–
לפעמים
כשאנו נמצאים
במקומות השפלים ביותר,
אנחנו חייבים להחליט
באיזו דרך לבחור.
יש שיבחרו להביט לפחד
בעיניים
ולהילחם בו.
יש שיעצמו עיניים,
יתנו לסערה לשטוף
אותם,
ויקוו בליבם,
שישרדו אותה.
יש מי שיעדיף
שאשקר לו,
ויש מי שיבקש ממני
שאחבק אותו במילים.
אני מביטה
למחלה הארורה בעיניים
ולוחשת לה
שיום אחד אנצח אותה
עבורם.
ויויאן.
אני מביט בה מהופנט. התנועות של אצבעותיה בזמן שהיא מתירה את הקשרים במשחק שבתו של המארח נתנה בידה גורמות לי לחשוב רק על דבר אחד. כמה מיומנות הן ואיך הייתי רוצה להרגיש אותן משחקות עם הזין שלי ומענגות אותי. ככל שמבטי קבוע יותר בתנועה המכשפת הזאת אני צריך יותר לשלוט ביצרי כדי שההתרגשות שלי לא תראה מבעד לבד מכנסיי.
היא מרימה אליי עיניים פתאום, מבחינה בנשיכת שפתיי. המבט שלה זועף והיא מפנה לי את גבה.
"את יודעת שלא תתחמקי מזה. האצבעות שלך תפגושנה את הזין שלי בקרוב," אני לוחש לה כשאני מתגנב אליה מאחור.
"זה משפט הפתיחה שלך? אל תאמר לי שזה עובד לך, כי אם כן אני מתביישת בשם כולן," היא אומרת.
"קחי מטי," היא אומרת לילדה, "המשחק שלך כמו חדש."
"תודה ויויאן," היא אומרת ומחבקת אותה.
"תתבייש לך," היא נוזפת בי , אבל לא שבה להסתכל עליי, "איך אתה מדבר ליד ילדה בגילה?"
אני מודה שהיא צודקת. ההערה שלה מביכה אותי אבל כמובן שגבר כמוני לא יראה לה זאת.
"את יכולה לנסח את זה איך שאת רוצה, אני יודע מה יקרה בסופו של דבר," אני עונה לה בטון יהיר.
"עצה קטנה ממני, תחפש לך מישהי אחרת. אתה עלול למצוא את עצמך לבד הלילה," היא אומרת.
"לא יקרה," אני עונה לה.
"אני רואה שערכתם כבר הכרה," אומר לי ג'ון מילר שבביתו נערכת המסיבה הלילה. המבטים שהוא מביט בי בהחלט לא יכולים להתפרש אלא כמבטי אזהרה 'היא מחוץ לתחום עבורך.'
אני תוהה האם הסיבה לכך היא שהוא רוצה להשאיר אותה לעצמו או שיש לכך סיבה אחרת.
אם היא שייכת לו אז אכבד את החוק הבלתי כתוב 'אל תתעסק עם המאהבת של החבר שלך.'
אם לא, זה דווקא מעודד אותי לבצע מהלך.
**
נעים להכיר. שמי ג'קוב סנקלייר. כן זה אני שמופיע ברשימת 'הנחשקים.'
כשהייתי סטודנט לתואר ראשון היכרתי את מי שהפכה להיות אישתי, קארה.
בבית למדתי מהם ערכי משפחה, מהי נאמנות.
לרגע לא חשבתי שדווקא קארה היא זו שתפרוץ את הגבולות.
לאמר שליבי נשבר יהיה רחוק מהמציאות. בסך הכל היא עשתה לי טובה ענקית כשהבנתי שאם הנישואים שלנו היו מחזיקים מעמד הייתי נידון לחיי שעמום.
עכשיו כשאני רווק הפכתי לצייד. אני לא חס על האיילות שניקרות בדרכי. אני עושה בהן כרצוני. אין לי גבולות בנושא. טוב, זה לא בדיוק מדוייק. בסופו של דבר אני לא סדיסט באופיי, אבל בהחלט מספק להן את הסחורה שהן מבקשות, ורבות מהן מבקשות דווקא לחצות גבולות.
*
פה אני היום, ביום שפגשתי אחת שמשחקת אותה שאי אפשר לאלף אותה.
'את עוד לא מכירה אותי מותק. לג'קוב סנקלייר לא אומרים לא.
את עוד לא יודעת שתזחלי על הריצפה ותתחנני שאסתכל לעברך, שאתן לך לגעת בגוף המושלם שלי. אני אתן לך כשאמצא לנכון. ועד אז את תהיי כל כך רטובה שתסכימי לכל דבר שאבקש ממך לעשות.'
