תיאו
את הימים אני מעביר ביחידת הסייבר, כולי מרוכז בעבודה. למרות שעדיין לא מצאנו את מילה, אני מרגיש מעודד.
בלילות אני יושב עם ג'ון אחרי ארוחת הערב להמשיך בחיפושים.
"אני חושב שכדי שנדבר עם מרגרט. אולי היא מכירה מישהו שמילה סומכת עליו או עליה מספיק," אני מציע לג'ון, "אולי תדבר איתה?"
"אני לא מסוגל לראות אותה. אולי תלך אתה? תאמר לה שאתה רוצה לארגן הפתעה למילה ולכן רוצה לדעת מי הן חברותיה הקרובות כי אתה רוצה לוודא שלא תשכח אף אחת."
כך אני מוצא עצמי נוסע לבית הוריה של מילה, מקום בו אני לא בטוח שיקבלו את פניי בשמחה.
אני לוחץ על האינטרקום בכניסה לאחוזת קנדי. "זה תיאו או'הרה," אני מציג את עצמי.
"כן תיאו," עונה לי מרגרט באדישות.
"אני יכול להכנס לשאול אותך משהו על מילה?" אני שואל.
"אני פותחת לך," היא אומרת ואני מרגיש שהיא לא מרוצה.
אני נכנס לחצר הגדולה ומחנה את רכבי בצד. מרגרט עומדת בפתח וממתינה לי. אין לי ספק שאין לה כוונה להזמין אותי להיכנס.
אני עוטה על פניי את החיוך המסוים שלי שמהלך קסם על נשים. "מה שלומך מיסיס קנדי, את נראית נפלא," אני אומר לה.
אני רואה שהמילים שלי מרככות אותה ושפת הגוף שלה משתנה.
"אני מארגן למילה מסיבה וחושש לפסס את אחת מהחברות שלה. חשבתי שאולי תוכלי לתת לי שמות ואראה מי מהן מופיעה ברשימה. אני מחפש אנשים שממש קרובים אליה."
"אני מציעה שתסתכל בספר מחזור שלה. היא הייתה חברה של כולם," היא אומרת לי, "תמתין כמה דקות. אגש לראות אם אמצא אותו בחדרה."
"לילה נעים היום. אם זה בסדר אחכה כאן על הספסל במרפסת," אני אומר לה כיוון שהיא לא מראה סימן שהיא מתכוונת להזמין אותי להיכנס.
אני ממתין כעשר דקות ומרגרט חוזרת עם ספר המחזור של מילה. "קח ותשאיר אותו אצלך," היא אומרת בחוסר סבלנות.
"אני ממש מעריך את עזרתך," אני אומר לה בחיוך, חוזר לרכב וממהר לצאת מהמקום.
בחרתי להגיע עם הרכב שלי כדי שלא תהיינה לה הערות. כמה אני זקוק כעת לנסיעה מטורפת עם האופנוע שלי כדי לשחרר את המועקה שהשאיר בי הביקור שלה. אני מתקשה להאמין שזאת האישה שגידלה את מילה, אבל ניזכר שבעצם מילה גדלה לבד.
מרגרט היא אישה יפיפיה ומושכת, כך שאני מבין מה ג'ון מצא בה. אני לא מתפלא שהוא חיפש רק להשתעשע איתה כשהיה פרוד. אין לי ספק שלא היה מסוגל להיות איתה בזוגיות.
אני חוזר הביתה. שיין עסוק במחשב. נראה לי שהוא מדבר עם מישהי. כך מעיד החיוך על פניו.
"אתה לא תאמין עם מי אני מדבר," הוא אומר לי.
"אני מניח שלא," אני עונה לו.
"עם ג'וליה. היא כל כך שונה ממה שחשבתי. היא אינטליגנטית ומלאת רגש, ובעיקר מלאת חרטה על מה שעשתה לאחותה. אני מאמין לה," הוא אומר.
אני מביט עליו. הוא אחד המפקדים הנערצים ביותר השרות הבריטי. הוא יודע לקרוא אנשים ולנתח את אופיים במבט אחד, והוא מאמין לה. כנראה שיש בה יותר ממה שחושבים.
"היא עובדת כעת בבית קפה שנקרא סקרלט," הוא אומר לי.
