אייבן נלסון
אני רואה את המבטים שאתם מגניבים לעברי וחושב לעצמי מה לא הייתי נותן בשביל להתחלף איתכם.
הייתי מוכן לעשות הכל כדי לתת לכם לחיות יום אחד את חיי, ולחיות את החיים הפשוטים, כך אתם מכנים זאת, שלכם. אולי תבינו שלא כל הנוצץ זהב.
"אני מצפה ממך ש.." כמה פעמים שמעתם את המילים האם מפי אביכם?
*
"הבאתי לך קטלוג של טסלה. תבחר את המודל והצבע שאתה רוצה," אומר לי אבי.
אין לי שום דבר נגד יצרן הרכב הזה, אבל אני חושב שבגיל עשרים ושבע הייתי מעדיף לבחור בעצמי איזה רכב לרכוש, אם בכלל. אני לא מבין מה רע ברכב שעוד לא שנתיים על הכביש.
ברור לי שהברירה לא בידי, ורצונו של אבי הוא הקובע.
אני מניח את הקטלוג ועומד לצאת מהחדר.
"לאן אתה הולך? אני מצפה לתשובה ממך," הוא אומר לי בטון שלא משתמע לשתי פנים.
"אני מודה לך, אבל חושב שזה מיותר," אני מעז ואומר לו.
"אתה מבין שאני מחליט ולא אתה," הוא אומר לי.
"אם כך תבחר אתה," אני מרגיש שהפעם אני לא יכול יותר.
"אתה כפוי טובה. אתה חושב שכל אבא קונה לבן שלו רכב מפואר ליום הולדתו?" קולו רועם.
"יש אבות ש…" אני עומד להתחרט על המילים שלי ולכן משתתק.
"אני משאיר את הבחירה בידך," אני אומר אחרי שתיקה קצרה.
"אני ממתין שתסיים את המשפט," הוא לא מוותר.
"כבר הבנתי שזה לא היה במקום," אני אומר.
"אני מצפה ממך ש…" הוא מתחיל לאמר.
"אני אעמוד בכל ציפיותיך," אני עונה לו בקור.
"אתה רוצה לאמר לי משהו?" הוא יורה לעברי.
אני נד בראשי לשלילה. רק היום קמתי ממיטתי אחרי שפעת מתישה ואין לי כוחות להלחם איתו.
"בוא נשמע מה אתה רוצה ליום הולדתך," הוא מפתיע אותי. מעולם לא נשאלתי בעבר מה אני רוצה.
אני לא מתאפק ומגחך לעצמי.
"כל שתבקש," הוא אומר לי.
"אני משאיר לך להחליט," אני אומר לו.
"אני רציני אייבן," הוא עונה לי.
"אני רוצה יום במתנה. יום רק שלי," אני עונה לו.
"אני לא מבין," הוא מביט בי במבט מצומצם.
"אני רוצה יום אחד להיות רק אייבן. לא הבן של, לא היורש של, לא אף אחד מהתארים שאני נושא. רק גבר צעיר בן עשרים ושבע שעושה מה שהוא רוצה," אני אומר בלי לחשוב.
אבי פורץ בצחוק פרוע. הוא מצביע לעברי. "אתה רוצה לאמר לי שאתה מתקנא באנשים הפשוטים, אלא שגורלם לא שפר כמוך?"
הוא לא מפסיק לצחוק.
"אני לא מקנא באיש. אני רוצה יום אחד להיות אני. אני רוצה להכיר את מי שאני באמת, לא מי שאומרים לי להיות, שמצפים ממני להיות." הפעם אני לא מוותר.
"ואיך זה בדיוק יעשה? תלך לקנות בגדים משומשים ביד שניה. בגד משופשף פה ושם יעשה אותך מאושר?" הוא צוחק.
"זאת בדיוק הבעיה. כך אתה רואה את העולם. שחור או לבן. האלפיון העליון, ואלה שלא שווים דבר. העולם מורכב מכל כך הרבה צבעים. אני רוצה לחוות את כולם.
אני עובד עבורך, הולך לארועים כשאני נדרש, אומר תמיד את המילים שמצופה ממני לאמר. בפנים יש חשיכה גדולה, יש ריק גדול כי אני לא חי את חיי, אלא מה שמוכתב לי בלי לשאול לדעתי." אני עומד מולו ואומר את אשר על ליבי.
