואני לא מבינה בדיוק למה הוא מתכוון, אבל לא מעזה לשאול.
"לכל אדם יש מה להציע," אני אומרת לו לבסוף, "אני נהנית ללכת איתך ועם בלו. נעים לי איתך אפילו שאנחנו לא מרבים במילים."
"אני לא טוב במילים," הוא אומר אחרי שתיקה קצרה, "אני אשמח אם תתני לי את הטלפון שלך. אולי אם אכתוב לך אוכל להביע את עצמי יותר טוב."
אני נותנת לו את מספר הטלפון הנייד שלי והוא מכניס אותו מייד לזיכרון, ונכנס לוודא שהוא כתב נכון . אני מתפלאת לראות שספר הטלפונים שלו עמוס מספרים.
"עייפתי אותך?" הוא שואל.
"אני מאד אוהבת ללכת ברגל. זה מטעין אותי תמיד גם כשאני עייפה. אני מעדיפה את האוויר הנקי על מפגשים עם אנשים. מהם היו לי מספיק."
"בואי נחזור," הוא אומר פתאום, "שלא יאשימו אותי בחטיפתך."
את הדרך אנחנו עושים בשתיקה, אבל ידו אוחזת בי ולא מרפה, מספרת לי את מה שפיו לא מספר.
"תודה שלקחתם אותי לטיול," אני אומרת לו.
"העונג כולו שלנו. נכון בלו הארט?" הוא שואל, משחרר את אחיזתו בי, ופותח את דלת הדירה.
הוא חוזר לחבריו ואני מרגישה איך הקסם מתפוגג.
אנשים פונים אליי, ואני מנהלת איתם שיחות סתמיות, כשהמחשבות שלי לא איתם.
מידי פעם אני מעיפה מבט לעברו של אמיר, אבל הוא לא מזכה אותי במבט.
גם כששילה ואני מכריזות שאנחנו פורשות, הוא לא מגיב. רק בלו מתרומם ומביט בי במבט עצוב.
אנחנו חוזרות לדירה. אני חייבת לשטוף את עצמי. מרגיש לי כאילו הריחות של העשן מעורבב באלכוהול נדבקו לי לעור. אחרי המקלחת, אני נשכבת על הספה ושוקעת מיד בלילה נטול חלומות.
אני קמה בבוקר, עדיין עייפה מהמסע הארוך שעברתי, לא מאופסת עדיין על השעות.
השעות עפות בלי שאשים ליבי לכך. אני מנסה לארגן את חיי מחדש.
אין לה מושג מה היא עשתה ללב המדמם שלי, ללב העצוב של בלו הארט.
איך היא יכלה לדעת את מה שנסתר מהעין?
לכאורה, אני עדיין הגבר היפה והכריזמטי שמראהו מקרין עוצמה.
אנשים, בלי הכללות, נמשכים למראה, ופחות מחפשים לרדת לעומקם של דברים.
מהמבט הראשון ראיתי שהיא שונה.
היופי שלה מכאיב לי. מהמקום בו אני בא קשה לי להתמודד עם זה.
ניסיתי ללמוד לא להרגיש, לאטום את הלב. זה היה עניין של שפיות עבורי. עכשיו אני מבין שהוא כל כך חשוף ורגיש למרות הכל.
אני פוחד להקשר אליה, אבל יותר מזה אני פוחד שהיא תיקשר אליי.
אחרי שהיא עזבה, שתיתי כדי להכהות את הכאב. אני לא רגיל לשתות וההשפעה עליי הייתה מיידית. שילמתי על כך כל היום.
רק כעת כשיורד הערב אני מתחיל לחזור לעצמי ויושב לכתוב לה.
ילדה יפה,
רק עכשיו אני מסוגל לאסוף את עצמי ולכתוב לך.
אחרי שהלכת רוקנתי לתוכי כמות גדולה של אלכוהול.
אני לא רגיל לשתות, וגם אם הייתי, אני מודה שהגזמתי.
יש לי המון מה לספר לך,
אבל לפני הכל אני מניח כאן כמה מילים.
אני כמו גלי האוקיינוס
המתקרבים לחוף,
נושקים לו,
ונסוגים לתהומות.
אם את מוכנה
לצאת איתי למסע,
עלייך ללמוד
לשחות איתי,
אחרת
ישאר בידייך
רק קצף הגלים.
אני יודע שאני רוצה אותה בטרוף, אבל חייב לתת לה להחליט.
היא עונה לי אחרי כמה דקות שנראות כנצח.
