אהבה
מתחילה הרבה
לפני
מגע עור בעור.
היא
יכולה להתחיל מצליל
שמתפתח ליצירה שלמה,
מצבע
שמתפשט על הבד
בחושניות,
וממילה
שמלטפת לך
את הרגש
מעירה פרפרים
משנתם.
אהבה
מתחילה הרבה
לפני
נגיעה בגוף.
בר אבידן
כותבת אהבה
אירלנד מורל
אני משתגעת. מה לי ולחבורת נערי רוק, מה אני מבינה במוסיקה, פרט לזה שאני אוהבת להאזין לה בפאב ולרקוד לצליליה?
אף פעם לא הערצתי להקה או מישהו מנגניה. זה לא בדם שלי להעריץ מישהו. אני מאלה שמאמינות שכוכבים יש רק בשמים, ולא כל אחד ראוי בכלל להיקרא 'כוכב'/ גם למי שחושב אחרת ממני.
"בבקשה ברדלי תימצא מישהי אחרת לערוך את הראיון," אני מבקשת, כמעט מתחננת, בפני מנהל התחנה.
"אני לא יכול למצוא מישהי מתאימה ממך," הוא אומר ומביט עליי במבט זחוח.
"אתה צוחק עלי? מה עם סינדי, רודה, מישה, קלודיה? רוצה עוד שמות?" אני לא מניחה לו למרות שכבר הבנתי שזאת מלחמה אבודה.
"את היחידה שיכולה לדבר עם האסקימוסים בשפתם," הוא עונה לי.
"נו באמת, איזה מין תרוץ זה? זה ממש מעליב שאתה חושב שאני מפטפטת סתם," אני אומרת לו ומפנה את גבי אליו להפגין את עלבוני.
"אני ממש לא מבין למה את נעלבת. אני יודע שאת תחקירנית מעולה ותמצאי על מה לדבר גם אם הנושא לא קרוב לליבך. האחרות פשוט תתלנה בהם מבטים מעריצים ותשאלנה שאלות מטופשות. לא את," הוא עונה.
"אז תשלח את ריצ'ארד קולר, אני לא מוותרת הוא בהחלט לא טיפוס רדוד," אני עונה לו בטון מנצח.
"בסדר," הוא רוטן, "אבל שיהיה לך ברור שהמהדורה המרכזית היום כולה על כתפייך."
"עם זה אני יכולה להסתדר," אני עונה וניגשת לחדר החדשות לראות מה התחדש תחת שמי ניו יורק רבתי.
במשך שעתיים אני מרוכזת כולי בקריאה ולמידה של מה שקורה בעיר. כיוון שכל המהדורה עליי אני חייבת לשנן שמות של שחקני כדורסל שאני לא מכירה (אני עוקבת רק אחרי הניקס) וגם להפתעתי עליי ללמוד את הנעשה בבורסה, כיוון שגם בן שניידר, כתבנו לעניני כלכלה חולה.
"את שמה לב כמה חולים היום?" שואלת אותי מריסה המאפרת האישית שלי.
"אני רואה בדימיוני איך את מזווגת זיווגים, מי מבלה במיטת חוליו עם מי," אני צוחקת.
"זה לא כל כך לא מציאותי," היא עונה לה ומחייכת.
"אם כך עם מי בן שניידר?" אני שואלת, לא כי זה באמת מעניין אותי, אלא כי אני יודעת שאם לא אתן לה לשחרר, היא תמשיך ללכת סחור סחור.
"את לא יודעת?" היא שואלת אותי כאילו יש חור גדול בהשכלתי.
"לו ידעתי לא הייתי שואלת," אני עונה וכל כך רוצה לאמר לה כמה אני שונאת רכילות. אני מכבדת פרטיותו של כל אדם. אם הוא רוצה לחלוק איתי משהו מחייו אני מקשיבה, אבל לא מחטטת בהם כאילו היו פח מיחזור עם אוצרות יקרים.
"הוא," היא מתקרבת לאוזני ולוחשת לי, "נו…את מבינה."
ברור לי שהיא מגלה לי שהוא אוהב גברים ועדיין אני מאלצת אותה לאמר זאת בקול. "הוא מה?"
"הוא …הומו," היא לוחשת ומביטה בעצבנות לראות אם שמעו אותה.