הוא בהחלט מופתע ולא יודע איך להגיב למילים שלי. אין ספק שהוא לא ציפה שאי פעם אתמרד נגדו. אני רואה את מפלס הכעס גואה בו. "אתה חושב שאתה שווה משהו בלעדיי? עוד נראה."
*
אנחנו שלושה אחים.
אחי הבכור מבוגר ממני בחמש שנים והוא העתק מדוייק של אבי בהשקפת עולמו. הוא מתוכנת לעשות כל מה שנדרש ממנו בלי שתהיה לו דעה משלו.
אחי הצעיר ממני בחמש שנים נהנה מהשפע שיש לאבי להעניק לו. הוא מעולם לא חושב שמשהו יותר מידי. לטעמו הכל מגיע לו.
אני שונה מהם. אולי תקראו לי הכבשה השחורה. אני לא מאמין שאני שווה יותר ממשהו אחר שלא נולד עם כפית זהב בפה.
*
"אני בר מזל שהאחים שלך מעריכים אותי ומבינים אותי," אומר אבא, "אתה רשאי ללכת כבר עכשיו."
לכל אחד מהאחים יש יחידת דיור באחוזת ההורים המורכבת ממערכת חדרים פרטית. זאת הייתה הדרך של אבי להשאיר אותה תחת אותה קורת גג.
אני יוצא מהחדר ללא מילים, ניגש ליחידה שלי, אורז תיק עם בגדים לכמה ימים ויוצא בדלת האחורית לעבר המוסך.
"אתה רוצה עצמאות? מפתחות המרצדס שלך נשארים פה," הוא אומר.
אני מגיש לו את המפתחות של הרכב וגם את צרור המפתחות של יחידת הדיור שלי.
"את הנייד אני קניתי ואני משלם את החשבון החודשי כך שהוא נשאר איתי," אני אומר לו ונכנס לאפליקציה להזמין מונית. הוא עומד מולי בשתיקה, זה לא מה שהוא ציפה.
"אני הולך. אני בטוח שהאחים שלי ימלאו את התפקיד אותו מילאתי על הצד הטוב ביותר, אפילו טוב ממני." אני יודע שאבי לא אוהב לשמוע את מה שאני אומר כיוון שבתוך תוכו הוא יודע מה אני שווה.
נהג המונית מגיע תוך כמה דקות.
"לאן?" הוא שואל אותי.
"יש לך חבר שמוכר רכבים יד שניה?" אני שואל אותו.
"אם יש לי? לחבר הכי טוב שלי לואיס יש מגרש גדול למכירת רכבים," הוא עונה בגאווה.
"בוא נלך לבקר אותו," אני אומר לו.
הנהג מתקשר ללואיס. "יש לי פה…חבר. הוא מחפש רכב משומש. תחשוב מה יש לך להציע לו, אנחנו בדרך."
"אני האריס, שם פרטי," מציג הנהג את עצמו.
"נעים מאד, אני אייבן," אני אומר.
"מה לך ולאחוזה הזאת?" הוא שואל.
"עבדתי עבורו פעם," אני אומר.
אנחנו נוסעים ללואיס כאשר האריס מקבל טלפון. "דאדי הרכב שלי התקלקל, אתה יכול לבוא לחלץ אותי?"
"גרייסי אני בנסיעה. אני אחזור אלייך," הוא אומר לה.
"תסע אליה," אני אומר לו.
"באמת שלא איכפת לך?" הוא שואל.
"אני לא ממהר לשום מקום," אני עונה לו בחיוך. למרות שביקשתי יום אחד של חסד, אני לא מהסס לרגע.
הוא מתקשר חזרה לגרייסי. "איפה את?" הוא שואל.
"אני בעבודה וצריכה להגיע לאוניברסיטה לשיעור. סיפרתי לך שהיום אני צריכה להרצות על העבודה שכתבתי," היא עונה לה. אני מקשיב לקולה בעיניים עצומות.
למרות שהיא במצוקה גדולה היא לא נשמעת היסטרית בכלל.
האריס יורד מהכביש המהיר ופונה לקחת את גרייסי.
כעבור כמה דקות הוא עוצר לידה ויורד לראות מה הבעיה עם הרכב. "זה יקח זמן. אני צריך להביא את לואיס לכאן," הוא אומר לה.
"אולי אני אקח אותה לאוניברסיטה," אני מציע בלי לחשוב, "ואתה תחכה פה ללואיס?"
