היא מתגעגעת לדברים הקטנים,
דברים שהיו לה כל כך מובנים.
מתגעגעת לשיחות חולין על מי יביא את הילדים,
מי יעבור בסופר להביא חלב.
ידעה שגם בשעת ערב מאוחרת היא יכולה לבקש
שיעבור בסופר פארם לקנות טיטולים,
כי לא שמה לב שנגמר.
תמיד סמכה עליו
כשהיה מדובר בתיקונים בבית,
כמו ברז דולף,
או מנורה שנשרפה.
תמיד הרגישה שיש מי שמטפל בה,
גם אם זה רק לסחוב עבורה
את סל הכביסה הכבד.
היא אהבה לראות אותו יושב
עם בכורם על ברכיו,
ומלמד אותו על גלגוליו של הפרפר,
ביצה-זחל-גולם-פרפר.
"גם אני הייתי ביצה פעם?"
הוא שאל בפליאה.
כמה היא מתגעגעת אליו,
למרות שהוא פה לידה.
כמה הייתה רוצה לחוש
את מגע ידיו החמות על גופה,
את שפתיו שמנשקות אותה ברכות.
היא נוזפת בעצמה,
על שהיא שוקעת במחשבות.
הוא פה,
וזה כל מה שחשוב.
היא נושאת תפילה בליבה,
שיהיה פה גם מחר.
מתפללת להחלמתו.
רגעים קטנים,
של ללכת לצידו ברחוב
עם הילדים,
לנשום איתו אוויר צח,
לראותו מחייך,
להרגיש שוב
שיש מי ששם בשבילה.
היא מתגעגעת אליו כל כך,
והוא פה לידה.
בר
כותבת אהבה