אמיר,
מגע ידך
שעטפה את שלי,
דיבר עם ליבי
באופן שלא ידעתי.
אהיה קשובה
למנגינת גליך,
בלב פתוח.
מילי
אני קורא את מילותיה שוב ושוב. אני מרגיש אותן מלטפות אותי בפנים ומרגיעות אותי.
פתאום דחוף לי לדבר איתה.
אני מתקשר אליה.
"בלו הארט לא מוכן לצאת לטיול בלעדייך," אני אומר לה.
"תאמר לו שאני בדרך, לעולם לא אטעה בדרך רק שאין לי את הכתובת במדוייק.
אלא אם כן בלו רוצה שאעבור בכל הקומות ואקיש על כל דלת. אני מוכנה לעשות זאת אם צריך."
"בלו מציע שאנחנו נבוא לאסוף אותך, שכן הוא מכיר את הבניין בו את גרה. תחכי לנו בכניסה עוד חמש דקות?"
"זאת בכלל שאלה?" היא עונה לי, כאילו זה מובן מאליו.
רק מלשמוע את קולה אני מרגיש חמימות עוטפת אותי.
"מצטערת שחיכיתם לי, תודו שהיה שווה," היא אומרת ומתכופפת לאמר שלום לבלו שמכשכש בזנבו.
אני מסתכל על שניהם. אין לי ספק שבלו זקוק לה בדיוק כמוני.
'באת לי בזמן,' אני לוחש.
היא מתרוממת וכורכת את זרועותיה סביבי, מניחה את ראשה עליי. היא ניתקת ממני ואני ממהר לאחוז בידה.
אנחנו הולכים עם בלו לטייל. מזג האוויר בחוץ קר, ורוח נושבת בחזקה.
"זה לא מזג אוויר להיות בחוץ בלו הארט, תסיים את ענייניך ונעלה חזרה לדירה."
אנחנו חוזרים לבניין. אני מחכה שמילי תלחץ על הקומה שלה, אבל היא מסמנת בראשה לעבר לוח הלחיצים.
אני מסתכל עליה, והיא עושה צעד לאחור מפנה לי מקום.
"אני לא יודע היכן את…" אני מתחיל לאמר.
" אתה יודע היכן אתה," היא עונה בפנים רציניות.
הוא מישיר מבט לתוך עיניי. יש לי הרגשה שהוא מעדיף לדבר איתי במבטים. המילים כבדות לו מידי.
כשהוא לוחץ על הקומה האחרונה, אני מחסירה פעימה.
אני מבינה היטב מה המשמעות שאתה גר בפנטהאוז בלב העיר.
אני תוהה האם הוא גר עם הוריו, או כמוני רק מתארח פה.
אני מחליטה לקבל את התשובה מבלו, מאיך שהוא יתנהג כשניכנס לדירה.
אמיר פותח את הדלת ונותן לי להיכנס ראשונה. בלו רץ לפני ומסתובב מייד לאחור לראות שאני באה.
אמיר לעומתו מהסס, בוחן את תגובתי למראה הדירה.
אני מושיטה לו יד שיכנס.
הוא מחייך חיוך עצוב וממהר להגיע אליי.
"פעם, כשהייתי מגיע הביתה הייתי מיד נרגע," הוא מדבר בשקט, "הייתה לי היכולת להשאיר מאחור את תלאות היום." הוא משתתק.
"אולי נלמד יחד להפוך אותו שוב לחוף מבטחים, שלא תזדקק עוד לסגת ללב ים. צעד קטן כל פעם,"אני אומרת לו וחושבת על עצמי.
"גם אני מחפשת את החוף, רק שאף פעם לא ממש הגעתי אליו. למרות ששחיתי בכל כוחי, תמיד נסחפתי לאחור."
הוא מוביל אותי לסלון.
ריהוט מינימליסטי שמקרין עושר, מסך טלוויזיה גדול על הקיר, ספר באמצע קריאתו הפוך על השולחן, ושלוש ציורים על הקיר של ציירת בשם סקיי.
על הספה שמיכה בגוונים חומים שמזמינה להתעטף בה.
אני מתיישבת על הספה, בלו קופץ ומניח את ראשו על ברכיי.
אמיר מתיישב על השטיח, קרוב מאד אליי, אבל נמנע מלגעת בי.
"אני חוזר משם, מהמקום בו רעדה האדמה וקברה חיים שלמים. גם בלו היה איתי.
אני מתקשה לחזור לחיים. שום אימון לא יכול להכין את הלב שלך למה שעיניך רואות. אמנם הידיים עובדות, אבל הגוף מתפקד במוד השרדות."