"אתה באמת מוכן לעשות את זה בשבילי אייבן?" הוא שואל.
"אמרתי לך שאני לא ממהר לשום מקום," אני עונה לו.
"בואי גרייסי, אני אביא אותך," אני אומר לה.
אני מוסר להאריס את מספר הטלפון שלי. "תודיע לי אם אתה צריך משהו. אם לא אני אחכה לגרייסי שתסיים את ההרצאה," אני אומר לו.
"אף פעם לא עשו משהו כזה בשבילי," אומרת לי גרייסי בזמן שאנחנו נוסעים לכיוון האוניברסיטה, "בטח לא…"
אני סקרן לשמוע מה יש לה לאמר.
"למה הפסקת?" אני שואל אותה.
"בטח לא אחד שנראה כמוך," היא משלימה את המשפט ומבטה מתחמק משלי.
רק אז אני קולט שלא החלפתי את בגדיי.
"אל תתני למה שאני לובש להטעות אותך," אני עונה לה ברצינות, "לא הספקתי להחליף בגדים כשעזבתי את העבודה."
"אתה נשמע מתנצל," היא אומרת.
"את יכולה להבין שלא נוח לי בחליפה. קוד הלבוש בחברה מחייב אותי להתלבש כך," אני אומר.
"נראה שאתה לא אוהב את העבודה שלך, למה אם כן אתה לא עוזב?" היא שואלת, "אדם צריך לעשות מה שעושה אותו מאושר."
"זה מסובך. לא הכל בחיים נקבע לפי מה שאתה אוהב," אני עונה לה.
"אני מאמינה שהבחירה בידך," היא אומרת ומושכת בכתפיה.
"ואת גרייסי, את עושה רק מה שאת אוהבת?" אני סקרן לשמוע מה תענה לי, ביחוד שאני לא מכיר אותה.
"אני אתן לך דוגמה. בריאן רצה שאבוא איתו למסיבת ראש השנה האזרחית. מעבר לא כל סיבה אחרת שיש לי למה לא ללכת איתו, מספיקה הסיבה שאני לא סובלת את האנשים שהוא מתרועע איתם. כולם אנשים מנופחים שחושבים שהחליפות שלהם עושות אותם מורמים מעל כולם. אז אני בוחרת לא ללכת," היא מפתיעה אותי.
"ואם בריאן היה רוצה שתלכי איתו למסיבה שאליה הולכות החברות הטובות שלך?" אני שואל.
"אמרתי לך, זה רק סיבה אחת מיני רבות. אני בכלל לא סובלת את בריאן," היא אומרת לי.
"אני מבולבל. למה אנחנו מדברים עליו בכלל?" אני שואל.
"אני לומדת פסיכולוגיה, וערכתי לך מבחן קטן," היא עונה ומחניקה חיוך.
"אני חושש לשאול איזה ציון קיבלתי," אני אומר לה בפנים חתומות. האם אני כועס שהיא בוחנת אותי? בכלל לא. אני סקרן לדעת מה באמת היא חושבת עליי.
"איך קוראים לך?" היא שואלת.
"אייבן," אני עונה.
"אני גרייסי, אבל את זה אתה כבר יודע," היא אומרת ושותקת לרגע.
"גבר שנראה כמוך לא נראה בדיוק כמו החברים שאבי מתרועע איתם," היא מתחילה לנתח אותי, "לא נעלם מעיניי שאתה לובש חליפה של מיו מילאן, שזה אומר שאתה לא מעניי העיר. אני מניחה שרכשת אותה ועוד כמוה מהמשכורת שלך. אני לא מכירה מנהל שקונה לעובדים שלו חליפות כאלה.
מה שאני מנסה להבין למה גם אתה לא היית שש ללכת עם בריאן למסיבה, למרות שיש שם נשים שמתאימות לך. אני טועה?"
"אם זה היה מבחן הגמר שלך בפסיכולוגיה, הייתי מעניק לך את התעודה כבר כעת בתוספת המילים סיימה בהצטיינות," אני אומר לה.
"אני עדיין מנסה לפענח אותך, אבל הגענו לקמפוס ואני חייבת לברוח. תחזיק לי אצבעות," היא אומרת ואני ממהר לצאת ולפתוח לה את הדלת.
