האם קרה לכם פעם
שקמתם בבוקר
והרגשתם זרים?
שהחיים שאתם חיים
אינם מה שחשבתם?
שקירות ביתכם,
יפים ככל שיהיו,
חונקים אתכם?
אם כן,
זה הזמן לצאת למסע
אל עצמכם.
כך בדיוק הרגישה
אדריאנה.
ב.א.
אל תחפשו במילים האלה אותי.
ידעתי שאם לא אתרחק. אמות.
אתם בטח חושבים לעצמכם איך יתכן, איך אני מעזה, אישה שיש לה הכל, להרגיש שהיא גוססת.
מסתבר, שלא בכל נוצץ בארמון הזהב בו גרתי.
זה לא השעמום שהתיש אותי. גם לא ההיפך ממנו, הבית המלא כל הזמן בחברים ומשפחה.
איך אפשר לרעוד מקור, כשבבית בוערת האש באח, שמערכת החימום המרכזית פועלת סביב השעון, והרצפות מחוממות תחת רגלייך?
ילדים לא היו לנו. איכשהו תמיד הזמן להתחיל משפחה לא התאים. לא לי, לא לו.
כל אחד מאיתנו פיתח קריירה עצמאית, למרות שעבדנו באותו תחום, אם אם לדייק במערכת העיתון בבעלות משפחתו פיליפ, מיטשל תקשורת.
אני קיבלתי את המדור לעיצוב הבית, זאת לאחר שסירבתי בכל תוקף לעוסק במדור הרכילות. העובדה שהייתי עיתונאית מהשורה הראשונה שעסקה בכתבות שטח רציניות לא נחשבה בעיניי מיטשל.
אני מרגישה שאני שחקנית על במה. אפילו לא שחקנית ראשית. אולי אפילו הייתי מעזה לאמר שאני התפאורה.
לא משנה אם אני צריכה להספיק לדד ליין שנקבע עבור פרסום הכתבה, פיליפ מעולם לא יוותר על אירוח חבריו.
"נו באמת אדריאנה, אפשר כבר לחשוב מה משקלו של המדור שלך שאת מעמידה פנים שאת כל כך עסוקה. אין לך מושג מהי עיתונאות אמיתית," אומר לי פיליפ.
פעם אחת עניתי לו שראוי שיזכור היכן היכרנו ומה היה תפקידי שם. אין ספק שהעובדה שהייתי בחירה ממנו בתפקיד גרם לו לרצות לדחוק אותי כמה שיותר למטה.
הייתי שבויה בקסמיו. הוא בהחלט גבר שיודע לחזר אחרי אישה. במילים, בפרחים ומתנות, ובמעשים. עד ש…
כשתמה מלאכת הכיבוש, הוא נח מעט, ועובר לאתגר הבא.
תמיד תהיתי מה היה בי שגרם לו להציע דווקא לי נישואים ולקשור את גורלו בגורלי, לפחות כלפי חוץ.
עכישו כשאנח חושבת על כך, פתאום אני מבינה. הוא היה זקוק להראות לעולם שהוא רציני, מיושב. הרי לא באמת בנה איתי משפחה. הכל היה למראית עין.
"לבראד יש יום הולדת והזמנתי כמה חברים לארוחת ערב," הוא אומר לי בבוקר.
"אתה יכול לתת לי קצת יותר פרטים., אני שואלת בזמן שאני מברישה את שיערי.
"אני לא מבין מאיפה תמיד יש לך שאלות כאלה. מה לא מובן?" הוא אומר לי בטון חסר רגש.
"לא מובן לי האם יהיו גם הנשים שלהן, ובכלל כמה יבואו," אני עונה לו עניינית.
"אני לא שואל מי בא עם אישתו ומי מביא את המאהבת שלו," הוא עונה לי בלעג.
"זה באמת לא מעניין אותי," אני עונה לו, "יש לי הצעה נהדרת. אולי תבקש מהמאהבת שלך שתארח היום. אני מניחה שהיא תזכה לתשובות יותר ממני.
הוא מסתכל עליי במבט רושף.
למרות שעדיין לא סיימתי להתארגן, אני יוצאת מחדר האמבטיה ונכנסת לחדר הארונות לשי. אני מודה על כך שבזכות העושר העצום שלו יש לי חדר ארונות גדול משלי, כזה שאני יכולה להכניס בו מיטה.