"אני לא יכולה להסביר לך או לי, כמה שלווה אני מרגישה לידך.
אני באה ממערכת יחסים פוצעת. ויתרתי על הכל כדי לזכות בחופש שלי.
אני לא יודעת מה יהיה מחר. עדיין אין לי מקום לגור בו, ואני צריכה למצוא עבודה. אין לי באמת מה להציע כעת."
"בלו יודע שאסור לו להתקרב לאיש פרט ל'אדם' שלו.
הוא קלט ממני שמשהו השתנה בי כשנכנסת למסיבה. הוא רגיש לתדרים שלי, ולכן התחבר אלייך מייד. כמוני.
הוא לא ייתן לך ללכת מפה. בגללו, כי הוא זקוק לך כדי לחזור למציאות, וגם כי הוא מבין אותי."
"אתה החלום שלי. אני לא מפחדת לשחות לצד התהומות שלך, אבל אמרתי לך ש… "
אמיר קם פתאום, מושך אותי לעמידה ומנשק אותי בתשוקה שלא ידעתי מעולם.
"אני לא אישה של סיסמאות. " אני חייבת לאמר לו הכל כדי שידע. "אני לא אחת שתאמר לך שיהיה בסדר, שהזמן מרפא, ועוד ביטויים שגורים כאלה. אני כן מבטיחה שאתן לך את כל מה שיש לי לתת."
"אני יודע מילי," הוא אומר ומנשק אותי שוב, הפעם ברכות.
"אמרתי לך בלו שהיא תהייה שלנו?" הוא אומר לבלו ומלטף את ראשו.
"אמרת שבלו כלב שרות," אני אומרת.
"ביקשתי שישחררו אותי וגם אותו. הייתי צריך להאבק עליו. דווקא המאלף שלנו תמך בי ואמר שיהיה לו קשה אם נפרד.
הוא אולף להיות רק שלי. הייתי בארץ חודשים בשבילו. הוא למד לא להתקרב לאיש. העובדה שהוא התקרב אלייך ויצר איתך קשר מיידי אומר שנגעת בו באופן שאין להסביר. גם הוא, שרגיל לחפש לכודים בהריסות, צריך ללמוד לחיות חיים רגילים."
"אז הוא כבר לא כלב שרות?" אני שואלת.
"לא. הוא רק שלנו," הוא אומר ומביט על בלו באהבה.
"אם כך אני רוצה להזמין לו קולר חדש, עם תגית חדשה והטלפונים שלנו."
"לימדו אותי שגברים לא בוכים, " הוא אומר בקול חנוק.
"אני פה לחבק אותך, לאחוז בך, בכל מצב. דמעות לא מפחידות אותי, הן לא תגרענה ממה שאני מרגישה כלפיך. "
*
אני יורדת לדירה של שילה.
"את עוזבת," היא קובעת מיד כשאני נכנסת, "אז הלכת על המיליונר."
"אם את יודעת הכל, אז נשאר לי רק להודות לך על הכל," אני אומרת, נכנסת לחדרי. כיוון שהכל במזוודה שלי, לא נותר לי אלא לסגור אותה.
אני מורידה את הסדין מהספה עליה ישנתי ומקפלת את השמיכה.
"זהו," אני מקמצת במילים ומחבקת את שילה.
כשאני סוגרת את הדלת הלב שלי מגביר את פעימותיו. אני מתרגשת לחזור אליו.
כשאני שומע את הנקישה על הדלת אני קופץ מהספה וממהר לפתוח אותה. בלו מתחרה איתי וכמובן משיג אותי.
הוא קופץ על מילי ומלקק אותה. מעשה שהוא עושה לעיתים נדירות, וגם אז רק איתי.
"ברוך שובך הביתה," אני אומר לה, לוקח מידה את המזוודה הכבדה ומגיש לה צרור מפתחות של הדירה.
אני עולה איתה לחדר השינה כדי לתת לה לפרוק את הבגדים שלה בחדר הארונות.
"ספרי לי איך היה, איך היא הגיבה?" אני מתעניין.
היא נושפת את האוויר שנראה שכלאה בתוכה.
"היא הבינה ישר שאני עוברת לחיות עם 'המיליונר'," היא אומרת ומלכסנת מבטה אליי, "הרגשתי שעוד רגע אני מתפרצת עליה. זה כל מה שהיה לה לאמר עליך, אתה מבין? כאילו זה מה שאתה. לא גבר עם רגשות, גבר שיעטוף אותי באהבה. אבל אז חשבתי לעצמי שעדיף שכך היא רואה אותך."