היא מחייכת אליי מרוצה. "אני בטוח שכולם יקשיבו לדברייך בשקיקה," אני אומר לה.
"הלוואי," היא נאנחת.
"אני בטוח שכן," אני אומר בטון מלא בטחון למרות שאין לי באמת מושג. "אני אבקש מאביך שישלח לך את מספר הטלפון שלי. אחכה לשמוע ממך."
היא מפתיעה אותי, מגניבה נשיקה על לחי וממהרת לעלות במדרגות לבניין המחלקה לפסיכולוגיה.
אני מחייך לעצמי. 'כמה זמן עבר מאז שעזבתי את בית הוריי?'
אני מרגיש כאילו אני במנהרה שמובילה אותי מעולם שצבוע כולו בצבעי שחור לבן, נטול חיוכים, בנוי מצווים. אני רואה כבר שלל צבעים מבצבץ בפתחה, ולשם מועדות פניי.
אני מרגיש כאילו התעוררתי מחלום ארוך ומייגע אל מציאות חיה ותוססת.
אני יודע גם שהלב שלי פועם אחר, מרגיש דברים שלא הרשיתי לו עד היום להרגיש.
אני מחייך לעצמי סתם, לא בגלל שקרה משהו מיוחד, אלא כי פשוט טוב לי. אני תוהה האם אבי הרגיש כך אי פעם.
אני מחנה את הרכב בחניון והולך לפקולטה למנהל עסקים.
"מר נלסון," קורא לעברי דיקן הפקולטה, "כמה טוב לראותך."
"כמה נחמד לפגוש אותך הדיקן," אני עונה לו, "בבקשה תקרא לי אייבן."
"מה מעשיך כאן?" הוא שואל, "האם אני יכול לקוות שאתה רוצה לעשות דוקטורט?"
ברור לי שמה שעובר לו בראש היא התקווה שיקבל תרומה מ'מר נלסון' אבי, בדיוק כפי שקרה בכל אחת משנות לימודיי.
"הייתי בסביבה ונכנסתי לכאן להיזכר בתקופה היפה בחיי," אני עונה לו וגורם לו לספוק כפיים בהנאה.
"לא השתנה כאן הרבה, פרט לפרופסור מידנס שפרש לגמלאות. אם אינני טועה לא למדת אצלו. ספר לי מה מעשיך?"
"גם אצלי לא השתנה הרבה," אני עונה למרות שאני יודע שזה לא נכון.
אנחנו נפרדים ואני נכנס לקפטריה בה ביליתי ימים רבים. אני מזמין קפה ופרוסת בראוני וניגש לשבת ליד החלון.
לא סתם אמרתי שזאת הייתה תקופה מאושרת בחיי. אני קולט כמה קפה פשוט ועוגה עטופה בניילון נצמד ערבים לחיכי הרבה יותר מקפה שהוכן במכונת קפה ששוויה אלפי דולרים.
אני כל כך שקוע בהרהורים שלא שם לב לזמן שטס.
"איפה אתה?" אני מקבל מסרון מגרייסי.
אני מתקשר אליה.
"אני בקפטריה של מנהל עסקים. את רעבה?" אני שואל.
"אתה לא ממהר?" היא עונה בשאלה.
"כולי שלך," אנו עונה בלי לחשוב.
"בוא נלך למאמא מריה. בא לי פיצה. אני מקווה שאתה אוהב פיצה." היא מחניקה חיוך.
"נראה לך? אני תמיד מזמין את המנה הכי יקרה. אחרת מה יחשבו עליי," אני עונה לה ברצינות תהומית.
"בוא נלך ברגל, יום יפה היום," היא אומרת ונתלת על זרועי מתעלמת ממה שאמרתי.
אני אוחז בידה, מסיר אותה מזרועי. היא מביטה בי מופתעת. החיוך חוזר לפניה כשאני משלב את אצבעותיה בשלי. "ככה," אני אומר לה.
"אתה רואה את הפרפרים?" היא שואלת.
"איזה פרפרים?" אני שואל ומביט מסביב.
"את אלה שרוקדות בתוכי," היא עונה לי מבויישת, "כי שלי הן בנות."
"ברור," אני עונה לה, "הן רוצות לרקוד עם שלי."
"איך קרה לי הנס הזה שדווקא היום כשסיימתי את ההרצאה הכי חשובה הופעת פתאום?" היא שואלת.