לא פעם אני חומקת לתוכו ויושבת בו לכתוב. שולחן האיפור שבחרתי הוא גדול דיו כדי לשמש לי שולחן כתיבה.
אני שומעת שפיליפ מדבר, אבל לא מתאמצת להקשיב לו, כעת כשדלתי סגורה.
אני לובשת עדיין את כותונת הלילה ממשי לבן שלי, ועליה חלוק שהחגורה שלו קשורה ברישול. במקום לבחור כעת בגדים, אני מוציאה את המחשב הנייד, ומפעילה אותו.
אני מוציאה מתיקיית תכנון אירוע את רשימת בעלי המקצוע.
קייטרינג, סידורי פרחים, כלי אוכל להשכרה, מלצרים, מנקים.
פיליפ,
הנדון: ארוחה לכבוד יום הולדתו של בראד.
כיוון שאין לי מושג בכמה אנשים מדובר,
אני משאירה לך לעשות את ההזמנה.
תאמר להם שאתה בעלי,
והם כבר ידעו מה לעשות.
תתנצל בשמי שלא אוכל להיות נוכחת
עקב השתתפותי בתערוכת עיצוב בית וגן
שנערכת בלאס וגאס.
אדריאנה.
אני מצרפת את הכרטיס האישי של כל אחד מנותני השרות, אבל עדיין
עדיין לא שולחת את ההודעה, מהסיבה הפשוטה שעדיין לא החלטתי לאן אסע.
דבר אחד ברור לי שלתערוכה אני לא אגיע.
אני נושמת לרווחה כשאני שומעת את הצפצוף במערכת האזעקה שמתריע על פתיחת וסגירת דלת.
למרות שמעולם לא הרגשתי פה ממש בבית, אני אוהבת את הדקות האלה שהבית כולו עומד רק לרשותי. רק אז אני מרגישה שאני יכולה להוריד את המסכה מעל פניי ולהיות אני.
היום הזה שונה. העובדה שאני לבד מאפשרת לי להתארגן.
אני מורידה מזוודה גדולה ומתחילה למלא אותה בגדים. כיוון שאין לי יעד מוגדר, אני לוקחת איתי גם בגדים קצרים, וגם ארוכים. אני לא שוכחת לקחת איתי גם כמה ביגדי ים.
אני מחייכת כשאני קולטת שגם אם יאמץ הוא לא ישים לב לחסרונם של הבגדים, שכן יש לי ארון מלא בהם.
אני מודה על ההרגל של שנינו להתחיל את היום מוקדם, ולכן כשאני יוצאת לדרך העיר עדיין די מנומנמת.
רק כאשר נוסעת דרומה ועולה על כביש 78 שחוצה את ההדסון ממערב ונוסע כיוון דרום.
רק אז כשאני על אדמת ניו ג'רזי אני נכנסת לסטארבקס, ובזמן שאני מזמינה קפה אני שולחת את ההודעה שכתבתי לפיליפס. מייד אחר כך אני מתקשרת לאנאבלה חברתי ונתחילה לפטפט איתה.
בדרך כלל אין לי הרבה זמן לדבר איתה, למרות שלה יש תמיד מה לספר. זה בדיוק מה שאני צריכה היום.
"אני ממתינה לטיסה לוגאס," אני משתפת אותה, "סוף כל סוף יש לי זמן לדבר איתך בבוקר."
"מתי יוצאת הטיסה?" היא מתעניינת.
"אני עדיין לא יודעת. אני בהמתנה לשמוע, כיוון שאין לי עדיין כרטיס," אני עונה לה.
"את רוצה שאבוא להיות איתך?" היא שואלת.
"חבל שתטרחי. יש סיכוי שאמליח לעלות על הטיסה ממש בקרוב." אני גועאת בעצמי שלא עשיתי שעורי בית ובדקתי מתי יוצאות הטיסות.
"כנראה שזו תהיה טיסה לא ישירה. ספרי מה איתך? אני מצטערת שאתמול בבוקר הייתי קצרה איתך, אבל היום יש לי את כל הזמן בעולם," אני שוב נכשלת בלשוני.
"אבל אמרת שאולי תעלי עוד רגע לטיסה," היא עונה לי מבולבלת.
"התכוונתי הזמן עד שאעלה לטיסה כולו שלך," אני מתקנת את הטעוץ.
