אני יוצא מדעתי, הנייד שלה תפוס ללא הפסקה. מה היא חשבה לעצמה כששלחה לי את הרשימה הזאת?
אני מבין שהיא לא השאירה לי ברירה ונכנס לקרוא את מה שהיא שלחה. אני מופתע לראות כמה מפורט כל כרטיס. כל שעליי לעשות הוא לבחור בשרותיו של מי שאני רוצה להיעזר הלילה.
שוב גובר בי הכעס כלפיה. 'את באמת חושבת שיש שלי זמן לשטויות האלה? איך את בכלל מעזה לנהוג כך כלפיי?'
למרות השעה המוקדמת, אני מוזג כוסית משקה וקורא שוב את רשימת נותני השרות. אני בוחר את הקייטרינג שנראה לי מתאים למסיבה הערב.
"אני לא יודעת איך לומר לך את זה מר …איך אמרת שקוראים לך?" שואלת אישה צעירה מעבר לקו.
"אני רוצה לדבר עם המנהל שלך," אני אומר לה בטון תקיף.
"בוא נעשה סדר. אתה התקשרת למלאני שרותי קייטרינג. אני מלאני מכן שאני גם הבוס של עצמי," היא עונה לי החוצפנית הקטנה.
"אם לא הייתי ברור אחזור על דבריי. אני עורך מסיבת יום הולדת לחברי. המסיבה תערך בפנטהאוז שלי במגדל הדיאמונד. שמעת עליו פעם?" אני שואל בלגלוג.
"על הפנטהאוז שלך, מר, יהיה שמך אשר יהיה, לא שמעתי, על מגדל הדיאמונד לא רק ששמעתי, אלא שביקרתי בו הרבה," היא עונה לי בטון שליו שמוציא אותי עוד יותר מדעתי.
"מזל טוב לחבר שלך. אני אשמח לתת לך פרטים אם תאמר לי כמה מוזמנים הזמנת לארוחה," היא ממשיכה.
אני ניזכר בשאלה של אדריאנה. האמת שלא ספרתי. "בואי נאמר שעשרים,"אני עונה לה.
"הבנתי. ומתי תערך המסיבה?" היא ממשיכה לשאול.
"בשבע, שבע וחצי. זה נראה לי זמן סביר לארוחת ערב," אני עונה ומבין שגם על זה לא חשבתי.
"בהחלט סביר," היא עונה, "הייתי שמחה לדעת על איזה תאריך חשבת."
"היום," אני עדיין עונה לה בבטחון.
"היום?!" היא לא מתאפקת ויורה מייד, "אני לא מבינה. עד היום לא ידעת שיש לו יום הולדת? מה שאני מנסה בעצם לאמר שזה בלתי אפשרי. אני לא מקבלת הזמנות מהיום להיום. זה דורש הערכות מיוחדת."
"אני מוכן לשלם כל מחיר," אני עונה לה, "כסף זה לא בעיה."
"אני לא בטוחה שמתאים לי לעבוד איתך. יש לי קצת רגישות לכאלה שאין להם בעיה עם כסף. אסור לעשות הכללות, אבל דווקא אלה הם הבעייתים ביותר. אני מודה לך שהתקשרת."
"אני בעלה של אדריאנה מיטשל," אני אומר מייד לפני שהיא מסיימת את השיחה.
"זה כבר נשמע אחרת," היא משנה את הטון, "קראת את התפריט שלנו?"
"כן," אני אומר ונאנח אנחת רווחה. לפחות משהו אחד עשיתי נכון.
"אני מבינה שאדריאנה לא פנויה לטפל בהזמנה. אתה רוצה שאומר לך מה לדעתי היא הייתה מזמינה?"
"אני מאד אודה לך אם תעשי זאת," אני עונה לה.