"היא חברה מאד קרובה של אשתי. היא תמכה בה כש…לא משנה. הן חברות טובות ולכן אני מבקש ממך שתתפוס מרחק," אומר לי ג'ון בקור.
"אני חושב שהיא אישה מספיק בוגרת להחליט בעצמה," אני עונה לו וניגש לקחת כוס משקה.
"מה הוא רצה ממך," ניגשת אליי לורי מילר שהיא הסיבה להגעתי למסיבה. אני מביטה בה ויודעת כמה קשה לה ובכל זאת כשהיא מבחינה בשיחה ביני לבין הגבר הזה שכל אישה מתעלפת כשהוא פונה אליה, היא ממהרת אליי.
"מה כבר אחד כמוהו יכול לרצות?" אני עונה לה באדישות, "חשב שמצא את מי לזיין הלילה."
"ויויאן, מה זאת השפה הזאת," היא עונה לי מזועזעת.
"אלה מילים שלו," אני עונה לה, "את יודעת שאני לא מחפשת קשרים כאלה כעת."
*
נעים מאד. שמי ויויאן תומס.
את ג'ונתן קלינטון היכרתי באוניברסיטה כאשר התחלתי את לימודי התואר השני והוא עמד לסיים את הדוקטורט. הוא מיהר לנפנף בעושרו, כאילו שלא ידעתי מיהו, או יותר נכון מאיזה משפחה בא.
למרות שעושרו לא קנה אותי, אופיו הטוב, חוש ההומור שלו והאופן בו קיבל אותי כפי שאני סללו את דרכו אליי.
חודש אחרי יום הולדתי קיבלתי ממנו טבעת יהלום גדולה אחרי שכרע על ברכיו וביקש שאנשא לו.
הוריי היו מאושרים עם גבר שבחרתי להביא למשפחה.
כאשר הגיעה התביעה מליזט, ובה דרשה שיכיר באבהותו, דרש ממנה ג'ונתן שתמציא לו הוכחה שאכן זה בנו.
באותו לילה עזבתי את דירתו והשארתי את טבעת היהלום היקרה לצד מפתחות ביתו.
"אני לא מבין," הוא אמר לי כשגילה שאינני בביתו.
"העובדה שלא אמרת שזה בלתי אפשרי שאתה אבי התינוק אומרת הכל. איני רואה טעם בנישואים שעוד לפני שהתממשו כבר בגדת בי."
עברו ארבע שנים מאז.
*
"אני יודעת שאת לא כזאת ויויאן. בכל מקרה ג'ון העמיד אותו על מקומו," היא אומרת, "אין לך מה לחשוש."
"לחשוש?" אני צוחקת, "את יודעת שמזה שגבר אומר לך מה שאומר לא נכנסים להיריון? הוא ניסה, הבין שאני לא הכתובת, ובטח כבר עבר לאחרת."
"לפי איך שהוא מביט בך לא נראה שהוא יוותר עלייך כל כך מהר," היא אומרת בכעס עצור, "לא שאני יכולה להאשים אותו. את נראית נפלא."
"תודה לך מתוקה," אני עונה לה בחיוך. אני יודעת שאני צריכה לאמר לה שגם היא, אבל שתינו יודעות את האמת, ולו הייתי אומרת זאת זה רק היה מכאיב לב.
"כולן אומרות לי שאני נראית נהדר," היא אומרת כאילו היא קוראת את מחשבותיי, "אני מודה לך שאת לא משתתפת במשחק הזה."
"כל אחת בוחרת איך להתמודד," אני אומרת לה, "אין פה דרך נכונה, זאת הרגשה שלך. זכותך לשתף או שלא."
"את יודעת שאני לא טומנת ראשי בחול, מצד שני החיים הפרטיים שלי לא צריכים להוות נושא לרכילות."
"הבדיקות שלך בסדר גמור," אני מזכירה לה, "זה רק הגוף שצריך לחזור לעצמו כעת. יש לך דרך לעבור אבל אני מאמינה שהרע מכל מאחורייך."
"את תמיד יודעת לאמר לי את המילים הנכונות בזמן הנכון. את תמיד מרגישה כשאני נופלת," היא אומרת לי ונוגעת בזרועי.
בהיסח הדעת אני מעיפה מבט אליו. המבט שלו לא סר ממני. אני מזעיפה פניי אליו, והוא מחייך אליי מרוצה מעצמו. "אדיוט," אני פולטת.
אני בטוחה שהוא קרא את המילה על שפתיי, כיוון שהוא מרים גבה וצוחק.
אני מסתובבת שוב אליה. "זו הסיבה שאני פה הערב. לתת לך תמיכה, ואם יש צורך גם לתת לך תרופה."
"אם יש משהו שאני יכולה להודות עליו במחלה הארורה הזאת הוא שהיא הביאה לי אותך," היא אומרת ודמעות ניקוות בעיניה.