אני קופא על מקומי. זה באמת קורה? אני נושם עמוק ועוטה על פניי מסיכה אדישה. "למה שלא תלך להיפגש איתה? אני יכול לבוא איתך אם אתה לא רוצה ללכת לבד. תכננתי להישאר מחר בעיר אחרי העבודה. אני זקוק קצת להתאוורר," אני אומר לו.
"אולי באמת," הוא מפטיר ועל שפתיו חיוך כשהוא עונה לה.
אני עולה במדרגות, נכנס לחדר השינה ומתיישב על המיטה שלנו.
"עכשיו זה רק את ואני אהובתי," אני אומר לה.
אני פותח את ספר המחזור ועולמה של מילה נגלה לפניי. אין ספק שהיא הייתה ילדה מאד פופולרית.
לאורך כל הספר מזכירים את שמה. אני מביט באהבה בתמונת המחזור שלה. עיניים שובבות של מילה כפי שאני מכיר אותה. "אישה יפה שלי."
אני קורא מה שהיא כותבת על עצמה.
מה אעשה בעוד עשר שנים?
יש לי מלא חלומות ומתכוונת להגשים כל אחד מהם.
יעוד בחיים
להעלות חיוך על פניהם של אנשים.
מי הדמות המשפיעה עלייך ביותר?
שתי נשים- מייסון שהיא כמו אימא שניה שלי,
וסוני שאימצה אותי במסגרת שרות לקהילה.
'אז עכשיו יש לך שם. לך תמצא אישה בשם סוני בכל ניו יורק,' אני נאנח. אני מחפש מידע עליה ועל השרות לקהילה אבל לא מוצא דבר.
הימים חולפים והעבודה מעסיקה אותנו שעות ארוכות. שיין עסוק מאד ועדיין לא ניפגש עם ג'ולי. אני מחפש מידע על סוני אבל לא מוצא.
בימי חמישי בערב אנחנו נשארים בעיר.
"אתה בא להפגש עם החברים במועדון?" אני שואל את שיין.
"יש לי היום דייט," הוא מחניק חיוך, "קבעתי איתה בסקרלט. תסיע אותי לשם?"
הלב שלי הולם בפראות. 'האם אזכה לראות אותה?'
אני לא משתף את שיין בהתרגשות שלי.
"בוא נלך," אני אומר לו ומבקש ממנו את הכתובת. אני נדהם לראות שבית הקפה נמצא במרחק של חמש דקות נסיעה מהמטה החדש.
אנחנו מגיעים למקום ואני מחפש מקום להחנות את הרכב.
אני רואה את הרכב של מייסון נעצר מול הכניסה. מייסון יוצאת ממנו ומייד אחריה אני רואה את מילה.
אני יוצא מהרכב ומתבונן בה מרחוק
מילה נשענת על הרכב ופניה מכווצות מכאב. היא מתנשמת בכבדות ובעודני מנסה להבין מה קורה היא מתיישרת, מקיפה את הרכב ואני רואה אותה הולך ומחזיקה את בטנה.
אני מרגיש מסוחרר. מילה בהריון!
היא פוסעת מספר צעדים ושוב היא מתכווצת. אחד הסועדים ממהר לקראתה. "את בסדר סקרלט?" הוא שואל אותה.
הוא יכול לקרוא לך איך שהוא רוצה. אני יודע שזאת מילה.
אני מנסה להבין מה אני רואה כשמילה קוראת – "מייסון, יש לי ירידת מים."
היא שוב מתכווצת מכאב. אני לא יכול להתאפק וניגש אליה. קשה לה לנשום והיא נאבקת עם הכאב.
אני לא חושב פעמיים, מושיט לה את זרועי שתשען עליה ומעסה לה את הגב בתנועות סיבוביות.
היא מתחילה לבכות. "מייסון, אני מאבדת את שפיותי, אני הוזה," היא מיבבת.
"תחזיקי מעמד ילדה אני כבר מתקשרת לד"ר פרידמן," אומרת לה מייסון ברוך ומביטה בי לרגע בפליאה. היא מתעשתת מייד ומתקשרת.
"באנו לקחת את התיק לבית החולים, אבל המים ירדו והצירים ממש תכופים," אומרת מייסון.