"זאת את שהופעת ביום שיצאתי למסע לראות את העולם ואת עצמי."
אנחנו מגיעים לפתח המסעדה והשיחה בינינו מפסיקה.
אנחנו מתיישבים ליד שולחן המשקיף על הפטיו. "חבל שלא חם מספיק לשבת לאכול בחוץ," היא אומרת.
"אני מבטיח לך כשישוב האביב אני אקח אותך לאכול בחוץ," אני מבטיח לה.
המלצרית ניגשת ומציעה לנו את מנת היום. "אני מקווה שהיא המנה היקרה ביותר," אני אומר למלצרית המופתעת. גרייסי מביטה בי במבט נוזף. כמה היא מתוקה כשהיא כועסת.
"להיפך," עונה המלצרית, "זוהי מנה מוזלת. היום אנחנו מציעים מנה זוגית ובה שלוש מנות פסטה שונות."
"את תהיי מוכנה להתפשר על פסטה?" אני שואל את גרייסי.
"אבל רק הפעם," היא נאנחת כאילו היא עושה לי טובה.
"אם את מתעקשת נזמין פיצה," אני אומר לה.
"כבר הסכמתי לפסטה," היא אומרת לי.
המלצרית מביטה בנו נבוכה.
"נשמח למנת היום," אני אומר לה לבסוף ורואה על ההקלה על פניה.
"איך שיגענו אותה?" לוחשת לי גרייסי.
"מי יודע מה היא חושבת עלינו, אבל ממש לא אכפת לי. העיקר שאת שמחה," אני אומר לה, "תתקשרי לאבא שלך. אני לא רוצה שידאג לך."
"אתה חושב שהוא לא התקשר אליי כבר כמה פעמים? גם כשהיינו בדרך לאוניברסיטה, וגם אחרי ההרצאה. הוא יודע שאני הולכת לאכול איתך. אמרתי לו שאתה מקסים ואין לו מה לדאוג הוא דווקא מרוצה מיום החופש שקיבל במתנה. הוא עובד מאד קשה מאז ש…" היא משתתקת ועיניה מתמלאות דמעות.
"אני מניח יד על זרועה והיא מתקרבת אליי ומניחה את ראשה עליי. "כל מה שקורה היום כל כך מטורף. אני מרגישה כאילו מישהו שם למעלה תיכנן את היום הזה לפרטי פרטים.
אבא שלי יודע לקרוא אנשים בשניה. ממנו קיבלתי את הכשרון הזה. מבט אחד עליך הספיק לי כדי לדעת שאתה אדם טוב," היא אומרת.
"את באמת חושבת שאני אדם טוב?" אני שואל.
"אתה צוחק עליי, אתה לא יודע?" היא שואלת.
"אני לא באמת יודע מי אני," אני אומר לה ומספר לה על הבוקר שלי.
"אני שמחה שאני פה לחוות איתך את המסע שלך," היא אומרת לי ואיכשהו המילים שלה נשמעות לי הכי מתאימות.
"אני חושב שכדאי שנחזור," אני אומר לה,
אנחנו יוצאים מהמסעדה וצועדים חזרה לחניון של האוניברסיטה. הפעם היא מקדישה זמן להציץ בחלונות הראווה. היא נעצרת ליד חנות בגדים גדולה ונאנחת. "מתי כבר תערך מכירת סוף עונה." העיניים שלה מקובעות על שמלה כחולה עם הדפס של שחפים.
"בואי נכנס," אני מציע.
"אני לא נותנת לך לקנות לי אותה," היא ממהרת לאמר, "אני לא אחת שמנצלת גברים."
"דווקא חשבתי למצוא משהו עבורי. אני משתוקק לצאת כבר מהחליפה הזאת," אני משקר לה.
"אתה שחקן גרוע," היא אומרת, "בתנאי אחד, שתתן לי לבחור לך בגדים."
"את אוהבת לבחור בגדים לגבר?" אני לא מגיב על מה שאמרה עליי.
"אף פעם לא היה גבר שרציתי להלביש אותו. אתה נראה לי חנוק בחליפה שלך ולכן," היא אומרת.
אני מתמסר לה, בעיקר כשאני רואה כמה היא נהנית להביא לי בגדים ולאמר לי ללכת ללבוש אותם. זה מעין משחק עבורה ובכל זאת היא מחווה את דעתה בשיא הרצינות, כאילו הייתה מבקרת אופנה.