"את לא מגיבה על מה שאמרה עליי, על כך ש… " הוא אומר ומשתתק.
"אנשים מדברים. מה מזה נכון אני עוד אלמד. אני מקווה שאתה יודע שאני לא רואה אותך ככזה, גם אם זה נכון. "
"אני לא יודע מי את. אני רק יודע שלידך אני מתחיל להרגיש שהפצעים שלי מגלידים.
אני יודע שעוד יהיו לי לילות מסוייטים, כמו אלה שגרמו לבלו ללקק את פניי ולהוציא אותי משם.
עכשיו אני יודע שאת היא זאת שתלטף את פניי ותרחיק אותי מהתהומות אליהם אני נופל, זאת שתשמור על שפיותי."
אני יודע שהיא רואה בעיניי הכול. לראשונה בחיי אני לא מפחד להראות בחולשתי.
היא ניגשת לפרוק את המזוודה, פותחת את הרוכסן, ופותחת אותה לרווחה. אני מתפעל מהסדר בה ארזה את בגדיה.
אבל אז היא מפתיעה אותי וסוגרת אותה.
"עשיתי טעות שבאתי," היא אומרת כשהיא עומדת אליי עם גבה.
אני מרגיש מועקה. כאילו סלע הונח על חזי. אולי היא צודקת.
אני גם יודע שאני לא יכול לוותר עליה. מה שאני מרגיש ממנה הוא אמיתי.
"תסבירי," אני מבקש לבסוף.
היא מפתיעה אותי, פושטת במהירות את בגדיה, ונשארת רק בבגדיה התחתונים.
מראה גופה הערום משפיע עליי מייד.
הרבה מאד חודשים הקדשתי את הזמן לאימונים מפרכים.
מאז שחזרתי לא יכולתי לדמיין את עצמי נוגע באישה. זה היה שייך לחיים שלפני שרעדה האדמה, לגבר שהייתי ואיננו עוד.
אני מתרגש לראותה כך וניגש לחבק אותה מאחור, אבל היא נרתעת.
היא מסתובבת אליי לאט, ואני רואה את עיניה מתכהות מכאב.
אני לא נושם כשאני רואה את הצלקת החרוטה על בטנה באלכסון.
"הוא אמר לי שאף גבר לא ירצה אותי לאחר שיראה אותי עירומה," היא מסננת.
"הלוואי ויכולתי להיות שם ולהציל אותך," אני עונה לה, "אבל אני פה, ושום דבר לא ימנע ממני לאהוב אותך."
אני מפשיט אותה משארית בגדיה, ונושא אותה למיטתי.
אני פושט את בגדיי ומנשק את הצלקת שלה, מתחילתה עד סופה.
לפי מראיה אני יודע שהיא נחרטה בה לפני זמן לא רב.
עכשיו אני מבין איך היא קראה אותי במדויק.
אני עדיין מתקשה לנשום, לתת לעצמי להנות מהדברים הפשוטים.
אני רואה את העננים מתפזרים מעיניה. "הייתי חייבת לתת לך להחליט," היא אומרת לי.
אני יודע שסוף סוף הגעתי הביתה. אני מאבד שליטה ונסחף איתה במעשה האהבה, אחריו אנחנו נרדמים חבוקים.
כשאני מתעורר, אני פוקח את עיניי ומחייך למראה פניה הרגועות, ולמראהו של בלו, שמעולם לא ישן על מיטה, ששוכב כעת לידה כשרגלו וראשו מונחות עליה.
אני יודע שאני נושם נשימות ראשונות בחזרה לחיים.
המראות שראיתי לא ישכחו, אבל אני יודע שאשרוד אותם עטוף באהבתה.
בר אבידן 💗
מאמינה באהבה
כמה מילים אישיות –
על רעידת האדמה בארץ שמעתי מחבריי ברשת החברתית.
רק אחר כך שמעתי על האסון שקרה במדינות מצפון לה.
לא יכולתי להסתכל בתמונות, ידעתי שלא אעמוד במראות הקשים.
אחרי זמן מה ראיתי תמונה בעיתון של כלב, עיניו עצובות, גופו מותש מהחיפושים, כשהוא נשען על בעליו שחזר מימים ארוכים ככוח הצלה, היא זו שגרמה לי לשבת לכתוב.
מוקדש לו, ולכל אלה שפעלו למען הלכודים.
21.2.23