"מייסון אני מרגישה את תיאו כאן, בבקשה תוציאו אותי מההזיה המטורפת הזאת," היא מתחננת.
"את לא רוצה שיהיה פה?" היא שואלת אותה ברוך.
"אני חולמת עליו כל הזמן, אבל מה זה עוזר לי?"
תוך דקות נשמעים צופרים של רכבי ההצלה, והפרמדיק מזנק מאחד מהם.
"מי אתה?" הוא שואל אותי.
"אני בעלה," אני עונה ללא היסוס.
"באיזה שבוע היא?" הוא שואל.
"היום היא התחילה את החודש התשיעי," אומרת מייסון.
אני יכול שוב לנשום לרווחה. אין לי ספק שהתינוק הוא שלי.
הפרמדיק מבקש ממני שאעזור לו להשכיב את מילה על האלונקה ואנחנו מכניסים אותה לאמבולנס. "אני איתך," אני לוחש לה, "את לא חולמת."
"אני חייבת לומר לך משהו. אולי לא תרצה להיות פה," היא אומרת ומתכווצת שוב מכאב. היא מסרבת לידי המושטת לעזרה.
"בגדתי בך. הייתי פעם אחת עם אמיר. פעם אחת יותר מידי," היא אומרת בעיניים שטופות מדמעות.
"הכול בסדר," אני עונה לה מתעלם ממילותיה. זה באמת לא חשוב כשאני יודע שהילד הוא שלי, "אני לא הולך לשום מקום. אני אשמור עליך והכל יהיה בסדר."
האמבולנס יוצא לדרך והיללות שלו מנסרות את השקט. העיניים שלי כל הזמן על מילה שנאנקת מכאבים.
הצוות הרפואי יחד עם הרופאה שלה כבר מחכה לנו בחוץ ומילה מובלת ישר לחדר לידה.
"אני לא מאמינה," ממלמלת הרופאה.
"אני לא יכולה לסבול את הכאב. אני רוצה זריקת אפידורל," מתחננת בפניה מילה.
"אין צורך," עונה לה הרופאה.
"אל תגידי לי שקרה משהו רע. תלחמי עליו," אומרת מילה בבכי.
"הכול בסדר מתוקה," אומרת לה ד"ר פרידמן בשלווה, "הראש של התינוק כבר מבצבץ. בציר הבא את יכולה להתחיל ללחוץ."
"אני רוצה את התינוק שלי, אני לא מוותרת עליו," אומרת מילה ומניעה את ראשה בחוסר שקט.
"תסתכלי עליי," אני אומר לה ואוחז בסנטרה.
"כשתרגישי לחץ תתחילי לדחוף. התינוק כבר מוכן לצאת," אני אומר לה ברוך, משתדל לשמור על קור רוחי.
"מאיפה אתה יודע מה צריך לעשות? יש לך ילדים?" היא שואלת ומתאפקת לא לבכות.
"את יודעת שזה התינוק הראשון שלי." פתאום עוברת בראשי המחשבה שעומד להיות לי בן!
"תסתכלי עליי ותנשמי. את לא מרוכזת ולא שומעת שהרופאה מדברת אלייך," אני אומר לה.
"אני שומעת רק אותך. אתה לא עזבת אותי," היא אומרת
"ולא אעזוב," אני רואה שוב את כולי מתפתלת מכאב.
"את מרגישה לחץ, קחי אוויר ותלחצי," אני אומר לה.
מילה מתאפסת ועושה כדברי. היא לוחצת לחיצה ארוכה ופתאום ממלא את החדר בכי של תינוק.
"את שומעת את התינוק שלנו?" אני אומר לה.
"הבכי הוא של התינוק שלנו?" היא שואלת כלא מאמינה, "זהו, זה נגמר?"
הרופאה מנקה מעט את התינוק ומניחה אותו על מילה.
"אם היה לך ספק, תסתכל עליו, הוא דומה לך שתי טיפות מים," היא אומרת לי.
"בחרת לו שם?" אני שואל.
"תבחר אתה," היא עונה לי ומלטפת את ראשו של התינוק באהבה. כל כך מתאים לה להיות אימא.