"אתה יודע כמה מהמם אתה נראה בלי החלפות היוקרתיות שלך?" היא מתריסה כנגדי.
"את חושבת שאני מהמם?" אני משתדל להחניק את החיוך שלי ללא הצלחה יתרה.
"כאילו שאתה לא יודע. אני ממש אחת שסתם הולכת עם גברים זרים כי…" היא אומרת ומוציאה את חולצת הבד ממכנסיי. "ככה, יותר יפה כשהיא בחוץ. אתה חייב ללמוד להשתחרר."
"ומה אני עושה בחצי שעה האחרונה אם לא להתמסר לך ולעשות כרצונך?" אני מביט בה בשאלה.
"עכשיו אני משאירה לך לבחור. ברור לך שאנחנו לא קונים את כל החנות היום. אחרת מה נעשה בפעם הבאה?" היא מרימה מולי גבה.
"אתה בר מזל," אומרת לי המוכרת בזמן שאני מניח את הבגדים על הדלפק.
"עכשיו תורה," אני אומר לה בזמן שגרייסי משוטטת בחנות. "היא רוצה את השמלה הכחולה שבחלון, אני רוצה להפתיע אותה."
"אם כך גם היא ברת מזל," היא עונה לה והולכת להביא את השמלה עבורה.
אני מחייך לעצמי מרוצה כשאני רואה שגרייסי לא שמה לב למה שקורה. אני כבר יודעת מה היא תאמר אבל לא יכול להתאפק.
אני משלם עבור הקניה, בוחר לי מכנס וחולצה מאלה שקניתי והולך לחדר ההלבשה להחליף בגדים. אני מרגיש שאני נושם טוב יותר כעת.
"מתי תתחיל מכירת סוף עונה?" אני שומע את גרייסי שואלת את המוכרת.
"השמלות נחטפות מהר ואני לא בטוחה שתשארנה לנו מהן למכירה," היא אומרת לה ומחניקה חיוך.
גרייסי מעווה את פניה בכעס מולי. "תגיד לי שאתה לא," היא אומרת.
"אני לא יודע על מה את מדברת," אני עוטה מבט תמים על פניי.
"אי אפשר לסמוך עליך," היא רוטנת.
"וזאת הסיבה בדיוק שאנחנו נוסעים מיד הביתה," אני אומר, "אביך עוד יוציא משלחת לחפש אותנו כי אני גבר לא אחראי."
"אני לא משתפת אותך יותר בכלום," היא אומרת ומתחילה מייד לספר לי על ההרצאה שלה ומה אמרו עליה. "למעשה סיימתי את הלימודים ובגלל שהייתי חולה ביום של ההרצאה הזאת נדרשתי להשלים אותה."
"אני גאה בך," אני אומר לה.
"גם לך זה מרגיש כאילו אנחנו זוג כבר הרבה זמן?" היא מפתיעה אותי. מפתיעה, כי זה בדיוק מה שאני מרגיש.
"תודיעי לאביך שאנחנו בדרך חזרה," אני מבקש.
הדרך חזרה מהירה יותר ואנחנו מגיעים תוך זמן לא רב לבית הוריה.
אני בסערת רגשות. המסע שלי איתה עומד להסתיים. אני מתלבט מה לעשות כעת, כאשר הדלת נפתחת והאריס יוצא לקראתנו.
"הרכב שלך בסדר גמור. היו כמה חוטים רופפים ולואיס תיקן אותם מייד. ביקשתי שבאותה הזדמנות יבדוק את הרכב והוא ממש מרוצה ממנו. את יכולה לנסוע בלי חשש," הוא אומר.
"אתה לא יודע כמה אני מודה לך אייבן," אומר לי האריס, "אני מודה שהייתי קצת אבוד ולא ידעתי מה לעשות. זה היה יום מאד חשוב עבור גרייסי ואני שמח שהיית שם בשבילה.
אישתי בדיוק סיימה לאפות. אני מבטיח לך שעוגות כמו שלה לא טעמת בשום בית קפה."
"אני מודה לך, אבל אני לא רוצה להפריע," אני אומר וניגש לאסוף את השקיות עם בגדיי החדשים.
"זה לא נתון לויכוח," הוא אומר ופונה חזרה לכיוון הדלת, "אל תתן לאישתי לחכות."