"מעולה, כי יש להמון מה לספר לך," היא אומרת.
אני מחייכת לעצמי בשביעות רצון. 'ככל שהטלפון יהי תפוס יותר, כך ברור לי שפיליפ ייתיאש מהר יותר להשיג אותי."
אני לוקחת את הקפה שהזמנתי והולכת לשבת ליד אחד השולחנות.
"זה לא חוקי שאישה יפה כמוף תשב לבד," אני שומעת קול עמוק של גבר, "תרשי לי לשבת לידך?"
אני מודעת לכך שאנאבלה מקשיבה לשיחה. למזלי העובדה שאני יושבת בבית קפה לא סותרת את הסיפור שהמצאתי על הטיסה.
אני מביטה עליו. "הבנתי, מה שאת בעצם אומרים שיש פה עוד הרבה מקומות פנויים. הפסד שלך," הוא אומר ומחפש לו מקום אחר לשבת.
"איזה חצוף," אומרת אנאבלה שאין לה באמת מושג מה קורה.
"אל תתייחסי אליו. אני רוצה כבר לשמוע מה קורה איתך. כבר מצאת דירה לטעמך?" אני מראה התעניינות.
"הלוואי שזה היה כמו פעם, שלכל מקום היית באה איתי. היה לי יותר קל להחליט. אני מוידעה לך שאני לא אתחתן אף פעם, אז זה מה שקורה אחרי שמתחתנים,, היא מתלוננת.
אין לה מושג כמה היא פגעה לי בנקודה רגישה. לרכע אני מתפתה לספר לי שאני עוזבת, אבל נזכרת שכל מילה שנאמרת לה יכולה מייד להתפרסם בכל העיר.
אני מאד אוהבת את אנאבלה, אבל גם מודעת לאי יכולתה להיות דיסקרטית.
אני מסיימת את הקפה ויוצאת שוב לדרך.
אני מחפשת תחנת דלק . המיכל של הטסלה כמעט ריק. אני רוצה להוציא את כרטיס האשראי וניזכרת שאינני רוצה להשאיר אחריי עקבות.
אני מנצלת את הזמן שהדלק זורם למיכל וניגשת לקנות לי כמה חטיפים לדרך. "אז מה את אומרת אנאבלה, איזה חטיפים כדי לי לקנות לדרך. לא אכלתי כלום ובטח אהיה רעבה."
"את שוכחת שאת לא במדבר. את יכולה לקנות אוכל בטיסה," היא אומרת לי.
אני טופחת על מצחי. 'איך שכחתי שאני 'עומדת לטוס?'
"אני לא אוהבת את האוכל של המטוס בטיסות קצרות. אני מעדיפה לנשנש משהו אם יתקוף אותי רעב," אני חוזרת שוב למשחק.
"רק לא צ'יפס. הוא יעשה את האצבעות שלך שמנוניות," היא מייעצת לי, "אולי תקני לך כריך. יש להם בשדה כריכים מאד טעימים."
"זה רעיון," אני אומרת בזמן שאני מתלבטת באיזה כריך לבחור מתוך המבחר הלא גדול בחנות הנוחות. שום גבר לא נראה לי מפתה. אני מסמנת באצבעותיי למוכר שתיים, שזה מספר המשאבה שלי. הוא מביו מייד, לוקח מידי את השטר ומחזיר לי עודף בלי שמתנהלת בינינו שיחה.
"בא לי כריך מושקע," אני אומרת לה, "אני אלך להזמין. נדבר אחר כך" אני אומרת לה.
אני מקליטה הודעה בתא הקולי שלא אהיה זמינה, ומשקיטה את הצלצול. סוף סוף אני מרגישה חופשיה לעשות כרצוני.
אני מסיימת למלא את הדלק ויוצאת לדרך. מכשיר הניווט מראה שבמרחק כמה רחובות יש חנות של סאבווי. אני נכנסת אליה ומזמינה שני כריכים. אני לא רוצה שהרעב יגרום לי לעצירה נוספת. אני קונה גם כמה בקבוקי מים ומשלמת במזומן.
עכשיו אני מרגישה שאני יכולה להמשיך בנסיעה לאן שייקח אותי הכביש המהיר.