"שון או'הרה. איך זה נשמע לך?" אני שואל.
"קרה משהו לשון?" היא מביטה בי בפחד.
"לא מתוקה. שון בסדר גמור. למעשה הוא בתורנות היום ביחידה," אני מרגיע אותה מייד.
אני מוציא מכיסי את טבעת האירוסין שלה שהולכת איתי לכל מקום. "אני יכול לענוד לך את הטבעת שלך על אצבעך?" אני שואל.
"כל כך פחדתי שלא .." היא מתחילה לאמר אבל אני קוטע מייד את דיבורה.
"אני מחכה לתשובתך," אני אומר ואוחז בטבעת ובידה של מילה.
"ברור שכן," היא אומרת לי.
האחות מבקשת לקחת את התינוק אבל מילה לא רוצה לתת לה. "אנחנו צריכים לבדוק אותו," היא אומרת לה בקול נעים.
"אין צורך, הוא בסדר. שמרתי עליו היטב," עונה מילה.
"זה נהוג אחרי כל לידה. את רוצה לדעת כמה הוא שוקל?" היא מרככת אותה.
"זאת אומרת שזה לא אומר שהוא לא בסדר, זה רק בגלל שכך נוהגים עם כל תינוק?" שואלת מילה.
"כן מתוקה," היא עונה לה ולוקחת את שון מידיה.
"הייתה לה לידה קשה," מסבירה לי האחות כשהיא רואה שאני עוקב אחרי מעשיה, "יש לה כח סבל עצום. היא הגיעה עם פתיחה מלאה. זה נדיר בלידה ראשונה."
"אני כל כך מתרגשת," אומרת מייסון שנכנסת לחדר, "איזה תינוק חמוד. הוא כל כך דומה לתיאו שזה מדהים."
"את סיפרת לתיאו עליי?" אני שומע אותה שואלת.
"אין לי מושג איך נודע לו. אבל עכשיו שהוא יודע סיפרתי לאבא והוא מחכה בחוץ שייסימו איתך. הוא כבר רוצה לראות אותך. אין מאושר ממנו."
אני יוצא החוצה לראות את ג'ון ורואה אותו מדבר עם…אמיר.
"שיהיה לכם ברור שהתינוק בא איתי," הוא אומר, "כך נהוג בחברה שלנו ואני לא מוכן לוותר."
"התינוק הזה הוא לא שלך," אני עונה לו בשלווה.
"אני לא יודע מה מילה סיפרה לך," הוא מתחיל לומר.
אני קוטע אותו מייד. "אני יודע שהיא הייתה איתך פעם אחת. תעשה חשבון בעצמך ותראה שהיא הייתה בהיריון כשהגיע לקטאר."
"כך אמר לי הרופא שבדק אותה בקטאר, אבל אתה באמת חושב שאני מאמין לו?" הוא עונה לי בחוסר סבלנות.
"היית איש שרות אני מבין," אני אומר לו.
"כן. השרות הבריטי," הוא עונה לי.
"אם כך הדי.אן.איי שלך מצוי במערכת. כך גם שלי. אני אורה שיקחו מייד בדיקה מהתינוק שלי ותראה שאתה טועה," אני אומר לו ונכנס מייד לחדר.
אני קורא לד"ר פרידמן ומסביר לה מה המצב.
"יש היום בדיקה שהתוצאות שלה מתקבלות תוך זמן קצר. אם שניכם עברתם את הבדיקה המערכת תזהה מייד מי האב. אני מבקשת שמילה לא תדע מזה. היא עברה לידה מאד מתישה. לא הייתי רוצה להוסיף לה כעת מתח," היא אומרת לי וניגשת מייד לקחת דגימה מהתינוק.
היא יוצאת מהחדר ומסתכלת על אמיר בכעס.
"אתה יכול לומר מה שאתה רוצה. התינוק של מילה נולד בחודש תשיעי. ביום הראשון של שבוע שלושים ושבע. תעשה חשבון בעצמך מתי היא הרתה. אם נדמה לך שזייפנו את התאריך, העבודה שהוא שוקל מעל שלושה קילו, ונושם באופן עצמוני לחלוטין, רק מראה שאיננו תינוק שנולד טרם זמנו.