"אם כך מי מכתבינו הגברים נעדר אף הוא היום?" אני שואלת.
"זה בדיוק מה שלא מתאים לתאורייה שלי. ג'ף מוריסון הצלם. והוא, אני יודעת בוודאות שהוא אוהב נשים," היא אומרת ומסמיקה.
"אני מניחה שמיצינו את הנושא," אני אומרת לה, "עכשי ספרי לי מה חדש עם הקורס שרצית לקחת?"
"אני לא מאמינה שאת זוכרת," היא אומרת לי בהתרגשות.
היא מפטפטת ללא הפסקה והראש שלי בניירת שמולי. כיוון שיש לי זיכרון חזותי אני משננת את המניות ויודעת שכשאגיע לשידור לא אזדקק לטלפרומטר אלא כגיבוי. לפחות אני מבינה כעת על מה אני עומדת לדבר.
"אירלנד את אמורה להיות כעת כבר באולפן," גוערת בי מפיקת החדשות.
אני קמה בזריזות, מעיפה מבט אחרון. "את אלופה מריסה," אני אומרת ויוצאת בצעדים מהירים, כמעט בריצה, לעבר אולפן החדשות.
"לרגע פחדתי שגם את נדבקת בהתקררות שהפילה את כולם למיטה," אומר לי הבמאי ונאנח אנחת רווחה.
אני מתיישבת על כיסאי בזמן שהמקרופון מונח במקומו על דש בגדי.
"ערב טוב ניו יורק," אני אומרת כדי לבדוק את הסאונד.
"את נשמעת נפלא כרגיל," אומרת המפיקה ואני רואה אותה סוף סוף מחייכת.
הספירה לאחור מתחילה, האור האדום של בשידור נדלק ואות הכניסה לחדשות נשמע באולפן.
"ערב טוב ניו יורק," אני פותחת את השידור, "כאן אירלנד מורל עם המהדורה המרכזית של חדשות הערב."
*
הנייד שלי על 'שקט' כדי לאפשר לשלוח לי הודעות באמצע השידור. ריצ'ארד שמגיש את החדשות לצידי כל ערב יודע בדיוק מתי אנחנו יוצאים להפסקת פרסומות ושולח לי הודעה מייד כשמגיעה ההפסקה הראשונה.
אני רואה את המסך מתמלא אור. תמונתה של אחותי התאומה באחת מהחופשות שלה בקריביים המשמשת לי כשומר מסך, מאירה אותו ושמו של ריצ'ארד מופיע מעליה.
הצילו! הראיון הזה נועד לכישלון.
נראה שהנגנים האלה הסכימו לראיון
כי חשבו שתגיע אליהם מעריצה
וקיבלו במקום זה גבר בחליפה.
הם לא משתפים פעולה.
לפעמים אני נדהמת מאי יכולתו של ריצ'ארד לאלתר.
זמני קצר ואני כותבת לו תשובה מתומצתת.
תזכיר להם שהם ביקשו את החשיפה.
לא רוצים, לא צריך.
חייבת לחזור למהדורה.
המפיקה מסמנת לי בראשה מה אני קוראת. "ריצ'ארד," אני אומרת ושוב חוזרת להתרכז במצלמה שמולי.
"תודה שחזרתם אלינו למהדורת החדשות המרכזית…"
אני ממשיכה עוד שעה ארוכה בהגשת החדשות.
המסך שוב מאיר עם תמונתו של ריצ'ארד אבל אני מתעלמת. זה באמת לא התפקיד שלי לפתור לו את הבעיות כעת.
מייד עם יציאה נוספת להפסקת פרסומות אומר לי הבמאי באוזניה שיש לי אורחים.
אני מרימה את עיניי לעבר חלון הבקרה ורואה את ריצ'ארד מחייך חיוך מטופש, העניבה שלו קשורה ברישול, והשיער שלו מבולגן. לידו עומדים כמה נגנים עם כלי הנגינה שלהם.
אני מושיטה את ידי לצדדים. "מה?" אני שואלת.
"הם רוצים להיכנס לשידור," מדבר ריצ'ארד לתוך המיקרופון.
"ומה זה קשור אליי? אני סתם פנים יפות שמקריאות טקסט. תפנה לבמאי."
הבמאי קורץ לי ומחייך חיוך שבע רצון.