לאחר שאנחנו מסיימים לבחור את התפריט היא מציעה לעזור לי עם שאר המטלות. "אני מכירה היטב את טעמה של אדריאנה. לא מעט נשים נעזרות בה לארגן את האירועים שלהן. לא פעם אמרתי לה שהיא צריכה לעשות הסבה מקצועית למארגנת מסיבות.
אתה סומך עליי לגבי הפרחים, המפות והכלים?" היא שואלת, "אני מבטיחה לך שאבחר בצבעים האהובים על אדריאנה.
אני גם אבקש מצוות הקיטרינג שיעזור לך לסדר, וינקה בסיום האירוע.
רק שתדע שאני גרה במגדל הדיאמונד, כך שאם יש בעיה אני אוכל לפתור אותה בזמן האירוע. אגב, מתי אדריאנה תהיה פנויה?" היא שואלת את מה שקיוויתי שלא תשאל.
"אישתי נאלצה לנסוע באופן בלתי מתוכנן," אני עונה.
כל כך הייתי עסוק בתכנון הארוע שרק אז אני קולט שלא בדקתי את דבריה לגבי התערוכה שצצה פתאום משום מקום. אני נכנס למנוע החיפוש, אבל אז לילי המזכירה קוראת לי לישיבת מערכת ואני נאלץ לדחות את החיפוש.
"אני אחכה עוד הרבה לאדריאנה שתואיל בטובה להגיע לישיבה," אומר אבי בכעס.
"היא לא תגיע היום," אני עונה לו.
"ומתי היא חושבת להגיש את הכתבה של המדור 'הכה חשוב שלה?'" הוא שואל.
"הכתבה שלה כבר מוכנה," עונה להפתעתי לילי.
"נו, אם היא כבר מוכנה אז מה הטעם לישיבה. הרי שאר הכתבות אינן חשובות כלל," הוא אומר בציניות.
"תסלח לי אבא," אני אומר לו, "אני לא מבין מדוע אתה נוהג בה כך בזלזול, כשזה אתה שיעדת לה את המדור. אתה יודע שבעברה היא עסקה בנושאים הרבה יותר חשובים."
"סליחה? אני שומע ביקורת?" הוא יורה לעברי.
"ממש לא. אני רוצה להבין, ללמוד ממך," אני עונה לו. כמובן שאת הציניות שבדבריי הוא לא קולט.
אני מתחיל להבין שהנוכחות של אדריאנה בישיבות המערכת תורמת הרבה יותר מאשר העבודה על המדור שלה. לא מעט שואלים כאן את דעתה, והיא עונה תמיד לעניין.
"העובדה שאתה לא מצליח לשלוט באישתך מאד מדאיגה אותי," אומר אבי ומתעלם מכך שאנחנו לא לבד.
אני מרגיש שעוד רגע אני עומד לאבד את שליטתי ולא אהיה אחראי למילים שיצאו מפי. אני לא יכול להרשות לנהוג כך לעיני העובדים. 'אולי זה אתה ששולט עליי ועליה?' אני משתוקק לומר, אבל נושך את שפתיי.
"גם הכתבות שלי כבר מאושרות לפרסום," אני אומר לו, "עליי לצאת כעת."
אבי מביט בי בתדהמה. מעולם לא העזתי לעזוב באמצע ישיבה. אני מחיש את צעדיי ויוצא מחדר הישיבות.
מה לא הייתי נותן כדי שארוחת הערב לא תתקיים הלילה בביתי, אבל התחייבתי ואני לא יכול לסגת מההבטחה.
מובן לי שאדרש לתת הסברים להעדרותה של אדריאנה. יהיה עליי לדבוק בסיפור שלה, שברור לי כבר שאיננו הסיבה להעדרותה.
אני מחליט לא להתקשר אליה. היא זקוקה לזמן ואני אתן לה אותו.
אני שולח לה הודעה.
אדריאנה,
אני מודה לך על המידע ששלחת לי.
בחרתי לעבוד עם מלאני.