ובכל זאת, לבקשתו של אביו אני שולחת בדיקת די.אן.איי דחופה. מילה במצב לא טוב, ואני אוסרת עליך להיכנס לחדרה."
ד"ר פרידמן מוסרת את הבדיקה ונכנסת חזרה לחדר לא לפניי שהיא מבקשת ממני שאכנס איתה.
"אביך מאד מתרגש. את מאמינה שהוא סבא?" אני אומר למילה בחיוך.
"למה הוא לא נכנס?" אומרת מילה ומעיפה מבט לעבר הדלת.
"לא סיימנו איתך," אומרת לה ד"ר פרידמן. אני רוצה שתלחצי עוד פעם אחת להוציא את השלייה.
בחיים שלי לא נוכחתי בלידה ואני מופתע לראות את מה שקורה. "השלייה שלמה והכל בסדר," אומרת ד"ר פרידמן בחיוך, "עשית עבודה טובה אימא."
"אני לא מאמינה שההריון הזה הסתיים. זה היה הריון ממש קשה," היא משתפת אותי.
שון הקטן מוחזר לזרועותיה של מילה והיא מתחילה לחזור לעצמה.
"האם החלטתם על שם?" שואלת אותנו האחות.
"שון אוה'רה," אני אומר בחיוך. אני כל כך נהנה לגלגל את שמו על לשוני.
מילה
יממה עברה מאז ששון נולד. ד"ר פרידמן השאירה אותי בבית החולים כיוון שלדבריה עברתי לידה קשה.
אני יודעת שזה היה רק תרוץ, אבל היא הבטיחה לי ששון בסדר ורק אותי היא רוצה לבדוק.
היא צודקת. הלידה הייתה רחוקה ממה שדימיינתי שתהייה. היא הייתה מאד אינטנסיבית והתפתחה מהר.
אני מותשת פיזית ונפשית.
תיאו עוזב מוקדם כדי לארגן את החדר של שון. הוא רצה שאבחר איתו את הציוד לתינוק, אבל לא הייתי מסוגלת להתרכז ואמרתי לו שאני סומכת עליו.
אין ספק שהוא נירגש מהתואר החדש שלו כאבא. אני מכירה אותו מספיק כדי להבין שהוא מתעסק בזה כי קשה לו להכיל את העובדה שמצא אותי.
אני מרגישה שסוף סוף אני יכולה להרפות. חיי כבר לא בסכנה. מה שהיה מאחוריי.
כולם עזבו ואני רק עם שון. אני עוצמת עיניים ומרחפת בין שינה לערות ומתעוררת מייד כשהוא בוכה.
"יש לך תאבון בריא," אני מדברת אליו בחיבה ומרגישה שליבי מלא אהבה אליו, "בדיוק כמו אבא שלך."
לקראת ערב אני משתחררת מבית החולים. "אני מאד מרוצה מהבדיקות שלך. למרות כל מה שעברת שמרת היטב על בריאותך," אומרת לי ד"ר פרידמן, "הוא נראה תינוק טוב ורגוע. הכול תודות לך."
תיאו בא לקחת אותנו. הוא לא שואל לאן אני רוצה לנסוע. עבורו אין בכלל אפשרות פרט לבית שלנו בלונג איילנד.
"דיברתי עם הכומר. ביקשתי ממנו שישיא אותנו ביום ראשון. כמובן שאמרתי לו שאני צריך שאת תאשרי זאת. אני לא רואה טעם לדחות את זה. את המסיבה נערוך כשתתאוששי," הוא מספר לי בזמן שאנחנו יורדים מהמחלף של הכביש המהיר לעבר הבית שלנו.
אני מחייכת בעייפות ותיאו לא לוחץ עליי לקבל תשובה.
אני שוב נסערת. אני מאושרת סוף סוף לחזור הביתה אך גם מפחדת.
תיאו שכולו בעננים לא שם לב למצוקה שלי. הוא נושא את שון בידו האחת ובשניה עוזר לי לצאת מהרכב. נראה שעבורו החיים חזרו סוף סוף למסלולם. השאלה מתי אני ארגיש כמוהו.
"ברוך שובך הביתה," הוא אומר לי ונושק לי ברכות על שפתיי.