כתובית של מבזק חדשות מיוחד עולה על המסך וכל העיניים מופנות כעת אליי
מרשל גריפיט
"מצטער, אני לא בטוח שאגיע בזמן. תתחילו בלעדיי," אני אומר למורי בטלפון.
"אתה לא יכול לעשות לנו את זה מרש. באים לראיין אותנו היום מתחנת הטלויזיה ניו יורק רבתי," הוא עונה לי והלחץ ניכר בקולו. אני תמיד תוהה איך הוא יכול לתפקד במקצוע כשהוא נכנס ללחץ בכזאת קלות.
"תנשום," אני אומר לו, "אני לא יכול להשאיר מטופל באמצע. אני מקווה שאתה מסוגל להבין את זה, בסופו של דבר אנחנו חולקים את אותו מקצוע."
"אני לא יודע איך אתה מסוגל לנהוג בקור רוח כזה," הוא רוטן, "אצלך הכל כל כך פשוט ומובן. אני לא יכול להיות אדיש כמוך."
אני לא עונה לו. אדישות היא בהחלט לא חלק מהאופי שלי. דווקא רגישות יתר זאת החולשה שלי. עם זאת אין זה פוגע במסירותי לעבודה.
צדקתי. אני מסיים את המשמרת הרבה אחרי שהחזרה מתחילה.
אני נכנס לשטוף ממני את ריחות בית החולים, מחליף לג'ינס זרוק וחולצת מיזע ונוסע לחדר החזרות.
אני מגחך כשאני רואה את ריצ'ארד שמגיש את החדשות במהדורה המרכזית מתפתל עם שאלות שלא לעניין. 'בשביל זה הרצת אותי לפה?' אני מסנן לעברו של מורי, "מה הם עושים מאתנו צחוק?"
אני מבין שאין לנו ברירה. בסופו של דבר האיש חסר החן הזה הוא הכרטיס שלנו לחשיפה. אני מסתיר את מורת רוחי ועוטה על פניי חיוך.
זה נכון שאני לא מיומן בראיונות, אבל הקושי שלי לעקוב אחרי חוט המחשבה שלו איננו נובע מסיבה זאת, אלא בשל העובדה שהוא שואל אותנו שאלות שהקשר ביניהן הוא בלתי קיים.
הראשון שנשבר הוא דווקא דייב המתופף של הלהקה.
*
אני זוכר את היום ההוא שישבנו בקפיטריה של בית החולים, חמישה רופאים שזה עתה קיבלו את ההסמכה שלהם, וזרקנו לחלל האוויר את הרעיון.
"אני לא מבין איך אפשר לצאת מהמחלקה, לנסוע הביתה ולחיות את חייך כרגיל, כאילו לא נתקלת כעת באנשים שגורלם נחרץ לרעה," אמר מורי שהיה מבוגר מאתנו בשנה.
אני שמכיר אותו מימי כמתמחה, יודע שהוא תמיד מאד דרמטי. אלא שהפעם הוא נגע בי בנקודה שמאד הזדהיתי איתה.
אז נכון שאני רווק ואני חוזר לדירה ריקה, אבל עדיין לוקח לי לפעמים זמן לחזור לשיגרת חיי.
גם בפעמים שאני מתקלח בבית החולים אחרי שאני יוצא מחדר הניתוח, אני מרגיש שאני חייב לנקות את בית החולים ממני. מרגיש לי שריחות בית החולים נדבקו לעורי ולנשמתי ואני צריך לקרף אותם מעליי. ברור לי שאין זה נכון ועדיין אני חש אותו.
"בא לי להתפרע, לנגן ללא הכרה בלי שאיש יחשוב שאיבדתי את שפיותי," הוא המשיך.
"על מה אתה מנגן?" שאלתי אותו.
"על מה הידיים העדינת שלי יכולות לנגן אם לא על כינור?" הוא צוחק, "וורה אישתי לא סובלת את צלילי הכינור. 'זה מנסר לה בראש.' היא יותר נשמה חופשית שאוהבת מוסיקה של שנות השישים. 'עשו אהבה לא מלחמה.' בינינו אף פעם לא הבנתי אתטעמה המוסיקלי, אבל היא אישה טובה ומכילה, ואני אוהב אותה כמו שהיא."