אני מביטה בכוס השמפניה שבידה. "אני לא שותה, רק מחזיקה אותה," היא לוחשת לי, "למקרה שעלתה לך מחשבה כזאת בראש."
אני מרגישה צורך לצאת למרפסת להתאוורר. עם כל הרצון שלי לעזור ללורי גם אני צריכה פסקי נשימה מהעבודה שלי. אני מחליטה שלא לעשות כן כדי לא לאפשר לו להימצא איתי ביחידות. מה גם שהוא יכול לפרש זאת כהזמנה.
"מה את עושה פה?" שואלת אותי רוזלין שבאה לקראתי בשמחה, ונושקת על כל אחת מלחיי.
"לורי הזמינה אותי," אני עונה לה קצרות.
"באמת? לא הייתי מעלה על דעתי שאתן חברות," היא מתפלאת.
"לא הבנתי," אני עונה לה, למרות שאני בהחלט מבינה את דבריה. ברור לי שלורי ואני לא היינו נמצאות יחד באותו מעגל חברתי אם לא היינו נפגשות בנסיבות שנפגשנו.
"צודקת. זה לא שהיא גבר וצריך לחפש מה מצאת בו," היא צוחקת.
"גם זו דרך לראות את הדברים," אני עונה לה, "העיקר שאת מבינה למה את ואני חברות."
"אז ספרי לי מה איתך? יש לך מישהו?" היא שואלת.
"את זוכרת שאני רק בת עשרים ושבע? זה הזמן שלי להשקיע בקריירה שלי," אני עונה לה.
"ממש לא זכרתי שהיה פער גילאים כזה גדול בינך לבין…" אומרת רוזלין, "אם כך היית ממש צעירה כש…"
"זה בסדר רוזלין. את יכולה להזכיר את שמו של ג'ונתן. זה לא מעורר בי שום דבר. מערכת היחסים איתו כל כך מאחוריי," אני עונה לה. היא מביטה בי, בוחנת אותי בעיון ומבינה שאני באמת מתכוונת לזה.
"אני שמחה שכך זה קרה. זה עדיף על כך שהייתי מוצאת עצמי בהיריון ומגלה שיש לו עוד מישהי," אני אומרת לה.
"זה פשוט לא יאומן שגבר שיש לו אישה צעירה כל כך, בת כמה היית?" היא מפסיקה לרגע את מה שהתכוונה לאמר.
"בת עשרים ושלוש," אני עונה.
"איזה היגיון יש בכך שגבר בוגד באישה בת עשרים ושלוש עם אישה שכמעט בת ארבעים, שמבוגרת ממנו?" היא אומרת.
"את זה את צריכה לשאול אותו," אני אומרת.
"לשאול מה?" שואל הגבר הזה את רוזלין.
אני תוהה כמה זמן הוא עומד ומקשיב לשיחה. מצד שני לו הקשיב לא היה שואל אותה את השאלה הזו.
"אני יודעת שקשה לך להאמין ג'קוב סנקלייר אבל לא כל העולם סובב סביבך. אתה בכלל מכיר את ויויאן?" היא שואלת אותו. רק זה היה חסר לי.
"לא, אבל אשמח לערוך איתה הכרה," הוא עונה לרוזלין.
"נעים מאד ג'קוב סינקלייר," הוא אומר ומושיט לי יד. הוא אוחז בידי יותר מהמקובל.
"ויויאן תומס," אני עונה לו רק כדי לא למשוך תשומת לב מיותרת.
"נעים מאד להכירך ויויאן תומס. האם אני יכול להביא לך משקה?" הוא נועץ בי מבט חודר.
אני נדה בראשי לשלילה. "שתיתי כבר אחת. זה מספיק לי."
"היין עולה לך מהר לראש?" הוא ממשיך.
לצערי רוזלין מבחינה במישהו ומשאירה אותנו לבד.
"שלא יעלו לך רעיונות בראש. לא תזכה אף פעם לראות אותי שיכורה, מהטעם הפשוט שזה אף פעם לא קורה לי."
"שמעת אותי מצהיר שאני רוצה אותך שיכורה? ההיפך הוא הנכון, אני רוצה אותך מאד עירנית," הוא עונה לי ולא מאפשר לי להשתחרר מידו האוחזת בי.
"אתה נוהג לחלום בלילה?" אני שואלת.
"אני לא זוכר חלומות," הוא עונה לי.
"כי ביום, אתה מצטיין בהם. חלומות נעימים." אני מושכת את ידי ממנו בדיוק כשג'ון מתקרב אלינו עם מבט של שור זועם שמתביית על בד אדום.