כשהיא שמעה שאני בעלך היא הציעה לעזור עם הכל.
אני מבין שהיא מכירה אותך היטב והבטיחה לי שתעשה הכל
בדיוק כמו שאת אוהבת.
שתהיה לך שהות נעימה.
מצפה לבואך, פיליפ.
אגב, קראתי את המאמר שלך הוא מרתק.
אני לא רגיל שנשים מפנות לי את הגב. דווקא מניו יורקית כמוה ציפיתי שהיא תתפעל מהמראה שלי, אבל היא רק הביטה בי בזלזול והמשיכה להתעסק בענייניה.
"את באמת חושבת שתצליחי להתחבא מאחורי השמלות הפירחוניות האלה, שמישהו כאן באמת יאמין לך שאת משלהם?" אני יורה לעברה חיצי רעל.
"מי שמדבר. הגבר שלובש מכנסים שעליהן מוטבע הסמל של בית האופנה היוקרתי מיו מילאן. בוא נראה כמה שמלות אפשר לקנות תמורת זוג מכנסיים כזה?
אני לא מכחישה את העובדה שגם הארון שלי מלא בבגדים מהחנות ההיא, אבל זה לא אומר שכאן אסור לי להתלבש אחרת. כל שמלה כאן מוצאת חן בעיניי. האם אני אקנה את כולן רק בגלל שאני יכולה?" אני עונה לו בכעס, "ברור שלא."
היא שוב מפנה לי את הגב, ובוחרת שתי שמלות.
"כל כך קשה לבחור. כל שמלה יותר מעלפת מהשניה. תאמרי לג'יין שהיא מאד מוכשרת. אני אשמח להכיר אותה," היא אומרת לה.
"אם כך תבואי לבית התה הערב, אני מניחה שתמצאי אותה שם. בעלה בובי, הוא הבעלים של המקום. אני כבר מבינה שאת לא עומדת לעזוב בקרוב," אומרת לה רבקה ומקפלת את השמלות. "לא שכחת משהו? מישהו?"
"צודקת," היא אומרת, "אני אלך להביא אותו."
אני מביט בה בסקרנות.
"ידעתי שתרצי אותו ולכן הוא כאן," היא אומרת ומניחה מוט קריסטל מעוטר לפניה.
"הוא עוזר לי לנשום. אני כל כך זקוקה לאוויר כעת," היא אומרת, "ועכשיו תאמרי לי איפה אני יכולה למצוא חדר להשכרה?"
"מה אתה אומר קמרון?" היא פונה אליי.
"אז צדקתי, את מנסה לשדך אותה אליי," אני צוחק, "בסדר. יש אצלנו יחידה בחצר שתתאים לך. התנאי היחיד שלא תביאי לשם גברים."
"אתה צוחק עליי?" היא עונה לי, "אני בורחת מנשואים כושלים. למה לי לחפש גברים כעת?"
'למה הסכמתי? אין לי מושג.'
"איך אתה רוצה שאשלם לך?" היא שואלת.
"לבשל את יודעת?" אני שואל.
"אני יודעת לעשות הכל. גם לנקות ולעשות כביסה," אני עונה, "למרות שיש מנקה בארמון שגרתי בו." אני מביט עליה ובטוח שהיא לועגת לי, אבל כל מה שאני רואה זה את הכאב בעינייה.
"סעי אחריי," אני מבקש ונפרד מרבקה.
"אל תשכחי את הפגישה שלנו הערב בבית התה," קוראת אחריה רבקה.
"אני מבטיחה להיות שם," היא עונה לה.
אני מתניע את הרכב וגולש באיטיות לכביש, בודק שהיא אחרי.
אנחנו מגיעים לבית ואני מחנה כך שישאר לה מקום להחנות לידי. היא יושבת ברכב ולא ממהרת לצאת ממנו. עיניה מתמלאות דמעות והיא לא טורחת לנגב אותן.