"בואו ננסה לנגן יחד, מה כבר יכול לקרות?"
חלפו מאז שנתיים.
*
דייב , או בשמו המלא ד"ר דיוויד שטרלינג, מתמחה ברפואת עיניים והרופא הכי רגוע שהיכרתי מימי. אם הוא מראה סימנים של חוסר סבלנות, אז סימן שהראיון הזה נדון לכישלון.
בלי שביקשתי הפכתי להיות המנהיג של הלהקה. לא בגלל שאני הסולן, אני לא אני גיטריסט, אלא בגלל האופי של המנהיג שטבוע בי.
לפעמים זה מדהים אותי שזה מה שרואים בי, אולי בגלל שיש לי דיעה מאד ביקורתית על עצמי.
"אני מודה לך מר קולר שטרחת לבוא ולראיין אותנו. אני צופה בך בזמן שאתה מגיש את החדשות ונהנה להקיש לך.
אני מבקש שתבין. אנחנו בפני פריצה. זאת הפעם הראשונה שאנחנו מקליטים את הנגינה שלנו. הראיונות שאנחנו מעניקים כעת הוא גורליים עבורנו. הם יחרצו את גורלנו אם נמשיך להתקיים או נחדל.
הראיון הזה לא מוביל לשום מקום. אני לא רוצה לפגוע בך, אבל אני מבקש לדבר עם מנהל םהתחנה, שכן נסכמנו לתת לכם בלעדיות כשהובטח לנו שהכתב לעניני תרבות אנה רוד, תראיין אותנו. תסכים איתי שהיא שוחה היטב בתחום.
"תקשיב, איך קוראים לך?" הוא פונה אליי.
"אתה מבין שלא הכנת שעורי בית? היית אמור לדעת כל פרט, אפילו השולי ביותר, על כל אחד מאתנו," אני אומר לו. עכשיו כבר קשה לי לשלוט בעצמי.
כמובן שלא אומר לו שהוא לא ימצא דבר עלינו כי עדיין לא יצאנו לאוויר העולם כלהקה. אני מרשה לעצמי לומר לו זאת כי ברור לי שלא יעלה על דעתו שאני סתם מפטפט.
בלית ברירה הוא מסיים את הראיון הכושל, עוד לפני שממש התחיל, ואנחנו נוסעים לאולפני הטלוויזיה כדי לראות האם אפשר לתקן את המצב.
"תראו אותה," מסנן ריצ'ארד כשאנחנו נמצאים בחדר הבקרה.
מהדורת החדשות ומישהי שאני לא מכיר מקריאה את החדשות. היא שונה בתכלית מהאופן המקצועי שבו מקריא אותן רי'צארד קולר. אני מתלבט האם זה חוסר הרישמיות שלה, או..אני לא יכול לשים את אצבעי על השונה בה.
'אז לקחו אישה יפה ונתנו לה להקריא מהפרומטר,' אני חושב לעצמי בזלזול.
"מה חשבת ריצ'ארד," אומרת לו מישהי שיושבת מול חלון הזכוכית הגדול, "שהמהדורה לא תתקיים בלעדיך? תראה אותה, היא לא שוחה בחומר כמוך ותראה איזה שאלות לעניין היא שואלת."
המילים האלה דווקא מוצאות חן בעיניי. לא שה אומר שהיא תדע לשאול את השאלות הנכונות לגבינו, אבל אני מחליט להסתכן.
"אני מאד מעריך את מר קולר, רק שבואי נאמר שהוא לא בדיוק מחובר לעולם המוסיקה," אני מנסח את דבריי בזהירות יתרה.
"בקיצור הראיון היה כשלון," קוטע אותי ריצ'ארד, "של מי הרעיון המטופש הזה שמגיש חדשות ברמה כשלי יבצע משימה כזאת. אני לא איזה עתונאי מתחיל. היית צריכה לשלוח אותה. המראה שלה היה מכסה על רדידות הראיון."
העלבון בקולו זעק מכל מילה, רק שהוא שכח שאין זה מין הראוי לדבר כך עלינו.
"אני דורש להיכנס לשידור," אני אומר לו להפתעתו.
"נו באמת," הוא מסנן לעברי.
אני יודע שאני צריך לחשוב על כל מילה שאני אומר ולכן שותק, אבל דייב לא מצליח לשלוט בעצמו.