/
כל כך נלחמתי להשיג את הפנטהאוז הזה. הייתי מוכן לשלם מחיר דבוה בהרבה מערכו תמורת הנוף המשקיך על האוקיינוס. הכל נראה לי כל כך מיותר.
אני יוצא למרפסת עם ספל קפה ומביט למרחקים.
כל המסע הזה של חיי נראה לי כל כך מיותר. הרדיפה אחרי גשמיות לא מקנה לי שקט, לא מביאה איתה אושר.
מהר מאד למדתי שערכי גבוה ככל שיש לי יותר כסף. איפה אני בכל המשוואה הזאת? אני לא חושב שאני קיים כבר.
אני מרגיש הבוקר כל כך חנוק שאני לא מסוגל לצאת לעבודה.
"משהו בלתי צפוי צץ," אני כותב למזכירה שלי, "תבטלי לי את כל הפגישות שמתוכננות היום."
אני מביט לרגע במה שכתבתי. מעולם, גם אם חשתי לא טוב, לא ביטלתי פגישות. אני מרגיש שמשהו לא נכון במשפט הזה. אני מוחק את המילה 'היום' ומחליף אותה במילה 'השבוע.'
אני לוקח תיק, אורז בו כמה פרטי לבוש, וכמובן לא שוכח לקחת חמישה בגדי ים. למה חמישה? כי דווקא בקשר לבגד הים התלבטתי מי מהם לבחור. אל תחפשו בזה שום היגיון.
"אני נוסע לכמה ימים," אני אומר לשומר בלובי, "עדיין לא החלטתי מתי אחזור. את הדואר עבורי אל תכניסו לתיבה." בימים אלה של תחילת חודש אני מקבל דוחות חודשיים של החודש שעבר. אלה ימים שכמות הדואר בתיבה שלי עולה כל גדותיה, ואין לי רצון שאיש יראה שאין מי שירוקן אותה.
"אני ארשום הודעה ביומן הפעילות של הבניין," הוא עונה לי לשביעות רצוני.
אני נכנס לחדר המדרגות ויורד אותן בריצה לחניון, כאילו שבדרך זאת אגיע מהר יותר.
רק כשאני עולה על כביש 78 דרומה אני מתחיל להרגיש שאני נושם. מזג האוויר מושלם ואני מוריד את הגג, מאפשר לרוח החמה ללטף את פניי.
*
כשהייתי ילד לא התלהבתי ממראה העיירה בה ממוקם בית הקייט של משפחתי.
,יבוא יום ותלמד להעריך את המקום הקסום הזה," אמר לי אבי. אני תליתי בו מבט ארוך ושתקתי.
'מה כבר יכול להיות קסום בעיירה שהזמן בה עמד מלכת?'
אבי צדק.
בפעם הראשונה שהגעתי לבדי לעיירה כדבר בוגר, התאהבתי בה. ידעתי שמאותו יום ואילך היא תהיי המקום הבטוח שלי.
לשם מועדות כעת פניי.
*
כל כך רציתי כבר להגיע, שלא עצרתי בתחנות הרענון כדי לקנות קפה וכריך. עכשיו בטני מסמנת לי בקרקור רעשני שהגיע הזמן להאכיל אותה. אני קולט שגם לא שמתי לב שמיכל הדלק שלי כמעט ריק.
אני מכיר את הדרך בעיניים עצומות, אבל כעת עליי להעריך את המרחק, כדי לדעת האם אגיע עד לעיירה עם כמות הדלק שבמיכל.
אני מכניס את שם העיירה למכשיר הניווט. המרחק לגן העדן שלי הוא עשרים מייל. אני פורץ בצחוק כשאני שומע את השם שהענקתי למקום. 'זה באמת גן העדן הפרטי שלי,' אני חושב בליבי. אני בודק את הרישום על לוח המכוונים ורואה שאין לי מה לדאוג.
מר מקדולנד הזקן מקבל את פניי בשמחה. "כייף לראות אותך ילד," הוא אומר ומתעקש למלא לי את מיכל הדלק בעצמו, למרות שהתחנה היא תחנת דלק בשרות עצמי. "מה שלום המשפחה?"
"כולם בסדר. סבא מחלים מהתקררות, ואבא שלי עובד כרגיל שעות ארוכות. אתה מכיר אותו הוא לא יודע לנוח. רק כשהוא מגיע לכאן הוא עוצר הכל ונרגע," אני אומר לו.