"איך היא?" אני שואלת מייד. רק זה חסר לי עכשיו שתקום מהומה בגללי.
"היא מחזיקה מעמד יפה," הוא עונה לי.
"אתה מבין שזה עדיין מוקדם בשבילה," אני אומרת לו.
"אנחנו צריכים לשדר עסקים כרגיל," הוא עונה לי בטון שגורם לי לצמרמורת.
"הוא מציק לך?" הוא מחזיר אותי לסיבה שלשמה בא.
"לא מה פתאום. סתם שיחת חולין," אני עונה בטון קלילי.
עוד אחד שחושב שהוא צריך להשגיח עליי. למה נדמה לי פתאום שיש לו כוונות נסתרות.
אני מתחילה להרגיש ממש לא נוח. אני ניגשת ללורי ונפרדת ממנה. "היה לי יום ארוך וצפוי לי גם מחר," אני משקרת לה.
"אבל מחר יום שישי," היא מתרעמת.
"את יודעת איך זה. אני מחכה לתוצאות שיגיעו כנראה מוקדם בבוקר. " במקרה זאת אמת לאמיתה.
אני חומקת מהמקום לפני שמישהו, או אם לדייק מישהו מסויים, מבחין בכך.
אני שמחה שיש לי נהג קבוע והוא מגיע תוך כמה דקות לאסוף אותי.
"תודה שבאת ניק," אני אומרת לו עם היכנסי למונית.
"נראה שיש פה מסיבה גדולה," הוא אומר, כשהוא מציץ לחצר ורואה את המכוניות החונות בה שלא לדבר את כמות המכוניות החונות לצידי הכביש.
" תאמין לי שאתה לא רוצה להיות במסיבה כזאת. אני בטוחה שלא היית מרגיש שם נוח," אני אומרת לו ומכסה בידי על פי להסתיר פיהוק.
"ואת?" הוא שואל אותי בסקרנות.
"באתי רק בגלל שהמארחת מטופלת שלי," אני עונה לו, "אין לך מושג כמה זמן אפשר לנהל שיחה על כלום."
"לא כמונו," הוא צוחק וחושף את שיניו הלבנות.
"נכון," אני עונה לו, "בנסיעה איתך אני אף פעם לא משתעממת. אתה יודע שישנם נהגים שאני רק מתיישבת, בקושי מספיקה לתת את כתובתי ונירדמת."
"את ממהרת הביתה?" הוא שואל אותי.
"לא. פשוט כבר לא יכולתי לסבול את המסיבה הזאת," אני עונה.
"אם כך איכפת לך שאעבור אצל חבר? הוא הכין לי מאפים," הוא מעיף אלי מבט דרך הראי.
"ממש לא," אני עונה, "אני ארד איתך. בא לי לקנות משהו לארוחת הבוקר מחר."
"אני מבטיח לך שעם הריחות שתריחי תסיימי אותם בדרך הביתה," הוא אומר, "בחיים לא אכלת קרואסונים ולחמים כמו שלו. אני אומר לך זאת בוודאות."
"טוב שאתה מזהיר אותי. אם כך אקח כמות כפולה," אני צוחקת.
"ספר לי איך הולך בלימודים?" אני מתעניינת.
" אני לא מאמין שעוד מעט אני מסיים. אני אתגעגע לנסיעות הליליות שלנו. אני חושב שרק בגלל זה אשאר לעבוד כנהג מונית," הוא שוב מציץ עליי במראה לראות את תגובתי.
"אני מניחה שיש סיכוי שנפגש במסדרונות בית החולים יותר. זה לא שכל יום אני נוסעת במונית. אז מה אונקולוגיה? מקצוע קשה בחרת לך," אני משנה את הנושא.
"אני מקווה שאצליח לרפא את החולים, ואם לא אז להקל עליהם," הוא עונה לי בארשת פנים רצינית.
"הבעיה העיקרית היא לדעתי האובדן. זאת הסיבה שבחרתי לעבוד במחקר," אני משתפת אותו.
"את יודעת שהייתי בהרצאה שלך ואני מתקשה להבין למה לא הלכת למסלול של רפואה."
"החיים הובילו אותי אחרת," אני עונה ולא מפרשת.
"רוצה לשתף אותי?" הוא שואל ועל פניו החיוך הזה שאני לא סובלת, של גבר שחושב ש'אני אתן לך כתף לבכות עליה ואקבל ממך מה שאני רוצה.'
"ממש לא," אני עונה לו ויודעת שהפסדתי הלילה ידיד קרוב.
למה זה תמיד חייב להגמר כך?
"העייפות השתלטה עליי," אני אומרת ומפהקת בזמן שהוא ניגש לפתוח עבורי את הדלת, "אני מוותרת."
"זה בגללי?" הוא שואל.