"אתה שם לב למילים שיוצאות מפיך קולר? אתה לא יודע דבר עלינו. אתה, אדם שקורא מהמסך מולו. אין בזה שום דבר מאישיותך," כמובן שזה לא המצב, אבל דייב לא יכול היה לשתוק על הזלזול שלו בנו, וברגע זה אני מודה לו על כך. אני לא בטוח שלא הייתי מתבטא באופן בוטא יותר.
אם חשבתי שהערב הזה לא יכול להיות יותר גרוע, בבת אחת מתחוללת מהומה. אנשים נכנסים לאולפן, מתלחששים ביניהם.
"אירלנד, תוציאי את השידור להפסקת פרסומת," אומרת לה האישה בחדר הבקרה, "אנחנו מעבירים לך חומר למבזק מיוחד."
"אני מקווה שנוכל לבשר לך בקרוב שהשווקים שוב במגמה חיובית," אומרת מגישת החדשות בחיוך, "אנחנו יוצאים להפסקת פרסומת. כאן אירלנד מורל עם חדשות הלילה של העיר התוססת שלנו ניו יורק רבתי."
ברגע שמתחילות הפרסומת החיוך נמחק מייד מפניה, והיא מביטה ברצינות על הניירת שמוגשת לה. היא מוציאה את הטאבלט שלה ומקישה במהירות, גוללת דפים שלמים, מהנהנת בראשה.
"אתה צודק," מסנן אחד העובדים בחדר הבקרה, "אירלנד מורל היא רק פנים יפות. לו היית יודע מה היא קוראת כעת אולי היית בולע את ההמילים המזלזלות שלך. אתה כבר היית משתולל על הכיסא, את זה הצופים לא רואים."
"בחיים לא השפילו אותי כך," אומר ריצ'ארד בכעס. הוא שוכח מנוכחותנו ועוזב בטריקת דלת את חדר הבקרה, משאיר אותנו שם.
הפרסומות מסתיימות ופניה של אירלנד
כאן אירלנד מורל. אני נאלצת לקטוע את שידור החדשות בגלל מבזק מיוחד.
לילה קשה עובר על השכונה השקטה בפאתי העיר ניו יורק. מסיבה שעדיין לא ידועה יצא צעיר למסע קטל ללא רחמים. למרות שהארוע הסתיים בלכידתו של היורה, עדיין הוטל צו איסור פרסום על הפרשה.
מאחלת לכולכם ערב שקט.
כאן אירלנד מורל מחדשר החדשות של תחנת המטרופולין של ניו יורק.
*
אירלנד מתנקת את המקרופון ונכנסת בסערה לחדר הבקרה. "ממש מזעזע," היא אומרת נסערת, "חבל שלא מאשרים לנו לשדר את מקום הארוע. זה עלול לגרום לבהלה בקרב התושבים."
ואז היא רואה אותי.
"אני לא יודעת אם הוסבר לכם שאנה רוד הכתבת לענייני תרבות עברה תאונת דרכים קלה ונמצאת במעקב בבית החולים ולכן לא יכלה לבוא לראיין אתכם.
המהדורה היום הייתה עמוסה במיוחד, יש באופן חריג מספר לא מבוטל של עיתונאים שנעדר היום. אני במקצועי עיתונאית חוקרת, לא מגישת חדשות.
אני מתנצלת על כך שלא התאפשר לי לאשר לכם להכנס לשידור.
אם תסכימו נפגש שוב ואערוך עליכם כתבה באופן מסודר. אתן לכם להיות מעורבים בתוכן ואראה לכם אותה לפני השידור.
אם כן החשיפה היא עניין דחוף עבורכם, אחפש מישהו אחר שמתמצא בתחום שיבוא לראיין אתכם," אומרת אירלנד.
אני עומד מוקסם מולה. מסתבר שמה שחשבתי עליה היה כל כך לא נכון.
"אני יכול לקבל את מספר הטלפון האישי שלך?" אני שואל.
היא מסתכלת עליי מופתעת. היא מישירה מבט לתוך עיניי, חוקרת אותי מבפנים.
"כלומר, התכוונתי כדי שנקבע לגבי הכתבה," אני אומר, משתדל להסתיר את מבוכתי.
'ממתי אני נבוך מאישה?'