"למה נדמה לי שאתה מדבר על עצמך," הוא מחייך אליי חיוך של הבנה.
"אין ספק שאתה מכיר אותי. אתה יודע שאני כמוהו. לכן אני פה, כדי למלא את ריאותיי אוויר."
"גברת מקדונלד," כך הוא נוהג לקרוא לאשתו מיום שאני זוכר את עצמי, כאילו שלמישהו יש ספק שרבקה היא אישתו,"קיבלה היום פתיונות חדשים, אני רק אומר למקרה שתרצה לצאת לדוג."
"ברור שאעבור אצלה. אני גווע מרעב. אני מפנטז כל הדרך על כריכי הבשר המעושן שהיא מכינה," אני אומר לו וגורם לו לחייך חיוך גדול מהנאה.
וכך אני עושה.
אני נוסע למקדונלד ג'נרל סטור ורואה במגרש החניה ג'יפ לבן חדש עם לוחית של מדינת ניו יורק. הזרות זועקת ממנו. הוא מסמל עבורי את כל מה שאהי בורח ממנו כעת. לרגע לא מתחשק לי להכנס, אבל המחשבה על הכריך מכריעה.
"סוף סוף הגעת," מקבלת את פניי רבקה שמופיעה מאי שם חנות, "מקדולנד הזקן אמר לי לצפות לבואך, וביקש שאכין לך את מה שהוא מכנה 'כריך הבשר המעושן המופלא שלך.'"
"והוא צודק. לפני הכל אני מבקש שתאכילי אותי, אם את לא רוצה שאתעלף פה מרעב. וכוס מיץ סחוט טבעי ליד יהיה מושלם," אני אומר לה.
רבקה מובילה אותי לפטיו, מניחה לפני את הכריך וניגשת לסחוט מיץ עבורי.
רבקה חוזרת עם כוס המיץ, מניחה אותו על השולחן ומתיישבת.
"ראיתי את המבט המזלזל שלך כשהבטת על הג'יפ שלה. אתה טועה היא לא כזאת. היא מקסימה," היא אומרת לי.
"אני לא יודע על מה את מדברת," אני מעמיד פנים.
"נו באמת ילד. כמה זמן אתה מכיר את 'גברת מקדונלד?' היא מחקקת כשהיא אומרת את שמה.
"את מנסה לשדך לי אותה?" אני שואל ומציץ בסקרנות לתוך החנות, עכשיו אני מבין למה רבקה הושיבה אותי דווקא ליד השולחן הזה.
שוב אני מרגיש דחיה כשאני רואה את הלבוש שלה האישה הזרה. היא כל כך לא מתאימה לנוף גן העדן הקסום שלי.
חלק א'
אין לי הסבר מה גרם לי לרדת דווקא בעיירה הזאת שנראית כאילו קפאה בזמן.
אני מביטה מוקסמת בחנויות הקטנות המקשטות את שני צידי הרחוב הראשי, היחיד בעיירה. את עיניי מושך שלט מתקלף מעוטר פרחים בשלל צבעים –מקדונלד ג'נרל סטור.
*
הזכרונות מציפים אותי.
אני זוכרת כשהיינו באים לבקר את סבתי אנה, שעל שמה אני קרויה, בעיירה בה היא גרה מיום עלייתה מאיטליה לאמריקה.
שיא הביקור היה הרגע בו הייתה לוקחת אותי לחנות הג'נרל סטור המקומית, נותנת בידי כמה מטבעות ושולחת אותי לבחור לי סוכריות 'אבל רק שלוש אדריאנה,' הייתה מזכירה לי.
אני עומדת מול החנות והגעגועים לסבתי מציפים אותי. אני מוחאת את דמעותיי, גולשת לחניה ונכנסת לחנות.
*
הפעמון על הדלת מתריע על כניסתי לחנות ואני מתקבלת בחיוך. "בוקר טוב לך. איזה יום יפה היום. מזג האוויר ממש מושלם," אומרת המוכרת בעליזות, אני רבקה מקדונלד.
"אני אדריאנה," אני עונה לה וגומעת בעיניי את מראה החנות העמוסה בדברים.
"את מחפשת משהו מיוחד?" היא שואלת.
"את עצמי," אני מחייכת בביישנות.
"זה בהחלט דבר מאד חשוב," היא עונה לי בהבנה. "את מוזמנת להתסובב בחנות. אם יש משהו שתרצי, אני פה."