אני מביט על גרייסי. אני לא יכול להחליט האם להעתר להזמנה או לעזוב. אני מרגיש את המתח נבנה בי. ביקשתי יום אחד ואני מרגיש שוב את הלחץ של חיי היומיום שלי נבנה מחדש.
"שלא תחשוב אפילו," אומרת לי גרייסי ואוחזת בידי.
"בדיוק כמו שאמר האריס," אומרת לי אימא של גרייסי כשאנחנו נכנסים לבית. "הוא אמר שיש לך עיניים טובות וחכמות והוא לא חשש לרגע כשנתן לך להסיע את גרייסי."
"אני עולה להחליף בגדים, תרגיש בבית," אומרת גרייסי.
"שכחת משהו," אני אומר.
גרייסי חוזרת, ונותנת לי נשיקה מרפרפת על שפתיי.
"זה לא בדיוק מה שעבר לי בראש, אבל זה היה נעים," אני מגיש לה את השקית עם השמלה שלה. "אף מילה," אני אומר.
אני מתיישב עם האריס ליד השולחן במטבח.
"ידעתי מי אתה," אומר לי האריס להפתעתי, "אני מכיר היטב את משפחת נלסון. ראיתי שאתה שונה מהם."
"הכבשה השחורה," אני אומר במרמור.
"ממש לא. יש בך אומץ לקום ולהתמרד נגד עולם שלא מתאים לך.
אני יודע, אני הייתי שם. גדלתי במשפחה מאד עשירה. לא הייתה לי זכות להביע דעה, לחרוג ממה שהוכתב לי, עד שלא יכולתי יותר.
'אם אתה עוזב אין לך לאן לחזור,' אמר לי אבי. לרגע לא היססתי. ידעתי שיהיה לי קשה. ג'ון בכורי וגרייסי היו בבית הספר היסודי וההחלטה שלי עמדה להשפיע על חייהם.
אימה של גרייסי תמכה בי. 'יותר מכל אני רוצה אותך מאושר. אני רוצה שתהיה מי שאתה,' היא אמרה לי.
לא היו לי כוחות נפשיים להקים עסק משלי. הייתי פגוע מהאולטימטום שניתן לי, אבל לא יכולתי להמשיך בחיי כפי שהם.
ראיתי בעיניך הבוקר את הכמיהה לחופש. היית כמו ציפור שכנפיה מכות על הכלוב ובניסיון לברוח, אבל הדלת נעולה, והיא רק פוצעת את עצמה.
אתה לא כמוני. אתה חזק. אני יודע שאתה תוכל להמריא לגבהים.
כשהצעת לי לקחת את גרייסי הרגשתי שאני עוזר לך לקחת את הצעדים הראשונים לחופש. מין תחושת בטן כזאת. ביחוד כשנתת לי מייד את מספר הטלפון שלך שאוכל לאתר אותך.
גרייסי אמרה לי שהיא מרגישה בטוחה איתך, מה שאישר לי את מה שהרגשתי.
המבטים שעוברים בינך לבין גרייסי לא נעלמים מעיניי. העיניים שלה נוצצות כשהיא מסתכלת עליך. לא ראיתי אותה כך הרבה זמן. אולי לא צריך לאמר לך זאת, אבל אני מרגיש שאתה במקום שמתאים לך כעת.
למחרת אני מגיע לבית הוריי.
"נו, מצאת את עצמך?" שואל אותי אבי בציניות.
"זה היה יום מיוחד במינו," אני אומר ודמותה של גרייסי מלווה אותי.
"אני מקווה שהתאפסת על עצמך," הוא אומר.
"אני בהחלט יודע מה אני רוצה כעת. ההחלטה בידך," אני אומר לו.
"מה עכשיו?" המבט הלגלגני לא עוזב את פניו.
"אם אתה רוצה שאמשיך לעבוד איתך אני אקבע את התנאים. אם לא מתאים לך אעזוב," אני אומר לו בטון שליו. אין בי טיפת פחד מהעתיד. השיחה עם האריס האירה לי את מה שאני באמת רוצה.
"זה החברה שלי ואני לא מוכן שיכתיבו לי מה לעשות," הוא אומר.
"אם כך קבל את התפטרותי," אני אומר לו, "ברשותך אלך לפנות את חפציי מיחידת הדיור שבה התגוררתי."
"מה אתה רוצה אייבן," הוא אומר בטון מרוכך.