"היי, את בסדר?" אני שואל.
"אני מרגישה שהגעתי לגן עדן עלי אדמות," היא עונה לי וגורמת ללב שלי להשתולל. היא מרגישה מה שאני מרגיש כל פעם שאני מגיע לכאן.
"זה בסדר שאלך קודם לגעת במים?" היא שואלת.
"בסדר? אני שואל, "האם יתכן אחרת?"
היא חולצת את נעליה, אוחזת אותן בידה, לא טורחת לנעול את הרכב ורצה למים. היא גורמת לי לרוץ בעקבותיה.
"אתה יודע מה בא לי?" היא תולה בי מבט סקרן.
"ספרי לי אדריאנה," אני מבקש ומתאפק לא לשלוח יד להסיט קווצת סיער שמכסה את עיניה.
"בא לי לקפוץ למים, כמו שאני, עם הבגדים," היא אומרת וגורמת לי לצחוק.
"מה מפריע לך?" אני שואל אותה.
"אני לא רוצה שתחשוב שאני לא שפויה," היא עונה נבוכה.
'זה באמת חשוב לך מה שאני חושב?' עוברת המחשבה במוחי.
"תני לי יד," אני אומר לה וקופץ עם בגדי למים, מושך אותה אחריי.
"איזה כייף," היא אומרת ומתיזה עליי מים.
אני מסתכל עליה בהנאה. היא מתחילה לשחות. משימה לא כל כך פשוטה כשאת עם בגדים ספוגים במים, ולכן היא ממהרת לחזור.
"יש לך בגד ים?" אני שואל.
היא מהנהנת בראשה. "אני אלך להוציא את המזוודה שלי מהרכב," היא אומרת.
"תשארי פה," אני אלך להביא לך אותה.
'משהו רע עובר עליך,' אני מדבר אליה בליבי אם השארת את התיק שלך, הטלפון והמפתחות ברכב. אני אוסף הכל, ומוציא את המזוודה מתא המטען. אני מבחין שיש תיק נוסף המכיל מחשב נייד. אני לוקח גם אותו, דואג לנעול את הרכב וחוזר אליה. היא יושבת על הדשא מהורהרת.
"על מה את חושבת?" אני שואל בלי לחשוב, ומייד מתחרט.
"אתה כל כך שונה ממי שחשבתי שאתה," היא אומרת ובוחנת אותי בסקרנות.
"חשבת עליי?" אני מחניק חיוך.
"לא," היא נאנחת, "חשבתי על כמה שהחיים שלי היו שונים אם הייתי מוצאת את המקום הזה לפני כן."
"תסבירי," אני מבקש.
"ספר לי משהו עליך?" היא מסיטה את השיחה ממנה..
"ספרי לי את משהו עליי," אני עונה.
"אני מרגישה שאתה מתעורר לחיים כשאתה כאן, וכי המקום ממנו אתה בא חונק אותך, בדיוק כמוני." אני מביט בה בסקרנות. איך אישה שמעולם לא פגשתי מדייקת אותי כל כך?
"יש לך טבעת על היד," אני אומר את מה שמטריד אותי.
"לא לזמן רב. עזבתי היום את ארמון הזהב. מקום שבו לא זכיתי מעולם להערכה, כי הוא העשיר בינינו. נשמע הגיוני?" היא צוחקת במרמור.
אני רוצה להגיב אבל היא ממשיכה לספר לי איך חיזר אחריה וגרם לה לעזוב משרה נחשקת כדי להיות עיתונאית בעלת טור שולי באימפריית התקשורת של משפחתו.
"אין לך מושג כמה סיפורים רצים לי בראש מרגע שנכנסתי לרחוב הראשי של העיירה. על כל פינה פה אני יכולה לכתוב אלפי מילים, וכך אעשה.
"ומה תכתבי עליי?" אני שואל.
"את דעתי עליך אני רוצה לשמור לעצמי," היא עונה לי בטבעיות.