אני עוברת בין המדפים על הקיר. אני מופתעת לראות שספרי הקריאה על המדפים נימנים על רשימת הנימכרים ביותר בעיתוני ניו יורק. יש כאן שלושה ספרים של סופרת ישראלית שכולם מדבר עליה, בתורגמים לאנגלית כמובן. אני מתלבטת, אבל מחליטה להמשיך בסיור.
אני באה לפינה קסומה של אבני קריסטל, ומרגישה שאני מתחילה לנשום. אני אוחזת בידי מוט קריסטל לבן ועליו שזורות בעזרת חוט כסף דק אבני בצבעים שונים. אני אוחזת בו בידי ומרגישה שהאוויר נקי ממלא את ריאותיי.
'עוד אחזור אליך,' אני מדברת אליו בליבי.
אני מגיע לקולבים עמוסים בגדים. עיניי נמשכות לבגדי הים הסרוגים בסריגה עדינה ויפיפיה. אני נוגעת בהם ומייד נרתעת.
"את בסדר?" ממהרת אליי רבקה בדאגה.
"בגדי הים כל כך יפים. חבל שאינני יכולה לרכוש לי אחד מהם," אני אומרת.
"אל תסתכלי על המחיר. אם יש משהו שמוצא חן בעינייך הוא יהיה שלך," היא ממהרת לומר.
"אני לא יכולה," אני אומרת לה, "יש לי רגישות לחומרים מסויימים." מראה לה את ידי שכבר התחילה להתמלא הפריחה אדומה.
רבקה ממהרת לפינת הקריסטלים ומביאה לי את המוט בו אחזתי לפני דקה. אני נוטלת אותו ומרגישה שוב איך האוויר מתמלא בריאותיי.
"תנשמי אדריאנה," היא אומרת לי ואוחזת בידי. היא מטפטפת שמן על ידי ומבקשת "עכשיו תגעי שוב בבגד הים."
אני שולחת יד מהססת, ולבסוף נוגעת בו. אני במיטה על עורי ואין עליו שום סימן של פריחה.
"לתאים שלנו יש זכרונות," היא מסבירה לי, "אנחנו צריכים להטביע בהם זיכרונות חדשים."
"את תשארי איתנו זמן מה?" היא שואלת.
"הרגשתי שאני לא נושמת. הייתי חייבת להתרחק," אני אומרת לה בלי לחשוב, "אני לא יודעת מה יהיה עוד רגע."
"אם כך אני מחליטה בשבילך. את נשארת כאן עד שתמצאי את מה שאת מחפשת."
אני מהרהרת בדבירה כשהפעמון מודיע שמידהו נכנס. אני רואה אותו בחטף. גבר גבוה לבוש מכנס לבן וחולצת בד לבנה. הוא הולך ישר לדלפק ורבקה ממהרת אליו. הם מדברים ביניהם בשקט. אני עוקבת אחריהם במבטי בזמן שהיא מובילה אותו לפטיו, שרק עכשיו אני מבחינה בקיומו.
אני מחייכת לעצמי כשאני רואה את הכריך שהיא מגישה לו. זה בדיוק מה שחיפשתי כשהלכתי לקנות לעצמי כריך. פתאום הוא מרים עיניו ומביט בי בזלזול.
אני מסובבת אליו את גבי. 'עוד שחצן שחושב את עצמו,' אני חושבת לעצמי. בדיוק מסוג הגברים שאני בזה להם.
אני מפנה מביטה ורואה את דברה נדה בראשה לשלילה. אני מנסה להבין ממי משנינו היא איננה מרוצה. אני מחליטה להתעלם וניגשת לבדוק את הקולב עם השמלות הפרחוניות.
את השמלות, כך כתוב, יצרה ג'יין מג'יל. אני אוהבת כל אחת מהן ומתלבטת במי מהן לבחור. אני מושבת על כך שכשאני נכנסת לחנות של מיו מילאן ניו יורק, אני אף פעם לא עוצרת לחשוב, אלא לוקחת כל מה שאני אוהבת.
אני מחייכת לעצמי כשאני חושבת שהסכום שבידי מספיק לרכוש את כל עשרת השמלות, אבל יודעת שלא אעשה זאת. אם אני רוצה להתקרב שוב למי שהייתי עליי להשתנות.