"שלא תבין לא נכון. אני אסיר תודה לך על כל מה שעשית עבורי כל חיי. על הבית שגדלתי בו, על שאיפשרת לי ללמוד ולהתפתח. בתמורה עשיתי כל מה שביקשת.
המחיר שעליי לשלם כדי לחיות בחיי רווחה כפי שאני חי כבד עליי. אני רוצה להיות חופשי לנהוג כרצוני. אני רוצה להביע את דעתי גם אם היא שגויה, להתלבש איך שבא לי. תראה בעצמך מה אני לובש היום. אני מרגיש מאד נוח כך. אתה רואה בעצמך שאני לובש בגד חדש, לא בגד בלוי כפי שחשבת."
אבא תוקע את ידיו עמוק בכיסו ואני רואה ששפת הגוף שלו משתנה.
"הייתי במקום הזה בו אתה נמצא. רציתי להשתחרר מהכבלים. אימך לא נתנה לי. היא אמרה שהיא לא מוכנה לשמוע על כך. המעמד והכסף היו חשובים לה יותר," הוא מפתיע אותי, "אתן לך חופש לעשות כל מה שאתה רוצה. אני לא רוצה שתעזוב."
"נדבר על זה אחרי ראש השנה," אני אומר לו, "בכל מקרה אני מתכונן לעזוב. היכרתי מישהי מדהימה ואני רוצה לבנות את חיי איתה."
*
*
כמה חודשים עברו מאז אותו יום.
כשספרתי לאבי מיהי גרייסי עבורי הוא ביקש לדבר עם האריס.
שעות הם הסתגרו בחדר העבודה הביתי של אבי, בזמן שגרייסי ואני ישבנו במרפסת ודיברנו על עתידנו. "לא נראה לי שאביך יוותר על חתונה גדולה," אומרת גרייסי ומשחקת בטבעת שעל אצבעה, טבעת שנתתי לה לבחור כבקשתה.
"את עוד לא מבינה שבשבילי זאת את שקובעת איך תראה החתונה שלנו?" אני שואל אותה.
"אני רוצה שכולם יהיו שמחים. נראה מה אבי יספר לנו על הפגישה עם אביך," היא אומרת והמתח ניכר על פניה.
"זה לא ישנה כלום מה שבינינו," אני מרגיע אותה.
איבון, מנהלת משק הבית של הוריי יוצאת החוצה ומבקשת ממני לבוא.
אני אוחז בידה של גרייסי והיא לוחצת עליה חזקה כדי לשאוב ממני כוח. היא נראית מאד מתוחה "אני כבר חוזר," אני אומר לה, רומז לה שאני רוצה ללכת לבד.
אני נכנס לבית ומשקיף מרחוק על אבי והאריס שיושבים בחדר המשפחה ומשוחחים. מידי פעם הם צוחקים על משהו. שפת הגוף שלהם מראה שהם מרגישים נוח אחד בחברת השני.
"אייבן הציל את חיי," אומר אבא.
"בלי שידע הוא שינה את חיי כולנו. אני מאושר שהוא מצא את גרייסי," עונה לו האריס.
"כמה אומץ הוא היה צריך שיהיה לו לקום ולעמוד מולי. הבן שלי ביקש ממני מתנה יום אחד. כשעשה זאת חשבתי שהוא ירד מדעתו, לא הבנתי את המשמעות שבעניין. יש לי עוד הרבה מה ללמוד ממנו."
שמעתי מספיק. אני נכנס לחדר. "קראת לי?"
"רציתי לאמר לך תודה," אומר אבא.
"על מה?" אני שואל.
"על מי שאתה," הוא עונה לי בפשטות, "על שהזכרת לי איך ראוי לחיות את החיים."
*
*
בקרוב תתחיל שנה חדשה. התחלה חדשה. הגיע הזמן לשינוי.
יש משהו טרום כניסת שנה חדשה שגורם לך להתחיל לרקום חלומות חדשים, לערוך רשימה של דברים שברצונך להגשים. לא הכול יקרה כפי שביקשת, לעיתים דברים מתעכבים ועדיין.
מונח לפנינו דף לבן ונקי, זה הזמן להחליט מה ייכתב בו,
זה הזמן להביע משאלות.
שתהיה השנה החדשה, שנה טובה יותר.
Justin Timberlake, Anna Kendrick – True Colors (Lyric) – YouTube