אני קוראת שוב את המילים של פיליפ. 'אתה לא מבין שזה מאוחר מידי? אני לא חוזרת למקום בו לא מעריכים אותי.'
אני רק כמה שעות בעיירה שאני בקושי זוכרת את שמה, לידי גבר זר שהפך הכי קרוב אליי, מוקפת באנשי העיירה שמחבקים אותי בשמחה.
"רק תגידי מה את אוהבת," אומרת ג'יין, "ואתפור לך."
"אני מודה שלא יכולתי לבחור מבין כל מבחר שהמלות שלך. הן כל כך יחודיות שהיה לי מאד קשה. בחרתי דווקא צבעים שאני בדרך כלל לא בוחרת," אני משתפת אותה.
"כייף לי לראות שאת אוהבת את היצירה שלי," היא אומרת.
"וזה בדיוק מה שזה. זאת יצירה. הייתי רוצה לערוך עלייך כתבה. את מרשה לי?"
"בטח!" היא עונה לי בהתרגשות, "ואיפה תפרסמי אותה?"
"אני עדיין מתבשלת עם הרעיון. כשהוא יצא לפועל אשתף אותך," אני אומרת ויודעת שאת החלום הזה אגשים.
בסיומו של הערב אנחנו חוזרים לבית. את הדרך אנחנו מעבירים בשתיקה. אני נצמדת לחלון ובולעת את מראות הרחוב המואר בפנסי הרחוב המשתקפים בחלונות הראווה של החנויות לידן עברתי לראשונה הבוקר.
אני מזכירה לעצמי שאני עדיין אישה נשואה ועליי לשמור מרחק מקמרון. כאשר אנחנו מגיעים חזרה, אני ממהרת להפרד ממנו ולהכנס לחדר האירוח שהיקצה עבורי.
אני פותחת את הארון בחדר השינה, מוציאה ממנו סדינים, כריות ושמיכה ומציעה את המיטה לקראת הלילה הראשון שאשן לבד מזה שנים.
מחשבותיי נודדות לפיליפ שמארח כעת בביתו את מסיבת ההולדת של חברו בראד. רק אחר כך אני ניזכרת שיש סיכוי שאנאבלה תהיה בין אורחיו. אני מושכת בכתפיי. העולם הזה כבר לא חלק ממני.
אני נכנסת למיטה, מכבה את האור, אבל לא מסוגלת לישון. אני מציצה מבעד לוילון לעבר ביתו של קמרון. הוא יושב על כיסא הנדנדה על המרפסת המוארת ו…האם הוא קורא ספר?
מסך טלפון הנייד שעל הכיסא בפינה מאיר פתאום.
אדריאנה,
היה ערב מושלם.
היית מאד חסרה לי.
היום כשנעדרת מישיבת העריכה
ראיתי דברים באור אחר.
אני יודע שמגיע לך הרבה יותר.
תדברי איתי?
מחכה לך, פיליפ
אני לא מרגישה כלום מול המילים שלו, ולא מצליחה לגרום לעצמי לענות לו.
אני לא מצליחה להירדם ופותחת את המחשב ומתחילה לכתוב על העיירה הקסומה שנקלעתי אליה. אני כותבת וכותבת עד שעיניי נעצמות.
שבועיים עברו…
פיליפ שולח לי הודעות, ואני נמנעת לקרוא אותן. אני מתקשה להאמין לו שפתאום הוא השתנה.
גם מקמרון אני מתרחקת, דווקא בגלל שאני נמשכת אליו. קמרון מצידו נותן לי את המרחב לו אני זקוקה. לבסוף הוא מודיע לי שהוא חוזר לעיר ואני יכולה להישאר כמה שאני רוצה.
אני רוצה לשלם לו, אבל הוא אמר שמעולם לא אכל ארוחות כאלה טעימות, וזה נראה לו בהחלט שכר הוגן.
הוא מציע לי לעבור לבית עצמו, אבל אני מעדיפה להישאר בחדר שמרגיש לי כעת כמו בית.
כאשר ההודעות מפיליפ לא מפסיקות לצפצף, אני נכנסת לקרוא אותן ברצף.
אדריאנה,
כל הדירה היפה הזה
שכל כך היטבת להפוך אותה
לבית,
לא שווה בלעדייך.
אדריאנה,
הודעתי לאבי שאינני מעוניין להמשיך.
חדר המערכת איננו אותו דבר כשאת נעדרת ממנו.
אבי דרש שאחזיר אותך,
כתשובה עניתי לו שגם אני עוזב.
אדריאנה,
אלך אחרייך עד קצה בעולם.
אני מתגעגע לשמוע את קולך,
תתקשרי בבקשה!
אני מבינה שאין לי ברירה. גם אם אינני מעוניינת יותר בנישואים האלה, אני חייבת לסיים אותם בצורה נכונה. ואז עולה ההודעה האחרונה.
אדריאנה,
אני מבין שאינך רוצה כל קשר איתי.
אני מבין אותך.
אינני אותו גבר לו נישאת.
אני יודע שאת חושבת שיש לי נשים אחרות, את טועה.
הכנתי לך טיוטת הסכם גרושין.
כיוון שהדירה שייכת לאבי הוא דרש אותה חזרה,
כעת כשאינני חלק מהחברה.
לגבי הכספים המשותפים אני אדאג להזרים לחשבוננו המשותף
את מחצית ערך התיק במזומן. תוכלי למשוך אותו כרצונך.
אם יש לך דרישות נוספות אמלא אחריהן.
כשיושלם ההסכם בינינו אני אצא למסע למצוא את הגבר שהייתי
ואבד בדרך.
כל שאני רוצה הוא שתהיי מאושרת.
את אהבת חיי וכך תשארי עד יומי האחרון.
שלך לנצח, פיליפ.
אני נכנסת לאתר של העיתון. פיליפ לא שיקר. המדור שלו נמחק. לא רק, גם בארכיון אין יותר כתבות שלו.
אני נכנסת לחשבון שלו ברשת חברתית. החשבון שהרבה להשתמש בו,
עומד כמעט שומם. יש פוסט אחד שתופס את תשומת ליבי.
אני מתחילה לבכות. 'האם הוא באמת מבין?'
יש רק דרך אחת לבדוק זאת.
אני מעתיקה את המפה של העיירה, מסמנת את בית התה של בובי ושולחת אותה לפיליפ. אני מתלבטת האם לקבוע איתו שעה שאהיה שם, ומחליטה שאשאיר זאת לגורל.
מידי בוקר אני מגיעה לבית התה של בובי עם המחשב שלי ויושבת לכתוב את סיפורי העיירה שלי.
"בקצב הזה עוד תפרסמי ספר," אומרת לי ג'יין שמצטרפת אליי לכוס תה בדרכה למקדונלד ג'נרל סטור.
מאז שפתחתי ברשת החברתית את הקבוצה לחיות בעיירת גן עדן והעליתי את סיפורה של ג'יין היא זוכה להזמנות רבות. בינתיים היא מעדיפה להביא את השמלות שהיא תופרת לחנות של דברה. "אני עדיין לא מספיק אמיצה לפתוח חנות גדולה יותר."
"זה לא מה שאמרתי," אני אומרת לה, "הצעתי לך לפתוח חנות ברשת. או להצטרף לקבוצה שכבר קיימת. מעולם לא אמרתי לך להפסיק להציג אותן אצל דברה. רק שברשת השמלות שלך תגענה גם לכל רחבי היבשת."
פתאום ג'יין משתתקת. "איזה גבר מעלף," היא לוחשת לי, "הוא עומד שעה ארוכה לא מפסיק להסתכל עלייך. "
הלב שלי משתולל. 'האם הוא באמת בא?"
אני קמה מכיסאי ומסתובבת לאט. אני מהופנטת למראהו. הוא נראה כל כך שונה. הוא לובש מכנס טרנינג לבן וחולצת בד כחולה שכפתוריה מעט פתוחים, חושפים את חזהו. כך בדיוק הוא נראה כשהתאהבתי בו.
אני הולכת לעברו. הוא לא מסיר עיניו ממני, אבל לא זז ממקומו.
"באת," אני לוחשת.
"היה לך ספק?" הוא שואל.
"לא היה לי מושג מתי נפתחות כאן החנויות. שוחחתי אמש עם סוכן נדל"ן מקומי והוא שלח לי כמה בתים שממוקמים ליד המים. בחרתי מתוכם שלושה שאני חושב שתאהבי, מתוכם אהבתי אחד במיוחד. אני חושב שהוא יתאים לך. יש לו דשא עצום, ויחידת דיור קטנה שיכולה להיות הסטודיו שלך."
"ידעת היכן אני?" אני שואלת כשהוא מצביע על הבית ברחוב אפלווד.
"אם הייתי יודע, היית בא אלייך מזמן, נופל על ברכיי ומתחנן שתחזרי אליי," הוא עונה לי.
"זה הבית בו שהיתי כל התקופה," אני אומרת לו ומביטה בריכוז בפניו.
"הייתה לי הרגשה. דיברתי עם קמרון בעל הנכס. הוא אמר לי שהוא מרגיש שהגיע הזמן לשחרר את הבית.
לגבי המחיר ניהלנו משא ומתן קצר והגענו לידי הסכמה. היה לו רק תנאי אחד והוא שאתן לדיירת בחדר האירוח להישאר כל עוד היא תבקש."
אני פונה חזרה לכיוון בית התה. "אני מבטיחה לך שבחיים לא שתית תה כזה טעים. אתה מאמין שלא שתיתי קפה כבר שבועות?"
"לו היית אומרת לי זאת בטלפון, אני מניח שהייתי מתקשה להאמין, אבל כשאת פה לידי ואני רואה אותך רגועה כל כך, אני מאמין."
"תכיר את בעלי פיליפ," אני אומרת לבובי.
בובי מחייך חיוך גדול. "היה ברור שהוא יהפוך עולמות למצוא אותך. מי יכול לוותר על אישה כמוך?"
"תאמין לי שהפכתי עולמות, ועדיין לא מצאתי. לא נשמתי. ואז הגיע האות ממנה. היא בחרה בבית התה שלך כנקודת המפגש."
אני מבין מדוע אדריאנה בחרה בעיירה הזאת.
אני עדיין לא רגיל לעזרה שמגישים כאן התושבים אחד לשני.
הם יודעים לתת לך מרחב, לא מחטטים בחייך בפרטים, ומצד שני כשהם רואים שמשהו זקוק לעזרה הם מייד באים לעזור.
העיתון האינטרנטי שאדריאנה הקימה זוכה למנויים מכל רחבי היבשת.
אני מרבה לכתוב בו, והפעם זו אדריאנה שדוחפת אותי להוביל.
למרות הדרישה הרבה, אנחנו בוחרים לפרסם גיליון רק בסוף השבוע.
הזמן עובר מהר ועוד מעט ישוב החורף. אנחנו רוצים לנצל כל דקה פנויה לצאת להפלגות. "מי יודע כמה זמן עוד אהיה מסוגלת," אומרת אדריאנה ומלטפת באהבה את ביטנה התופחת.
היא נשענת בהנאה על כיסא הנוח שהינחתי על הסיפון עבורה ונושמת אוויר מלוא ריאותייה. "כבר אמתי לך היום שהיצלת את חיי?" היא שואלת.
"ואני כבר אמרתי לך כמה אני אוהב אותך?"
בר אבידן,
מאמינה באהבה
